בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

עשרות פלסטינים שענו תובעים את הרשות הפלסטינית. ומי מייצג אותם? מתנחל

עשרות פלסטינים תובעים פיצויים מהרשות הפלסטינית בגלל עינויים שעברו במתקניה בחשד ששיתפו פעולה עם ישראל. מייצג אותם עורך דין מהתנחלות אלון מורה. את הרשות הפלסטינית מייצג בתיק עורך דין ישראלי אחר, יוסי ארנון. שנאמר: רק בישראל

תגובות

הידיים של חאלד חוסייני לא מפסיקות לרעוד. גם הרגליים שלו מתחילות לרטוט בכל פעם שהוא יושב. חוסייני טוען שהוא לא מצליח לעצור את הרעד הזה, גם לא כשהוא ישן. "רק בן 37 וכבר מרגיש ונראה כמו זקן", הוא אומר במבוכה ומושיט את ידיו המפרכסות קדימה כדי להמחיש טוב יותר את המצוקה. כשידיו מתיישרות, עולים שרוולי חולצתו וחושפים שתי זרועות מצולקות. בחלקן התחתון, באזור פרקי כפות הידיים, נראות צלקות ישרות וארוכות, צפופות, מקבילות, כהות מגוון עורו. אחדות מהן נראות אגביות, חוצות את הצמיד המצמרר באלכסון. "זה מהקשירות", אומר חוסייני ואוחז את פרקי כף היד, מדגים כבילה באזיקים. ועל הצלקות העגולות המתגלות במעלה זרועותיו הוא מספר ש"הן מהסיגריות". אחר כך הוא חושף גם את אלו שנותרו לרוחב גבו בעקבות ההצלפות בכבלי הברזל ואת אלו שנצרבו על רגליו מטפטוף צינור פלסטיק בוער.

חוסייני נעצר ביולי 2000 בידי מנגנוני הביטחון של הרשות הפלסטינית, בחשד לשיתוף פעולה עם ישראל. הוא נלקח מביתו באישון לילה והובל למתקן הכליאה בעיירה סלפית. שם, לטענתו, עבר מסכת עינויים שהותירה בו את רוב הצלקות. האחרות נחקקו בגופו במתקן הכליאה ג'נייד בשכם. אז גם התחיל הרעד הזה בידיים שלא עובר. לטענתו, זה קרה בעקבות חקירה שנמשכה עשרים ושישה ימים, שבהם היה קשור במשך שעות ארוכות בתנוחת "שבח" (בעברית: רוח רפאים).

על פי עדותו, ועדותם של עשרות פלסטינים שנעצרו בנסיבות דומות, תנוחה זו היתה נפוצה מאוד בחקירותיהם. לדעת כמה דוברים של ארגונים לזכויות אדם, החוקרים הפלסטינים למדו טכניקה זו ודומות לה כשהיו עצורים בעצמם במתקני השב"כ, ויישמו אותן בבוא היום על נחקריהם. בשלב הראשון של הטיפול בגרסה הפלסטינית של שיטת "א-שבח" כופתים את ידיו של הנחקר מאחורי גבו בכבלי מתכת, חבלי פלסטיק או בד. לאחר מכן מניפים אותן בעזרת חבל העובר בלולאה הקבועה בתקרה, עד שגופו מתרומם ואצבעות רגליו בקושי נוגעות ברצפה. החבל נקשר לוו הקבוע בקיר, ומתחילה החקירה.

על פי העדויות, רוב המתח בתנוחת "א-שבח" מורגש בפרקי כפות הידיים ובכתפיים, אשר במשך הזמן מאיימות להיתלש. גם לחץ הדם וקצב הנשימה של הנחקר עולים בצורה קיצונית. כך נתלה חוסייני לפרקי זמן ארוכים, במשך עשרות חקירות שנמשכו 26 ימים ברציפות. הוא מספר שכשהיה מתעלף מכאב נהגו להעיר אותו בבעיטה, סטירה או בשפיכת דלי מים קרים. לעתים רחוקות שיחררו את כבליו, כשהתחנן ללכת לשירותים. בשאר הזמן כיבו עליו סיגריות, השתינו עליו, היכו אותו בכל חלקי גופו, קיללו אותו, החדירו לו בקבוק משקה לפי הטבעת, הצליפו בגבו, ירקו עליו, התיכו על רגליו צינור פלסטיק בוער, איימו עליו ברצח, הבטיחו שיאנסו את אמו ואחיותיו וניסו עליו כמעט כל עינוי נפש וגוף שמוח סדיסטי יכול להעלות בדעתו.

חוסייני הצליח לברוח מהכלא הפלסטיני בשכם לאחר שכוחות צה"ל פלשו אל העיר במבצע "חומת מגן" ב-2002. "ישבתי במשך ימים וחיכיתי למוות", הוא מתאר את חוויותיו מכיבוש העיר. "הפגזים פגעו כל פעם בחלק אחר של המוקטעה. שמעתי חלקי קירות נופלים וחיכיתי שיפלו גם עלי". במשך הלילה האחרון בכלא הוא לא ישן. "הרעש של הפגזים והיריות היה קרוב מאוד ומפחיד. רק בבוקר, כשחצי מהמבנה כבר היה הרוס גיליתי שהשומרים ברחו. הצלחתי לצאת מהתא, שקיר אחד שלו היה ממוטט, והתחלתי ללכת. חיילי צה"ל היו הראשונים שראו אותי".

בדומה לו, עם כניסת כוחות צה"ל לערי הגדה, ברחו מבתי הכלא של הרשות הפלסטינית עוד כ-120 אסירים שהיו חשודים בשיתוף פעולה עם ישראל. רובם עברו חוויות דומות ועדיין חוששים להזדהות בשמם המלא. איאד מכפר ג'מעין, למשל, מעיד שנאלץ לעמוד במשך 18 יום על ארגז פלסטיק הפוך כשהוא יחף. הוא מתאר בלקוניות את כפות רגליו שהפכו ל"עיסת בשר" מהחתכים שנוצרו מרשת הפלסטיק הדקה של הארגז. פאיז מחברון אולץ לשתות שמפו בחקירתו. בהמשך, הציפו חוקריו את חדרו במים. באמצע החורף של 2001 הוא ישן על מזרן רטוב והתכסה בשמיכה ספוגה עד שפונה לבית חולים עם דלקת ריאות חמורה. לאחר שנבדק וקיבל תרופות, הוחזר לתאו ולידי חוקריו. הוא טוען כי לא זכה להקלות בשל מצבו הרפואי.

נאג'י מעזה ננעל למשך מספר ימים לא ידוע בתוך ארון ברזל צר. הוא מספר כי כל מי שעבר לידו היכה בארון. עד היום כל רעש חזק מקפיץ אותו. גופו של צאלח מעזה היה כל כך חבול לאחר חקירה של שבוע בידי מנגנוני הביטחון של אמין אל-הינדי, עד שבכלא המרכזי של עזה סירבו לקבלו להמשך מעצר, בטענה שהוא כבר מת. לאחמד מג'נין נשברו שלוש חוליות בגב. עבד א-נאסר מדרום הר חברון הוכה באשכיו עד שרופאיו נאלצו לכרות אחד מהם. מוחמד מטול כרם עבר שלוש הוצאות להורג מבוימות. הוא הועמד אל הקיר בעיניים קשורות והתעלף בכל פעם לאחר שירייה פילחה את האוויר ליד אוזנו. בשתי הפעמים האחרונות, הוא מספר, אסירים נוספים שעמדו לידו נורו למוות. עד היום הוא לא מצליח וגם לא מנסה להבין איך הוא שרד.

כמו חתולי רחוב

"רק שמיעת העדויות עשתה אותי פוסט טראומטי", אומר הפסיכיאטר ד"ר אורי ברודצקי, שפגש בחודשים האחרונים קרוב לשבעים מהפלסטינים הללו. רובם השתחררו מבתי הכלא של הרשות הפלסטינית לפני כמעט שמונה שנים ולטענתו של ד"ר ברודצקי "מאז מדובר בצללי-אדם". הוא פגש אותם לשם הכנת הערכה פסיכיאטרית שתוגש כחוות דעת לבית המשפט, בתביעת נזיקין שהגישו נגד הרשות הפלסטינית. ד"ר ברודצקי, הפסיכיאטר האזורי של קופת חולים מאוחדת בדרום, מתמחה בתחום הפוסט טראומה. לדבריו, הוא מעולם לא פגש בקבוצת אנשים בעלי מכנה משותף כל כך מובהק של פגיעה עמוקה.

"כולם סובלים מפוסט טראומה קשה ביותר", הוא אומר. "חלק גדול מהם סובלים גם מפגיעות מוחיות, מדיכאון ומאיבוד חלקי של הזיכרון שנגרמו בעקבות העינויים שעברו. אצל כמה מהם התפתחו במשך השנים גם תסמינים פסיכוטיים קשים". הוא מפרט גם שלל פגיעות גופניות שמהן האסירים לשעבר לא החלימו.

לדברי ד"ר ברודצקי, חלק מרכזי בתהליך הטיפול בפוסט טראומה עוסק בהצבת הגבולות בין הדמיון למציאות בהקשר של האירוע שהוביל לטראומה. כך, למשל, אדם שנפגע בתאונת דרכים יכול להבין את ההסתברות הסטטיסטית שיכולה להוביל לתאונה כזאת ולהעריך עד כמה הסיכון שזה יקרה לו שוב גדול או קטן. "המרואיינים שפגשתי נמצאים במציאות אחרת לגמרי. האירוע הטראומטי שעברו לפני עשור נמשך עבור רבים מהם עד היום בגלל תחושת הרדיפה המוחשית וסכנת החיים שעדיין מאיימת עליהם. הם פוסט טראומטיים שלא יכולים להתייחס אל הטראומה שלהם רק כאל אירוע מהעבר. במובנים רבים סימנים של אותו אירוע טראומטי נוכחים בחיים המציאותיים שלהם עד עכשיו".

ככל הידוע, כל 120 האסירים ששוחררו מבתי הכלא הפלסטיניים במבצע "חומת מגן" עזבו את שטחי הרשות מחשש לחייהם. הם מעידים כי גם בתחומי ישראל הם ממשיכים להיות נרדפים וכי איומים שונים מגיעים אליהם ואל בני משפחותיהם שנותרו בשטחים. את האדמות והבית של עיאש אבו רשיד, בן 57, החרימו אנשי הרשות ברמאללה. אחיו וכמה מקרוביו נעצרו, נחקרו, וחוקריהם הורו להם לא לשמור עמו על קשר. אבו רשיד מעיד על עצמו כי שיתף פעולה עם כוחות הביטחון הישראלים בזמן האינתיפאדה הראשונה. הוא מספר כי בזכות מעשיו נמנעו פיגועים רבים וכי כמה פלסטינים שהיו מעורבים בפעילות חבלנית נעצרו בעקבות דיווחיו על ידי כוחות הביטחון הישראליים.

לדבריו, כבר בדצמבר 89' תקפו אותו רעולי פנים חמושים בגרזנים, שפצעו אותו קשות וכרתו כמה מאצבעות ידו. אבו רשיד טופל בבית חולים הדסה בירושלים במימון מערכת הביטחון וקיבל מקלט בישראל ותעודת זהות כחולה. ב-93' הוא הוכר כסייען ומאז שהה בתחומי ישראל עד שנחטף בשנת 2000 במזרח ירושלים בזמן שהלך ברחוב, והוברח אל שטחי הרשות כשהוא כפות ומוסתר תחת רגלי שוביו במכונית.

את חקירותיו, הוא אומר, ליוו עינויים קשים. הוא מתאר מעשי אלימות, מניעת שינה, חשיפה לתנאי קור או חום קיצוניים, איומים והשפלות, עד ששוחרר לאחר שאחיו שילם למנגנוני הביטחון הפלסטיניים כופר של רבבות דולרים ומטבעות זהב. אבו רשיד מספר כי יום לאחר השחרור באו רעולי פנים לביתו, אך הוא הספיק להימלט. מאז הוא נמצא במנוסה. לטענתו הוא מקבל מהביטוח הלאומי קצבה חודשית זעומה של 3,000 שקל, שאינה מספיקה לקיום בסיסי לו ולאשתו. "אין לנו רהיטים בבית, לא בגדים וגם לא אוכל", הוא אומר. על טיפול פסיכולוגי או פסיכיאטרי שישפר את מצבו הוא אפילו אינו חולם.

לטענתו של ד"ר ברודצקי, ניכרת החמרה במצבם של רבים מהאסירים המשוחררים בשל העובדה שאינם מטופלים. "חלקם לא הוכרו על ידי רשויות המדינה כסייענים ולכן לא קיבלו אזרחות ישראלית, כך שאינם זכאים לקבל טיפול דרך קופות החולים או ביטוח לאומי. אלה שכן זכו להכרה כסייענים וקיבלו אזרחות, מעולם לא קיבלו פיצוי כספי על סבלם ועל הנזקים שנגרמו להם, ועם הקצבאות שהם מקבלים הם מתקשים לממן טיפולים שנחוצים להם. הם זרוקים ונדחים על ידי הפלסטינים מצד אחד ועל ידי המדינה מהצד השני, כך שהם שורדים כמו חתולי רחוב. חלקם נעצרים מדי פעם על ידי המשטרה כשוהים בלתי חוקיים, משוחררים וחוזרים לרחובות. גם אם מעמדם היה חוקי, רובם פגועים ברמה שלא מאפשרת להם להשתלב במעגל העבודה ומצוקתם הובילה רבים מהם לשימוש באלכוהול ובסמים ולהסתבכות בפלילים, בכלל זה מעשי אלימות".

במשרד ראש הממשלה, האחראי על הטיפול בסייענים לשעבר, סירבו להתייחס לכתבה, וכך נהגה גם מפקדת מתאם הפעולות בשטחים.

הקוד הצבאי הפלסטיני

"הפרשה הזאת תיזכר כאחת האפלות והכאובות ביותר בתולדות מאבק העצמאות של העם הפלסטיני", אומר באסם עיד, מייסד ומנהל "קבוצת המעקב הפלסטינית לזכויות אדם", על רדיפתם של משתפי הפעולה עם ישראל. עיד עוקב אחר התופעה עוד מימי האינתיפאדה הראשונה, אז עבד בארגון בצלם. לדבריו, בשנים ההן נרצחו כ-1,200 פלסטינים על ידי בני עמם בהאשמות דומות - לעומת 900 שנהרגו בידי כוחות הביטחון הישראליים באותה התקופה.

להערכתו של עיד, רק כשליש מהנרצחים באינתיפאדה הראשונה אכן היו משת"פים על פי ההגדרה המקובלת בישראל. האחרים חוסלו מסיבות אחרות, כסכסוכים עסקיים, פגיעה בכבוד המשפחה, או יריבויות קודמות בין משפחות וחמולות. עיד טוען כי האשמתם כסייענים העניקה לגיטימציה חברתית לרצח ולעתים אף הביאה לשיתוף פעולה מצד הציבור בביצוע הפשע.

תחת הקטגוריה משתפי פעולה עם ישראל נכנסו במשך האינתיפאדה הראשונה מאות אזרחים שהיו מעורבים בשישה תחומים שהוגדרו כמסכנים את המאבק הלאומי או פוגעים בו. "הקוד הצבאי של המהפכנות הפלסטינית", שנוסח על ידי הנהגת פת"ח בלבנון ב-79', אומץ במשך האינתיפאדה הראשונה על ידי כל הארגונים הפלסטיניים ועל ידי הוועדות העממיות שקמו בערי הגדה ובכפריה. בין השאר הוגדרו כאיום על המאבק הלאומי: מרגלים, מלשינים, סוחרי קרקעות, בעלי משרות ציבוריות ששירתו את הממשל הצבאי, בעלי זכויות יתר בשל קרבתם למוסדות הישראליים ואנשים שהיו מעורבים "בפעילויות לא מוסריות" כזנות, סחר בסמים והפצה של חומרים פורנוגרפיים. עם הקמת הרשות הפלסטינית הפך הקוד לחלק מחוקתה.

מאז הסכמי אוסלו ועד לתחילת אינתיפאדת אל-אקצה פחת באופן משמעותי מספרם של חשודים בשיתוף פעולה עם ישראל שחוסלו. מלבד חמישה מקרים, שגם נסיבותיהם שנויות במחלוקת, אין כל תיעוד לחיסולים שנעשו מסיבה זו באותה התקופה, אף שלדברי עיד היו עוד מקרי רצח ספורים שמעולם לא פוענחו ויש להתייחס אליהם כאל רצח חשודים בשיתוף פעולה. הסיבות לסובלנות היחסית היו רבות ובמרכזן תחושת הסולידריות העממית וההתגייסות הכללית למאמץ הלאומי בדרך להקמת מדינה.

אך רדיפת משתפי הפעולה חודשה מיד לאחר תחילתה של האינתיפאדה השנייה. בראשיתה היו התנכלויות ספורדיות לחשודים מצד המון מוסת, בדומה למעשי הלינץ' מתקופת האינתיפאדה הראשונה. הנפגעים העיקריים היו פלסטינים שנחשדו בשיתוף פעולה עם ישראל בשנים קודמות.

כניסתם של כוחות הביטחון של הרשות הפלסטינית לפעולה נגד חשודים החלה רק לאחר שישראל פתחה במדיניות החיסולים הממוקדים. המידע המודיעיני המדויק שהוביל לחיסולם של פעילים מרכזיים הכניס את החברה הפלסטינית כולה לפרנויה. לפעמים אח או קרוב משפחה של מחוסל הפכו בן רגע לחשודים. רגשות השנאה והרצון לנקום במשתפי הפעולה בתקופה זו גברו בעקבות נכונותם של יחידים להקריב את חייהם בפיגועי התאבדות. המחיר ששילמו קרוביהם (בדרך כלל הריסת הבית בידי ישראל) לא התיר סלחנות נגד בוגדים.

שני המקרים הראשונים של חיסול משת"פים באופן ממוסד תועדו באמצע ינואר 2001, לאחר שמנגנוני הביטחון הפלסטיניים חשפו כי עלאן בני עודה, קרוב משפחה של פעיל חמאס איברהים בני עודה משכם, היה זה שסיפק לישראל מידע מדויק שהביא לחיסולו. ביום שבו הוצא עלאן להורג מול המון מריע בכלא שכם, הועמד מול כיתת יורים בכלא המרכזי של עזה גם מג'די מכאווי, שהורשע במסירת מידע לישראל שהוביל להריגתם של ארבעה פעילי תנזים ובהם אחיינו ג'מאל עבד אל-ראזק. הוא עשה זאת, על פי כתב התביעה, תמורת 400 שקל.

בעקבות שתי ההוצאות להורג הביעו דיפלומטים אירופאים את מחאתם החריפה לפני יו"ר הרשות אז, יאסר ערפאת. הם איימו כי אם לא תינקט מדיניות הומנית ביחס למשתפי הפעולה יופסק הסיוע לרשות, שהיתה אז בשפל מדיני שכמותו לא ידעה. עיד מספר כי לערפאת לא היתה ברירה ובאופן רשמי הופסקו ההוצאות להורג של משתפי פעולה. לדבריו, אנשי פת"ח שהיו אמונים על ביטחון הפנים ברחבי הרשות הציעו לחסל את משתפי הפעולה בלי משפט. ערפאת הסכים. הם פתחו במסע רצחני שבו נורו ברחבי הגדה כ-900 חשודים. גופותיהם הושלכו על פי רוב בצדי הדרכים. בנוסף, מתועדים עוד עשרות מקרים שבהם חטפו אנשי מנגנונים שונים אסירים מידי מנגנונים אחרים, או מקרים שבהם פרצו חמושים לתאי הכלא ולקחו בכוח עצירים מידי הסוהרים שנשארו אדישים והוציאו אותם להורג ללא משפט. לדעתו של עיד, גם בתקופה זו פחות משליש מהם היו באמת משתפי פעולה עם ישראל.

כמאתיים חשודים לא חוסלו. הם נעצרו והוחזקו במתקני הכליאה של הרשות הפלסטינית. במובנים רבים, הודאה במעשים והבעת חרטה שירתו טוב יותר את מנגנון התעמולה הפלסטיני. וכדי להשיג הודאה כזאת כל האמצעים היו כשרים. הטינה כלפי החשודים היתה כל כך עזה עד ששום גורם ברשות לא העז להביע מחאה. גם אנשי רוח, אקדמאים ואנשי תרבות פלסטינים נמנעו מלהביע את מחאתם על העינויים. עיד מספר כי מתוך 22 ארגוני זכויות אדם פלסטינים, רק "קבוצת המעקב הפלסטינית לזכויות אדם" העזה לתעד את התופעה בצורה יסודית ולהביע מחאה. לטענתו, רבים ברחבי הרשות האשימו אותו בשל כך בבגידה.

גם ארגונים בינלאומיים וישראליים לא ששו להתעסק אז בבעיה הכואבת. אלה שכן העזו, דאגו להדגיש בדוחותיהם את הנסיבות הטרגיות שהובילו רבים ממשתפי הפעולה לנהוג כך ועסקו בעיקר בגינוי כוחות הביטחון הישראלי שגייסו סייענים באמצעות לחץ ואיומים. לטענתו של עיד, אפילו ארגון בצלם שתיעד חלק מההתרחשויות נמנע במשך תקופה ארוכה מפרסום דוחות בעניין, בטענה שהמנדט שלו היה לטפל רק בהפרות של זכויות אדם מצד ישראל ולא לגנות את מה שמתרחש בתוך החברה הפלסטינית (מבצלם נמסר כי הארגון עוקב אחר התופעה וכי דוח מפורט מטעמו על אירועים אלו התפרסם בעבר).

למעשה, גם כיום ממעטים ארגוני זכויות אדם הפועלים באזור למתוח ביקורת על מדיניותה האכזרית של הרשות הפלסטינית נגד משתפי פעולה בעבר ובהווה, וקיים חשד סביר כי מעשים דומים ממשיכים להתבצע באפלולית של מרתפי החקירות של מנגנוני הביטחון השונים. תזכורת אחרונה לכך ניתנה בעדויות של אנשי פת"ח בעזה, שנעצרו ונחקרו לאחר השתלטות חמאס על הרצועה. מעשי ההתעללות אמנם פחות קיצוניים מהעינויים של חשודים בשיתוף פעולה, אך גם הם כמובן אינם עומדים בקני המידה הנהוגים בעולם הנאור בתהליכי חקירה.

עורכי הדין מתכתשים

הסכסוך הישראלי-פלסטיני עלה בשנים האחרונות גם על מסלול משפטי. כל צד שש לנגח את יריבו בתביעות מכל סוג ובכל בית דין אפשרי. גם תביעתם של קרוב ל-70 האסירים הפלסטינים המשוחררים מדיפה לעתים ניחוחות פוליטיים. מייצג אותם עו"ד מנחם קורנוויץ, תושב התנחלות אלון מורה. הוא מכחיש בכל תוקף כי מאחורי כתב התביעה שהגיש לבית המשפט המחוזי בירושלים מסתתרים מניעים כאלה, וטוען כי המניע היחיד שלו בתיק הוא כלכלי (סכומי הפיצויים שדורשים לקוחותיו מצטברים לדבריו למאות מיליוני שקלים). לדעתו, התביעה הזאת צריכה להתנהל כתיק אזרחי רגיל ולכל ההיבטים החיצוניים שלו, הציבוריים והפוליטיים, לא צריכה להיות כל השפעה על ההליכים המשפטיים.

בכתב ההגנה טוען עו"ד יוסי ארנון מירושלים, המייצג את הרשות הפלסטינית בתביעה זו, כי לבית המשפט הישראלי אין כל סמכות לדון בתביעה. "האירועים התרחשו בגדה לאנשים שהם אזרחי הגדה על ידי גורם הנקרא הרשות הפלסטינית", מסביר עו"ד ארנון. "זהו תיק פוליטי מלוכלך ומסריח של אנשים שרובם בכלל עבריינים פליליים. יש חקירות, והן אף פעם לא היו עדינות, אבל לא היו בגדה עינויים ברמה העולה על אלו שקיימים במשטרת ישראל. זה שטויות במיץ עגבניות של אנשים שהם קרימינלים, בין אם הפשע היה לאנוס קטינות, לרצוח, לגנוב, למכור קרקעות לישראלים או לשתף פעולה עם השב"כ, שהוא האויב שלהם. אבל כל זה כמובן לא מעניק לאף אחד את הזכות להכות או לענות נחקרים ועצורים. יש בידינו עדויות של הסוהרים הפלסטינים שמכחישים כל דבר".

התביעה נגד הרשות הוגשה לפני יותר מארבע שנים ונמצאת עדיין בשלב של קדם-משפט. עד כה לא הגישה ההגנה תשובות על השאלונים ששלחו התובעים, ולכן הם מבקשים למחוק את כתב ההגנה בכללותו. לדברי עו"ד קורנוויץ, שניים מלקוחותיו מתו בינתיים ושניים אחרים משכו את ידם מהתביעה בגלל הסחבת. וכך, בזמן שעורכי הדין מתכתשים בבתי המשפט, חיים כל אותם עשרות אסירים לשעבר במציאות בלתי אפשרית כמעט.

"אני לא מרגיש טוב", אומר האני מטובאס. "למען האמת, אני לא מרגיש כלום. אני סובל מבעיות זיכרון, שוכח דברים חשובים. כאבי ראש משתקים אותי. כאבי הרגליים לא פוסקים. מצב רוחי תמיד מאוד לא טוב. התיאבון ירוד. אני מתרגז בקלות. אני לא מצליח לישון בלילות. זה שונה מאוד ממה שהייתי לפני הכלא".

מוחמד מג'נין מספר: "הזיכרון שלי מאוד לא טוב - אני שוכח דברים, אנשים. הראייה שלי פגועה. אני סובל מכאבים בבטן. אם אני מתאמץ, אני סובל מסחרחורת. אני לא יכול לשכב, אני ישן בישיבה - בגלל כאבים בצלעות. אני חולם על הכלא ומתעורר בפחד". חאלד מכפר עזון מעיד: "מצב רוחי תמיד מאוד לא טוב. אני לא מרגיש גבר, אני לא יכול לקיים יחסי מין. התיאבון שלי ירוד. אין לי סבלנות לבני הבית. זה מאוד שונה ממה שהייתי לפני הכלא".

וכך על פני מאות עמודים, הם וחבריהם מתארים רשימת מצוקות וכאבים שמלווים אותם עד היום. מדינת ישראל הכירה רק בקצתם כסייענים. לדברי ד"ר ברודצקי, דווקא אצל אלה שקיבלו הכרה המצוקה הנפשית גדולה יותר, בגלל התחושה שאינם זוכים להכרה הראויה על פועלם למען המדינה.*

עונש מוות 13 פלסטינים נידונו למוות והוצאו להורג בשנים 1995-2008

בתי המשפט של הרשות הפלסטינית גזרו עונש מוות על 71 פלסטינים מ-1995 ועד 2008. 13 מהם הוצאו להורג. בשנות אינתיפאדת אל-אקצא פרצו פלסטינים לתוך בתי הכלא של הרשות כדי לפגוע באסירים שהורשעו בשיתוף פעולה עם ישראל. שני נידונים למוות נעלמו, שמונה נרצחו.

פלסטינים הורגים פלסטינים מתחילתה של אינתיפאדת אל-אקצא, 29 בספטמבר 2000, עד סוף 2008

במשך שבע שנים מאז החלה אינתיפאדת אל-אקצא ב-29 בספטמבר 2000, עד סוף 2008, נהרגו 4,791 פלסטינים בידי כוחות הביטחון הישראליים בגדה המערבית וברצועת עזה. באותה תקופה נהרגו 593 פלסטינים בידי פלסטינים, לפי הפירוט הבא: 2000 - 6 2001 - 39 2002 - 65 2003 - 11 2004 - 32 2005 - 15 2006 - 55 2007 - 352 2008 - 18 נתונים: אתר "בצלם"



עיאש אבו רשיד. העינויים שעבר לדבריו כללו אלימות, מניעת שינה, חשיפה לתנאי קור או חום קיצוניים, איומים והשפלות


באסם עיד. פרשה אפלה וכאובה



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו