טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

בביקורה בישראל ג'ודית באטלר לא מתעניינת במגדר

היא אחת הפילוסופיות החשובות של זמנה. תרומתה לתחום חקר המגדר פורצת דרך. אבל כשג'ודית באטלר מבקרת בישראל, מין ומיניות מעניינים אותה פחות מדברים אחרים

תגובות

כמה ימים לאחר שענק הרוח, הפילוסוף היהודי ז'ק דרידה, הלך לעולמו, ב-2004, כתבה ג'ודית באטלר לזכרו הספד על היחס בין חוב (debt) ומוות (death). מי אם לא באטלר יכול היה להספיד ברגישות וצניעות כאלה איש כה מופלא כדרידה, לזהות את מעלותיו, את חוכמתו, את תרומתו ואת החוב הגדול שלנו אליו? היה ברור שבאטלר היא לא רק זו שיכולה להביע במלים את האובדן הגדול, אלא גם למלא את החלל שדרידה השאיר בעולם הפילוסופיה. החלל שבא ממקום שאפשר וצריך לקרוא לו יהודי.

ההתעסקות של באטלר באבל עוברת כחוט השני בעבודתה. מהחשיבות של השבעה ביהדות ועד הכאב של אדם שנאלץ להסתיר את זהותו המינית ולא יכול לבוא הביתה ולומר: אמא, אבא, אהובי מת. אני זוכר איך כשדרידה הגיע לניו יורק להעביר סמינר על מחילה, היינו הולכים בדחילו ורחימו לשמוע אותו באוניברסיטה. לאחר 11 בספטמבר הוא חזר לאותה הכיתה והעביר אותו סמינר, אך הכל היה שונה בתכלית השינוי. ריח השריפה מהתאומים חדר לתוך חדר ההרצאות ועטף אותנו. דרידה ניצב מולנו חולה וכפוף מאוד, שערו הלבן הלבין עוד יותר. הבנו שהמחלה כבר התפשטה בכל גופו. מישהו אמר שהוא נראה כמו רוח רפאים, אך בעיני הוא הצטייר כ"אנגלוס נובוס" הידוע של פול קליי, אותה יצירה מפורסמת שנמצאת במוזיאון ישראל ושוולטר בנימין הכניס אותה להיסטוריה בטקסט על "מלאך ההיסטוריה".

בנימין מתאר מלאך המביט לאחור ומועף קדימה על ידי רוח הבאה ממזרח. במקום שעליו הוא מביט מופיעה לפנינו שרשרת של אירועים, אך הוא, המלאך, רואה שם שואה אחת ויחידה. כל רצונו הוא לאחות את השברים ולעשות תיקון בהיסטוריה, אך קצרה ידו מלהושיע, בגלל אותה רוח הבאה מגן עדן ומרחיקה אותו בעוצמה לעבר העתיד. ראיתי בדרידה אותו מלאך ההיסטוריה. מתוך מאבק עם המלאך נולד סרטי "מלאך מקומי". מתוך הרצון לחבק אותו ולעצור את הרוח נולד סרטי "מחילות".

את "מלאך מקומי" יצרתי כמכתב חתום לקומץ אנשים. לא באמת חשבתי שהיא תראה אותו, אבל ג'ודית באטלר היתה המכותבת הראשית. זכרתי שדרידה אמר, שמכתבים אף פעם לא מגיעים ליעדם, אבל גם זכרתי שעם חוצפה יהודית אפשר לשבור קללות עתיקות יומין.

הסרט הוקרן במיני מקומות, זכה לקהל כזה ואחר, ושכחתי את נמעניו הראשונים וחיזרתי אחרי נמעניו האחרונים. ואז יום אחד פגשתי את ג'ודית באטלר. הצגתי את עצמי, סיפרתי לה שעשיתי... וחשבתי.... וזה לא סתם שאני אומר לה... וזה באמת... ואני לא אומר את זה לכל אחת... ואשמח לתת לה עותק... וקצת הסמקתי, ואולי הסמקתי הרבה. והיא חייכה ואמרה: "תגיד, אתה באמת לא זוכר שבסן פרנסיסקו ניגשתי אליך אחרי ההקרנה ואמרתי לך כמה אהבתי את הסרט וכמה הוא דיבר אל לבי?" הסמקתי שוב, מבושה, ושאלתי: הצגת את עצמך בשם? והיא אמרה: "לא".

מאז כבר עברנו ועשינו דברים רבים שונים ומשונים יחד. אבל אני זוכר את אותו רגע שבאיזה מבטא יהודי כבד שבא לי לא יודע מאיפה הסתכלתי לשמים ואמרתי: ריבונו של עולם, תגיד לו למר דרידה הנכבד שבפעם הבאה שהוא פותח בריב איתנים עם ידידו/יריבו הגוי ז'ק לאקאן על אם המכתב תמיד מגיע או לא מגיע ליעדו, כדאי שהם יקשיבו למה שלסבתא שלי היה להגיד בעניין. שלפעמים המכתב מגיע ולפעמים הוא לא מגיע, ושיפסיקו להתפלסף שם.

וזהו סודה של באטלר, איך לשמר את השיח התיאורטי הגבוה חסר הפשרות, לכתוב את המכתבים ללא חנופה, לא על מנת לחפש קהל שוטים שיעריצו אותה ויתחממו לאורה הפופוליסטי, אלא באמת להישאר ישרת דרך ונאמנה לעצמה ולקהילה שחושבת ונאבקת איתה, ובו-בזמן להמשיך לשלוח את המכתבים, מתוך כבוד ואמונה לאדם ולקהילה שיקבלו אותם. אני חושב שזה מה שקיבלה מדרידה, שהתעקש להמשיך לכתוב מכתבים עד יומו האחרון מתוך כוונה מלאה שיגיעו.

ג'ודית באטלר ביקרה השבוע בישראל. היא באה להעביר קורס באוניברסיטת ביר זית, שליד רמאללה, לבקר בתיאטרון החופש בג'נין ולהיפגש עם מכרים ותלמידים, אבל רק באופן פרטי. הפילוסופית החשובה והידועה בחרה שלא להיות אורחת של שום מוסד אקדמי בישראל, ולא לשאת הרצאות בישראל. הראיון הזה נערך איתה כמה חודשים קודם לכן, בניו יורק.

הולכת אל הרב

אני רוצה לפתוח בסרט האחרון שבו הופעת, "Examined Life", בבימויה של אסטרה טיילור. כמה פילוסופים דגולים הופיעו בו, כל אחד הסביר את משנתו, ואילו את בחרת לשוחח עם סאני, אחותה של יוצרת הסרט. למה בחרת בדיאלוג?

"סאני היתה תלמידה שלי, והיא מרותקת לכיסא גלגלים בשל נכויות שונות מלידה. היא אמנית מוכשרת והשתתפה בקורס על ניטשה שהעברתי. אסטרה אמרה שהיא רוצה ליצור סרט שבו פילוסופים יהיו בתנועה. היא שאלה אותי, 'את מוכנה ללכת ולדבר?' חשבתי, בטח שאני יכולה ללכת ולדבר. זו מסורת פילוסופית נאה, שמקורה בימי סוקרטס. אני אוהבת להתהלך ולדבר. להיות חלק מהעולם, להיקטע על ידי רעשיו. אבל כדי לקיים מסורת סוקרטית דרוש דיאלוג. מעבר לכך תהיתי לעצמי: מה המשמעות של 'להתהלך' עבור סאני? למה אנחנו מניחים שכולם יכולים להתהלך? או למה אנחנו מניחים שהתהלכות מצריכה שתי רגליים, או יכולת לעמוד עליהן ישר, או באיזון? אז רציתי לבחון מחדש את מושג ההתהלכות.

"כששאלתי את סאני, את יוצאת להתהלך? לא הייתי בטוחה שזה המושג שבו היא היתה משתמשת. היא אמרה: 'כן, אני הולכת כל יום', ועניתי, מצוין! בואי נתחיל מזה. אפשר להתהלך בכמה אופנים: על גלגלים, באמצעות סרט, בחלומות".

ההתהלכות ההיא נשארה איתי במשך ימים אחרי שיצאתי מאולם הקולנוע. באטלר דיברה שם על ילד אחד, שהיתה לו הליכה משונה, קווירית, ורק בגלל ההליכה הזאת הוא נרצח על ידי חבריו. תנועה יכולה להיות מהות הכל. יש שאומרים שהכתיבה של באטלר מסובכת, אבל בה בעת היתה באמירה הזאת פשטות עמוקה מאוד.

גם בסרט הישראלי "הבועה" הזכירו אותך.

באטלר צוחקת, "למרות שלא הסכמתי עם השימוש בשם שלי בהקשר ההוא. זה היה משעשע כשנאמר שם, 'אל תהיה לי ג'ודית באטלר', אבל זה התפרש כאמירת דבר שלילי על גברים והזדהות עם זרם פמיניסטי שמתנגד לגברים. אני מעולם לא הזדהיתי עם הזרם הזה בפמיניזם, זה לא הקטע שלי. אני לא שואלת תמיד מי גבר ומי לא, ואם אני גבר. אולי אני גבר", היא צוחקת, "תקרא לי גבר. אני הרבה יותר פתוחה לגבי קטגוריות של מגדר, והפמיניזם שלי עוסק בהגנה על נשים מפני אלימות, בהרחבת האוריינות, בצמצום העוני ובמופעים אחרים של אי-שוויון. אף פעם לא יצאתי נגד הקטגוריה של הגברים".

משורר ישראלי נפלא כתב פעם, "אמרת כיצד נעשה אדם אבות ישורון?" אני רוצה לשאול, כיצד נעשה אדם ג'ודית באטלר, בעיקר בעניין "צרות של מגדר", הספר שיצא ב-90' וכה העסיק את השיח על מגדר?

"אני לא בטוחה שאני יודעת איך לענות על זה. אני חושבת שהספר מטריד מבחינה מגדרית ברמות שונות, בהתאם לדרך שבה הוא מתקבל ומתורגם. לדוגמה, אחת ההשקות הראשונות שלו התקיימה בגרמניה, ושם נראה בבירור שאנשים צעירים מעוניינים במדיניות שמדגישה פעולה, או דבר חיובי שהם יוכלו ליצור או לייצר. הרעיון של ביצועיות - יצירת קטגוריות או מציאויות חברתיות חדשות - היה מלהיב מאוד, בעיקר עבור אנשים צעירים יותר שמאסו בצורות ישנות של דיכוי. דיכוי הגברים את הנשים, או דיכוי הסטרייטים את הגייז. נראה היה שאם היית נתון לדיכוי, היו צורות שונות של פעולה שהיו נגישות לך, ולא היית רק קורבן, רק מדוכא, אלא הדיכוי יכול היה להפוך לתנאי לפעולה שלך.

"תוצאות בלתי צפויות יכולות לנבוע ממצב של דיכוי אם יש לך משאבים ותמיכה קולקטיבית. זו לא תגובה אוטומטית, זו לא תגובה הכרחית. אבל היא אפשרית. אני חושבת שדיברתי גם על משהו שכבר התחיל להתרחש. הבעתי בשפה תיאורטית את מה שכבר הוטבע בי במקום אחר. לא יצרתי את זה במו ידי. קלטתי את זה מכמה מקורות תרבותיים וביטאתי את זה בשפה אחרת".

לפני כשנה בברלין, במסגרת האוניברסיטה החופשית, נתנה באטלר הרצאה. יותר מ-4,000 סטודנטים התגודדו לשמוע את הכוהנת הגדולה של המגדר מדברת, אך היא דיברה בעיקר על הגל ועל עזה. אני שכבתי עם כאב בטן נורא מנקניקייה שאכלתי ברחוב ולא יכולתי לבוא להרצאה. האס-אם-אס שקיבלתי היה משהו בסגנון: תזכור, אודי, שגם אתה בסופו של דבר לא יכול להתחמק ממאות שנים של מיתוס. הרי בסופו של יום גם אתה רק נער יהודי שעומד מול מאות שנים של נקניקייה גרמנית.

אנשים באו לשמוע אותך מדברת על ג'נדר ולפתע הם נתקלו בעזה. היתה תחושה כמעט כאילו סגרת את הנושא הקודם, והיהודי שבך החל לדבר. קיים קשר, רצף, או שמדובר בשלב חדש?

"בוא נלך עוד אחורנית. התחלתי להתעניין בפילוסופיה כשהייתי בת 14, ונקלעתי לצרות בבית הכנסת. הרבי אמר: 'את מדברת יותר מדי בכיתה. את לא מתנהגת יפה. את צריכה לבוא לשיעור פרטי אצלי'. אמרתי, אוקיי, נהדר! התרגשתי. הוא אמר: 'מה את רוצה ללמוד בשיעור הפרטי? זה העונש שלך. עכשיו את צריכה ללמוד משהו ברצינות'. הוא חשב שאני לא רצינית. הסברתי שאני רוצה לקרוא תיאולוגיה אקזיסטנציאליסטית ולהתמקד במרטין בובר. רציתי לדון בשאלה אם המסורת של קנט והגל אחראית בצורה מסוימת להתהוות הנציונל-סוציאליזם. רציתי לדעת למה שפינוזה הוחרם על ידי בית הכנסת".

הראית לי את התמונות של הבר-מצווה של הבן שלך כמו אם יהודייה גאה.

היא צוחקת, "זה היה שם מההתחלה, זה לא כאילו שהגעתי למקום שלא תמיד הייתי בו. פיתחתי ספקנות לגבי סוג מסוים של בדלנות יהודית בנעורי. כלומר, ראיתי שחברי הקהילה היהודית תמיד הסתובבו אלו עם אלו; הם לא סמכו על אף אחד מחוץ לקהילה. אם היית מביא מישהו הביתה השאלה הראשונה היתה 'הוא יהודי, הוא לא יהודי?' ואז נכנסתי לקהילה הלסבית בקולג', בלימודים לתואר הראשון, והדבר הראשון שהן שאלו היה, 'את פמיניסטית, את לא פמיניסטית? את לסבית, את לא לסבית?' ואני חשבתי, די לבדלנות!

"הרגשתי אותו סוג של פיקוח מצד הקהילה. אתה סומך רק על אלו שהם לחלוטין כמוך, אלו שחתמו על שבועת אמונים לזהות הספציפית הזאת. האם הם באמת יהודים? אולי הם לא ממש יהודים, אולי הם יהודים שונאי-עצמם. האם היא לסבית? אולי היתה לה מערכת יחסים עם גבר. מה זה אומר לגבי הזהות האמיתית שלה? חשבתי שאני לא יכולה לחיות בעולם שבו הזהות מפוקחת באופן שכזה".

גבולות האבל

היהדות תמיד היוותה מרכז בחייה של באטלר. הוריה היו שומרי מצוות. אמה גדלה בבית אורתודוקסי ואחרי שסבא שלה נפטר, היא עברה לבית כנסת קונסרבטיבי וקצת אחר כך הגיעה לבית כנסת רפורמי. אביה של באטלר היה איש היהדות הרפורמית מההתחלה. כל הדודים והדודות של אמה נרצחו בהונגריה. סבתה של באטלר איבדה את כל קרוביה, חוץ משני אחיינים שנסעו איתה במכונית, כשחזרה ב-1938 לברר אם היא יכולה להציל מישהו.

את מרגישה קשר בין השיח המגדרי והיהודי?

"ב'צרות של מגדר' ישנו דיון שלם על מלנכוליה. תחת אילו תנאים איננו מסוגלים להתאבל על אנשים אחרים? בשנות ה-70 וה-80 בקהילה ההומו-הלסבית, התחוור לי שלעתים קרובות, כשמערכת יחסים מתפרקת, הומוסקסואלים ולסביות לא מסוגלים לספר על כך להוריהם. אנשים חוו אובדנים רגשיים שלא זכו להכרה באופן ציבורי וזה החמיר בזמן משבר האיידס. בשנים הראשונות למשבר האיידס, גברים הומוסקסואלים רבים לא יכלו לספר שהמאהבים שלהם חולים ומתים. הם לא יכלו להגיע לבית החולים לבקר את האהוב שלהם, ולא היו מסוגלים להתקשר להוריהם ולומר, איבדתי את אהבת חיי.

"זה היה חשוב מאוד בהתפתחות ההגות שלי במהלך שנות ה-80 וה-90. וזה היה חשוב עבורי כשהתחלתי להרהר במלחמה. אחרי אסון התאומים, הייתי המומה מהעובדה שהיה אבל ציבורי על אנשים רבים שנהרגו בהתקפה על מרכז הסחר העולמי, פחות אבל ציבורי על אלו שמתו בהתקפה על הפנטגון, שום אבל ציבורי על העובדים הבלתי-חוקיים במרכז הסחר העולמי, ובמשך זמן ארוך, שום הכרה ציבורית במערכות יחסים ובמשפחות של הומואים ולסביות שבהן נהרג בן זוג. ואז יצאנו במהירות למלחמה. אני חושבת שבוש אמר אחרי עשרה ימים, שתקופת האבל תמה והגיע הזמן לנקוט פעולה. באותו שלב התחלנו להרוג אוכלוסיות מחוץ למדינה ללא כל רציונל ברור. אלו היו אוכלוסיות שמעולם לא ראינו בתמונות. מעולם לא פירסמנו עבורן מודעות אבל קטנות. מעולם לא שמענו דבר על חיים שנהרסו. ואנחנו עדיין לא עושים את זה.

"ואז התקדמתי לכיוון סוג שונה של תיאוריה, לאור השאלה תחת אילו תנאים חיים מסוימים הם כאלה שאפשר להתאבל עליהם וחיים אחרים הם כאלה שאי אפשר להתאבל עליהם. ברור לי שבקונפליקט ישראל-פלסטין ובעימותים אלימים שהתרחשו במהלך השנים, ישנו אבל דיפרנציאלי. חיים מסוימים נהיים ראויים לאבל בתקשורת הישראלית, למשל, וחיים אחרים מפורשים ככאלה שאי אפשר להתאבל עליהם. משום שהם מפורשים ככלי מלחמה, או שהם מפורשים כלא שייכים לאומה, לא שייכים לדת, או לא קשורים לתחושת השייכות שגורמת לחיים להיות כאלה שאפשר להתאבל עליהם.

"סוגיית היכולת להתאבל קישרה את העיסוק שלי בנושא פוליטיקה קווירית, בעיקר בנושא משבר האיידס, לעיסוק חדש יותר בנושא מלחמה ואלימות, כולל העבודה על יחסי ישראל-פלסטין".

כשהמלחמה בעזה החלה, נסעתי הרבה לגליל. מה שאנשים לא ידעו וראיתי שם, זה שהיה אבל רב בישראל. אבל על קרובי משפחה שנהרגו בעזה, שאסור היה להתאבל עליהם בפומבי.

"הממשלה הישראלית והתקשורת התחילו לומר שכל מי שנהרג או נפצע בעזה היה חבר בחמאס, או שנוצל כדי לשמש חלק במאמץ המלחמתי. שאפילו הילדים היו כלים - הפלסטינים הציבו אותם במטרות כדי להוכיח שישראלים יהרגו ילדים, וזה היה למעשה חלק מהמאמץ המלחמתי. בשלב הזה, כל ישות פלסטינית הופכת לכלי מלחמה. כולם, בהווייתם, מכריזים מלחמה על ישראל או רוצים בחורבנה.

"אז כל נפש פלסטינית שנהרגת או נפצעת אינה נתפסת עוד כאדם חי, אינה נתפסת אפילו כאנושית, היא משמשת כלי נשק. הגוף עצמו הוא ארטילריה. וכמובן, הדוגמה הקיצונית לכך היא המחבלים המתאבדים. זו דוגמה למצב שבו גוף הופך לארטילריה, או לחלק במעשה אלים. אם מרחיבים את הדימוי הזה וכוללים בו את כל האוכלוסייה הפלסטינית, אז כבר לא קיימת אוכלוסייה של בני אדם חיים, ולא ניתן להתאבל על אף אחד שנהרג שם. משום שכל פלסטיני חי, בעצם מהותו, הוא הכרזת מלחמה או איום על קיומה של ישראל, או תחמושת. הם הפכו, בדימוי הישראלי של המלחמה, לכלי נשק לכל דבר".

למה קונפליקט ישראל-פלסטין? זה קשור ישירות לעובדה שאת יהודייה?

"אני חושבת שנהיה לי קשה שכשאדם רוצה למתוח ביקורת על האלימות מצד מדינת ישראל, ידיו קשורות משום שאומרים לו שהוא יהודי שונא עצמו או שהוא מביע אנטישמיות. יש הרבה דברים שלקחתי מהפילוסופיה היהודית ומהחינוך היהודי שלי שחשובים לי מאוד. ישיבת שבעה, לדוגמה. בנעורי חשבתי שזה אחד הטקסים היפים ביותר. הרעיון שהחיים הם ארעיים ומשום כך, משום שאין עולם הבא, מפני שאין לנו כל תקווה לגאולה סופית, אנחנו חייבים לדאוג היטב לחיים כאן ועכשיו. יש להגן על החיים. הם שבריריים. אני ארחיק לכת ואומר שחיים שבריריים, במובן מסוים, הם ערך יהודי מבחינתי".

ספרה של באטלר "חיים שבריריים" השפיע רבות על ביקורת המדיה והאתיקה האמריקאית ביחסה לפלישה לעיראק (חלקו תורגם לעברית ופורסם בכתב העת "מטעם"). באטלר טוענת, שהמעבר המהיר מהאבל על קורבנות 11 בספטמבר לאלימות בכניסת צבא ארצות הברית לעיראק, והיחס השונה בדרך ייצוג המוות והאבל של האחר בתקשורת, ממחישים כמה השיח במערב אדיש לשבריריותם של החיים של אחרים, לחשיבותם ולארעיותם.

שאלת ז'יז'ק

לפני יותר משלוש שנים, בתחילת מלחמת לבנון השנייה, סלבוי ז'יז'ק הגיע לישראל כדי לדבר על סרטי "מחילות". אנשי הקמפיין הבינלאומי לחרם אקדמי ותרבותי על ישראל, BDS (Boycott, Divestment and Sanctions), ביקשו מהפילוסוף הסלובני לא להגיע לפסטיבל הסרטים בירושלים. אין להם בעיה עם הסרט, וישראלים לא אמורים להחרים את ישראל, אבל הם ביקשו ממי שאינו ישראלי להחרים את הפסטיבל.

לז'יז'ק, כל הנושא נראה מגוחך, אך ליתר ביטחון הוא בחר להיוועץ בג'ודית באטלר. עמדתה בזמנו היתה שהכי חשוב להביע סולידריות עם עמיתים פלסטינים שבחרו להתנגד באמצעים בלתי-אלימים לכיבוש, והציעה לז'יז'ק לדבר על הסרט מבלי להיות אורח בפסטיבל. הוא החזיר את הכסף והודיע שהוא אינו אורח. לא נעשתה כל החלטה באשר לקבלה או אי-קבלה של החרם. מאז, התנועה גדלה מאוד. לאחרונה נתנה באטלר הרצאת מפתח בנושא חופש אקדמי וחרם אקדמי באוניברסיטת קולומביה שעוררה הדים רבים.

מה את חושבת היום על התנועה לחרם, מניעת השקעות והטלת סנקציות על ישראל, שלוש שנים לאחר אותו אירוע מבלבל עם סלבוי ז'יז'ק?

"אני חושבת של-BDS צורות שונות, וחשוב להבחין ביניהן. לפני כשש או שבע שנים, היה בלבול בנוגע למה שנכנס תחת הכותרת 'חרם'. היו כמה יוזמות שנראה שכוונו נגד חברי אקדמיה ישראלים, יוצרי סרטים ישראלים, מפיקים תרבותיים או אמנים, ולא הבחינו בין האזרחות שלהם ובין ההשתתפות שלהם, אקטיבית או פסיבית, במדיניות הכיבוש. יש לזכור שתנועת BDS תמיד התמקדה בכיבוש. היא לא משאל עם על ציונות, והיא לא נוקטת עמדה מפורשת בנוגע לפתרון מדינה אחת או פתרון שתי מדינות לשני עמים. ישנם כאלה שביקשו להבדיל בין החרמת ישראלים יחידים לבין החרמת המוסדות הישראליים, אבל לא תמיד קל לדעת איך לעשות את ההפרדה ביניהם. ואני חושבת שאנשים רבים בארצות הברית ובאירופה פשוט נסוגו, במחשבה שייתכן שיש משום אפליה בהחרמת יחידים או מוסדות על בסיס אזרחות, למרות שרבים מאלו שהסתייגו מאוד רצו למצוא דרך לתמוך בהתנגדות בלתי-אלימה לכיבוש.

"כעת אני מרגישה שזה נהיה אפשרי יותר, ודחוף יותר, לשקול מחדש את המדיניות של BDS. לא שהעקרונות של התנועה השתנו, הם לא, אבל כעת ישנן דרכים לחשוב על קיום BDS לאור הפוקוס המרכזי: כל אירוע, עיסוק או מוסד שמבקש לעשות נורמליזציה של הכיבוש, או שמניח מראש שחיי תרבות 'רגילים' יכולים להימשך ללא התנגדות ברורה לכיבוש, הוא בעצמו משתף פעולה עם הכיבוש. אנחנו יכולים לכנות זאת שיתוף פעולה פסיבי, אם תרצה.

"הרעיון הוא שאיננו יכולים לקחת חלק במוסדות תרבותיים שמתנהגים כאילו הכיבוש לא קיים או שמסרבים לנקוט עמדה ברורה ואיתנה נגדו ואינם מקדישים את פעילותם להפסקתו. לאור זאת, אנחנו יכולים לשאול, מה זה אומר להכריז חרם בשביל אנשים כמונו מבחוץ, שיכולים לגשת למוסד ישראלי, או ללכת לאירוע תרבותי ישראלי, במטרה לנצל את ההזדמנות כדי למשוך תשומת לב לאכזריות ולחוסר הצדק שבכיבוש וכדי לנסח התנגדות אליו. אני חושבת שזה מה שנעמי קליין עשתה, ולמעשה זה פתח נתיב חדש לפירוש עקרונות BDS.

"אני כבר לא יכולה לבוא לתל אביב ולדבר על ג'נדר, פילוסופיה יהודית או פוקו, מעניין ככל שזה יהיה מבחינתי. זה בלתי אפשרי להתנהג כאילו האירוע התרבותי בגבולות ישראל אינו מתקיים על רקע הכיבוש, על רקע תקיפת עזה והמצור המתמשך עליה. הרקע האלים שאין מדברים עליו שלאורו מתקיימים חיים תרבותיים 'רגילים' הוא זה שאמור להפוך למטרה המפורשת של פעולה וביקורת תרבותית ופוליטית. מבחינה היסטורית, אני לא רואה ברירה אחרת, מכיוון שאישור הסטטוס-קוו פירושו מתן אישור לכיבוש. אי אפשר לשים בצד את העוני הקיצוני, התת-תזונה, ההגבלות על הניידות, ההפחדה וההטרדה במעברי הגבול והאלימות מצד המדינה, שמתרחשים הן בעזה והן בגדה המערבית, ולדבר על נושאים אחרים בציבור.

"מדיניות החרם היא לא רק עניין של מצפון. מטרת החרם היא ליצור וליישם קונסנזוס בינלאומי שקורא למדינת ישראל לציית לחוק הבינלאומי. המטרה היא לדרוש זכות הגדרה עצמית לפלסטינים, לשים קץ לכיבוש ולקולוניזציה של אדמות ערביות, למוטט את החומה שממשיכה את השליטה הבלתי-חוקית באדמות פלסטיניות, ולכבד כמה החלטות של האו"ם שמדינת ישראל התחמקה מהן בעקביות, כולל החלטה 194, שמתייחסת לזכויות הפליטים מ-48'.

"אם כך, הגישה לחרם התרבותי באופן ספציפי חייבת להיות כזו שמתנגדת לנורמליזציה של הכיבוש על מנת להביא לשיח הציבורי את עקרונות האי-צדק הבסיסיים שעומדים על הפרק. ישנן דרכים רבות לנסח את העקרונות הללו, וכאן, ללא ספק, לאינטלקטואלים יש חובה פוליטית להיות חדשניים, להשתמש באמצעים התרבותיים שברשותנו כדי ליצור כל התערבות אפשרית. המטרה היא לא סתם לסרב לקשר ולצורות של חילופי תרבות וכספים אלא, באופן חיובי, לספק תמיכה לתנועה הבלתי-אלימה החזקה ביותר הפועלת נגד הכיבוש, שלא רק שהיא מצייתת לחוק הבינלאומי, היא גם מכוננת חילופים עם פלסטינים העובדים במוסדות אמנות ובאקדמיה, מטפחת קונסנזוס בינלאומי בנוגע לזכויות העם הפלסטיני, וגם משנה את ההנחה השולטת בתקשורת העולמית שכל ביקורת על ישראל היא בהכרח אנטי-דמוקרטית או אנטישמית.

"החלק הטוב ביותר במסורת האינטלקטואלית ביהדות תמיד היה ההתעקשות על קשר אתי עם מי שאינו יהודי, הרחבת השוויון והצדק, והסירוב לשמור על שתיקה למול עוולות שערורייתיות. אפשר לדמיין סטיקר שאומר: מה לא ברור לך במלה צדק? זה בהחלט חשוב שאישים ישראלים בולטים החלו לקבל חלק מעקרונות BDS. זו עשויה להיות דרך נוספת להפוך את מאמצי החרם למובנים יותר. אבל ייתכן שחשוב גם לשאול, מדוע שמאלנים ישראלים רבים מתקשים לפתוח בשיתוף פעולה מדיני עם פלסטינים בנושא החרם, ומדוע הנוסח הפלסטיני של החרם אינו מהווה את הבסיס למאמץ משותף? כל ישראלי יכול להצטרף לתנועה הזאת, וללא ספק הוא יגלה שבאופן מיידי הוא נמצא במגע רב יותר עם פלסטינים מאשר לפני כן".

את אומרת שהחרם מקדם שיתוף פעולה?

"קיימת תמיד השאלה אם מדיניות של חרם מסכלת יוזמות של שיתוף פעולה, או פותחת אותן. ההימור שלי הוא שברגע שתתמוך בחרם כלשהו, שלילה או הטלת סנקציות, יהיו לך הרבה משתפי פעולה מקרב הפלסטינים. אני חושבת שאנשים רבים חוששים שהחרם נוגד שיתוף פעולה, אבל למעשה לישראלים יש הכוח ליצור רשתות עצומות של שיתוף פעולה אם הם מסכימים שייעשה שימוש בכוח הציבורי שלהם ובכוח התרבותי שלהם כדי להתנגד לכיבוש באמצעים הלא-אלימים החזקים ביותר שברשותם. דברים משתנים ברגע שאתה אומר: אנחנו לא יכולים להמשיך להתנהג כרגיל.

"כמובן, אני מאוד רוצה לדבר על ספרים, סרטים ופילוסופיה, לעתים כאלו שאין להם כל קשר לפוליטיקה. למרבה הצער, אני לא יכולה לעשות את זה בישראל כרגע. אני לא יכולה לעשות את זה לפני שייקרא תיגר על הכיבוש באופן מוצלח ופעיל. העובדה היא שאין אפשרות לבוא לישראל מבלי לשמש כדוגמה לחרם או כדוגמה לאנטי-חרם. אז, כשבאתי לישראל, לפני כמה שנים, ורקטור אוניברסיטת תל אביב אמר, 'תראו כמה בני מזל אנחנו. ג'ודית באטלר הגיעה לאוניברסיטת תל אביב, זה סימן שהיא לא מסכימה לחרם', השתמשו בי ככלי נגד רצוני. הבנתי שאיני יכולה לתפקד במרחב הציבורי הזה מבלי שיגדירו אותי בדיון על החרם.

"אני מקווה שיום אחד יהיה מצב פוליטי שונה שבו אוכל לנסוע לישראל ולדבר על הגל, אבל זה בלתי אפשרי כרגע. לעבוד לצד בעיית הכיבוש פירושו לקחת חלק בנורמליזציה. והאופן שבו הנורמליזציה הזאת עובדת הוא טשטוש או עיוות המציאות הזאת בשיח הציבורי. כתוצאה מכך, ניטרליות אינה אפשרית".

אז אנחנו מחרימים את הנורמליזציה.

"זה מה שאנחנו מחרימים. ויש טקטיקות רבות לשבש את הנורמליזציה של הכיבוש. כמה מאיתנו מצוידים היטב כדי להתערב בעזרת דימויים ומלים, ואחרים ימשיכו בהפגנות ובצורות אחרות של הצהרות תרבותיות ופוליטיות".

אז לא תרצי באוניברסיטת תל אביב בביקורך בישראל...

"לצערי לא".

לעולם?

"בטח שכן, כשהיא תהיה אוניברסיטה דו-לאומית נפלאה".*

הכתבה היא קטע ערוך, מתוך ספרו של אודי אלוני "?What Does a Jew Want" שייצא לאור בארצות הברית בסתיו 2010 בסדרה בעריכת סלבוי ז'יז'ק.

תרגום: מיכל וורגפט

יוצאת מגדר המגדר

ב-90' פירסמה ג'ודית באטלר את ספרה "Gender Trouble", צרות של מגדר, ומאז החשיבה הפילוסופית הקשורה למגדר ולמין, לשפה וגוף, לתרבות וטבע השתנתה ללא הכר. אפשר לחשוב על ג'ודית באטלר במושגים של אלברט איינשטיין של המגדר, ואין זו מטפורה גרועה כלל ועיקר אם נחשוב שהיא הכניסה ממד נוגד אינטואיציה ליחס בין מגדר (תרבות) למין (טבע). בעצם, היא ביטלה פחות או יותר את הטיעון הקלאסי שלפיו היחס מין/מגדר הוא כמו טבע/מין.

כדי לסבר את האוזן אנסה לנסח את זה במשפט פרובוקטיבי: החזרה הפרפורמטיבית של השיח התרבותי, המנהגים, השפה והנורמות הם אלו שמייצרים את המיניות של האדם, ולאו דווקא הטבע. כלומר, זה שנולדת גבר עדיין לא אומר עליך שום דבר. ראה הוזהרת. לדעת באטלר, כמו שהדראג קווין הוא זכר המחקה אשה אך מודע לכך שהוא לא ממש אשה ולכן תמיד יהיה בו סוג של עצבות, כך גם ההטרוסקסואל הוא רק מישהו שמחקה הטרוסקסואל בגלל חזרות נורמטיביות. אין זה מצב טבעי כלל ועיקר. ולכן, כולנו לכודים במלנכוליה של חזרה פרפורמטיבית של להיות מה שאנו חושבים שהננו.

באטלר נולדה בקליבלנד, אוהיו, למשפחה יהודייה ניצולת שואה. ב-84' הוסמכה לדוקטור באוניברסיטת ייל וכבר אז הדוקטורט שלה נחשב מבריק ודן בהשפעות של הגל על הפילוסופיה הצרפתית במאה העשרים. אך רק עם פרסומו של ספרה המהפכני "צרות של מגדר" היא ביססה את מקומה הבלתי מעורער בעולם הפילוסופי-אקדמי ובמקביל בעולם האקטיביסטי. באטלר מושפעת מהוגים שונים, מהדומיננטים שבהם: הגל, פוקו ופרויד וגם ולטר בנימין, קפקא, דרידה וארנדט. ספריה תורגמו לעשרות שפות. כיום היא מלמדת באוניברסיטת ברקלי בסן פרנסיסקו וחיה עם בת זוגה וונדי בראון, אינטלקטואלית רבת מעללים בפני עצמה, ועם בנן המשותף יצחק. לעברית תורגמו ספריה "טענת אנטיגונה" ו"קוויר באופן ביקורתי" (שניהם בהוצאת רסלינג) והמאמר המרכזי מתוך ספרה "חיים שבריריים", בגיליון "מטעם" 1.

אפשר לומר שכל מחלקה ללימודי מגדר בכל אוניברסיטה בעולם חבה חוב גדול בעצם קיומה לבאטלר. המתנגדים לבאטלר טוענים מצד אחד שעל ידי ביטול הרווח בין המגדר והמין היא בעצם ביטלה את מושג הגוף והפכה את הגוף כולו לשיח, לשפה, לדבר לא ממשי. מצד שני טענו נגדה שבגלל הדיון הכל כך מסובך ואזוטרי שלה היא העלתה את כל השיח המגדרי למגדל השן האינטלקטואלי והרחיקה אותו מהמאבק הפוליטי החשוב לשחרור האשה ולהגנה על הקהילה ההומו-לסבית. לעומתם, המצדדים בה טוענים שדווקא האופק החדש שבאטלר פתחה, על ידי מיגור הדיכוטומיה הסטטית של המושגים מין/מגדר וההצעה של פרפורמטיביות חזרתית, חשף את עקב אכילס של מנגנוני הכוח וחיזק את האמונה ביכולת של אנשים וקבוצות לגרום לשינוי.

עם המזוודות, ישר לירושלים

באתי לאסוף את ג'ודית משדה התעופה ביום שישי האחרון. היתה לנו קצת עבודה לעשות לפני תחילת הקורס שלה באוניברסיטת ביר זית. רוני ידידי, שזנח עתיד מזהיר בהיי-טק בשביל להתרוצץ בין בילעין לשייח ג'ראח כדי למנוע את עוולות הכיבוש, הסיע אותנו מנתב"ג. חיוך קטן של רוני, והמכונית שינתה כיוון ובמקום לנסוע לתל אביב אנחנו כבר בדרך לשייח ג'ראח להפגנת יום שישי. הרי מי אם לא באטלר מאמינה בחזרה פרפורמטיבית כאפשרות לשינוי כלשהו במבנה האידיאולוגי הקיים, ומי אם לא רוני וחבורת האנרכיסטים ממלאים טקס זה ובכל יום שישי נוסעים לבילעין, נעלין ושייח ג'ראח כריטואל קדוש, בניסיון לערער את היציבות של המובן מאליו.

גשם ירושלמי קיבל את פנינו כשהגענו להפגנה. מאז שבית המשפט קבע שההפגנה חוקית, המשטרה אינה מפעילה יותר אלימות. מדהים לראות כמה מפגיני השמאל חנונים. אני הולך עם ג'ודית על הכביש כדי לתרגם לה את השלטים שהם נושאים, וכולם אומרים לנו: תעלו תעלו כבר על המדרכה. בינתיים הגשם התחזק, ומישהי מקהילת הקווירים האנרכיסטים ניגשה וגילתה בהתרגשות: "הרי את... היי... כן, כן, שמעתי אותך באוניברסיטה בתל אביב!" תוך שנייה לפחות עשר מהמפגינות, חלקן עם מקלות תיפוף ביד, עטפו את ג'ודית הקטנה באהבה. הגשם הלך וגבר, אבל כשניסיתי להעביר את החבורה למקום מקורה הושתקתי כמו אמא יהודייה. היה משהו כל כך מרגש במפגש הצנוע והכן הזה בין ג'ודית באטלר וממשיכות דרכה, שגם אם לא קראו את הטקסטים המורכבים שלה, זיהו את ההצעה הפרפורמטיבית שהיא הציעה לעולם כדרך של שינוי. אי אפשר היה שלא להבחין כמה המפגש נגע ללבה.

קצב התופים הלך והתחזק ואיתו הגשם. הגיע הזמן לנסוע למסעדה טובה בתל אביב. בדרך קיבלתי אס-אם-אס מבוהל מעופר - האיש הכי מקסים בשמאל הישראלי שמריץ את מגזין הכיבוש מבוקר עד ערב: אתה חייב לשאול את ג'ודית למה היא התכוונה כשהיא כתבה במקום מדינת ישראל, "המקום הזה שנקרא ישראל".

ובכן, על כוס יין נוסחה תשובה פחות או יותר כזאת: עופר יקר, אף אחד לא מערער על קיומנו, פשוט עד שלא לכל אחד באזור יהיה שם קבוע ומוסכם, מעמד קבוע ומוסכם, גבול קבוע ומוסכם על כל הצדדים - אין הצדקה שגוף אחד יהיה זכאי לשם מלא וקבוע בעוד לאחר בקושי יש שם זמני. לחיים.



באטלר מימין עם תלמידתה מתוך הסרט 'Examined Life'. אפשר להתהלך על גלגלים



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות