בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מסע לקורניש, ניו המפשייר, ולתושב הכי מפורסם שלה, ג'יי.די. סלינג'ר. 5 שבועות לאחר מותו

מסע לקורניש, ניו המפשייר, עיירה שקפאה במקום ובזמן, ואל התושב הכי מפורסם וגם הכי נשכח שלה, ג'יי.די. סלינג'ר. חמישה שבועות לאחר מותו

תגובות

אפילו השלטים ולוחיות הרישוי בדרך לקורניש אמרו שירה, ולא רק הנוף - מרחבים אינסופיים, מהפנטים דווקא ברפטטיביות שלהם, של יערות, הרים, אגמים ונהרות מושלגים, משובצים באסמים (אדומים, בדרך כלל) ומחסני תבואה, ומעוטרים בשיירות של משאיות עמוסות שברי עצים להסקה ולבנייה שעליהן מתנוססות מדבקות של "nobama", קמפיין הנגד לנשיא המכהן, שבמקום "hope" נתן לנתינים "nope", לטענת מתנגדיו היצירתיים.

המפלגה הדמוקרטית היא לא להיט גדול בניו המפשייר, שם מציינים את "חודש ההיסטוריה השחורה", אם להאמין לפוסטר התלוי בפתח הסופרמרקט "Price Chopper", שבו עשה ג'יי.די סלינג'ר קניות כמעט בכל יום בעשורים האחרונים לחייו, אבל השחורים היחידים שנצפו באזור בשלושת ימי שוטטותנו היו שחורים מצוירים: הדוד בן המחייך על קופסאות האורז והדודה ג'מיימה הנשקפת מבקבוקי סירופ המייפל. עם דודים כאלה, מי צריך פחמימות?

אחד השלטים בצד הכביש המהיר כמעט והזכיר את פואטיקת המחנות הצה"ליים, ברוח "חייל יקר, חייל חביב, חרבן ישר ולא סביב":

Take a break Stay awake (For safety's sake) הסוגריים במקור. מקסים או לא מקסים?

ולוחיות הרישוי של ניו המפשייר, מה הן אומרות? מה הן מספרות? אולי את הסיפור כולו. המוטו של המדינה, החקוק עליהן בגאון, נשמע כמו שם של סרט ג'יימס בונד. או כמו פרשת חייו ומותו של סלינג'ר.

Live free or die.

מה ששמעתם.

באוטוסטרדות כמו באוטוסטרדות, היו גם השלטים שהשפעתם המצטברת היא כשל מנטרות זן בודהיזם (מהסוג שסלינג'ר אימץ אל לבו בתקופה זו או אחרת) המונות לכאורה את הדברים שעליהם עומד העולם: phone food gas (בלי סימני פיסוק והפרדה). אוכל, שתייה, גבר, אשה. ה"טלפון" במובן "העולם שלפני המצאת הסלולרי". מיותרותו המהדהדת צובטת את הלב לפחות כמו העובדה שבחנות המכולת המוזרה "12% Solution" שבכניסה לקורניש מוכרים גם את העיתון של אתמול ומיני מאפה מאתמול (לפי הצהרתם), אבל בדולר. ברוכים הבאים ליקום שקפא ונשכח באחד האתמולים, אם לא הרבה לפני כן. ליד הקופה מוטלים בגסות ממתקי פאדג' קרמל עם חמאת בוטנים. האם הם נדבקו גם לשיניו של סלינג'ר כשקנה פה את כרטיסי הלוטו וקרטוני החלב העמיד שלו?

"קיסינג'ר? אני לא חושבת שקיסינג'ר אכל פה".

לא קיסינג'ר, סלינג'ר. סלינג'ר, הסופר.

"סופר? לא שמעתי על שום סופר. יש פה צייר אחד מפורסם, נו, איך קוראים לו? מקסוול, לא, מקספילד, מקספילד פאריש".

הדוברת היא ג'ינג'ר, מלצרית בלונדינית כבת 60, אולי יותר, עם חולצה של פו הדב, שמוזגת לנו קפה עייף ב"ווינדזור דיינר", שלפי כמה וכמה מקורות מהימנים, כולל "ניו יורק טיימס", סלינג'ר אכל בו בקביעות, ובגפו, את רוב ארוחות הצהריים שלו.

עכשיו, או שג'ינג'ר מעמידה פני מטומטמת, במסגרת מערך ההגנה המקומי על פרטיותו המקודשת של מי שכונה "האיש הפרטי האחרון באמריקה", הגנה שנמשכת גם אחרי מותו, או שבאמת אין לה מושג על מי ומה מדובר. שתי האפשרויות גרועות באותה מידה, ומקדמות אותנו לאותו שום מקום. בדיקה זריזה בוויקיפדיה מגלה שמקספילד פאריש, צייר ומאייר מהזרם הניאו-קלאסי שהתיישב בפליינפילד הסמוכה ל"מושבת האמנים של קורניש", שם צייר עד גיל 91 (הגיל שבו מת סלינג'ר), הלך לעולמו בגיל 96, החודש לפני 44 שנים. 44 שנים פאריש לא עמנו, אבל מבחינת ג'ינג'ר "יש פה צייר אחד מפורסם".

המתיקות שאחרי

האמת היא שאנחנו כל כך רעבים אחרי ארבע וחצי שעות בדרכים, שאפילו אזור הדמדומים הזה לא מצליח להפחיד אותנו. לא ארץ לזקנים? נסה שנית, קורמאק. בארץ הקשוחה הזאת הזקנים לא מושלכים לשלג, אלא יוצאים לסיבובי ראווה בעיירת הרפאים שהיא עדיין מרכז החיים והדופק הפועם של הסביבה הקרובה. לפי מפקד האוכלוסין שנעשה בקורניש בשנת 2008, הגיל הממוצע של 1,758 תושביה הוא 41.6. לעיני המתבונן הזר, במהלך שלושה ימי רחרוח ותצפית כאמור, זה נראה יותר כמו 72.9. לפי אותו מפקד, רק 202 תושבים הם מעל גיל 65. ובכן, כעת המספר עומד על 201, אופס, וכל אותם 201 בחרו לצאת לאור בדיוק כשאנחנו קפצנו לביקור, בעוד שבני ה-41.6 החליטו להתחפר עמוק במחילותיהם - אלא אם כן, וזו אפשרות מזעזעת כשם שהיא מתקבלת על הדעת, בני ה-72.9 הם למעשה בני 41.6 שהזדקנו במהירות מואצת במקום שהזמן שכח.

כאן, בווינדזור, ורמונט, מרחק גשר עץ אחד מקורניש (ג'ינג'ר מילמלה משהו על חשיבותו ההיסטורית, יופיו והאטרקטיביות התיירותית של הגשר, אבל כאמור, היינו רעבים מכדי להקשיב לה ברצינות) נולדו שני ילדיו של סלינג'ר. מרגרט, שפירסמה ספר על החיים במחיצת האב המתבודד השותה (בין היתר) את השתן של עצמו, ומאט (מתיו), שזמן קצר אחרי מות אביו בסוף ינואר האחרון מלאו לו 50, וששיחק בסרטים כמו "נקמת החנונים" ובהצגה "Dancing In The End Zone", שרצה בברודוויי 44 פעמים בלבד ב-85', ובה גילם כוכב פוטבול המחפש דמות אב והיה האדם היחיד בהפקה שזכה למלה טובה מאת פרנק ריץ', מבקר התיאטרון האימתני של "ניו יורק טיימס" דאז, שבהבל פיו חיסל גם את המיזם הזה. ג'יי.די סלינג'ר הגיע (אינקוגניטו) לערב הבכורה, בניגוד לכל הציפיות והחששות.

האם הבן יגלם את אביו בסרט שיצולם אי פעם על חייו של מחבר "התפסן בשדה השיפון"? לחם שיפון, אגב, מחולק חופשי בדיינר של ג'ינג'ר ובשאר המסעדות המקומיות שפקדנו במשך המסע. הומאז' או אילוץ? אין לדעת.

ג'ינג'ר מתנצלת על כך ש"הקולסלאו שלנו מתוק". הקינוחים טובעים בקצפת, וגם המנה העיקרית - חמור ים מטוגן - מתוקה באופן חשוד. האם סלינג'ר מת כשטעם מתוק בפיו? האם בא לסעוד פה בשביל המתיקות או למרות המתיקות? עוד שאלות שייוותרו ללא מענה, באגדה אמריקאית שכולה סימני שאלה. אפילו קבר להשתטח עליו אין. המנוח ביקש להימנע מהלוויה. אולי נקבר בחצר הבית שעל הגבעה, אולי נשרף ואפרו פוזר בהרים. אולי בכלל בדה את דבר מותו והוא צוחק על כולנו ממקום מחבואו.

לטענת מייק מהצרכנייה השנייה בקורניש, שבה מוכרים גם חצים ורובי ציד, וראשי ענק מפוחלצים של חיות בר שעירות צופים על מדף "עוגיות הסבתא", בית סלינג'ר עמד ריק ונטוש כבר זמן רב לפני מותו, והסופר ורעייתו השלישית, הצעירה ממנו בכארבעה עשורים, לא נראו בשטח שבועות שלמים. זה הסקופ האפשרי הראשון שמייק תרם לנו אולי: ייתכן שסלינג'ר, אם מת, לא מת בביתו, אלא במקום אחר, אולי בעיר או במדינה או בפלנטה אחרת. הסקופ האפשרי השני הוא שעל תיבת הדואר שלו מופיעה האות S. זאת בניגוד לידיעות שהפיצו הצליינים למיניהם שעלו לרגל לאורך השנים לבית דוחה האורחים, ובהם רון רוזנבאום שב-97' פירסם במגזין "אסקווייר" כתבת מפתח על חיפושיו אחר הסופר האמריקאי הדגול (דגול בעיקר בעיני עצמו, לדברי רוזנבאום), שלפיהן תיבת הדואר אינה נושאת כל סימן מזהה משום סוג.

את הסקופ האפשרי השלישי נידב דן הצלם, שטען כי רבות מתיבות הדואר בקורניש חפות מכל שם, סמל, עיטור או עיצור. ועם עיניים של צלם לא מתווכחים. שנה אחרי אותה כתבה ראה אור ספרו של רוזנבאום "להסביר את היטלר", ואז התברר שלפחות לרוזנבאום קל יותר להסביר את היטלר מאשר להסביר את סלינג'ר.

רוזנבאום טען שיותר משסלינג'ר הוא גרטה ("אני רוצה להיות לבד") גרבו של עולם הספרות, הוא מדונה ומייקל ג'קסון של השתיקה, בעידן ה"תראו אותי" שכולו מרדף אחר חשיפה; ששתיקתו לבדה הפכה אותו לכוכב על, העצימה את מעמדו ובראה את המיתוס שלו שיצא מכלל שליטה ואת ההזמנה הפתוחה לראות בו משיח, נביא, מושיע, מנהיג, מתקן עולם וכל מה שבוחרים לראות בו מעבר לחומות השתיקה שבהן הקיף עצמו מבחירה. השתיקה שהיא אולי מעשה האמנות הגדול ביותר של סלינג'ר. רוזנבאום כמובן בחר להתעלם מהאפשרות שלפעמים, שתיקה היא רק שתיקה.

קצות האצבעות

בדיינר הקטן בווינדזור, שבניגוד למקום האנגלי בעל אותו השם אין בו ארמון והמלך מת, הנוף שנפרש מהחלון הוא של קברים מפוזרים מכוסים בשלג. בשלב הזה שום דבר כבר לא מפתיע או מטלטל אותנו. לגמנו בדומייה בירה שחורה בטעם משחת שיניים.

חיילת מבוגרת במדים מסבה למזנון (לא רחוק מכאן יש נשקייה של חיל הים, ובהמשכה אתר סקי חמוד). איש זקן (ברור) שואל את השף מה שלומו.

התשובה: "so far so good". כולם משוררים, כולם.

ג'ינג'ר מסמיקה ומתכווצת כשדן מכוון אליה מצלמה. "אני יוצאת איומה בתמונות", היא מצחקקת.

אנחנו לועסים את חמורי הים שלנו ומנחשים את הביוגרפיה שלה. אני טוען שהיא ערירית וגלמודה, שבמקרה הטוב יש לה חתול והדיינר הזה הוא כל עולמה. דן מאמין שהיא אשת איש מאושרת, ושחולצת פו הדב שהיא לובשת שייכת למעשה לאחד מנכדיה. כך אנשים בגילו (25, יש גיל כזה) רואים את העולם, עד שהם מגיעים לגילי. או לגילו של סלינג'ר. האם גם ג'רום דיוויד התעניין באיזשהו אופן בקורות חייה של ג'ינג'ר? האם גם הוא ניסה להמציא לה עלילות ולשתול אותה כדמות (צבעונית, מן הסתם) באחד מסיפוריו, ולו רק הסיפורים שפיעפעו וחיו בתוכו?

ג'ינג'ר מציירת סמיילי על החשבון ומתלוננת שהתשר שהשארנו לה גדול מדי. "שאלה יהיו הצרות שלך, ג'ינג'ר", אני אומר לה.

"תבואו מחר", היא ספק מבקשת, ספק מפצירה, "יש בופה אכול-כפי-יכולתך ב-9.95 דולר. כדאי לכם, זה מאוד משתלם".

"נראה לך שנוותר?" אנחנו נפרדים בנפנופים חמים ומבריזים למחרת בלי בושה. יש לקוות שג'ינג'ר לא הרגישה נבגדת כשבחרנו להמר על "יאמי יאמי", המסעדה הסינית הקטנה בהמשך הרחוב, שגברה על זו המקדמת את המטבח הלאומי של טנזניה, שמפניה הזהיר אותנו עובר אורח (האוכל אפריקאי, אבל גם אותו מתקינים ומגישים אמריקאים לבנים) ועל המוסד הקרוי "פיצה ופאן", שבו שולחנות סנוקר מיותמים מתפקדים כנראה על תקן הפאן.

אותו עובר אורח יודע כל קלט מיד שאנחנו לא תיירים רגילים, "כי מה יש לתיירים לחפש בחור הזה?" שאל ומיד ענה: "בטח באתם בגלל סלינג'ר". לא הכחשנו. "לפני 'יאמי יאמי' היתה פה חנות עיתונים", הוא פרץ בהרצאה מבלי שהתבקש, בעוד כולנו ממתינים לארוחות שלנו. "סלינג'ר היה יושב פה תמיד בימי ראשון וקורא את כל העיתונים, מהעמוד הראשון עד העמוד האחרון, כולל הפרסומות ומודעות האבל, והכל כדי לא לשלם עליהם. הוא היה קמצן גדול, אתם מבינים. אני לא חושב בהכרח שזאת היתה אשמתו, לדעתי אשתו השתלטה על ענייני הכספים בבית. מה שלא יהיה, שאלתי פעם את בעלת החנות למה היא נותנת לו לקרוא בלי לשלם, והיא הסבירה לי שהוא מביא לה לקוחות, שאנשים באים לראות אותו וסקרנים מתאספים במקום, בלי להציק לו, ממש הולכים על קצות האצבעות, רק מסתכלים עליו, מסתכלים וקונים. היתה תקופה שהיא גם החזיקה בחנות כמה עותקים של 'התפסן' ואני חושב שהוא הסכים לחתום עליהם. מעניין כמה עותקים חתומים כאלה שווים היום".

לדבר סרה באדם שנבצר ממנו להתגונן או למסור את גרסתו לדברים - מה יותר קל מזה, ומה יותר מגעיל? גם כשאחת המלצריות ב"Lou's", מסעדה/מאפייה/בית קפה בהנובר, ניו המפשייר, ליד הספרייה של אוניברסיטת דארמות' שבה נהג סלינג'ר להחליף ספרים ולשבת לקרוא וגם לכתוב, סיפרה מיוזמתה לזוג שישב לידנו כי בשנים האחרונות סלינג'ר היה כל כך חירש, עד שנאלץ לרשום את בקשותיו על דף נייר (מאפה התרד והפטריות היה חביב עליו, לדבריה), קשה היה להימנע מתחושת האי-נוחות. הגענו לשם בבוקר שטוף שמש, יום נפלא לדגי בננה, התנפלנו על פרנץ' טוסט בקינמון והתפעלנו מהאקלקטיות הטבעית של הקהל - סטודנטיות מוסלמיות בתלבושות מסורתיות גוהרות על מחשביהן הניידים בשיאו של סיעור מוחות אקדמי (או תכנון הפיגוע הבא. די, לא יפה), גברות רמת-אביביות למראה (רמת אביב ג') במעילי פרווה, וקופאי גידם - ומתפאורת הפיפטיז שבה חסרו רק פונזי ולהקתו, עם תצלומים בשחור-לבן של דמויות עלומות מן העבר, לצלילי להיטי זהב-חלודה נושנים, וזאת אגב תופעה ולא מקרה בניו המפשייר, שהרוב המוחלט של תחנות הרדיו שלה (או לפחות אלו שהואילו להתארח במכוניתנו השכורה) מוקדש לאולדיז, ומאזין המנותק ממציאות האייפוד עוד עשוי להשתכנע שפרנק סינטרה הוא זמר השנה ואלביס פרסלי הצעיר הוא תגלית השנה. שנת 2010, הכוונה.

כאן לא נוורלנד

האם תהפוך קורניש לגרייסלנד, או לנוורלנד, החדשה? האם מעריציו של סלינג'ר, אחרי שימצו את השיטוטים בעקבותיו ובעקבות הולדן קולפילד בניו יורק, העיר שהיא עצמה דמות ב"התפסן" - מהאגם הקפוא בסנטרל פארק, עם ובלי הברווזים, ומועדון ארני'ס (הבדוי) בגריניץ' וילג', עבור במלון אדמונט (המומצא) בין החמישית והשישית, שם נפגש הולדן עם סאני הזונה, והבר של מלון סיטון (יש מלון כזה, אבל אין בו בר), וכלה בחנות הגבינות של סלינג'ר האב, ובבית החולים שבו נולד הבן (ברחוב 61 ואמסטרדם) ובית הספר הפרטי "מקברני" שבו למד (רחוב 64 מערב), שגם הולדן מזכיר ושחדל להתקיים - יעפילו להרים הלבנים שתחת השמים המושחרים כמו בפילם נואר החדש של רומן פולנסקי, "סופר צללים"? האם הם ינשמו את אוויר הפסגות שנשם אלילם וינסו להבין מה הוא ראה כשהיה רואה ואינו רואה, כי דברים שרואים משם לא רואים מכאן ולהפך, על מה הוא חשב ומה הוא עשה כל אותן שנים אבודות לכאורה, שבהן אולי ביצע התאבדות אמנותית מתמשכת (עוד תזה של רון רוזנבאום).

בנוורלנד לפחות אפשר (אם לא עכשיו, בוודאי בעתיד הלא רחוק) לשוטט בין חדרי השינה ולשחזר בעיני רוחנו את הרגע שבו הזמין מייקל ג'קסון את מקולי קאלקין הצעיר לישון איתו כפיות. הכל הרבה יותר מסובך בקורניש הפורחת והנידחת, המאורגנת כשמיכת טלאים סכיזופרנית, עם תתי-קורניש העונים לשמות כמו "קורניש דרום" ו"קורניש טאון", ומרחבים עצומים של טבע פראי וכלום בריבוע (יותר גורנישט מקורניש) בין בית לבית ובין נקודה מיושבת לאחותה, ושבה אין לך אלא לסמוך על חסדי זרים כדי למצוא את הכניסות והיציאות, הצפון והדרום (כל אדם שביקשנו ממנו הנחיות, לכל יעד וכיוון שהוא, ענה תמיד, כמו לפי סימן מוסכם מראש או קוד מקומי מחייב, ש"זה במרחק 5 מייל מפה", ואולי זה בכלל מדע מדויק, מדע חמשת המיילים של קורניש) ולמה להיתמם, בלי ג'י-פי-אס אתה חשוב כמת.

ואם אתה למשל נער מתבגר שרוצה לברוח מבית הוריו בקורניש, ולמה שלא תרצה, בכלל הלך עליך, כי שום אוטובוס לא עובר פה, ועל טרמפים בדרכי העפר הבלתי סלולות לא כדאי לבנות. שירותי המשטרה חלקיים, מכבי האש פועלים בהתנדבות, ובקיצור, אם אתה חי פה, מזל טוב ובהצלחה, אבל זה על אחריותך.

כתייר מזדמן, אין לך קצה חוט לגבי 56 שנות חייו האחרונות של הסופר המסתתר, ושום גישה אמיתית אל מבצרו החשאי של הקוסם מארץ עוץ (שאת הספרים המקוריים מעלילותיו אייר, כמה הולם, אותו מקספילד פאריש בן היישוב, ההוא שלתחושת ג'ינג'ר המלצרית עדיין בסביבה), ופיקניק זה לא יהיה.

סלינג'ר הביא לקורניש כבוד ותהילה שאינה מעוניינת בהם ואולי גם אינה ראויה להם. היא בתמורה העניקה לו מחסה יציב, וממשיכה להניח לו אחרי מותו בדיוק כפי שהניחה לו בחייו. "הניחו להולכים" הוא עיקרון נאה, אבל יש משהו מדכא בתחושה שלסלינג'ר אין כל נוכחות מקומית כחודש ימים לאחר הסתלקותו, כאילו לא חי ביניהם כמו צמח בר, כמו לא היו הדברים מעולם.

אין שום תמונה סמלית שלו על הקיר באחד מהמקומות שפקד מדי יום. לא בדיינר, לא בבית הקפה בהנובר, לא בצרכניות. בספרייה המקומית בפליינפילד הסמוכה, שגם בה ביקר בקביעות, לא מתוכנן ערב לזכרו (אם כבר מחוות, למה לא לקרוא לספרייה על שמו? למה לא לקרוא למאפה התרד והפטריות שכה אהב על שמו?). בחנויות הספרים שליד אוניברסיטת דארמות' ובעיירה הגדולה (יחסית) האחרת - לבנון, ניו המפשייר, תאומתה של פאריס, טקסס - אין מבצעים מיוחדים על ספריו של האזרח מספר אחת של קורניש, אין הבלטה של כתביו, משהו, מה שלא יהיה. במדף הביוגרפיות בדארמות' מצאנו עותקים בודדים של ספר מאמרים משנת 62' על מקומו וחשיבותו בספרות האמריקאית, בין הביוגרפיות של סטלין ופטריק סוויזי.

גם בעיתונים המקומיים, "איגל טיימס" (שבגד בסלינג'ר לפני שנים כשפירסם בהרחבה ראיון נדיר שהסופר העניק בתום לב לעיתון בית הספר של קורניש) ו"חדשות העמק" (נשמע כמו מקומון בכיכובה של ליזי בדיחי), אין לו שריד וזכר, אזכור ורמז, בין הסיפורים על החתול היפהפה שננטש בשלג ("איזה אדם חסר לב יכול לעשות דבר כזה?"), על ניצחונה של נבחרת הכדורסל-נשים בתחרות אזורית, על עקרת בית שתרמה כליה לחברה הכי טובה של בתה ("יש לה לב זהב", אמרה התורמת על הנתרמת) וגם על הילד שלמד להשתמש בצ'ופסטיקס לכבוד שנת הדרקון הסינית (וזכה בצילום שער, שלא יהיה ספק בלבכם), ובין מכתב למערכת המוחה על שכרם המופקע של המורים בכפר, המביא לעלייה בלתי מוצדקת בגובה המסים, ופנייה מיוחדת מתנועת הצופים של קורניש, להעסיק את החניכים בעבודות מזדמנות כמו גריפת שלג מפתחי הבתים במטרה לאפשר להם לממן את השתתפותם בכנס הצופים הארצי, והספד לאיזו אלינור ריגבי מקומית, מזכירה וברמנית במקצועה, שמתה מסרטן בגיל 53 והתפרסמה בכישרון הבישול שלה, והודעות על ערב קינוחים, ערב בינגו (פרסים עד 400 דולר), והרצאות של ניצול שבץ מוחי המבקש לשתף את הציבור בחוויותיו ושל מומחה לגינון אורגני. "הגנן האורגני עם הפנים אל האביב", נקראת ההרצאה השנייה (את שמה של הראשונה אנחנו לא רוצים לדעת).

כותרת לא רעה לסיפור קצר של סלינג'ר, שבוודאי היה יכול לקושש משהו גם מלוח המודעות שמחוץ ל"12% Solution", שבו פרטיו של כיסא גלגלים משומש המוצע למכירה מתערבבים בכרזת גיוס לחיל הים ובפלאייר על הופעתה של שלישיית נגני הבנג'ו ריק, ריק וריץ' (מישהו תמיד חייב לקלקל) בערב שירי מלחים ופיראטים במרכז הקהילתי הנקרא "Blow Me Down" - שם שהוא מוצלח מכדי להתעמק בפשרו, והוא אולי בכלל המסר הרוחני המסכם שמעביר סלינג'ר מהיכן שלא יהיה לכל האנשים שלא נתנו לו מנוחה בחייו כמו במותו: תמצצו לי, תקפצו לי ולהתראות בגיהנום.

פשר שמה המשונה של החנות, לפי הנערה המאופרת בכבדות מעט מוגזמת שליד הקופה, נעוץ ביין עם 12 אחוז אלכוהול שהיה אהוב על אחד הבעלים הקודמים. זה כמובן פותר רק חצי מהתעלומה, אבל ניחא. הבעלים הנוכחיים סובל מ"אובססיית סימפסונים", כהגדרת הקופאית המפורכסת, אובססיה המתורגמת לבובות סימפסונים בגדלים שונים המפוזרות ברחבי החנות באופן שעלול להטריד גם את שלוותם של חובבי הסדרה. האם סלינג'ר ידע מי הברנשים הצהובים האלה, או שסתם חשב שזאת הצעקה האחרונה בפריפריה הרפובליקאית הלבנה והאמידה (עוני? לא אצלם. אפילו מס הכנסה אין שם, וכל תושב אדון לענייניו), צעקה שאותה לא שמע, ולא רק בגלל חירשותו ההולכת ומחריפה.

בצרכנייה, כמו בסופרמרקט בווינדזור, מוכרים כל מה שאפשר לקנות גם בניו יורק, להוציא אולי מסיר כתמים (אפקטיבי, נוסה בהצלחה) העונה לשם "גונזו" וגבינה צהובה בבלוקים ענקיים. סמוך למחלקת המזון לכלבים מוצעים למכירה כמה ספרי מתח והארי פוטר. וסלינג'ר? הוא לא גר פה יותר.

הצחוק והשכחה

יכול להיות שההתעסקות הכפייתית של העולם החיצון בסופר ששבר את הכלים המקובלים ויצא מהמשחק - כלומר, נכנס למשחק אחר עם תנאים משלו - באמת לא הגיעה אל שדה השיפון החדש שבחר לו לתפאורה. יכול להיות שדורות באו ודורות הלכו, ובני ה-41.6 והצעירים מהם באמת לא יודעים מי הוא, או מי היה, ג'יי.די סלינג'ר, וגם אם הם יודעים, אולי הם לא ממש מתעניינים ולא ממש מתרגשים מזה. אולי בשבילם הוא היה סתם עוד זקן אחד בארץ של זקנים. האם ואיך הוא נגע בחייהם? לא ברור. הם היו שחקני משנה בעלילת חייו, לכל היותר מקהלה יוונית שהידהדה את בדידותו, עיקשותו ואי נגישותו.

היו סופרים קשים יותר להשגה מסלינג'ר, כמו תומס פינצ'ון, שרוב הזמן איש אינו יודע באיזה חלק של העולם הוא נמצא, ואיש אינו יכול להוכיח בוודאות שהוא אינו פסבדונים של מישהו אחר (אולי אפילו של סלינג'ר). סלינג'ר היה יכול לעבור דירה אם זרם הטרדנים שניסה להתדפק על שעריו, ולא רק זה של העיתונאים שקיבלו הוראה להביא את ראשו למערכת, אכן כל כך הציק לו.

אולי הוא הפיק איזו הנאה סאדו-מאזוכיסטית לא משוללת מגלומניה, ממשחקי ה"תפסו אותי אם תוכלו, אבל זהו, שלא תוכלו" וה"ברלה ברלה, צא החוצה" הנצחיים, משקי הדואר שלא פסקו להגיע עבורו לסניף המקומי בקורניש, והושלכו לפי הוראתו לפח (אם כי היו שמועות על התכתבות שניהל עם אסיר מכלא סינג סינג - מען שהבטחה לאי הסגת גבול בצדו). אנשים מכל רחבי העולם קיוו שהם-הם יהיו היחידים והמיוחדים שיחדרו את השריון שלו, שיפרצו את החומה שלו, שיזכו לקבל ממנו תשובות על משמעות החיים, כאילו שהיו לו וכאילו שהרגיש מחויב או כשיר לחלק אותן לכל דורש.

לכל אחד מהם היה הסלינג'ר שלו, הסלינג'ר שבלב, שבדמיון, שברצון ובחזון, סלינג'ר שהוא קולב לכל מה שחסר או רעב או תועה בעצמם, וככל שחלף הזמן כך הלך והצטמצם הקשר של הסלינג'ר הזה לסלינג'ר הממשי, המזקין, המתחרש, שלבו, כמו כל דבר אחר בחורף התוקפני של ניו המפשייר, היה לקרח.

ליד הספרייה הקרובה ביותר לקורניש, זו שבפליינפילד, שבכל רגע בה נדמה לך שתיכף יזנקו עליך מאחת המרפסות לורה אינגלס מ"בית קטן בערבה", אם לא תום סויר בכבודו ובעצמו, ושבה גם סניף הבנק נתון בצריף עץ לבן שנראה כעשוי מקלקר; ליד הספרייה, שהשלט "נא להיכנס דרך הדלתות החדשות" שבכניסה מתעתע מפני שהדלתות החדשות נראות בדיוק כמו הישנות, וליד חנות המכולת הסגורה והנטושה עם הסמל הישן של קוקה קולה, שכאילו נלקח מרגעי חייו הראשונים של המשקה, נמצאת כנסייה פרוטסטנטית קטנה. "Come And Worship", מכריז השלט שלה. רבים לקחו ברצינות את הציווי/תחינה, ובאו למקום הזה, שלקרוא לו "חור" זה להעליב חורים, כדי לסגוד, לא לאלוהי הפרוטסטנטים, אלא לבוראם של פראני וזואי והולדן ומשפחת גלאס והמיתוס שלו עצמו.

בהשאלה מדברי אמא של סוזן ב"סיינפלד" על הכמות האמיתית של הספרים שקרא בעלה, לו היה לי גרוש על כל אדם שראה במו עיניו את ביתו של סלינג'ר בקורניש, הייתי פושט את הרגל. למפלצת מלוך נס היה יותר קהל, זה בטוח. גם עיתונאים מהליגה של רון רוזנבאום הודו שלא יכלו לדעת באופן גורף אם הבית שחשבו שהוא ביתו הוא אכן ביתו. אנחנו מצאנו כמה בתים העונים לתיאורים המקובלים של המקדש בראש הגבעה, שאליו מוביל שביל צר עמוס שלטי "הכניסה לזרים אסורה" ו"מסיגי גבול ייענשו בחומרה".

בחבל ארץ שבו כל יער שני הוא שטח פרטי, פשוט אין לדעת. ומה זה בעצם משנה. סלינג'ר באמת לא גר פה יותר, וגם כשגר, בתוך עצמו הוא גר, אם להאמין לשלום חנוך, ואין שום סיבה שלא להאמין לו. "... בתוך עצמו הוא גר/ או באיזו עיר סוערת, או באיזה כפר/ לפעמים סופה עוברת וביתו נשבר/ אבל, אבל לרוב, אדם גם לעצמו הוא זר". אולי בכלל שלום הוא האיש עם כל התשובות, מה שהיה חוסך לכולנו הרבה שעות נסיעה.

בדרך הביתה, לניו יורק, אחרי לינה במוטל תואם "פסיכו" בניהולה של משפחה הודית, עם מרזב מטפטף ועשן מסתורי שהתמזגותו בשלג יצרה מסך ערפל, אחרי שמרוב שעמום כמעט עשיתי מעשה סלינג'ר ושתיתי את השתן שלי, אחרי שנסענו על גשר שנקרא "המלך הצרפתי" ונתקלנו בדוכנים לממכר דבש וביצים וגם בסוסים גזעיים יפי תואר להחכרה ובעוד ועוד קברים הנטועים בשלג בסגנון חופשי, כמו פרחים אפורים, ואחרי שגילינו שהקנס המרבי על השלכת אשפה בצדי הדרכים או בערוצי הנחלים הקפואים הוא 500 דולר, ורגע לפני שאורות העיר חייכו אלינו ממרחק, חשבתי שוב על המוטו ההוא של מדינת ניו המפשייר. Live Free Or Die. והיתה לי הרגשה שסלינג'ר, האיש החידתי המשונה (או לא) הזה, שאהב את האחים מרקס ושנא את אודרי הפבורן (איך אפשר לשנוא את אודרי הפבורן?), שפינה מחנות ריכוז בסוף מלחמת העולם השנייה והעריץ את המינגוויי שערף לנגד עיניו ראש תרנגולת עם לוגר גרמני, ציית להוראות האלו בדיוק, חי חופשי ומת חופשי. והרעמים האלה בשמים? נכון. זה הוא, צוחק אחרון.*

הכי קרוב שאפשר

בהוליווד, שם הבינו שזכויות ל"התפסן בשדה השיפון" הם לא יקבלו מסלינג'ר, הופקו במהלך השנים עשרות סרטים שנעשו ברוחו של הספר. חלקם לפחות הם סרטים אינטליגנטיים שהצליחו להתכתב בצורה עקיפה ומוצלחת עם הספר. להלן כמה מהבולטים:

1. "צעירים במלכודת" (1987)

2. "מה עובר על גילברט" (1993)

3. "המירוץ לצמרת של מקס פישר" (1998)

4. "אמריקן ביוטי" (1999)

5. "דוני דארקו" (2001)

6. "מחוץ למים" (2009)

7. "האחד והיחיד" (2009)

8. "היום בו רצחתי את לנון" (2007)

דווקא הסרטים שעסקו בדמויות מתוך "התפסן" או בסלינג'ר עצמו נחלו כישלון חרוץ.

9. "למצוא את פורסטר" (2000) נחשב לאחד מסרטיו החלשים של הבמאי גאס ואן סנט למרות ששון קונרי גויס לתפקיד הסופר המתבודד.

10. "לתפוס את הולדן" (2001) שמתאר את חוויותיו המטלטלות של צעיר שמושפע עמוקות מהולדן קולפילד, חיסל את הקריירה של די.ג'יי קוולס, כוכב "רוד טריפ".

ניר שחק



ג'יי.די סלינג'ר. אולי הפיק איזו הנאה ממשחקי ה''ברלה ברלה, צא החוצה'' הנצחיים


ביתו של ג'יי.די סלינג'ר בקורניש, ניו המפשייר, על הגבעה. או שאולי זה בית אחר. איש לא מוכן להתחייב



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו