בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הצצה נדירה לתוך אחד המוסדות הדיסקרטיים ביותר במדינה: בית הדין החרדי

עם מי מרגישים דייני בית הדין החרדי סולידריות? תתפלאו: עם דורית ביניש. הצצה נדירה לתוך אחד המוסדות הדיסקרטיים ביותר במדינה

תגובות

זה מתחיל כמו אנפוף צווחני במרחק, במורד רחוב רבי עקיבא, ומשם זה מתגבר והולך ופולש דרך החלון הפתוח למחצה של אולם א'. הדיון באולם דועך מעצמו, והנוכחים - הדיינים והתובע והנתבע - מטים אוזן בריכוז. כמעט תשע וחצי בערב, שעה שבה תושבי בני ברק נחלקים לאלה שרוצים ולאלה שנאלצים לשמוע את "הרמקולים", מערכת הגברה המותקנת על גג מכונית שנשכרה להסתובב ברחובות ולהפיץ בשורה מוקלטת, מין פשקוויל קולי. כשהרמקולים כבר כאן, ברחוב הרב שך, ברור שאין מודיעים על הלוויה צפויה של רב חשוב, או אשה צדקנית.

לפחות מאה דציבלים פורצים דרך החלון הפתוח למחצה, ומרעידים את אולם א' של בד"ץ בני ברק. הקולות הללו הם צד במלחמה, במקרה הזה הצד של הממסד, של הדיינים, והם רועמים בשעה כה מאוחרת כדי לדרבן את התושבים לצאת להפגנה דחופה, עוד הלילה, נגד "המרים יד בתורת משה, צבי ביאלוסטוצקי". האיש, מזכיר הכרוז, יוצא נגד "גדולי ודייני ישראל" ועל כן יש לצאת ל"עצרת תפילה וזעקה": "איש בל ייעדר".

שלושת הדיינים מתכווצים בכיסאותיהם, הם לא ידעו על שום הפגנה. אך בתוך שעתיים, לפני חצות, הם עצמם חתמו על נוסח של הפסקת אש שהפיג מעט מהמתח סביבם, וסופו שצינן קצת את "הצ'ולנט של בני ברק", שבחודשים האחרונים קודח מרוב הפגנות, פשקווילים, איומים ועיסוק הגובל בהיסטריה מצד התקשורת החרדית. בהדרגה נודע לכל העיר: המלחמה נגמרה, או לפחות יצאה להפסקה זמנית.

בימים שבהם מערכת המשפט הממלכתית של ישראל נרעשת מניסיונות לפגוע בשופטים במטענים, מתקפות מילוליות או נעליים, מערכת משפט אחרת, בלתי רשמית, מנהלת עימות מורכב משלה. נציגי הממסד החרדי שולפים ציפורניים בניסיון להחזיר למערכת המשפט הפנימית את מעמדה הבלתי מעורער, שכן גם כעת, בזמן של הפוגה, קשה למחוק את התמונה של דיינים, קצתם מהבכירים בעולם החרדי, הנאלצים להתדיין בבית משפט אזרחי, מוסד שהם כופרים בסמכותו.

בשבועות האחרונים, בלי אישור רשמי מהנהלת הבד"ץ, עקב "הארץ" מקרוב אחר הנעשה מאחורי הדלתיים הסגורות של בית הדין, בנשיאותו של הרב נסים קרליץ - מוסד פרטי הנחשב בית הדין הגדול והיוקרתי ביותר של החרדים בישראל, וגם בעולם. זוהי הצצה ראשונה אל עולם שיפוטי מקביל, אוטונומי כמעט לחלוטין, המתעקש להילחם ברוחות של שינוי הנושבות מבית.

אפיק חדש של סרבנות

אין לבלבל בין הבד"ץ לבין בתי הדין הרבניים, שהם חלק מהרשות השופטת. אלה אמנם שואפים, בתמיכת הסיעות החרדיות, להרחיב את סמכויותיהם לדיני ממונות, אבל בינתיים הם עוסקים בעיקר בענייני גירושים וצוואות של כלל הציבור. לעומתם, עשרות בתי דין פרטיים עוסקים כמעט בכל תחומי החיים החרדיים. בבד"ץ בני ברק לבדו מתבררים כאלף תיקים בשנה הנוגעים ליחידים או קבוצות, לסכסוכים עסקיים, מאבקי ירושה, בעיות "מוסר", גירושים, סכסוכי עובד-מעביד - והכל לפי דין תורה, בתפיסה החרדית של דין תורה.

בתי הדין הפרטיים, הסקטוריאליים, מרחיבים את תחומם בשנים האחרונות, עם הקמתם של בתי דין לענייני ממונות גם בזרם החרדי-לאומי והדתי-לאומי. כמו בתי הדין הפרטיים בחברה הערבית, מוסדות רבניים אלה מציעים בדרך כלל טיפול מהיר בעיקר בסכסוכים כספיים ומקילים את העומס על המערכת האזרחית. לא פלא שבתי המשפט מעודדים את הפנייה לבוררות בבתי הדין הללו, ומכירים בהחלטותיהם כבפסקי בורר. מצד שני, אלה עשרות מוסדות שיפוט שאינם מחויבים לחוק הישראלי, גם אם אינם מתעלמים ממנו בהכרח; הם דנים לעתים קרובות בתחום הפלילי האפור, ופוסקים ללא הנמקה, ללא יכולת של הצדדים לערער. גם זה קשור בעקיפין לפרשת ביאלוסטוצקי.

"הרב צבי פתח אפיק חדש של סרבנות. אם זה לא יוגדר כדבר שהוא מחוץ לגדר, הוא ישרוף את המערכת", התלהט הרב יעקב פרבשטיין, הצעיר בשמונת הדיינים הנתבעים. דיינים כמותו אינם נוהגים להתראיין, בוודאי לא ל"הארץ", אבל בחודש שעבר, ביציאה מבית משפט השלום בתל אביב, אחרי שעות של דיון בדלתיים סגורות, התבטא הרב פרבשטיין בחופשיות רבה על ההליכים נגדו ועל בית הדין שלו.

פרטי הפרשה רבים וסבוכים, ודי לספר שהקבלן הרב צבי ביאלוסטוצקי, בנו חיים, ושותפו של הבן, אליעזר פרידמן, היו מעורבים בסכסוך ממושך עם מי שרכשו מהם דירה בבני ברק. הסכסוך התברר בבד"ץ, עד שבשלב כלשהו הפנו הקבלנים את תלונתם נגד הדיינים. לטענתם, הדיינים נשארו חייבים להם דירה שהחזיקו בנאמנות בזמן בירור התיק. הקבלנים, המיוצגים על ידי עורכי הדין חיים משגב, אלקנה בישיץ ואורי שטנדל, הגישו לבית המשפט בסוף 2009 לא פחות מ-11 בקשות להליכים שונים נגד הדיינים.

התגובה היתה מתקפה חסרת תקדים של הנהגת הציבור החרדי על שני אנשים פרטיים. במכתב שעליו חתומים הרב יוסף שלום אלישיב, הרב אהרן לייב שטיינמן ורבים אחרים נטען שביאלוסטוצקי ופרידמן "הרימו יד בה' ובתורתו" ועלולים להביא "להריסת הדת". הקבלנים ביקשו, וקיבלו, צו למניעת הטרדה מאיימת, לאחר שטענו בבית המשפט כי הפסיקות וההחלטות של בית הדין הן בגדר "הטרדה" ו"כתב פלסתר". הדיינים טענו בתגובה כי הדברים משוללי יסוד, ואמרו בבית המשפט שביאלוסטוצקי הוא "איש ריב ומדון המעורב באין-ספור סכסוכים והתדיינויות". באמצעות עורכי הדין דוד שוב וישי שריד, הם ציטטו פסק דין של בית המשפט בנתניה, שבו כתב השופט על ביאלוסטוצקי: "מוצא אני יסוד סביר לחשד, כי בפני בא איש אשר אינו בוחל בדרכי כחש, מרמה וזיוף".

שיא הפרשה היה בינואר, כשהדיינים הופיעו בבית המשפט בבקשה לבטל את הצו שהוצא נגדם. כמה ימים לאחר מכן נערכה בבני ברק, ליד ביתו של ביאלוסטוצקי, הפגנה בהשתתפות כ-1,500 איש. בעיר הופצו פשקווילים עם תמונות שלו ושל פרידמן תחת הכותרת "שם רשעים ירקב", ואלה הגיבו ברבבות פשקווילים שהופצו בירושלים ובבני ברק, ואף הוציאו עיתון ששמו "שומרי אמת", שנועד להביא את גרסתם. הפשרה שהושגה החודש, בלילה שבו התקיימה הפגנה נוספת נגד ביאלוסטוצקי, הביאה למחיקה של 11 ההליכים האזרחיים. שני הצדדים הסכימו לברר את הסכסוך בבית דין פרטי אחר, בד"ץ העדה החרדית בירושלים.

אבל גם כעת, הדיינים יודעים היטב כי הפרשה חורגת מגבולות הסכסוך עם ביאלוסטוצקי ומבטאת כרסום במעמד בית הדין. הרב פרבשטיין דיבר על "תופעות עומק" של אי ציות לרבנים בתוך הציבור החרדי. לדעתו, "העובדה שהדיינים חשופים לתביעות אזרחיות היא מסוכנת. ככל שאנשים יתחילו לתבוע בבתי משפט אישית, זה סוף המערכת. כך זה בכל מערכת, גם לפי החוק אסור לתבוע שופט, זה כמו שהגברת ביניש תתחיל לקבל תביעות על פסיקות שלה".

שיתוף פעולה עם המשטרה

חדר מדרגות עם תקרה נמוכה, קירות עירומים ושלט פלסטיק קטן "בית דין צדק" מוליכים אל הקומה השנייה, שטופת אורות ניאון, של הבית ברחוב הרב שך 46, מקום מושבו של בד"ץ בני ברק בנשיאות הרב קרליץ. הצורה כאן היא במובהק גם התוכן - קרה, חסכונית, אפס גינונים.

מול המזכירות, על הקיר, דבוק דף של "הנחיות לפתיחת תיק" ובו רשימה מינימליסטית: יש לבקש מהמזכיר טופס, למלא בו שם, כתובת ומספר טלפון - אין צורך במספר תעודת זהות - ולהוסיף את "מהות התביעה (נזק, נזקי שכנים, כספית, חוב וכדומה)". בזה מסתכם שלב התביעה, שתיים-שלוש שורות בכתב יד, גם בתביעות של עשרות מיליוני דולרים. אין צורך לפרט בכתב את השתלשלות המקרה והנימוקים - הכל יתברר בעל פה, לפני הדיינים.

רבים מהסכסוכים בבני ברק, וגם בערים חרדיות אחרות, מובאים אל המקום הזה. "בית הדין של הרב נסים", כפי שהוא נקרא, מעסיק 36 דיינים, רובם מתנדבים העושים משמרת אחת בשבוע ומתפרנסים כרבני שכונות או במוסדות תורניים. רובם משתתפים בעשרה הרכבים קבועים הפועלים לאורך השבוע במשמרות בוקר וערב; הערב נגמר כאן ב-11-12 בלילה. הרכב כולל תמיד שלושה דיינים, ויש לו תחום התמחות. רובם עוסקים בדיני ממונות, ויש גם כאלה שדנים בדיני אישות וגיור, תחומים שעל פי החוק נמצאים בסמכותן של ערכאות ממלכתיות בלבד.

כמה מהתיקים מתקיימים בתחומים האפור והשחור, כשהמקרה הנפוץ ביותר הוא בירור משפטי של עסקאות בין חרדים הנעשות במקלט המס של בני ברק. לעתים באים לבית הדין הזה פלסטינים בעלי תביעות נגד חרדים, בהנחה שיקבלו כאן טיפול מהיר ויעיל, ובידיעה שלא יתבקשו להציג אישורי שהייה או דיווחים למס הכנסה. לפעמים מתבקש בית הדין לפסוק במקרים רגישים יותר, כתלונות וחשדות לאלימות או מעשים מגונים בתוך הסביבה החרדית הסגורה.

"חלק גדול מהדיונים שלנו עוסקים בדברים 'שחורים', אבל זו לא סיבת הקיום שלנו", אומר אחד מבכירי בית הדין, המבקש להישאר בעילום שם. "בית הדין מאוד מודע לחובת הדיווח, משתדלים לא להפוך למערכת שמחפה על עבירות. כשמגיע מישהו שחושדים בו במעשים מגונים בילד, יש לו שתי אלטרנטיבות: להסכים לטיפול פסיכיאטרי, או להימסר למשטרה. גם אם החוק חושב שצריך להכניס אותו מיד לבית סוהר, אנחנו חושבים שאם יש לו סיכוי לריפוי - אנחנו ניתן לו את הסיכוי הזה. יש לנו ערכים משלנו, אנחנו לא פועלים בחלל ריק. יש לנו שולחן ערוך. אם התרשמתי שהבן-אדם לא מהווה סכנה מיידית לאדם כלשהו, זכותי לקבוע שהוא יילך לטיפול על פני ענישה".

הדיין הבכיר מדגיש כי "דברים כאלה קורים בשוליים של בית הדין, אני נתקלתי בזה רק פעם-פעמיים".

לפני הגשת תביעה, מומלץ לתובע לברר מראש אם הנתבע יסכים לקיום הדיון בערכאה הזאת. הכלל "הולכים אחר הנתבע" מאפשר לנתבע לקבוע באיזה בית דין רבני יתברר הסכסוך. במקרה שהנתבע מסרב להתייצב לדין תורה, או, חלילה, מעדיף בית משפט - ייפתח נגדו לרוב מסע ארוך של לחצים, שבמקרים מסוימים יתגלגל גם אל הסנקציה הכבדה ביותר שיכול בית דין רבני להוציא: "כתב סירוב". פירושו של כתב כזה הוא נידוי, או איסור לבוא במגע. בפרשת ביאלוסטוצקי הוצאו במשך השנים שני כתבי סירוב, נגד שני הצדדים, ובהם נכתב כי "המנודה אין יושבים בד' אמותיו, אין אוכלין עמו, ואין מזמנין עליו, ואין כוללים אותו לכל דבר שצריך עשרה".

לדברי הרב פרבשטיין, "אנחנו לא מגיעים לחמישה כתבי סירוב בשנה, אבל האפשרות חשובה. את זה גם הקהילה דורשת, שבית הדין יוציא כתב סירוב נגד אדם שמסרב לקבל את המרות של בית הדין. הציבור מעוניין בדין תורה, ואסור לו ללכת לערכאות". אבל לדבריו, "רוב אמצעי האכיפה שלנו הם מוסריים-תרבותיים. אם יש שני אנשים, ואנחנו פוסקים לטובת אחד, השני יכול לבוא ולהגיד לנו - 'אני יודע את האמת, אני לא הולך לפי מה שאתם פוסקים לי'. אני אגיד לו, 'ההערכה שלי היא שאתה תקבל בסוף את הפסיקה שלי'. זו סיטואציה קלאסית, זה מנוף פנימי: תשמע מה שהתורה אומרת. זה נכון שאני יכול גם להרים טלפון לראש ה'כולל' שלו, גם זה אמצעי אכיפה".

האגרה קטנה יחסית. בעוד שבבתי משפט אזרחיים נדרש תובע לשלם על פתיחת תיק של תביעה כספית אגרה בשיעור 2.5 אחוזים מסכום התביעה (אבל לא פחות מ-694 שקל), כאן האגרה קבועה: 250 שקל לפתיחת הליך, ובנוסף 200 שקל לכל שעת דיון. אין כאן סטטיסטיקה מסודרת, אך זמן ההמתנה הממוצע לדיון הראשון הוא כשבועיים; מרבית התיקים נסגרים בטווח שבין דיון אחד לשלושה.

בשנים האחרונות, שבהן נשיא בית הדין, הרב קרליץ, כמעט אינו יושב בדין, הרב יהודה סילמן הוא הדיין הבכיר. ההרכב שלו בדיני ממונות, היושב פעם בשבוע, הוא המבוקש ביותר, והתור אליו נמשך חודשיים ויותר. הרב סילמן, שהיה אחד הדיינים שנתבעו בפרשת ביאלוסטוצקי, עוסק גם, בבית הדין ומחוץ לו, בסוגיות "מוסר" כמו פיקוח על ענייני צניעות, "ועדות רוחניות" של כלי תקשורת חרדיים, וגם תלונות על אלימות ומעשים מגונים. הרב הוא הסמכות הבכירה של "משמרת הקודש והחינוך" של בני ברק, גרסה מעודנת יחסית של משמרת הצניעות הירושלמית, שכאן יש לה מעמד חצי רשמי.

קצין בכיר במשטרה, שמחזיק בחיוג מהיר את מספר הטלפון האישי של הרב סילמן, אומר ל"הארץ": "יש שיתוף פעולה מצוין עם החרדים, ועם הרב סילמן במיוחד. אלה דברים שלא ראינו בעבר, פעם היה ניכור, אי אפשר היה להיכנס לבני ברק בלי לחטוף אבנים, ומי שדיבר עם המשטרה היה אוטומטית 'מוסר'". הקצין אינו רואה בעיה בעיסוק של בית הדין והרב סילמן בתחום הפלילי: "במקרים של עבירות בתוך המשפחה יש התייעצות הדדית, יש ניסיון למצוא פתרונות כאלה ואחרים, ייחודיים. הרב סילמן מאוד פרגמטי. זו קהילה שהיא בעלת מאפיינים ייחודיים, אין מה להתעלם מזה. יש מונח של 'שאלת רב', וזה בסדר".

לא יושב בשום אולימפוס

המסדרון הוא גם חדר המתנה, המוביל אל שלושת האולמות של בית הדין, שלרוב רק אחד מהם פעיל. לרשות הממתינים עומדים ארון עמוס ספרי קודש, כוננית נמוכה ושלושה ספסלי עץ, אבל רובם עומדים או צועדים הלוך ושוב מקצה המסדרון לקצה השני, משננים טיעונים שישמיעו לדיינים. אשה אחת, שהגישה תביעה נגד עיתון חרדי שבו עבדה, נוטלת ספר תהלים מהכוננית, שעליה מונחים גם קופת צדקה מפלסטיק, ספר "אור החיים", חוברת הלכות נידה ומדריך טלפונים של בני ברק.

הגינונים בבית הדין הזה היו מביישים כל ערכאה אזרחית, כולל בית משפט לתעבורה ביישוב שכוח אל. בבני ברק לא קמים לפני הדיינים, גם לא בזמן הטיעונים; אין קוד לבוש, אין סמלים על הקירות, והדיינים אינם יושבים על במה מוגבהת אלא על כיסאות פשוטים, ולפניהם שולחן משרדי גדול ומלבני. מצדו השני של השולחן יושבים בעלי הדין, במרחק נגיעה או הגשת צעטלעך. לצדם יושב הכתבן, תמיד כתבן ולא כתבנית כמובן.

אחדים מהדיינים אינם מכבים את הסלולרי בזמן דיונים, ולעתים רחוקות הם גם משיבים כשהמכשיר רוטט. "זה אבא שלי, לזה אני חייב לענות", התנצל הרב פרבשטיין לפני בעלי הדין באחד הימים. הדיינים, שרובם מכהנים לפרנסתם כ"מורי הוראה", משיבים גם כשהם סבורים שמעבר לקו יש שאלה דחופה בענייני הלכה, וכל זה מצטרף להמולה הקבועה בבית הדין. הדיונים ככלל נערכים בדלתיים סגורות, אך השמשים והסטאז'רים נכנסים ויוצאים, מכניסים טיוטות של פסקי דין, מוציאים פתקים או כוסות תה ריקות, לוחשים לחישות.

התסיסה והיעדר הטקסיות הם דווקא מקור גאווה לדיינים. זה מכוון, אומר הרב פרבשטיין: "כשאתה נכנס לבית המשפט יש הרבה אביזרים מלאכותיים, אבל בבית הדין נמנעים מזה בכוונה. יש לכל היותר ארון ספרים. הציפייה מדיין היא לשלוט בדיון מכוח אישיותו ולא מכוח סמלים. להבדיל משופט, התפקיד שלנו הוא ציבורי מובהק. הפעילויות שלנו ציבוריות. שופט - האמירה שלו היא בבית המשפט בלבד. אף אחד לא ייגש לשופט בקאנטרי קלאב לשאול מה לעשות אם דפקתי למישהו את האוטו, אבל אני חושב שזה באשמתו. אצלנו כל אחד מהדיינים מקובל בקהילה, יש לו סמכות בדיני ממונות. אני כדיין צריך להיות מוחזק בקהילה כאדם הגון שאפשר לסמוך עליו. יש עלי ביקורת מאוד מקיפה של הקהילה, כי אני חשוף מאוד לקהילה. אני לא יושב בשום אולימפוס".

בכל זאת יש טקס אחד, שבו נפתח הדיון הראשון בתיק חדש. התובע והנתבע, כל אחד בתורו, צריכים לאחוז בידם פיסת בד קטיפה, המונחת דרך קבע על השולחן, ולהגביה אותה מעט באוויר לעיני הדיינים. האקט הקצר הזה נקרא "קבלת קניין" ונועד לבטא באופן סמלי שהסכמתם של הצדדים לשבת ולהתדיין כאן נעשית מתוך מודעות מלאה, "גמירות-דעת".

"תעשה קבלת קניין", אמר הדיין לקבלן פלסטיני מכפר בידיא, שבא לתבוע קבוצה של לקוחות חרדים, ותהום תרבותית קטנה נפערה בתוך האולם. בסוף הסבירו לו, "נו, בקיצור, תרים את המטפחת באוויר. זה אומר שאתה מקבל כל פסק דין שייתנו פה".

הרבה תה נמזג לכוסות פלסטיק והוגש לשולחן בימים ובשעות שבהם ישבתי בבית הדין, באולם א'. מול ההרכב של הרב סילמן התחלפו אנשים מרקעים שונים, וכולם מנהלים סכסוכים. ועד בית נגד אחד הדיירים שכבר שנים לא משלם מסי ועד; בעל חנות לצורכי צילום שטען כי המתחרה שלו גנב לו רעיון ומוצרים; שני פלגים של חסידות קטנה שהאדמו"ר שלה נפטר כבר לפני תשע שנים, ממשיכים לריב ביניהם על נכסים שהותיר; הנהלת ישיבת פוניבז' בבני ברק נגד שכן שלטענתה חטא בעבירת בנייה; רב התובע את הנהלת הישיבה שבה עבד על האופן שבו פוטר.

אין כללים ברורים לאופן הטיעון: כל צד יכול לבוא מלווה בפרקליט, בטוען רבני, בשכן שיטען בעבורו או לטעון בעצמו. פה ושם יקבלו לידיהם הדיינים מסמך או פתק, צעטל. בית הדין כאן מותאם לשיטת הצעטלעך החרדית, שבה נחתמים עסקים רבים, וגם לשיטה המקובלת עדיין במגזר של "מלה" - הסכם מילולי, שתקף גם לסכומי עתק.

הדיינים מנסים לשמוע כל צד, אבל לא אחת הרוחות מתלהטות, הטונים עולים. סדר הדין ואופן השיפוט אמורים להתבצע עקרונית על פי "חושן משפט", הכרך ב"שולחן ערוך" העוסק בדיני משפט, אבל רק לעתים נדירות יישמע באולם מושג הלכתי. הדיונים פה ארציים לחלוטין, עוסקים קודם כל בעובדות ובניסיון לברר מי צודק. לפעמים זה יימשך דקות אחדות, לפעמים יותר משעה, והדיינים מנסים לרוב את דרך הפשרה לפני שיחתכו. הקבלן הפלסטיני, למשל, זכה ביחס אוהד מצד הדיינים, אבל אז התגלע ויכוח קטן בין שניים מהם. הרב פרבשטיין אמר לקבלן שכדאי לו לוותר על חלק מהדרישות שלו, כי "זו לא העבודה האחרונה שלך בעיר. זה שווה לך", ואילו הרב סילמן העיר: "תסלח לי, אני די מסכים איתו שלבנות את זה בעד 600 שקל למטר זה לא כדאי לו". בסוף נמצאה פשרה.

רבנים בתפקיד התקשורת

בשבועות האחרונים טענו ביאלוסטוצקי ואנשיו, בצדק, כי הוא אינו החרדי הראשון שפנה לערכאות בניסיון לעקוף פסיקות של רבנים ובתי דין. למעשה, מי שפנו לערכאות "חילוניות" בשנים האחרונות היו הבכירים ביותר בעולם החרדי, ששברו את הכלים ברגע שהבינו כי לא יקבלו את פסק הדין הרצוי להם בבתי הדין החרדיים.

הדוגמה הבולטת ביותר היא זו של הרב אליעזר כהנמן, מראשי ישיבת פוניבז' היוקרתית בבני ברק, שפנה לבית המשפט במסגרת סכסוך הירושה והשליטה שהוא מנהל בתוך הישיבה מול גיסו ויריבו, הרב שמואל מרקוביץ'. דוגמה אחרת היא פנייה של חסידות גור לבית המשפט, כחלק ממאבקי השליטה בינה לבין פלגים חרדיים אחרים על מרכז החינוך העצמאי, רשת החינוך החרדית-אשכנזית. אבל ביאלוסטוצקי לא רק פנה לבית המשפט, אלא תבע את הדיינים עצמם.

במובן הזה ביאלוסטוצקי מצטרף למפעיליהם של אתרי האינטרנט החרדיים, למאות אלפי הגולשים, לחרדים המודרניים שהתמודדו בניגוד לדעת הרבנים בבחירות המוניציפליות האחרונות, לכוכב המוסיקה החסידית מרדכי בן דוד שאינו נשמע לרבנים וממשיך לקיים הופעות המוניות. בניגוד לכל אלה, ברור שביאלוסטוצקי רחוק מלהיות גיבור היום של החרדים החדשים, הרפורמיסטים, אבל ברור גם שהוא הסיוט של הזרם המרכזי, זה שצעק געוואלד, שהתגודד תחת ביתו בהמוניו וצעק לו "מויסר".

הרב צבי ביאלוסטוצקי מבקש להבהיר, כי מעולם לא תבע את בית הדין, אלא "את הדיינים באופן אישי". הוא רואה הצלחה בכך שהדיינים הסכימו לבוא לדיון בבד"ץ העדה החרדית, אבל מדגיש כי רק מחק, ולא ביטל באופן בלתי חוזר, את 11 ההליכים שפתח בבית המשפט: "הודעתי לבית המשפט שהעניין עבר לבוררות, אבל אפשר להעלות את זה מחדש כל רגע. אם הם לא יקיימו את הבוררות ויעשו דברים שלא ראויים, כמובן שהתיק יחזור לבית המשפט. הנושא הזה צריך להתברר עד הסוף".

לדבריו, "באמת חל פיחות במעמדו של בית הדין בבני ברק, והראשון שמצטער על זה הוא אני. הדברים הגיעו לכך שאני התגלגלתי לצד שכנגד, ותבעתי אותם. זה הכרח בל יגונה, לא היתה לי ברירה אחרת. הייתי מוותר על הכבוד הזה, אבל הם אשמים בזה. הרבה חרדים פונים היום לבית המשפט, למרות האגרה הנמוכה ולמרות המהירות של בית הדין. למה הם בוחרים שופט חילוני? אני חושב שזה צריך להביא לבדק בית מסוים".

עו"ד דוד שוב, המייצג את הדיינים, אומר כי "לא ניתן לסתום פיות של רבנים ולמנוע מהם להוציא מכתב לבני קהילתם שבו הם מתריעים נגד גורמים עברייניים. לא מדובר בזכותם, אלא בחובתם המוסרית כחלק בלתי נפרד מתפקידם. בחברה אזרחית רגילה התקשורת ממלאת במקרים רבים את התפקיד הזה. בחברה החרדית אין תקשורת משוכללת והציבור מצפה מהרבנים להשמיע את קולם בעניינים העומדים על הפרק. אם לא יעשו זאת יחטאו לתפקידם. מה שאמר אלכסנדר המילטון, שלבית משפט אין חרב ואין ארנק אלא רק את אמון הציבור, נכון ביחס למנהיגי הציבור החרדי יותר מכל מקום אחר. אם הרבנים יוציאו נגדך או נגד 'הארץ' מכתב, אתה תגחך. אין שום השפעה למכתב שהרבנים מוציאים אלא על מי שנמנה עם שומעי לקחם. אני בטוח שהגורמים בתיק הזה מודים כל יום לקדוש-ברוך-הוא שמי שמטפל בהם הם רבנים חנונים ורחומים ולא תקשורת נושכת".*

מגבלה ליברלית ההבדל בין הפתיחות הירושלמית לשמרנות של בני ברק

הרב יעקב פרבשטיין, דיין בן 44, הוא בנם של אסתר פרבשטיין, היסטוריונית, חוקרת שואה נודעת וראש הקתדרה להוראת השואה במכללה החרדית ירושלים, ושל הרב משה מרדכי פרבשטיין, ראש הישיבה הליטאית היוקרתית "חברון", גם היא בירושלים. עם מינויו לפני שש שנים לדיין מן המניין בבד"ץ בני ברק, הרב פרבשטיין ראה עצמו חריג, בשל "מחסום פסיכולוגי" הקשור לדימוי של חרדים-ליטאים ירושלמים כפתוחים יותר, בהשוואה לחרדים מבני ברק. לדבריו, בבית הדין בבני ברק הוא למד כי "לפעמים אצל הירושלמים הליברליות היא סוג של מגבלה, כי לא מוכנים לשמוע דעה לא ליברלית. בבני ברק יש מקום לעוד דברים".

על מדרגות הבד"ץ כך יכולים יהודים בישראל להתגרש בלי להתייצב ברבנות

לבתי הדין החרדיים אין קשר למערכת בתי הדין הרבניים הכפופה לרשות השופטת. שני בתי הדין החזקים ביותר מבחינת מעמדם הם בד"ץ "העדה החרדית" של הפלג הירושלמי הבדלני, המפעיל גם ארגון כשרות גדול, ו"בד"ץ בני ברק" בנשיאות הרב נסים קרליץ. עוצמתם מתבטאת, למשל, בעובדה שהם שני המוסדות היחידים שבהם יכולים יהודים בישראל להתגרש מחוץ לבתי הדין של הרבנות הראשית. הרכבים מיוחדים של שלושה דיינים עורכים את הסכמי חלוקת הרכוש והמשמורת, ולבסוף את מעמד הגט. לאחר מכן, מזכירות הבד"ץ שולחת לבית הדין הרבני האזורי את הניירת ואת פסק הדין, המקבל תוקף חוקי מבלי שאיש מבני הזוג נדרש להופיע לפני גוף רשמי של המדינה.



בד''ץ בני ברק למצולם אין קשר לכתבה. משתדלים לא להפוך למערכת שמחפה על עבירות


הדיינים פרבשטיין משמאל, סילמן ורוזנברג. מעבר לשולחן, במרחק נגיעה, יושבים בעלי הדין



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו