בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הרומן האירופי החדש של ניר ברעם

ברומן הרביעי שלו ניר ברעם לוקח על עצמו את המשימה השאפתנית מכולן: לכתוב בישראל, ובעברית, את הרומן האירופי הגדול הבא. רומן על אנשים רגילים במלחמה בלתי רגילה. מסתמן שזה הצליח לו

תגובות

בשעת צהריים, בסלון ביתו בתל אביב, ניר ברעם מצית סיגריה וחוזר לנקודת ההתחלה. "הייתי אז בן 16", הוא אומר ומניח קופסת ווינסטון על השולחן. "אני זוכר שקראתי את הספר 'עלייתו ונפילתו של הרייך השלישי', שכתב וויליאם שירר, עיתונאי אמריקאי שגר בגרמניה. ספר בשני כרכים שהיה לנו בבית. בעקבות הקריאה עלו בי המון שאלות שהעסיקו אותי מאז. רובן דווקא לא נוגעות בתפקיד של הרוצחים ושל אנשי האס-אס במחנות ההשמדה, אלא באנשים הרגילים. באנשים הנורמטיבים, הבורגנים, שלא היו אידיאולוגים מטבעם. עניין אותי נורא המערך הנפשי של אנשים כאלה".

אחר כך, תוך שהוא נושף עשן, הוא מזכיר את אלברט שפר, האדריכל האישי של היטלר. "מאוחר יותר קראתי את האוטוביוגרפיה שלו ודמותו ריתקה אותי. הוא היה בן למשפחת אדריכלים שנועד להגשים את הציפיות של אבא שלו. הוא לא היה אידיאולוג נאצי ולא שותף לטירוף הגזעני של הימלר. אבל כמו הרבה גרמנים, הוא איפשר לפרוורסיה לחדור למרכז. האיש הזה חובר למערכת הנאצית בצומת מדכדך של חייו המקצועיים. הוא מתחיל בדברים קטנים: משפץ את המשרד של היטלר, את משרד התעמולה בשביל גבלס. הפרויקט הגדול הראשון שלו היה תכנון העצרת בנירנברג ב-1934, שכללה אפקטים של אור שנוצרו על ידי 150 זרקורים שמכוונים לשמים".

לאט-לאט הפך שפר לאיש חשוב מאוד במנגנון הנאצי, "כאשר השיא מגיע עם מינויו לשר החימוש", מדגיש ברעם בדיבורו המהיר, שנקטע לפעמים ברעש מקדחה שבוקע מדירה צמודה. "אפילו שהוא היה מעורב בגירוש היהודים מברלין וכשר החימוש דרש עוד ועוד עובדי כפייה, לאחר שהשתחרר מהכלא הוא אמר שהיתה לו הרגשה שנעשו דברים, אבל לא ידיעה. הוא סיפר לעצמו סיפור שהוא הונאה עצמית.

"בעיני, התגובה שלו מאפיינת שכבה גדולה של גרמנים שמעולם לא ראו מחנה השמדה, אבל היו בהחלט מודעים לזוועה הנאצית. על זה בדיוק רציתי לכתוב. לנתח את המערך הנפשי של הגרמנים האלה, הרגילים והנורמלים, שאיפשר להם להמשיך לחיות למרות הידיעה. הרבה מאוד שנים רציתי, אבל הרגשתי שאין לי מספיק אומץ לכתוב את זה".

בספרו החדש, "אנשים טובים" (הוצאת עם עובד), מעיז ברעם לעסוק בשאלות האלה. הוא מתבונן במלחמת העולם השנייה דרך דמויות משכילות, בורגניות, משרדיות, שחברו למנגנון טוטאליטרי ועשו מעשים מזוויעים. והוא מתאר אותם באמפתיה - צעד שהופך את היצירה שלו למסקרנת ומטרידה במיוחד.

הרומן בן 508 העמודים (בעריכת תרזה בירון-פריד), נפתח בסתיו 1938 בברלין. שני גיבורים מניעים את העלילה: הפרסומאי הברלינאי תומס הייזלברג, שנחוש להפוך לאדם גדול, ואלכסנדרה וייסברג הצעירה, בת למשפחת אינטלקטואלים יהודים המתגוררת בלנינגרד. שני הגיבורים חוברים למנגנונים אכזריים ונפשעים, אבל מאמינים שהם עושים את הרע במיעוטו. הייזלברג, שאיבד את עבודתו, משתלב בתפקיד זוטר במנגנוני הביורוקרטיה הנאצית וכובש לו מעמד; וייסברג כורתת ברית עם המפלגה הקומוניסטית שעתידה להחריב את משפחתה.

זהו הרומן הרביעי של ברעם בן ה-33, חתן פרס "אשכול" לספרות לשנת 2010. רומן אירופי, רחוק מאוד מכאן, מעוטר בשלג רך, שירה רוסית ומקטרות טבק. "קשה להתווכח עם הטענה שזה לא ספר ישראלי", מודה ברעם בהנאה. "אני חסיד של הרומן האירופי. כתבתי את הרומן במסורת האירופית כי זה מה שנדרש. זה ספר שלא מתרחש בישראל ולא מדבר עברית, אין בו שום אלגוריה למצב הישראלי. השאלות בו נכונות לכל תקופה ולכל מצב".

הוא טוען שלא היה בו שום רצון לברוח מהישראליות. "הסיפור הזה הוא קפיצה חד פעמית. כתבתי ספרים שמתרחשים בישראל והקונפליקטים של החברה הישראלית מאוד מעסיקים אותי. אבל אני לא מוכן לציית לדרישה ולתביעה לכתוב כל ספר על המקום והתקופה ולנתח את בעיית הזמן. זה מזכיר לי את הריאליזם הסוציאליסטי של ברית המועצות. הרצון שהספר יתכתב עם בעיות השעה מתאים יותר לעיתונות ולא לספרות".

אמרת פעם שאתה מתקשה לאהוב את הספרות הישראלית כי קשה לך עם הריאליזם הפסיכולוגי והבורגני. איך האמירה הזאת מסתדרת עם הרומן המאוד ריאליסטי ומאוד בורגני שלך?

"כשכתבתי את הספר הקודם שלי, 'מחזיר החלומות', היו לי דעות מאוד נחרצות על ספרות. האמנתי, ואני עדיין מאמין, שהשילוב בין פנטזיה לריאליזם הוא שילוב שהספרות העברית צריכה להיות יותר קשובה אליו. לא תיכננתי לכתוב את 'אנשים טובים' בדרך שבה הוא נכתב. כשהתחלתי לכתוב היו לי מחשבות על זה שיהיו בו אלמנטים פנטסטיים, אבל הרגשתי שריאליזם מהסוג שבו כתוב הספר זה הדרך היחידה לכתוב אותו. כנראה שאדם מתפתח, והיום אני הרבה יותר פתוח בדעותי. אני חושב שמרחב ספרותי סביר ולא דיקטטורי, שקשוב להרבה סוגים של ספרות שהם לא חלק מהזרם המרכזי, הוא נכון יותר".

אתה לא חושש שרומן אירופי כזה, עב כרס ורב דמויות ומעללים, עשוי להתפרש כצעד יומרני מדי?

"יש ספרים שאפתניים של סופרים צעירים בישראל. אני מקווה שישפטו את הרומן לפי ערכו ולא לפי היומרה או השאפתנות שבו. אני מודה שבכתיבה אני חייב לצאת מתוך שאלות מטאפיזיות גדולות שמעסיקות אותי. זה הדלק שלי. אם זה לא קיים, אז קשה לי לכתוב. הרגשתי צורך לכתוב את הספר לא כתשובה לשיח הישראלי על השואה, אלא כנקודת מבט שאני חושב ששווה לאנשים להסתכל גם עליה. זה לא מקרה שיש בספר עיסוק בעוד קורבנות חוץ מהיהודים.

"זו הפעם הראשונה שכתבתי ספר כזה וזה היה אתגר עצום בשבילי. בסופו של דבר אני רוצה לחיות במרחב ספרותי שמאפשר לכל סופר לממש את החלום שלו והשאיפה שלו, גם אם אי אפשר ללמד אותו באוניברסיטה בקורס 'הגוף והנפש היהודית בספרות העברית'".

יש מקום להשוות בין "אנשים טובים" ל"נוטות החסד" של ג'ונתן ליטל, שהציג באופן אנושי קצין נאצי?

"ממש לא. 'נוטות החסד' היה ספר שהרשים אותי מאוד, בעיקר בתחקיר ההיסטורי שלו, אבל מדובר בשני ספרים שעוסקים בנושאים שונים לחלוטין. ליטל עסק בדמות הרוצח הנאצי, בעוד שאני עסקתי באנשים שמעולם לא רצחו ושלא ראו דם במלחמת העולם השנייה. זה הבדל גדול".

המבט האחר

ברעם הוא בנו של איש מפלגת העבודה עוזי ברעם ונכדו של משה ברעם, שר העבודה ושר הסעד לשעבר ומראשי מפא"י. בן אצולה ירושלמי חסר גינונים, שילדותו עברה עליו בשנות ה-80 בשכונת בית הכרם בירושלים. השכונה נראית בעיניו היום כ"מקרה מבחן ששיקף את המשבר בין המהלך האישי לאמונה הקולקטיבית של חברי מפלגת העבודה". רוב אנשי השכונה שלו, הוא מספר, היו עובדי המגזר הציבורי, אנשי מפלגת העבודה, שפנו באותם ימים לשוק הפרטי והסתחררו מניחוח העושר המיטיב שהביא לשיפור בולט ברמת החיים שלהם.

"הרבה הורים של חברים שלי עשו את המעבר הזה", הוא אומר, "אבל החינוך של הילדים שלהם נשאר מאוד קפוץ ומשתדל להיות נאמן לערכים הסוציאליסטיים. לא שכל קומוניסט חייב להיות עני, אבל שם התחלתי להרגיש שהאידיאולוגיה של תנועת העבודה מתחילה להיסדק. הרגשתי שערכים סוציאליסטיים אולי מדוקלמים, אבל באופן אמיתי, במערך החיים, כבר לא מדברים אותם יותר. השכונה יצרה אצלי סוג של רתיעה מהאנשים האלה, שיש להם משנה אידיאולוגית שבבירור נועדה לאפשר להם להרגיש טוב עם עצמם. להרגיש אזרחים הגונים ונאמנים, להרגיש אנשים טובים - גם אם אלה מלים שלא מגובות במעשים בכלל".

כנער מצא ברעם פינה חמה בשמאל הרדיקלי ששבה את לבו. "הדרך של אבא שלי לא הוטמעה בי", הוא מדגיש. "אני מעריך מאוד את הדעות שלו, אבל אני חושב שהושפעתי הרבה יותר מהאחים שלו, חיים ומנחם. חיים שהוא עיתונאי שכותב במקומון הירושלמי 'כל העיר' ומנחם שהוא כלכלן, נמנים עם השמאל היותר רדיקלי שמגיל צעיר סיקרן אותי. אני זוכר שבוויכוחים בבית של סבא בימי שישי תמיד הסכמתי איתם. בוויכוחים האלה, סבא ואבא עמדו מול חיים ומנחם. אמנם לא תמיד הקשבתי, אבל כשהקשבתי הדברים שאמרו חיים ומנחם דיברו אלי יותר".

אמו של ברעם, רות, חלתה בסרטן כשהיה בן 16, ונפטרה כעבור שלוש שנים וחצי. "אמא היתה אשה עם פרופורציות", הוא אומר. "אף אחד לא יכול להגיע לשום אגו-טריפ לידה. לא שהיה לי אגו-טריפ, כילד היה ברור לי שאהיה כישלון, אבל גם מול אבא שלי וגם מול אנשים אחרים היא היתה אשה מאוד ביקורתית. היא היתה אשה מאוד חכמה שיודעת להאיר מצבים פסיכולוגיים או מצבים מורכבים בצורה שלא חשבת עליה. הייתי ילד שלא מספר כלום להורים שלו כי התביישתי, לא הייתי ילד שיבוא הביתה ויגיד 'עשו עלי חרם'. היתה לי גאווה מול ההורים, אבל הרבה פעמים אמא הרגישה דברים שקרו לי גם בלי שאמרתי.

"היו לנו יחסים לא פשוטים וככל שמתרחקים מהמוות שלה יש הרבה מאוד אמיתות שלה שאני נזכר בהן, דברים שלא זכרתי קודם. לא מזמן נמצאתי בסיטואציה חברתית מסוימת ונזכרתי שאמא דיברה הרבה פעמים על הנטייה של הגברים במשפחת ברעם לדבר לפני שהם מקשיבים. בספר, אחת הדמויות אומרת: 'כשהמצב לא ברור לי ומעורפל, אני מתעטפת בשתיקה אדיבה ולא מוציאה מלה מהפה עד שהוא מתבהר'. אני מוצא את עצמי בסיטואציות חברתיות ופוליטיות מקשיב, הרבה בזכותה של אמא שלי. היא נתנה לי לראות את העולם מבעד עיניים של מישהו אחר, לפסוע לתוך המבט של מישהו אחר".

למה היחסים ביניכם לא היו פשוטים?

"היו יחסים קשים כי אני הייתי מתבגר קשה והיא היתה חולה. הייתי נער מלא כעסים ושנאה עצמית. ההבדל הוא שאמא תמיד אמרה: 'יום אחד תבין, יום אחד אסביר לך'. אבל זה פשוט לא קרה. זה אובדן. זה היה לחיות תחת צל המוות באופן מאוד ברור. מהרגע שאמא חלתה לא היו הרבה אשליות לגבי היכולת שלה להתגבר על המחלה שהתגלתה במצב מאוד מתקדם. זה היה לחיות תחת ידיעה שאין לנו זמן, ויחד עם זה חוסר יכולת שלי לתרגם את זה לפעולה". דיבורו המהיר של ברעם הופך לאטי וכבד, רגע לפני שהוא דומע. "אם אני חושב מה הייתי עושה אחרת, הייתי מתרגם לפעולה מולה את הידיעה שהיא לא תהיה עוד מעט. פשוט הייתי מדבר איתה הרבה יותר. אבל כנער זה משהו שלא הצלחתי לעשות. לכן, בפשטות, אין תיקון למה שקרה לנו".

כשרעש המקדחה בדירה הסמוכה מתגבר, ואליו מתלווה מפץ קירות נופלים, ברעם מתקשה להמשיך. "דווקא עכשיו, הרעש הזה פשוט משגע", הוא חורץ במבוכה ועל פניו עולים חיוך מבולבל ושתי גומות חן. אחרי רגע של מחשבה הוא מבקש להמשיך את השיחה במשרדי הוצאת הספרים עם עובד, שבה הוא משמש כעורך סדרת "הקלאסיקונים" וסדרת העיון "972". תוך שהוא חוטף לגימה נוספת מהקפה הוא קם בתנועה תזזיתית ויוצא עטוף בקפוצ'ון ליום שרבי יוצא דופן.

בסוף מסדרון צר, בחדר הישיבות של ההוצאה, נמצא השקט, וברעם פונה לתאר את המסע לאירופה שליווה את כתיבת הספר. לאחר שגמע מעל מאה ספרי היסטוריה ופרוזה שעסקו במלחמת העולם השנייה, יצא אל שפת הים הבלטי בצפון-מערב רוסיה. "התחלתי את המסע בלנינגרד, שהיום נקראת סנט פטרבורג", הוא אומר, "ובהמשך הגעתי גם לברלין, ורשה ולובלין. בוורשה ביקרתי פעמיים. כאן מיקמתי את הבית שאליו עובר אחד הגיבורים בספר. ספגתי את האווירה של העיר, שוחחתי עם אנשים שחיו בה באותה תקופה. באחד הביקורים גם ישנתי במלון בריסטול, שהיה מטה של הגסטפו".

הוא עבד עם מחברות קטנות, מילא אותן בפרטים, כאלה שאחר כך נשזרו ברומן. את סיומו בחר למקם בעיר ברסט ליטובסק. בשבועיים שבהם שהה בברסט, ערך תחקיר מעמיק, שסייע לו לתאר כיצד הסובייטים השתלטו עליה והפכו אותה מעיר פולנית לסובייטית. "הייתי צריך לגלות את כל השמות המקוריים של הרחובות, ביקרתי במצודה שבה התבצרו יחידות סובייטיות במהלך הפלישה הגרמנית והתחקיתי אחר החלטות של ועד העיר לטיפול בגורמים חתרניים. הדברים האלה ריתקו אותי. נשביתי בפרטים הקטנים, אבל הבנתי גם שאני חייב להשתחרר מהם. התחקיר היה מהלך שבו צברתי הרבה מאוד פרטים ואז שכחתי אותם, מתוך הבנה שהאתגר הגדול הוא לכתוב את הדמויות ושהעובדות הרבות צריכות להשתלב רק במידה מאוד מסוימת. רק אחרי שגמרתי את כל התחקיר שנמשך שנה, התיישבתי לכתוב".

לדבר דמוקרטיה

לתפקיד עורך בעם עובד נכנס ברעם ב-2004, אחרי ששנה קודם מונה לעורך סדרת עיון בספריית מעריב. "לאחר שספריית מעריב נקנתה על ידי הוצאת כתר פוטרתי, ולמעשה לא הוצאתי שם אפילו ספר אחד", הוא משחזר. "אבל הספקתי לקנות מספר ספרים לתרגום ולהחתים כותבים מקומיים. ספר הביכורים שלי כעורך, 'אדוני התרבות', נהגה שם. זו היתה תקופה מוזרה כי לא ידעתי מה לעשות עם האנשים שכבר החתמתי, פחדתי שעוד יחשבו שאני איזה נוכל שמסתובב בעיר. הייתי שבוע מדוכא. יש לי נטייה לחשיבה קטסטרופלית".

אחרי פגישה עם ירון סדן, מנכ"ל עם עובד, הוצע לו לערוך סדרת עיון שתעסוק בביקורת החברה והתרבות הישראלית ו"אדוני התרבות" - שבחן את ההוויה הישראלית דרך סוכני תרבות שונים ומגוונים - ראה אור. "אז נורא עניינה אותי כתיבה איכותית על תרבות פופולרית", אומר ברעם, "אבל למרות שהספר עשה המון רעש, היום העיסוק הזה לא מעניין אותי בכלל. אין בו טעם. כתיבה אינטלקטואלית על תרבות פופולרית נראית לי עכשיו כהד שמלווה את ההצגה הגדולה ובעיקר מחזק אותה. היום אני קורא את הספר הזה כחרפה בהקשר של עריכה".

הוא מעדיף שייזקפו לזכותו ספרים אחרים. "עשיתי אז כל מה שיכולתי, אבל אני גאה הרבה יותר בספרים כמו 'הפיתוי המשיחי' שתיאר את החשיבה של השמאל הישראלי כתפיסה משיחית חילונית, 'זראקלו', שהיה קובץ מאמרים על עולם ההגות והפרוזה הרוסית ו'במלכודת הקו הירוק', ספרו האחרון של פרופ' יהודה שנהב. ספרים שהוצאתי בסדרת הקלאסיקה כמו 'הכפיל' של דוסטויבסקי, ההוצאה המחודשת של מנדלי מוכר ספרים, סיפורי הבלש של אדגר אלן פו ו"קיץ" של אדית וורטון, מהסופרות האמריקאיות הגדולות בכל הזמנים - היו בשבילי כמו להוציא רביעיית אס בפוקר".

התשוקה והמחויבות שלו להתערב בהוויה הישראלית לא קשורות רק למטלות העריכה. בקיץ 2006, יזם עצומת סופרים צעירים נגד מלחמת לבנון השנייה. "כמו ברגעים של קונסנזוס לאומי, ההתנגדות מושתקת והספקות נשארים בחוץ עד שהמחיר מתחיל להתבהר", הוא אומר. "הרגשתי אז שאין מספיק קולות שמתנגדים למלחמה, וחשבתי שצריך להתנגד לה. הסופרים הוותיקים והקאנוניים לא עשו את זה. אולי כי זו היתה דעתם האמיתית, אולי כי היה להם קשה להתנתק מהלך הרוח הציבורי. בדרך צנועה ניסינו לעורר מודעות, אף על פי שלא היו לי אשליות שהציבור ידרוש לסיים מיד את המלחמה כי ניר ברעם אמר שכדאי. מה שכן, האמנתי שאפשר יהיה להשפיע על הקצה השמאלי, על מרצ ועל האינטלקטואלים שלה. האמנתי שמשם יתגלגל הדיון נגד המלחמה לשמאל ולמרכז".

ב-2008 נכנס לפעילות פוליטית ממשית כאשר הצטרף ל"תנועה החדשה", גוף פוליטי שהוקם לפני הבחירות האחרונות לכנסת, במטרה להתאחד בסופו של דבר עם מפלגת מרצ. ברעם מונה על ידי ח"כ חיים אורון לצוות ההיגוי של התנועה, שניסח את המצע שלה. "הזמינו אותי בהתחלה לפגישה שבה עמוס עוז אמר בסופה שמפלגת העבודה מתה. חשבתי שהוא צדק, אפילו שהמפלגה הזאת מתה הרבה זמן לפני אותה הכרזה. אני זוכר שמשהו בער אז, היה רצון להקים שמאל ישראלי חדש. בפגישות של צוות ההיגוי דיברתי בעיקר על זה שהשמאל חייב להבין שהאתניות היהודית הרגה כל חלקה טובה, שהיא הפכה קיצונית. רואים את המופעים שלה היום בכל מיני מקומות, למשל בשכונת שייח ג'ראח. חשבתי שהשמאל צריך לדבר דמוקרטיה ולא יהודיות, שהחשיבה האתנית-יהודית הגיעה למקום מסוכן וצריך להתעמת איתה. שצריך לחזק את האזרחות הישראלית המכילה את כל האזרחים שחיים פה: ערבים, חרדים ועובדים זרים".

סופה של התנועה היה די עצוב. מהר מאוד התגלו סדקים בניסיון החיבור של החברים בקבוצה, והסוף היה שמרצ כמעט נכחדה וקיבלה שלושה מנדטים. לפני הקריסה הזאת הספקת לפרוש, נכון?

"לא הגענו להסכמות רחבות. אחרי שפרצה מלחמת עזה הלכתי להפגנה הראשונה שהתקיימה מול משרד הביטחון ולא ראיתי שם את פעילי מרצ. יותר מזה, בשבוע וחצי הראשונים של המלחמה, כמו תמיד, מרצ תמכה במלחמה. על רקע זה הסיפור מבחינתי נגמר. הבנתי שזה לא השמאל שחלמתי עליו, ושאף אחד לא מתכוון ליצור פה מהלך של בירור רעיוני. הבנתי שהשמאל, בניגוד לימין שבו כל הזמן יש זרימה של אנשים צעירים, מצוי בסטגנציה אידיאולוגית. אותם אנשים ואותם רעיונות נחים בבית לורדים סגור. הבנתי שזה בלתי אפשרי בשבילי לקחת חלק בזה".

פוליטיקה היא אופציה בשבילך?

"אני לא אכנס לפוליטיקה, אני לא מתאים לזה. אני לא חושב שיש לי את הכישורים. אולי המקום היחיד שנותן לי נחמה וכוח בחיים זה המקום של הכתיבה. כתבתי את 'אנשים טובים' במשך חמש שנים והייתי שמח להמשיך לכתוב אותו עוד שנתיים. כתבתי בהתרוממות רוח, הייתי סגור בתוך עולם שמתחרש לכל מה שקורה בחוץ. שמתי כל יום עוד לבנה ועוד לבנה ונסגרתי בעולם שבראתי. זה שינה את החיים שלי. אם לא היה לי את זה אני לא יודע מה היה קורה איתי. בחיים שלי הכתיבה היא הדבר שאין לו שום תחליף".

רף הזוועות

עם יציאת הספר מבין ברעם כי הוא צפוי להתמודד עם ביקורת על ההחלטה שלו להציג באור אנושי את גיבוריו הנסחפים לאזורי הדמדומים של אחת מהתקופות האפלות בהיסטוריה. ברעם שמודע לכך שלפניו שדה מוקשים המחייב אותו לצעוד בזהירות, שולף דף שעליו כתב מספר מלים. "בסופו של דבר הנאציזם וגם מקרים אחרים של ג'נוסייד שהתרחשו מאז, לא הותירו אחריהם אף שאלה שחורגת מהאנושי", הוא קורא. "אולי להפך, הם הגמישו את גבולות האנושי ולמעשה אילצו אותנו לתמלל רחשים לאומיים, שאולי היינו מעדיפים להגדיר כמפלצתיים, למושגים אנושיים פשוטים. מנגנון הכחשה שעוצמתו אדירה, הנטייה לארגן את המציאות באופן שלא תסיט את ימינו, היכולת להפנות את המבט מהזוועה והרצון לא להידחק אל מחוץ לקונסנזוס - כל אלה אינם זרים לאף אחד שנולד בעולם הזה", הוא מסיים להקריא ומרים את ראשו מהדף.

זה מובן, אבל תוכל להסביר למה בחרת לסיים את הספר רגע לפני הקטסטרופה, לפני פעילות מחנות ההשמדה? רומן שמבקש להביא את רוח התקופה יכול לפסוח על החלק הזה?

"יש קטע מאוד חזק בספר של גירוש היהודים מלובלין. לגיבור יש תפקיד מרכזי בפעולת הגירוש, אבל הוא רוצה לגרש אותם יפה, בצורה מכובדת. מחנות הריכוז לא נכנסו לספר מתוך בחירה. רציתי לכתוב מה שהגיבורים שלי רואים. רציתי לבנות דמות שבוראת מערכת מסועפת של הכחשות, שנותנת תחושה שמשהו לא בסדר קורה, אבל אין לה ממש ידיעה מה. התמקדתי מבחינתי ברף אחר של זוועות. גם הזוועות שהגיבורים שלי נחשפו אליהן, אנשים שלא היו בשטח, מספיקות בשביל לעורר אותם לשאול את כל השאלות המוסריות על מלחמת העולם השנייה. כל קורא שיקרא על הבחירות של תומס ואלכסנדרה, יחשוב מה הוא היה עושה במקומם. לא בראתי דמויות שקל להזדהות איתן. אני לא מאמין בכתיבת דמויות שהקורא מרגיש חם אליהן, שילך איתן לאורך כל העלילה".

בראת דמויות מורכבות אבל גם אלגנטיות ושובות לב, שהקורא מקבל בהבנה גם את ההחלטות הלא מוסריות שלהן. נראה שאתה בעצם אומר לנו: צריך להבין את האנשים האלה.

"יש אנשים שיקראו את הספר ויחשבו שמה שאלכסנדרה עשתה, הסגרת חברי המשפחה שלה, הוא דבר שהם היו עושים. היא מאמינה שבדרך הזאת היא תציל את האחים שלה. ניסיתי לכתוב ספר מאוד ביקורתי כלפי הדמויות שלי ויחד עם זאת לזכור שמדובר בבני אדם מורכבים, שעומדים מול בחירות מאוד קשות ולא פשטניות. ברגע שאתה מתאר את המערך הנפשי של דמות, אתה כותב מתוך העיניים שלה והדבר הזה יכול לגרום לאנשים חוסר נחת, אני יודע את זה. זה ספר ששואל את כל השאלות האתיות והמוסריות ומשיב תשובות. בין השאר הוא מציג את המערך הנפשי של האדם כדבר גמיש ואלסטי שיכול להיות עיוור למה שיסכן את התחושה שהוא אדם טוב. הספר נקרא 'אנשים טובים' לא כיוון שאני חושב שהם אנשים טובים, אלא כי הם חושבים שהם אנשים טובים ואני כותב אותם".

שאלת את עצמך במהלך הכתיבה מה היית עושה לו נקלעת למצבם?

"זה היה הקטע הכי קשה בספר. זה דורש כנות גדולה מאוד. כמה שזה מצחיק להגיד, דווקא הגיבור הגרמני שלי הוא זה שאילץ אותי לחטט בצורה הכי עמוקה בנפש שלי. אף פעם לא היה לי גיבור שהתעסקתי איתו ברמה כזאת. זה גיבור שמיד רואים את סוג האישיות שלו, את היכולת המניפולטיבית שלו, את הווירטואוזיות המילולית שלו שמחפה על היעדר מוחלט. אנשים מרגישים איתו שהם פוגשים חזית חמה של בית, אבל אין מאחוריה כלום. שאלתי את עצמי, מה המקום של הסופר שהמציא את האיש הזה? אין לי תשובה חד-משמעתית. אני רוצה להאמין שהייתי בוחר אחרת ממנו. מה אדם סביר היה עושה כשהחברה שלו נסגרה? כשהוא נשאר מובטל בלי כסף? אדם שרוצה להיות גדול, ישלים עם העובדה שהוא גמר את הקריירה? אולי הגיוני בעצם שהוא ייענה להצעה לא כל כך שטנית כמו לעבוד במשרד החוץ ככותב מודלים, ויחשוב שיוכל לשמור על עצמו טהור מבלי להתערב בזוועות? בעיני, אלה שאלות שאין עליהן תשובה אחת. מה שכן, בחלק מההכרעות שלו, אני חייב להודות שהייתי עושה דברים לא שונים לגמרי".*

משהו מונומנטלי

"הספר מאוד הלהיב אותי בשאפתנותו, באנרגיה שלו ובתנופתו החובקת עולם", אומרת נילי מירסקי, כלת פרס ישראל בתחום התרגום לעברית ומעורכי "הספריה לעם" של הוצאת עם עובד. מירסקי, שליוותה את ברעם במלאכת הכתיבה, היתה ממונה כדבריה על "דיוק, אמינות ונגיעה אישית ואינטימית בפרטי ההווי הגרמני והרוסי שבספר, אשר עבורי הם חומרי חיים בסיסים".

"הפגישה הראשונה בינינו היתה ארוכה ומעמיקה, ודנה בעניינים המרכזיים של היצירה", היא מספרת. "לאחר מכן טיפלנו יחד בפרטים הקטנים הבונים את המציאות הכפולה - רוסיה הסובייטית מכאן וגרמניה הנאצית מכאן - המתוארת ברומן. הכתיבה הולכת בגדולות, וגם מצליחה להגשים את שאיפותיה בגדול, בכישרון מלהיב. זה הדבר שקסם לי ומשך אותי לעבוד עם ניר. הוא עשה תחקיר מעמיק, אבל היו בטקסט פה ושם עניינים טעוני תיקון, מיני מעידות או אי דיוקים, בעיקר בפרטי הווי וטריוויה של יום-יום. התפקיד שלי היה להשגיח שלא יהיו נפילות בכל מיני פחים קטנים".

התוצאה הרשימה אותה מאוד. "יש ברומן הזה משהו גרנדיוזי, מבנה ארכיטקטוני מונומנטלי ממש", היא אומרת. "הסיפור מתחיל בליל הבדולח בגרמניה, עובר לתיאור החיים במשטר האימים של סטלין, וממשיך צעד אחרי צעד, פעם בגרמניה ופעם ברוסיה, עד הפגישה הגורלית בין הגיבור הגרמני והגיבורה הרוסייה, ערב הפלישה הנאצית לברית המועצות. יש בספר שפע של הבחנות דקות ומושחזות לגבי מנגנוני כוח ושלטון, והסתכלות מפוכחת בבני האדם - 'אנשים טובים' המחוללים זוועות. לא זכור לי סופר ישראלי שניסה להתמודד כך עם חומרים שכאלה. ניר ברעם מתמודד עם אחד הפרקים הכי אפלים של ההיסטוריה העולמית בדרך שנראית לי כמעפל גבורה ממש. זה גם הדבר שמייחד את הספר שלו והופך אותו לאירוע חד פעמי בנוף הספרות הישראלי".



ניר ברעם. אני מקווה שישפטו את הרומן לפי ערכו ולא לפי היומרה או השאפתנות שבו


הוריו של ברעם, רות ועוזי. הדרך של אבא שלי לא הוטמעה בי



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו