טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

היינץ-כריסטיאן שטראכה הוא היורש של ירג היידר. ראיון עם פשיסט אוסטרי

היינץ-כריסטיאן שטראכה, היורש של ירג היידר מכוון את הראיון הזה לאוזניים ישראליות, מתוך כוונה לזכות בלגיטימציה יהודית ולהתמודד בעתיד על משרת קנצלר אוסטריה. לא בטוח שהמניפולציה הזאת תצליח לו. אחרי הכל, את הדברים שהוא אומר כאן, בראיון ראשון לעיתון ישראלי, אין באמת דרך להלבין

תגובות

זו היתה רעידת אדמה במרכזה של אירופה המאוחדת. רגע לפני שהסתיימו שנות ה-90 האופטימיות ודקה לפני שאימצה היבשת את המטבע האחיד שלה, הפכה מפלגת החירות (FPO) של ירג היידר, למפלגה השנייה בגודלה באוסטריה. מצע שדגל בסגירת הדלת למהגרים ובצמצום שיתוף הפעולה עם האיחוד האירופי, ורטוריקה של שנאת זרים, גרפו לזכות מפלגת הימין הקיצונית 27% מקולות המצביעים. המפלגה, שקמה על שרידי VdU שבה התקבצו אחרי מלחמת העולם השנייה חברים לשעבר במפלגה הנאצית - נכנסה לראשונה לממשלה. אירופה המזועזעת הפסיקה את שיתוף הפעולה עם וינה. קברניטי האיחוד נמנעו מקשר עם ההנהגה האוסטרית. גם ישראל הצטרפה לחרם הדיפלומטי והודיעה כי לא תקיים קשרים נורמליים עם ממשלה שמרכיביה נגועים באידיאולוגיה גזענית. השגריר בווינה הוחזר ארצה, והיידר שזכה לכינוי "נכדו הרוחני של היטלר", הוגדר כאישיות לא רצויה בישראל.

אולם עתה מתברר, כי דווקא בתקופת החרם, ערכה משלחת של המפלגה ביקור מוצלח מאוד, מבחינתה, בישראל. בראש המשלחת עמד היינץ-כריסטיאן שטראכה, אז בתחילת שנות השלושים לחייו, מטאור פוליטי ומבכירי המפלגה במחוז וינה. רבים ראו בו את "אחיו התאום" של היידר - בשל המסרים הלאומניים, הופעתו הנוצצת והכריזמטית ויכולתו לחדור ללב הצעירים. וככל שהקריירה של שטראכה נסקה, כך הפך אותו ביקור בישראל לחשוב יותר בשבילו. שמונה שנים לאחריו, שטראכה כבר אינו הכפיל של היידר, אלא היורש שעשוי לעלות על קודמו. הוא המנהיג הבלתי מעורער של FPO, הוא מחדש את הפופולריות שלה והוא אינו מתבייש לסמן את המטרה שלו: להיות קנצלר אוסטריה. בדרך לשם, הוא זקוק לכרטיס היציאה הרשמי מנבחרת המצורעים האירופית: הכרה רשמית של ישראל בלגיטימיות שלו, שתלבין - באוסטריה ובעולם כולו - את תדמיתה האנטישמית של מפלגתו. לא לחינם הוא מציג לראווה בלשכתו מדליית ארד שקיבל מראש העיר אשקלון, בני וקנין, עדות ל"יחסים החמים" שרקם בישראל.

אך הביקור אצל וקנין היה כנראה הפגישה הפחות חשובה של שטראכה ביוני 2002 בישראל. בראיון בלעדי בווינה, מספר שטראכה בגאווה כי המשלחת בראשותו נפגשה גם עם האזרח מספר אחת של ישראל, נשיא המדינה משה קצב. אנשי מפלגת החירות ביקרו גם ביד ושם, ונפגשו עם כמה חברי כנסת מהליכוד והעבודה (שאת שמם שטראכה אינו זוכר), ועם נציג קק"ל, השגריר לשעבר ד"ר יצחק מאיר. שטראכה, מן הסתם, לא פירט באוזני מארחיו את מעלליו שנים ספורות קודם לכן: השתתפות בתרגילים פרה-צבאיים של אגודת הסטודנטים הימנית-קיצונית "ונדאליה", שבה נאסר על יהודים לקחת חלק, התרועעות עם בכירי הניאו-נאצים באירופה, השתתפות במחנה חורף ובהפגנה של תנועת הנוער הניאו-נאצית Wiking ומערכת יחסים ממושכת עם בתו של נורברט בורגר, הפעיל הנאצי הבולט ביותר באוסטריה, שאת משנתו ספג כשבילה בביתו מדי שבוע (ראו מסגרת).

כתבת השבועון "פאלטר", נינה הוראצ'ק, שפירסמה במארס 2009 את הביוגרפיה של שטראכה, נזכרת בשיחה שקיימה עם היידר לפני מותו, ובה סיפר לה ששטראכה התכוון אז לצרפו לביקור בישראל. "שטראכה אמר להיידר שחשוב שישראל והיהודים יטהרו אותו ואת מפלגתו, ובכך תסתיים ה'סטיגמטיזציה' שלו בכל הקשור לאנטישמיות", היא מספרת. אלא שהריאליזם של היידר כנראה הכריע אותו והוא החליט להישאר בבית.

הלם ותדהמה במשרד החוץ

ניסיון להתחקות אחר מפיקי הביקור ונסיבותיו חושף אמנזיה קיצונית בקרב המעורבים בו ומבוכה רבתי גם בירושלים הרשמית: דוברו של משה קצב, צביקה ברוקנר, מסר בשמו, כי "כל הפגישות המדיניות של גורמי חוץ התקיימו על פי בקשות משרד החוץ. לנשיא לשעבר וליועץ המדיני שלו אז, אבי גרנות, לא ידוע על קיומה של פגישה כזאת". דוברו של בני וקנין, מסר כי "ללשכת ראש העיר אשקלון מגיעים נציגים ומבקרים מהארץ והעולם שבאים לחזק את העיר או לסייע לה, אך ראש העיר אינו זוכר ביקור כזה. ככלל, ביקורים מסוג זה של נציגים מחו"ל מתואמים עם משרד החוץ".

במשרד החוץ, כך נראה, הלם ותדהמה: על פי דובר המשרד, יגאל פלמור, "בלתי מתקבל על הדעת שמשלחת כזו הגיעה לישראל בהמלצת משרד החוץ או במעורבותו". שגריר ישראל בפאריס, דני שק, שכיהן באותה תקופה כמנהל מחלקת אירופה, אומר כי "אי אפשר בכלל לדמיין שמשרד החוץ ימליץ על ביקור כזה. ההנחיה אז היתה שאף גורם רשמי לא ייפגש איתם. אני לא מבין איך קרה שהם פגשו את הנשיא".

דני אשבל, שכיהן אז כמנהל המחלקה לארגונים אירופיים, ומאוחר יותר כשגריר בווינה, אומר אף הוא כי "לא רק שמשרד החוץ לא אירגן את הביקור, אנחנו אפילו המלצנו נגדו. למיטב זיכרוני, קצב פגש את שטראכה בתיווך מישהו ובניגוד להמלצתנו. זה היה ביקור שעבר מתחת לרדאר של כולם ועכשיו שטראכה נהנה לנפנף בו".

דוד לזר, פעיל מפלגת החירות בווינה שמכונה "היהודי של שטראכה" (ראו מסגרת) דווקא זוכר היטב את הביקור במשכן הנשיא. "בעת ביקורנו, הוצגה שם תערוכה גדולה של ציורי דאלי", הוא מספר. במשלחת היו ארבעה חברי מפלגת החירות ומי שעמד מאחורי הביקור, הוא אריה שומר, שעליו הוא אומר: "אנחנו חברים מאוד טובים, כמו אחים".

אלא שלשומר, מנכ"ל בית הנשיא בתקופת עזר ויצמן ומנכ"ל משרד המדע, התרבות והספורט בזמן הביקור, יש גרסה אחרת. הוא מאשר שהמשלחת פגשה את קצב אבל מוסיף: "לא אני אירגנתי את הביקור", וגם: "איך אני יכול לזכור אחרי שמונה שנים". את לזר הוא מגדיר "חבר", שאותו הכיר לפני שנים רבות בשל פעילות השניים במועצות הערים תל אביב ווינה, אך מיד לאחר מכן, מתקן: "לא ממש חבר". את הביקור הוא מצדיק בכך ש"המפלגה של שטראכה שונה לגמרי מזו של היידר" - אם כי באותה תקופה עדיין עמד היידר בראש המפלגה - "והוא הרי רוצה להתקרב לישראל. אם אנחנו פוגשים את עבד-רבו ואת אבו-מאזן אז למה לא לפגוש גם את שטראכה?" הוא אומר עוד כי הוא מצדד בהבאתו לביקור רשמי בישראל, כמנהיג מפלגת החירות, אולם כשנאמר לו שיש הטוענים ששטראכה קיצוני מהיידר, הוא מגיב: "אני לא יודע, פגשתי אותו רק פעם אחת".

דוד לפלר, שהיה ב-2002 מנכ"ל משרד המדע, מספר כי הכיר את לזר דרך חבר משותף, פעיל במפלגת העבודה, שאת שמו אינו זוכר. את שטראכה וחבריו, הוא אומר, פגש "באקראי" בכנסת. "אני דור שני לניצולי שואה ולכן זה היה לי קשה. גם לא הבנתי את ההתעקשות של שטראכה למנוע את כניסת ישראל לאיחוד האירופי. זה לא ברור ולא סימפתי אבל אם אחד כמוהו התברג כל כך גבוה, טוב שמישהו כמו לזר נמצא שם".

יצחק מאיר, שגריר ישראל לשעבר בברן ובריסל, ובאותה תקופה שגריר נודד לענייני הסברה מטעם קק"ל, מופתע לשמוע איך עלה שטראכה לגדולה מאז ביקורו בישראל. מבחינתו, הביקור היה "non event" (לא-אירוע). הוא נפגש עם המשלחת במלון בירושלים, וזאת "כי תמיד האמין בהידברות והתנגד לחרמות". אלא שמהר מאוד גילה שזהו "ביקור של חיפוש לגיטימציה": "הם ניסו לטעון שאוסטריה אינה אנטישמית, אבל השיח שלהם הסגיר אג'נדה היידרית שהדליקה אצלי נורות אדומות. הם השתמשו במינוחים וקודים שהבהירו לי שהם לא באמת הצליחו להיפטר מהדי-אן-איי שלהם, שלפיו אנחנו זרים לאירופה. לכן, זו היתה פגישתי האחרונה איתם ולא היה בינינו מאז שום קשר".

אשבל מספר, כי לקראת חגיגות ה-60 לעצמאות ישראל, בהיותו שגריר בווינה, פנה אליו מישהו מטעם שטראכה ואותת שוב שברצונו לקיים יחסים נורמליים עם ישראל. "השבתי שהוא מייצג מדיניות בעייתית מאוד בנוגע לעבר וגם להווה, אבל שאם יסכים להפקיד בידי מכתב שבו הוא מצהיר על שינוי בעמדותיו ועמדות המפלגה, אעביר את זה הלאה". במקום להרים את הכפפה, הסתפק שטראכה בשיגור איחולים לשגריר לרגל יום העצמאות. "עקבתי אחריו יותר מארבע שנים", אומר אשבל, "ולא זיהיתי אצלו שום דבר שדומה לטרנספורמציה שעבר ג'נפרנקו פיני באיטליה. לאיש יש חביבות מסוימת ולא לחינם תומכים בו הצעירים, אבל אני לא מצפה ממנו למפנה דרמטי. זה לא מספיק חשוב לו".

כוכב הוליוודי

בזמן הביקור היה שטראכה פעיל בולט במפלגת החירות במחוז וינה, אך עוד לא פרץ לקדמת הבמה. הדבר קרה ב-2004 כשמונה למנהיג המפלגה בווינה. לאחר שהיידר פרש מהמפלגה באמצע 2005 והקים את "הברית למען עתיד אוסטריה" (BZO), נבחר שטראכה למנהיג המפלגה. כעבור חודשים ספורים זכה להצלחה הפוליטית המשמעותית הראשונה שלו, כשהוביל את המפלגה לזכייה בכ-15% מהקולות בבחירות במדינת המחוז וינה, באמצעות סיסמאות כמו "וינה לא תהפוך לאיסטנבול", "בבית במקום באיסלאם" ו"מקומות עבודה במקום הגירה". בבחירות הכלליות האחרונות ב-2008 זכתה המפלגה ב-18% מהקולות, ויחד עם 11 האחוזים שבהם זכתה BZO, היה זה ההישג המשמעותי ביותר מעולם של הימין הקיצוני במדינה. שטראכה היה למנהיג הנערץ של הימין האוסטרי.

שלג דק כיסה את רחובות וינה הקפואה של ינואר, והטמפרטורות צנחו אל מתחת לאפס. באגם הקטן שבפארק שטאדט, שבמרכז העיר, שייטו ברווזים, מנצלים את השעות האחרונות בטרם יקפאו המים. סוסים רתומים לכרכרות רשפו אדי חום. במקום אחד בבירה האוסטרית האווירה היתה לוהטת. אלפי בני אדם הגיעו ל"מסה", מרכז הקונגרסים הגדול של העיר, להאזין לנאומו של שטראכה לכבוד השנה החדשה. ערב רב של אנשים, מכל המינים והגילאים, מחויטים ובלויים, לובשי חליפות ועוטי ג'ינסים קרועים, כמו לעגו לקור העז בחוץ. הכל התערבב כאן - מגבעות ועניבות, צעיפי משי ושמלות פאר, מעילי עור ופירסינג בגבות, בריונים וגלוחי ראש ליד נערות מצודדות, אנשי ימין קיצוני לצד מתוסכלי הגלובליזציה. ואמהות טריות, שמנענעות עגלות תינוק חדישות.

שטראכה לא התכוון לאכזב אותם. כמעט שעתיים עמד מולם וניצח על הפקה, שכמו נלקחה ממופע ענק בלאס וגאס. האירוע נפתח במופע פירוטכניקה ועשן, נמשך עם צלילי כרמינה בוראנה של קרל אורף, עם הפזמון העממי של "הדנובה הכחולה היפה", והסתיים, איך לא, בשאגה רבתי של ההמנון האוסטרי.

לכל אורך הנאום אי אפשר היה להחמיץ את המנטרות על "אוסטריה שלנו", ועל ה"מינארטן" (צריחי המסגדים) שלהם, על מבקשי המקלט המדיני, ועל הבדלי ה"קולטור". אלה לוו בכל פעם בהנפת דגלוני הלאום ובתרועות של הקהל הלום הבירה והנקניקיות. דקות ספורות לאחר שירד מהבמה, מאמץ המעמד והנאום כלל לא ניכרו בשטראכה. קולו אמנם צרוד, אבל הוא נראה כאילו זה עתה שב מחופשה בקריביים. לחיצת היד שלו חמה, החיוכים שהוא מפזר רחבים, והשיזוף - הו כמה מסנוור הוא השיזוף הזה, המאוד לא טבעי באמצע החורף הווינאי.

הוא פותח את חפיסת ה"גולואז" האדומה ומצית לעצמו סיגריה. ראשונה. יהיו עוד הרבה כאלה. זה הראיון הראשון שהוא מעניק לעיתון ישראלי, וכפי שיעידו מקורביו הוא משתוקק לקיים בארץ ביקור ראשון כמנהיג מפלגת החירות. הוא מתכוון לעלות בכל על קודמו. היידר הכניס את מפלגתו לממשלה? שטראכה מצהיר כאן כי הוא מתכוון לכבוש את ראשות הממשלה. לא פחות. "קנצלר שטראכה". זו המטרה, ומבחינתו היא ריאלית. הוא שואב עידוד מהישגי הימין בבחירות האחרונות, וגם מכך ש-BZO שהקים היידר נמחקה מאז כמעט כליל, ומתפקדת למעשה רק בקרינתיה, מדינת המחוז שהיידר כיהן בה כמושל. "כשאני מתבונן ביריבי, אני מגלה שאני המנהיג הצעיר ביותר, אך גם זה שיש לו את הניסיון הארוך ביותר כמנהיג פוליטי", הוא מתרברב. "כאשר יריבי יפרשו אני עדיין אהיה פעיל". הוא נראה כמו כוכב קולנוע הוליוודי. בכתבת פרופיל ב"דיילי טלגרף" הוא הושווה לאלק בולדווין, ולא בכדי. עיניו תכולות, שערו, המסורק לאחור, משוח בשמן כלשהו; הוא לובש חליפה כהה מהודרת, נועל נעלי עור שחורות בוהקות. על ידו הימנית צמיד בד, ושעון כסף יוקרתי על פרק ידו השמאלית.

את כל מרצו ומאמציו מתכוון שטראכה להקדיש להתחזקות המפלגה בבחירות המחוזיות שיתקיימו השנה בשטיריה ובורגנלנד ובמיוחד בווינה, שם יתמודד על ראשות המחוז. הוא מאמין שיוכל לכבוש את מחוז הבירה, ושניצחונו ישמש לו מקפצה לכיבוש מאוחר יותר של המדינה כולה. "אנשים רוצים שינוי", הוא אומר. "יש לנו בעיות רבות - הגירה המונית, כלכלה במשבר, פיקוח פיננסי לקוי, אבטלה ופשיעה גוברות. לחברות הקואליציה אין תשובות ולעתים הן אפילו מתכחשות לבעיות, או אף לא מעוניינות לטפל בהן".

הוא מבקש לשבור את השיטה הפוליטית המסורתית באוסטריה (Proporz), שמובילה שוב ושוב לכינון קואליציות גדולות שבהן שותפים הסוציאליסטים והשמרנים. "הארץ הזאת הרי אינה שייכת לשתי המפלגות הללו אלא לדמוקרטיה ולכל הכוחות הדמוקרטיים", הוא אומר.

ראפ פוליטי בדיסקים

בשטח העצום של מרכז הקונגרסים הוצבו דוכנים רבים; הם מספקים להמונים לחם, שעשועים וגם לא מעט חומר למחשבה: בחלקם מוכרים מיני מאפה ונמזגת בירה כהה בכוסות ענק; באחרים - שהמשפחה היא המוטו המרכזי שלהם - עוצבו משטחים עבור דור ההמשך - הילדים; לצדם נמכרים דגלונים של אוסטריה, חולצות טי וכובעי מצחייה, שכולם נושאים את דיוקן המנהיג. בחלק מההדפסים נראה שטראכה כצ'ה גווארה. הוא עוטה ברט שחור כשמתחתיו שימוש בשלוש האותיות האחרונות של שמו straCHE; רוצה לומר, המהפכן המיתולוגי ומנהיג מפלגת החירות - חד הם. גיליונות של "נויה פרייה צייטונג" ו"צור-צייט" - שני עיתונים המזוהים עם המפלגה - פוזרו על השולחנות. על שער האחד מופיע דיוקנו הקורן של שטראכה; על האחר, בענק, הכרזה השווייצרית המפורסמת המדמה צריחי מסגדים לטילים; לידם הונחו ספרים השוטחים את המשנה האידיאולוגית של המפלגה לצד ביוגרפיות של מנהיגיה. על אחת העטיפות נראים שטראכה והיידר, זה לצד, מחייכים חיוך רחב.

הוא עצמו מסרב להגדיר את עצמו כיורש של היידר, "כי איננו מדברים על ירושה של אדם או של מעשיו, אלא על ירושת הפילוסופיה הליברלית שעליה קיבלתי אחריות". כשהוא נשאל אם הוא מסכים, לפיכך, להגדרה שהוא יורש הפילוסופיה המדינית של היידר, הוא שוב משיב בשלילה. הוא מבקר את היידר שהוביל את המפלגה לממשלה ב-2000 - אך לא קיים את הבטחותיו ממערכת הבחירות, ובכלל: הוא מעדיף לדלג על נקודות הדמיון ולהתמקד בהבדלים. "יש לנו השקפות שונות בתחומים שונים. אני, למשל, לא משתמש במלה "אאסולנדר" (זרים), כי איני נגד אנשים שבאים מסביבה תרבותית שונה". זו אמירה תמוהה במיוחד, מאחר שדקה לאחר שהיא נאמרת מתעכב שטראכה על הבדל נוסף בינו להיידר: "אני תמיד מדגיש שהאיחוד האירופי הוא ישות מערבית-נוצרית ושצריך לדאוג שהגירה איסלאמית שגויה לא תפגע בה. לפיכך, מדינה כמו טורקיה לעולם לא תוכל להיות חברה מלאה באיחוד, שהרי צירופה יסכן את שלום אירופה".

שטראכה אינו מסתיר את הבוז שהוא רוחש להומוסקסואליות של היידר. הוא חושף שמרנות ריאקציונית שבאה לידי ביטוי בולט במה שהוא מגדיר "שמירה על המסורת הקתולית ועל ערכי המשפחה הישנים". "עבורי", הוא אומר, "משפחה קיימת רק כשילדים נולדים לגבר ואשה. כל אחד יכול, כמובן, לחיות את חייו ולהגדירם כרצונו, אך רק במשפחה נולדים ילדים. רק בה טמון עתיד החברה ולכן אני מתנגד לשותפויות מיניות אחרות".

לאחר הבחירות האחרונות, הצהיר שטראכה כי "לעולם לא נאחד מחדש את מפלגתנו עם בוגדים כמו היידר". אלא שכמה חודשים לאחר מכן, אחרי מותו של היידר בתאונת דרכים באוקטובר 2008, כבר הצהיר כי יריבו הוא "אישיות גדולה, שלה אנו חייבים המון". הוא למד ממנו לא מעט. כך למשל את מלאכת ההשקעה בדור העתיד. שטראכה נראה בדיסקוטקים ומועדונים, כשהוא מחלק את משקה האנרגיה רד-בול יחד עם דיסק ובו "המיטב" שלו. למען אותם צעירים שלא ממש מתעניינים בפוליטיקה ואינפלציה, הציע שירי ראפ למען המפלגה, שניתנים להורדה בטלפון הסלולרי.

אווה לינזינגר, הכתבת המדינית של השבועון "פרופיל", אומרת שהיידר אכן ניסה לעשות "קופי-פייסט" של היידר, אבל הוא פשוט יותר, מתוחכם פחות, ובסופו של דבר גם קיצוני יותר. בכיר בקהילה היהודית, שמבקש לשמור על עילום שמו, מסכים עם הדברים: "היידר היה רך בהשוואה לשטראכה. למרות ששטראכה מתוחכם פחות", מוסיף אותו בכיר, "הוא מוקף ניאו-נאצים שעושים בשבילו את העבודה, ובכל מקרה הכריזמה שלו נקלטת היטב בקרב הצעירים. טרם נרגעתי משיחה שהייתי עד לה לאחרונה ברכבת התחתית, במהלכה שלוש נערות יפהפיות הביעו בהתלהבות את הערצתן הגדולה לכוכב ה'קול' שלהן".

הוראצ'ק, הביוגרפית של שטראכה, מציינת שהיידר היה משפטן ואינטלקטואל, בעוד ששטראכה טכנאי שיניים בהכשרתו. היידר היה נואם טוב יותר אך גם "שחקן", איש ניגודים ששינה את דעתו פעמים רבות ונטה ללכת עם כיוון הרוח. "הוא היה מכשיל את עצמו ונופל, בעוד שלשטראכה יש יכולת להיות עקבי ויציב. יש לו קו אחד והוא לא קופץ מנושא לנושא. הוא גם איש צוות טוב יותר. במובן זה שטראכה מעניין יותר, אם כי הוא עדיין צעיר ועליו לעבור עוד כברת דרך". "מבחינת קיצוניותם", אומרת הוראצ'ק, "שניהם זהים למדי. אנשים כבר החלו לשכוח את היידר אבל בסופו של דבר אין ביניהם הבדל ממשי".

האמירה החריפה ביותר של שטראכה ביחס לנאציזם היא שמדובר ב"פרק אפל מאוד בהיסטוריה בהיסטוריה של האנושות", וכי "על כולנו לפעול כדי ששום דבר דומה לזה לא יתרחש שוב". בהתייחסות לדו"ח גולדסטון ולהשוואות שיש העושים באירופה בין פעילות צה"ל בשטחים לבין מעשי הנאצים, אומר שטראכה: "לדעתי זו השוואה בעלת חוסר טעם רב. איש אינו מרוויח מהשוואת תקופות רעות מאוד לימינו, שהרי אין מקום להשוואה". ועם זאת, הוא בעצמו עושה הקבלה בהוסיפו ש"כל פשע של חייל, כל עבירה של צבא צריכה להידון בכל מקום בכלים משפטיים זהים". כך, גם כשהוא מתייחס להצבעה בשנה שעברה בפרלמנט הגרמני על טיהור החיילים שערקו מהוורמאכט במלחמת העולם השנייה - מהלך שהוא התנגד לו. העריקים הם בוגדים בעיניו: "הוורמאכט ביצע פשעים כמו כל צבא אחר", הוא אומר. "אבל אל עריקיו יש להתייחס כמו אל עריקים בכל צבא אחר בעולם". השאלה, כך נראה, מרגיזה אותו. הוא לוקח עוד סיגריה. נדמה לי שזו השישית. אולי השביעית. הוא מאפר בלחיצת אצבע הדוקה, עצבנית-משהו. עד לסוף הראיון תחוסל יותר מחצי מהחפיסה.

שטראכה מגדיר את ישראל "מדינה מרתקת ביותר", ועם זאת, גם ביחסו לישראל בולטת הדואליות האופורטוניסטית שמאפיינת את יחסו לאיסלאם ולמהגרים. זו באה לידי ביטוי בולט במערכת הבחירות האחרונה, אז יצא באופן נחרץ נגד צירוף ישראל לאיחוד האירופי. הוא זכה על כך לגינויים מצד הקנצלר הסוציאליסט ורנר פיימן, שהכריז על "מסע הסברה אנטי-פשיסטי בבתי הספר". כששטראכה נשאל מדוע נהג כך בשעה ששאלת כניסת ישראל לאיחוד כלל לא עמדה על הפרק, הוא משיב: "אנו מתנגדים לצירופה של ישראל מאותה סיבה שאנו מתנגדים לצירוף טורקיה: ישראל פשוט אינה מדינה אירופית". שטראכה טוען עוד כי הנושא עלה בעקבות ביקור שקיים בווינה שר החוץ אביגדור ליברמן ולאחר ראיון שבו הביע האחרון את שאיפת ישראל להצטרף לאיחוד.

הוא מתעלם מהשאלה אם יסכים לחקות את מעשהו של ג'נפרנקו פיני, לשעבר מנהיג המפלגה הפוסט-פשיסטית של איטליה, שהכריז ב-2002 ערב ביקור היסטורי בישראל, כי יקבל אחריות על פשעי הפשיזם ויבקש סליחה מהעם היהודי. כשהוא נשאל אם לנוכח ההיסטוריה אין לאוסטריה חוב מוסרי לעם היהודי ולישראל, הוא משיב: "חובה על כל אחד לכבד צדק אנושי. השמירה על החוב המוסרי הזה מוטלת בעיקר על הדור שלי ולכן אנו כה כועסים כשאנו מושווים לתקופה לא סימפתית שאין לנו כל קשר אליה". הוא נשמע כמי שמקבל את תזת "האונס של אוסטריה" ואת זו שבה תמכו האוסטרים במשך עשרות שנים, ולפיה ארצם היתה "הקורבן הראשון של הנאציזם".

התזה הזאת הופרכה לראשונה באופן רשמי על ידי הקנצלר לשעבר פרנץ וראניצקי בביקור בישראל ב-93'. היא הופרכה שוב על ידי הקנצלר אלפרד גוזנבאואר, שהצהיר ב-2007 - גם הוא בביקור בישראל - שרבים מהפושעים שאחראים לשואה היו אוסטרים. כששטראכה נשאל על כך, הוא אומר: "איני רוצה להיכנס לשאלת הקורבן, שכן לא זו השאלה, אלא העובדה שהיתה כאן מערכת פושעת שכפתה על אנשים שיטה טוטליטרית. חשוב מאוד להבהיר שהמשפחות לא היו אחראיות (לפשעים) ולכן לא יכולה להיות כאן אשמה קולקטיבית". הוא מתעלם כמובן מהעובדה שהאנשלוס התקבל בהתלהבות עצומה באוסטריה; מכך ש-40% ממתנדבי אס-אס במחנות הריכוז היו אוסטרים (למרות שהאוסטרים היוו רק 8% מאוכלוסיית הרייך), ומכך ש-700 אלף אוסטרים היו חברים במפלגה הנאצית.

לראות את כולם

שטראכה מנסה לנתק את מפלגתו מהתדמית הפשיסטית שלה. הוא משתדל להדגיש את קשרי מפלגתו עם מפלגות שבהן הוא רואה שותפות-רעיוניות, אך רק כאלה שהן "בעלות לגיטימיות דמוקרטית", כהגדרתו. הוא מונה ביניהן את מפלגת העם הדנית החברה היום בממשלת דנמרק, את "רוסיה המאוחדת" של ראש הממשלה ולדימיר פוטין, את "הליגה הצפונית" החברה בממשלת ברלוסקוני, מפלגת העם השווייצרית שאחראית למשאל העם על צריחי המסגדים וגם מפלגה אחת - ולאמס בלאנג הבלגית - שקיצוניותה אינה מוטלת בספק, אבל "אהדתה לישראל", כך לפי מקורבי שטראכה, יכולים להצדיק את הזכרתה כאן.

את הקשרים עם החזית הלאומית של ז'אן-מארי לה פן הצרפתי הוא מגדיר "פרקטיים" בלבד, ואילו את BNP של ניק גריפין הבריטי, את DVU ,NPD והרפובליקנרים הגרמנים, שיש המגדירים כ"מפלגות ניאו-נאציות", הוא פוסל בשל "חוסר לגיטימיות דמוקרטית". הוא גם מכחיש מפורשות כל שיתוף פעולה עם Jobbik ההונגרית, שנחשבת היום לאחת המפלגות הגזעניות, האנטישמיות וההומופוביות ביותר ביבשת.

העיתונאי האוסטרי-יהודי הוותיק, קרל פפייפר, העוקב אחר שתי המפלגות, מגחך לנוכח "השקר הגס": "שתי המפלגות שיתפו פעולה בבחירות האחרונות לפרלמנט האירופי ובחודש שעבר קיבל שטראכה משלחת של Jobbik, יומיים לפני שמשלחת של FPO יצאה להעמקת שיתוף הפעולה בבודפשט", הוא מספר.

"עצום את עיניך", ביקשו הוראצ'ק ועמיתתה לכתיבת הביוגרפיה, קלאודיה רייטרר, משטראכה. "מהו הדבר הראשון שאתה זוכר מילדותך", הוא נשאל. שטראכה לא התקשה. הוא סיפר להן איך הרחוב שבו גדל בווינה השתנה. איך פתאום אפף אותו ריח השום, איך התגולל לפתע זבל ברחובות, ואיך חש שזה לא ביתו יותר.

"האנטי-הגירה" בכלל וה"אנטי-איסלאם" בפרט, הם היום הקלף החזק ביותר של שטראכה, אומר פרופ' אנטון פלינקה. המרצה הבכיר למדע המדינה, שהתפרסם בעקבות משפטי הדיבה שהיידר ניהל נגדו, אומר כי למרות המסורת הפרו-ערביסטית של המפלגה, המהגרים בכלל והמוסלמים בפרט (כחצי מיליון איש, בעיקר מיוגוסלביה לשעבר וטורקיה), הפכו ליהודים החדשים. היידר אמנם נודע בעבר כ"חבר של סדאם וקדאפי", ואולם האיסלאמופוביה החליפה במידה רבה את האנטישמיות המסורתית באוסטריה.

"אנו מכבדים כל אדם ולא משנה מאיזו מדינה או מאיזו תרבות הוא בא", מצהיר שטראכה מצדו. ואולם באותה נשימה הוא גם מוחה על "תופעה של אנשים רבים שבאים לאוסטריה, לא כדי לעבוד, אלא כדי לנצל את המערכת הסוציאלית שלנו". הוא תוקף את המערכת ש"אינה מספקת צדק חברתי" ומדבר על הצורך ליצור "חברה יצרנית ויעילה", שבה יתוגמלו העובדים ובעלי ההישגים, "ולא כפי שקורה היום שאנשים נאלצים לשלם יותר ויותר מסים עבור אחרים שאינם עובדים".

הפתרון שלו לבעיות שלדעתו גורמת ההגירה, הוא הקמת שתי מערכות סוציאליות - אחת לאוסטרים "האמיתיים" והשנייה לזרים: זה הרי יגביר את המוטיבציה לאינטגרציה ויצמצם את ממדי שנאת הזרים, הוא טוען תוך התעלמות מהעובדה שהמהגרים, לפחות בחלקם, הובאו לאוסטריה בשל נחיצותם למשק האוסטרי.

הוא מבקש למחוק למקסימום את ה"נראות" המוסלמית: הוא קורא לאסור בניית צריחי מסגדים באוסטריה; הוא מתנגד לכיסוי הראש במוסדות ציבור, ואת הבורקה הוא דורש לאסור גם ברחובות. "הקוראן עצמו כלל אינו מתייחס לבורקה, ואינו דן בחובת כיסוי הראש", הוא אומר. "אפילו בטורקיה יש איסור להתעטף בכיסוי ראש בבתי הספר ובאוניברסיטאות. מדוע שאיסור כזה לא יהיה תקף גם באירופה. כשם שאנו לא לובשים חצאיות מיני בעומאן, אין שום סיבה שמי שבא לאירופה ילבש בורקה. צריך לכבד את תרבות המדינה שמארחת אותך".

הוא מביע חשש שהאיסלאם "מנוצל כאן באופן ציני לקידום רעיונות פוליטיים", ואומר: "כמפלגה ליברלית-דמוקרטית-מערבית, לא נוכל לקבל זאת. הכרנו בעבר באירופה הומניזם וגם קלריקליזציה ואין לנו שום כוונה לשוב לימי הביניים בדלת האחורית".

כשהוא מדבר על ערכי התרבות המערביים של אירופה שאותם הוא דורש מהמהגרים לכבד, הוא מציין "סמלים תרבותיים כמו הצלבים בכיתות בתי הספר", וכן "ערכים ומקורות יהודיים". כשהוא נשאל מפורשות על הכיפה, שטראכה נראה כמי שמבקש לטשטש כל טענה לאנטישמיות: "זה עניין של חירות אישית ויש להגן על חופש הדת של כל אחד". אבל "אשה העוטפת את כל חלקי גופה? זה ההפך מפתיחות והצגת ידידות. אני רוצה לראות את עיניו ואת פניו של כל אחד". הוא מוסיף כי אמנם "לא כל מוסלמי באירופה הוא טרוריסט, אבל עובדה היא שכמעט כל טרוריסט הוא מוסלמי. יש לנו כאן בעיה מורכבת הקשורה בהגירה, ובבעיות אזוריות וסוציאליות שמובילות למתיחויות הפוליטיות הללו".

שטראכה גם יוצר קשר ישיר בין ההגירה לעובדה ש"המערכת היום אינה מסוגלת להתמודד עם הפשיעה הגוברת", ובסופו של דבר, הוא גם לא חושש להוציא את המרצע מהשק: "עלינו לחשוב על הפסקה כללית של ההגירה ממדינות שמחוץ לאירופה", הוא מצהיר בגלוי. הוא הרי לא יאפשר לתלמידים האוסטרים "להפוך לקורבנות הפושעים מטורקיה ומקומות אחרים, המכים אותם ומנצלים אותם מינית". והוא כמובן גם לא יאפשר ל"אוסטרים האמיתיים" להפוך ל"מיעוט בארצם בעודם צופים איך מועמדים ממוצא טורקי הופכים לראשי אזורים וערים" (במפקד האחרון, שנערך ב-2001, עמד שיעור האוסטרים במדינה על 92%).

עמדותיו האנטי-איסלאמיות אינן מונעות משטראכה לשאוף לתפקיד של מתווך במזרח התיכון. הוא מתגאה במסורת הניטרלית ששולטת באוסטריה מאז 55', ומסביר שה"דיפלומטיה", היא המפתח בעיניו לפתרון סכסוכים. בשום מקרה, הוא אומר, לא יצדד באופציה צבאית, גם לא מול איראן. "הרי על פי הדוגמה העיראקית, בדיעבד התברר כי מידע רב שסיפק לנו הסי-איי-איי היה פשוט שגוי. המעורבות הצבאית רק דירדרה את המצב. יש למשל היום דיכוי של הנוצרים בעיראק, תופעה שלא הכרנו לפני הפלישה למדינה. האזור כולו איבד את האיזון שלו".

הוא מודה שמפלגת החירות הזמינה ביוני 2006 בכיר במשטר האיראני, ממקורבי הנשיא מחמוד אחמדינג'אד, לכינוס של המפלגה, אולם מכחיש שיש לכך קשר לעמדתו. ההזמנה, בסך הכל "נועדה לבחון את שאלת השימוש בגרעין האיראני ואם הוא נועד למטרות אזרחיות", הוא מבקש לטעון.

כשהוא מדבר על אירופה, מערבב שטראכה פופוליזם קיצוני עם בורות מפתיעה. את ההרחבה של האיחוד האירופי הוא משווה ל"אנשלוס" (סיפוח) של גרמניה הנאצית, את שמו של הנשיא האירופי הראשון, הרמן ון רומפיי, הוא מעולם לא שמע; הוא מצדד, מצד אחד, ברעיונות העל-לאומיים - אירופה פדרלית, איחוד פוליטי ושיתוף פעולה ביטחוני - ומצד שני הוא אומר את ההפך הגמור: אירופה, בעיניו, ריכוזית מדי, האוטונומיה של חברות האיחוד מצומצמת מדי, אוסטריה חייבת לשמור על הניטרליות המדינית-ביטחונית שלה ואת הגבולות הפתוחים שנקבעו בהסכם שנגן - אבן יסוד של האיחוד האירופי - הוא קורא לסגור "מדי פעם" כדי למנוע הגירה ופשע.

גם באשר לסוגיית הרחבת האיחוד, עמדתו רחוקה מקוהרנטיות: הוא תומך בצירוף סרביה, ואפילו בצירוף עתידי של בוסניה, אלבניה וקוסובו המוסלמיות. גם את רוסיה הוא רוצה לראות באיחוד: "בכל פעם שרוסיה היתה קרובה לאירופה חזינו בהתפתחויות מאוד שלוות ביבשת. בכל פעם שהיא הורחקה מאירופה, חווינו התפתחויות מטרידות". בה בעת הוא גם מקפיד לומר: "לאירופה יש גבולות היסטוריים תרבותיים וגיאוגרפיים. אם אלה יורחבו חלילה זה יהיה הסוף: נהפוך לאיחוד אסייתי או איחוד אפריקאי".

הכל תלוי באוסטרים

שטראכה מתחיל להשתעל. הסיגריות, ואולי גם הנאום הארוך, נותנים עכשיו את אותותיהם. "אנחנו רוצים את השלטון, אנחנו רוצים להיות מספר אחת", קרא בקול ניחר אך לפני פחות משעתיים. "אוסטריה מעל לכל. אוסטריה, אוסטריה, אוסטריה" - כך, שש פעמים ברציפות, הכריז לקול תרועות הקהל המשולהב, ונתן את האות לשחרור אלפי בלונים בצבעי הלאום.

מפלגת החירות של שטראכה נחשבת היום למפלגת הימין הקיצוני המצליחה ביותר באירופה. היא זוכה בסקרים ב-22%-24%. היא חזקה פי שניים ממפלגת הירוקים ומתקרבת למפלגה הסוציאליסטית, המתחרה העיקרית שלה במאבק על השכבות העממיות, שצנחה אל מתחת ל-30%. במה שמוגדר כאן כ"אם כל המערכות" - הבחירות בווינה - עשויה FPO להפוך לכוח השני בעוצמתו, לפני המפלגה השמרנית, דבר שייחשב לרעידת אדמה ולהצהרת כוונות ברמה הפדרלית.

פרופ' אנטון פלינקה סבור שבקונסטלציה מסוימת, יוכל שטראכה להקים קואליציה עם השמרנים ולהדיח את הסוציאליסטים מהשלטון בווינה. "הסבירות לתרחיש כזה אינה גבוהה", הוא אומר, "אבל היא קיימת". התממשותה תקרב את שטראכה לראשות הממשלה.

"קאנצלר שטראכה? זה סיוט", מגיבה הוראצ'ק: "כרגע נותנים לו האוסטרים עוד ועוד קולות. הכל תלוי בהם". ואם כך, דומה שאין מקום לאופטימיות רבה מדי. אם לצטט את אחד הנוכחים בכנס המפלגה במרכז הקונגרסים: "לתמוך היום במפלגת החירות זה כמו לאונן. כולם עושים את זה אבל איש לא מודה בכך".*



שטראכה בהפגנה בווינה נגד הסכם ליסבון של האיחוד האירופי, ב-2008. אנחנו מתנגדים לצירוף ישראל לאיחוד, כפי שאנו מתנגדים לצירוף טורקיה


עם היידר ,משמאל, לפני עימות טלוויזיוני ב-2008. ניאו-נאצים? סוג של רוח שלא קיימת באמת
 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות