בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ההתנקשות שלא היתה במופתי הגדול, חאג' אמין אל חוסייני

אגב ההתנקשות בדובאי: ב-1948 התנדבו שני צעירים ירושלמים להסתנן לעזה כדי להתנקש בחייו של מנהיג פלסטיני במסגד. הם ידעו שזאת משימת התאבדות

תגובות

ב-30 בספטמבר התכנסה התנועה הלאומית הפלסטינית ובחרה במנהיג שיוביל את המאבק נגד ישראל. המנהיג הנבחר היה נתון זמן רב במעקב של שירותי המודיעין הישראליים ובתקשורת התרבו פרסומים ששירטטו את דיוקנו הדמוני. התיק שלו במודיעין תפח והלך עד שבסוף הקיץ הוחלט לחסלו.

זה לא היה יאסר ערפאת. גם לא השייח' אחמד יאסין, ח'אלד משעל, פתחי שקאקי, או מחמוד אל-מבחוח. היעד להתנקשות היה המופתי הגדול, חאג' אמין אל חוסייני. המהלכים המתוארים כאן התרחשו בימיה הראשונים של המדינה, בעיצומה של מלחמת העצמאות. לאחר בחירתו אירגן המופתי את המוסדות הלאומיים הפלסטיניים, ניהל רכישות נשק והקים את "ממשלת כל פלסטין". אגף המודיעין של המטכ"ל, שזה עתה קם, ומפקדו השאפתן, איסר בארי ("איסר הגדול"), ראו בהתנקשות במנהיג התנועה הלאומית הפלסטינית את ה"אופוס מגנום" - היצירה הגדולה - של המודיעין הצבאי באותה שנה.

תוכנית ההתנקשות היתה פשטנית, נואלת ונטולת סיכויי מילוט למבצעיה. המחסלים שעליהם הוטלה המשימה היו שני לוחמי אצ"ל לשעבר, תושבי ירושלים, דוד יעקובי המנוח ונסים בן דוד. עד למסירת העדויות המופיעות כאן, הם נצרו את הסיפור בלבם.

עד שנעצר בידי הבריטים והוגלה למחנה המעצר גילגיל בקניה, צבר יעקובי ("שאול", בכינויו המחתרתי) ניסיון מבצעי רב באצ"ל. הוא פיקד על יחידת החבלה של הארגון, שהחדירה את כדי החלב עם חומר הנפץ למלון המלך דוד בירושלים, ב-22 ביוני 1946, והספיק להתנקש בחייהם של שני שוטרים בריטיים. על תוכנית ההתנקשות במופתי סיפר לי לפני שנים אחדות, זמן קצר לפני מותו: "ביקשו מאיתנו שנתנדב למשימה, למרות שסיכויי ההימלטות היו אפסיים. קיבלנו ציוד למשימה: שני אקדחי שטייר וכמה מאות כדורים. ביום שנקבע לצאתנו היה עלינו להגיע לאזור אשקלון, לקבל חמורים ותלבושות ערביות ולהסתנן לעזה יחד עם זרם הפליטים. הבנו שמדובר, בעצם, במשימת התאבדות".

על השאלה מדוע בכל זאת הסכימו לצאת לפעולה, ענה: "היינו אידיאליסטים".

כעבור זמן באתי לדובב את נסים בן דוד, חברו למשימה, בביתו בירושלים. חלונות דירתו, הקרובה לכיכר צרפת, משקיפים על מלון המלך דוד שפוצץ יעקובי, על בית ראש הממשלה ועל הכיכר הקטנה, המשמשת בעשרות השנים האחרונות זירת הפגנות של ימין ושמאל. "את חושבת שכבר אפשר לספר?" שאל בן דוד כשהוא מעיף מבט מהוסס אל שלי, אשתו. "אני חושבת שכן", ענתה, "כולם כבר מתו, המופתי, קרון וגם יעקובי. רק אתה נשארת".

בן דוד אישר את גרסתו של יעקובי: "הוזמנו לפגישה במשרדו של רס"ן דוד קרון במודיעין הצבאי ביפו, שסיפר לנו על התוכנית. קרון אמר לנו שהממשלה שהמופתי מקים בעזה תפריע למדינת ישראל. הוא אמר שעל פי התוכנית יכינו לנו חמורים, בגדי פליטים ונשק. היה עלינו להסתנן עם הפליטים הרבים מהדרום לעזה ולהגיע באחד מימי שישי אל המסגד המרכזי בעזה שם התפלל המופתי ולחסל אותו בירי מקרוב, בזמן התפילה. הוא ביקש שנתנדב למשימה, למרות שלא היה סיכוי שנחזור ממנה חיים. שאלנו אותו אם ניתן יהיה להיעזר באחד הסוכנים של המודיעין שלנו בעזה לחילוץ. הוא ענה: 'תסתדרו בעצמכם. תתערבבו בין המתפללים'".

האם חיסול המופתי יכול היה לשנות, לדעתך, את ההיסטוריה?

"בספק", ענה בן דוד.

מה הוא יודע, הוא לא היסטוריון ולא פילוסוף.

* * *

אקדח השטייר שהופיע במערכה הראשונה לא ירה עד המערכה האחרונה. ב-16 באוקטובר 1948 יצא צה"ל, במסגרת מבצע יואב, למתקפה מכרעת בנגב, שסיימה את הנוכחות קצרת הימים של "ממשלת כל פלסטין" בעזה. המופתי הועבר לקהיר, שם הושם במעצר בית על ידי השלטונות המצריים שלא שבעו נחת ממדיניותו העצמאית מדי. הטרף כבר לא היה זמין.

נסים בן דוד, שהקים אחרי המלחמה מאפייה גדולה ומצליחה בירושלים, חי את ימי זקנתו בעיר. דוד יעקובי כמעט הודר לחלוטין מספר קורות העתים של המחתרות, בגלל השינוי שעבר לאחר מלחמת העצמאות. בניגוד למרבית חבריו מהאצ"ל, שהצטרפו לאחר הקמת המדינה לתנועת החירות, הוא עזב את מחנה הימין, הצטרף למפא"י, ניהל סניפים של קופת חולים כללית בירושלים והפך חסיד נלהב של תהליך השלום עם הפלסטינים. לפני מותו הוריש לבתו את אקדח השטייר שקיבל למשימת ההתנקשות במופתי.

תוצאות מלחמת העצמאות והנכבה הפלסטינית עימעמו את קרנו של חאג' אמין אל חוסייני והוא לא השפיע עוד על התנועה הלאומית הפלסטינית. המופתי מת בלבנון ב-1974 בגיל 77, מוות טבעי בהחלט, כשהוא מבוגר בעשר שנים מהשייח' אחמד יאסין בעת שחוסל ב-2004, מבוגר אף מערפאת במותו. הוא חי 28 שנים יותר ממחמוד אל-מבחוח, שחוסל עכשיו בדובאי. הוא מת עזוב, בזוי ודחוי על ידי בני עמו שלו. האיום שישראל חששה מפניו התפוגג ללא ההתנקשות, שהיתה מנציחה אותו כשאהיד שיצמיח דורות של ממשיכי דרך שיישבעו בשמו ובשם אל הנקמות.

אותו רגע היסטורי ב-1948, שבו ישראל לא התנקשה בחייו של מנהיג הפלסטינים, נותן לנו הזדמנות מיוחדת במינה להתבונן בתוצאותיו של מעשה שלא התרחש. בלשון הצבאית והעיתונאית של היום היינו אומרים: "המודיעין נכשל!" אבל ההתפוגגות הטבעית של המופתי מהתודעה הפלסטינית יצרה חלל של קרוב ל-20 שנה עד שאת מרכז הזירה הפלסטינית תפסו מנהיגים חדשים. ערפאת, יאסין, שקאקי, אבו ג'יהאד, אבו איאד, עיאש, רנטיסי, שחאדה, משעל, שהעמידו איומים חדשים-ישנים מול מקבלי ההחלטות בישראל, ותוכניות חיסול חדשות צצו ועלו. דיוקנם, כדמונים בני דמותו של המופתי המת, נצבעו, מדי יום, בצבעים של דם על ידי דוברי ממשלה, פוליטיקאים ומומחים מהאקדמיה ומהתקשורת. "ממנטו מורי" - אמרו להם; זכרו את יום המוות הקרב.

מאז שנת 2000 עד סוף שנת 2008 התנקשה ישראל בחייהם של 387 פלסטינים בשטחים (לפי נתוני בצלם), מרביתם "בכירים", שהוחלפו בתוך זמן קצר על ידי אחרים. יותר מ-150 עוברי אורח ששהו בקרבתם נהרגו אף הם. עד היום לא התקיים בישראל דיון ציבורי של ממש על המשמעויות המשפטיות, המדיניות והערכיות של מדיניות ההתנקשות, על האפקטיביות שלה ועל המחיר שאנו משלמים בגינה. בית המשפט העליון, שנדרש לסוגיה ב"בג"ץ החיסולים" אישר ב-2006 את השימוש בה ב"מקרים מיוחדים". מאותו רגע ואילך קיבלו קברניטי הביטחון את הסמכות הבעייתית לגזור את דינם של בני אדם למוות, והיא בעייתית גם אם אלה האנשים הבזויים, הנקלים והמזיקים ביותר. בשנתיים הראשונות לאחר החלטת בג"ץ הרגה ישראל בפעולות התנקשות בגדה ובעזה עוד כ-40 פלסטינים שהוגדרו "פצצות מתקתקות".

נראה כי ביכולת המסתורית לקפד חייו של אדם המוגדר אויב מרושע יש קסם שמקשה על מקבלי ההחלטות לוותר על הזדמנות הנקרית בידם להפגין את הלהטוטים המיוחדים של השירותים החשאיים. אך האם אין זו, בסופו של דבר, רק אחיזת עיניים של חוסן וביטחון, שגם הציבור מוכן בכל פעם מחדש ליפול ברשתה?*

נשאר בחיים

חאג' אמין אל חוסייני, 1896-1974

* נולד ב-1896

1921 * - מתמנה למופתי של ירושלים. נחשב למחוללה של התנועה הלאומית הפלסטינית ומתבלט כמתנגד קשוח של הציונות והיישוב היהודי

1936 * - מקים את הוועד הערבי העליון ועומד בראשו

1937 * - הבריטים מוציאים נגדו צו מעצר על חלקו במרד הערבי הגדול (ה"מאורעות") והוא בורח מהארץ

1941 * - משתתף במרד רשיד עלי בעיראק נגד הבריטים, שנכשל. המופתי בורח לגרמניה ונפגש עם היטלר. בבוסניה הוא מגייס לוחמים מוסלמים לאס-אס ומקים יחידה ערבית במסגרת הוורמאכט

1946 * - חומק מהעמדה לדין כפושע מלחמה באירופה ומגיע למצרים

1948 * - מקים את "ממשלת כל פלסטין" בעזה, אך נעצר בידי המצרים

1960 * - עובר ללבנון, שם הוא מתגורר עד מותו ב-1974

****זהו פרק מתוך מאמר על מדיניות ההתנקשויות; לקריאת המאמר המלא, בבלוג של יזהר באר ב"קפה דה מרקר", הקישו בגוגל את שם המחבר. יזהר באר הוא מנכ"ל "קשב - מרכז להגנת הדמוקרטיה בישראל"



נסים בן דוד ,מימין, דוד יעקובי ואקדח השטייר שלו


חאג' אמין אל חוסייני. צילום: אי-פי, ביירות 1969



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו