בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

איל התקשורת רופרט מרדוק מוציא את האימפריה שלו לקרבות

בגיל 79 רופרט מרדוק הוא איש התקשורת האופטימי ביותר בעולם, או מישהו שאיבד את מגע הקסם לגמרי. אין לדעת אם הוא יאריך מספיק שנים כדי לראות את תוצאות החלטותיו השנויות במחלוקת, אבל דבר אחד ברור כבר: מלחמת הירושה הסוערת שצפויה להתפתח לאחר לכתו תרתק את מרבית העיתונים בעולם. גם את אלה שאינם בבעלותו

תגובות

בשבת, 9 בינואר, היה רופרט מרדוק בבואינג 737 שלו בדרכו חזרה לניו יורק ממסע עסקים בלוס אנג'לס, כשגילה כי "ניו יורק טיימס" בדיוק פירסם באתר האינטרנט שלו כתבת דיוקן ארוכה על מנהל פוקס ניוז, רוג'ר איילס, כתבה שהוא ידע שתגרום לו לכאב ראש עצום.

מוקדם יותר באותו בוקר, חתנו של מרדוק, מתיו פרויד, אחראי יחסי הציבור בלונדון הנשוי לבתו אליזבת, שלח מייל לבלאקברי של מרדוק (שהחל רק לאחרונה להשתמש בדואר האלקטרוני). "נתתי ציטוט ל'ניו יורק טיימס' שסביר להניח שלא עומד לשמח אותך", כתב פרויד.

הציטוט אכן הצדיק את האזהרה המוקדמת - ויותר מכך. "ללא ספק איני לבדי במשפחה ובחברה המתבייש ונגעל מהזלזול המתמשך והמחריד של רוג'ר איילס באמות המידה העיתונאיות שניוז קורפוריישן, מייסדה וכל גוף תקשורת אחר פועלים לפיהן", אמר לעיתון פרויד, נינו של זיגמונד. אין ספק שהיה מניע אישי להערה - במעגלים החברתיים שמשמאל למרכז של לונדון, שבהם מסתובבים פרויד ואליזבת, פוקס שנואה במיוחד.

אולם הציטוט הוא גם מטח ירי בקרב המתנהל בסביבתו של מרדוק כבר שנים. האם פוקס ניוז היא פרה חולבת ידועה לשמצה של מזומנים, שהרווח שלה - 700 מיליון דולר - הוא משהו שצריך בשבילו לסתום את האף ולסבול? או שמא היא מרכזית ביעדיה של ניוז קורפ? ושאלות כאלה מובילות ישירות לשאלות אחרות: מיהו באמת רופרט מרדוק? ומה הוא רוצה עכשיו?

כרגיל, אין על שאלות אלה תשובות פשוטות. הפטריארך של ניוז קורפ חגג יום הולדת 79 ב-11 במארס. הדור הצעיר - פרודנס, 51; אליזבת, 41; לכלן, 38; ג'יימס, 37 - כבר לא כל כך צעיר. שלושה מהם אנשי עסקים מצליחים בזכות עצמם. והם, יחד עם בכירי ניוז קורפ, מתכוננים ליום שבו כבר לא יהיה זה רופרט שיקבל את ההחלטות. הם מנסים לעצב ולהגדיר את מורשתו, לעתים מוציאים החוצה חלקים, כמו רוג'ר איילס ופוקס ניוז, שאינם לטעמם, בעת שהם מנסים למקם את החברה לקראת עתיד השונה מאוד מההווה.

אולם הבעיה עם מאמצים אלה היא שרופרט מרדוק אינו הולך לשום מקום. יתרה מזאת, הוא פעיל יותר מאי פעם, תוקף את יריביו בעוז המתאים לגבר צעיר בעשרות שנים. בחודשים האחרונים הוא מנהל מלחמה פומבית ביותר נגד גוגל, מנסה להכפיף את הרשת החופשית לחוקיו שלו. הוא ניצח במאבקו נגד טיים וורנר וגרם לענק הכבלים לשלם מיליוני דולרים כדי לשדר את התחנות הבנות של פוקס. והוא בונה מחדש את "וול סטריט ג'ורנל" בכוונה להרוס את "ניו יורק טיימס", אחד מהוותיקים באויביו.

בעיני מרדוק, עימותים אלה מהווים מטרות קדושות. בעוד שאחרים אולי רואים בו חיית טרף אופורטוניסטית, המוכנה להשמיד את כל מה שצץ בשדה ראייתה, מרדוק רואה את עצמו כאיש מוסר. רבים רואים ברדיפתו את "טיימס" מורשת קדומים חסרת היגיון, שריד של עברו. אולם אם "טיימס" עומד ליפול, אין בכוונתו של מרדוק רק להאיץ את הקריסה, אלא הוא רוצה להיות שם כדי לרקוד על ההריסות.

כשמרדוק נחת בניו יורק בסביבות שתיים בצהריים, הוא התקשר אל הדובר הראשי שלו, טרי אוורט. הודעה הועברה לעיתונות וזה לשונה: "דעותיו של מתיו פרויד הן שלו בלבד ולא משקפות בשום אופן את אלה של רופרט מרדוק, שגאה ברוג'ר איילס ובפוקס ניוז". באותו סוף שבוע הוא שהה רוב הזמן בדירתו, בבניין 834 בשדרה החמישית - לשעבר הטריפלקס של לורנס רוקפלר, שהוא ואשתו, וונדי, רכשו תמורת 44 מיליון דולר ב-2005. בסך הכל, היה לו הרבה במה להתגאות. "אוואטר" של אולפני פוקס המאה ה-20 היה בדרכו להכניס שני מיליארד דולר, מה שהפך אותו לסרט המכניס ביותר בכל הזמנים. הוא שרד במיתון תקשורתי כואב וליקק את שפתיו לקראת יציאה למלחמת עיתונים מהסגנון המוכר והאהוב עליו. ואולם, הציטוט של פרויד המשיך להציק לו.

מרדוק, המסתמך על רווחיו של איילס כדי לממן את תחביביו הלא-רווחיים ("ניו יורק פוסט", לדוגמה, נכשל בהדחת "דיילי ניוז" ממעמדו ומפסיד לפי דיווחים עד 70 מיליון דולר בשנה), לא רצה שאיילס יעשה משהו נחפז, כמו להתפטר. רגשותיו ביחס לאיילס היו מעורבים, אולם הוא זקוק לו (בדיוק כפי שהוא זקוק לילדיו, ומתרתח כשהם מנסים לקחת שליטה). וכך, בתוך ניוז קורפ התאמץ מרדוק לרסן את ההתמרדות המשפחתית הקטנה. ביום שני, בעת שאיילס אכל צהריים עם סמנכ"ל התפעול של ניוז קורפ, צ'ייס קארי, בחדר האוכל של הבכירים בקומה השלישית, הצטרף מרדוק בהפתעה. ג'יימס ואליזבת שלחו שניהם מיילים לאיילס המסבירים לו שאין הם שותפים לדעותיו של פרויד. כולם התיישרו לפי פקודה. רופרט מרדוק עדיין מנהל את העניינים.

פרויקט אמסטרדם

הציטוט של פרויד לא היה הפעם הראשונה בזמן האחרון שמרדוק השתנק בקריאת "טיימס" בבוקר. ב-10 ביוני 2007 פתח מרדוק את "הגברת האפורה" (כינויו של העיתון הוותיק) וקרא מאמר מערכת על תוכניתו להשתלט על "וול סטריט ג'ורנל". "בכנות", נכתב במאמר, "אנו מקווים שמשפחת בנקרופט תמצא דרך להמשיך להדפיס את עיתונה המשובח, או אם תיכשל בכך, תמצא קונה שבטוח יותר להמר שיגן על עיתונה למען קוראיו".

המאמר הרתיח את מרדוק, שראה בו דוגמה נוספת, אם יש בכלל צורך בכך, לקידום התועלת העצמית בכסות של מוסרנות אלגנטית המאפיינת את "טיימס". בלילה הקודם, כפי שמדווחת שרה אליסון בספרה היוצא לאור בקרוב, "מלחמה בוול סטריט ג'ורנל", הוא נתקל במסיבה ביו"ר "טיימס", ארתור זלצברגר, שהבטיח לו שהמאמר "ממש אינו אנטי-מרדוק". בבוקר המחרת שלח מרדוק לזלצברגר הודעה אישית שהסתיימה במלים "בוא נתחיל בקרב!" זלצברגר מעולם לא השיב על מכתבו של מרדוק.

מרדוק השתוקק לשלוט ב"ג'ורנל" מאז ומתמיד, כך לפחות זוכרים הקרובים אליו, והוא ארב לו מאמצע העשור הקודם, גם כשכולם כבר הבינו שגורלה של העיתונות המודפסת נידון להידרדרות חסרת תקנה. יש הרואים ברדיפתו של מרדוק את "טיימס" כפייתיות בסגנון אחאב (גיבור "מובי דיק"). קניית "וול סטריט ג'ורנל" היתה "העסקה הגרועה ביותר שעשה בחייו", אומר בכיר לשעבר בניוז קורפ. "היא לא היתה הגיונית אפילו לשנייה אחת. לא היתה לו שום הצדקה לקנייה - הוא פשוט רצה את זה".

"ג'ורנל" נרכש במחיר חמישה מיליארד דולר. בשנה שעברה דיווחה ניוז קורפ על מחיקה של שלושה מיליארד דולר ממאזנה בגין עיתוניה, והוכיחה בכך שהיא שילמה למעשה מחיר מופרז בחצי על "ג'ורנל". אולם בעיני מרדוק, הפיכת "ג'ורנל" לעיתון המיועד לציבור הרחב, כדי לפגוע ב"טיימס", זה מסע צלב. ארתור זלצברגר, בעיני מרדוק, הוא סמל לצביעות, זחיחות הדעת והפגמים של "ניו יורק טיימס". שנאתו של מרדוק ל"טיימס" היא תוצר של האנטגוניזם המעמדי הישן, ששורשיו בימיו המוקדמים כאוסטרלי הבונה אימפריה בלונדון. אולם ברמה בסיסית יותר, זלצברגר הוא לדעתו איש עסקים גרוע, שכשל בניהול החברה שלו וראוי להפסיד.

רוברט תומפסון, שאותו מינה מרדוק לנהל את "ג'ורנל" במאי 2008, מאמין גם הוא שהעיתונות האמריקאית בכללותה, ו"ניו יורק טיימס" במיוחד, הם צרי אופק ודקדנטיים. לפני כעשור התקרבו מרדוק ותומפסון זה לזה. שניהם נשואים לנשים ממוצא סיני, ושני הזוגות נופשים יחד על היאכטה של מרדוק. ב-2001, כעורך בכיר ב"פייננשל טיימס", דילגו על תורו של תומפסון לניהול העיתון. הוא עזב את העיתון כעבור חמישה חודשים בתחושת בגידה ועבר לעבוד אצל מרדוק כעורך של "טיימס" הלונדוני.

עמדותיו של תומפסון בעניין עיתונאים דומות לאלה של הבוס שלו: מרביתם הם ליברלים העסוקים יותר מדי בכתיבת סיפורים שירשימו עיתונאים ליברלים אחרים ויזכו בפרסי עיתונות. תומפסון הוא מנהיג משונה במקצת, "חנון רכרוכי" הוא תיאר את עצמו לאחרונה בנאום. גבו כפוף בגלל דלקת בעמוד השדרה, גופו הכחוש מודגש בסגנון לבוש של חליפות מבריקות וצרות ועניבות דקיקות. הוא ממתן את נוכחותו נטולת החן בביטול עצמי אירוני והרגל לצחוק מבדיחותיו שלו.

מבחינה היסטורית, "ג'ורנל" התייחס תמיד לחדשות הכלליות כמצרך שעיתונים אחרים מספקים. במקום זאת, הוא מיקד את השריר העיתונאי שלו בסיקור פיננסי מעמיק, עם התמחות בכתבות ארוכות המתעדות מאבקים בחדרי הנהלה כסאגות אפיות של תאוות בצע ושאפתנות. העמוד הראשון שלו היה תערובת של מגזין ועיתון, שאופיין בכותרות מאופקות ואיורים. פול סטיגר, העורך הוותיק של "ג'ורנל", נהג לומר ש"ג'ורנל" הוא "עיתון שני".

מרדוק ותומפסון תיעבו בגלוי תפיסה זו. כשתפוצת העיתונים ומספר המודעות בדעיכה, הם האמינו שלקורא אין זמן לקריאת עיתון אחד, ובוודאי שלא שניים. כדי לנצח, "ג'ורנל" נדרש להפוך אותו לעיתון אגרסיבי לציבור הרחב, שילכוד את תשומת לב הקוראים בדוכן העיתונים ויערער את מעמדו של "ניו יורק טיימס" כקובע סדר היום הלאומי הבולט. בשנה האחרונה עשה תומפסון, בהוראת מרדוק, שינויים דרמטיים בעיתון, בהם התעקשות על סיפורים קצרים יותר ודיווח על אסונות טבע והתרסקויות מטוסים. השינוי עבר בטונים צורמים. "מה זה פה, עיתון בית ספר?" נזכר אחד העיתונאים במחשבותיו אחרי שעורך שלח אותו לסקר ירי בצפון מדינת ניו יורק באביב הקודם. האסטרטגיה נתנה לעיתון כמה הישגים, בעיקר בערים, כמו סן פרנסיסקו לדוגמה, שבהן העיתון המקומי מתקשה להתמודד עם הסביבה העיתונאית החדשה. אולם הסכנה של הגדרתו מחדש כעיתון לציבור הרחב - "יו-אס-אי טודיי" יוקרתי יותר - היא הרחקת קהל היעד הבסיסי והעשיר באופן חריג שלו, וויתור על יתרונו כעיתון כלכלי.

נראה גם כי הפוליטיקה המשתנה של העיתון אינה מיועדת למשוך את קהל הקוראים האמיד והשמאלני של "טיימס". תחת תומפסון וסגנו, גארי בייקר, ניאו-שמרן בריטי ובעבר בעל טור דעה ב"טיימס" הלונדוני, התנער "ג'ורנל" משורשיו במערב התיכון. כעת בודקים הכתבים מדי בוקר את אתרי "פייננשל טיימס" ו"טיימס" הלונדוני. לדעת תומפסון, כתבים צריכים להיות "לוחמניים, לא כלבי שעשוע עם מחשב נייד או חברים צייתנים בתנועה פוליטית". לשינוי זה התלוותה עמדה פוליטית חדשה: לא שמרנית בהכרח, אלא מתנגדת לממסד התקשורתי הנוכחי שמונהג, לדעת תומפסון ובייקר, בידי הליברליזם של "טיימס" ו"וושינגטון פוסט". העורכים מתעקשים שהכתבים יציינו את השיוך הפוליטי של מקורותיהם.

בייקר מונה לפקח על הסיקור הפוליטי של "ג'ורנל", מינוי שעורר תמיהה. ככותב טורים, הוא תמך בשרה פיילין, כתב שניסיונה "מאפשר לה להבין את דאגותיהם של מרבית האמריקאים" וטען שאובמה "מטפס על מוט משומן". עמדותיו של בייקר זיעזעו רבים ב"ג'ורנל". בפגישה מתוחה עם הצוות בוושינגטון, בנובמבר 2008, אמר אחד הכתבים לבייקר שעמודי החדשות של "ג'ורנל" אמורים להוות משקל נגד לעמוד מאמרי הדעה הימני ביותר של העיתון. בייקר החל להסביר לנוכחים שהוא רואה את תפקידו כפיקוח על הסיקור ב"ג'ורנל". "הדגש שלנו הוא על דיווח ישר", אמר בייקר. "אם זה לא נראה פרוגרסיבי מספיק, אז זה אכן חורג מהחוכמה המקובלת".

בקומה השביעית של מטה ניוז קורפ, פחות או יותר בחשאי, החל מרדוק לבנות את מה שהוא רואה כ"מחסל 'טיימס'" האולטימטיבי. בחודש הבא, אם הכל יתנהל לפי התוכניות, "ג'ורנל" ישיק את המדור המטרופוליני שלו, בין שמונה ל-16 עמודים, והוא יתקוף את העיתון המתחרה במגרש הביתי שלו. "ניו יורק תהיה השלב הבא של המהפך", אומר לי תומפסון, שהציב את הדסק המקומי צמוד למשרדו בחזית חדר החדשות. לפי דיווחים משקיע העיתון 15 מיליון דולר ביוזמה, שזכתה לכינוי "פרויקט אמסטרדם". בתקופה שבה הקהל הארצי הוא הנחשק בעיני מרבית המפרסמים - והחדשות המקומיות הפכו פחות רווחיות מאי פעם - זה נראה כיוזמה עסקית דון-קישוטית, במקרה הטוב. אולם למתקפה זו יש קשר קלוש לעסקים. "זוהי דקירת חנית ישירות ב'טיימס', ומטרתה להביך אותו ולגרום לו לדמם", הסביר עורך בכיר ב"ג'ורנל". "הרעיון של 'ניו יורק טיימס' כספינה שוקעת ובוערת הוא משהו שהם מפנטזים עליו בלילות".

את המדור הניו-יורקי מנהל ג'ון סילי, שכסגן העורך של "ניו יורק סאן" זכה בשם החיבה "איש הברזל". לא מעט עובדים חדשים אחרים הם פליטי היומון השמרני הקורס, שפירסם בעיקר שילוב של חדשות מקומיות, מאמרי דעה ימניים וביקורת תרבות אקלקטית. מרדוק היה שנים רבות מעריץ של "סאן", שמעולם לא השיג קהל קוראים או נתח פרסום משמעותי בניו יורק. בספטמבר 2008, בפרפורי גסיסתו של העיתון, הוא אף שקל לרכוש אותו, ואכל ארוחת בוקר עם עורך "סאן" סת ליפסקי והמשקיעים ברוס קובנר וטומי טיש. אולם מרדוק ויתר על הרעיון כעבור כמה שבועות. במקום לקנות את "סאן", נראה שהוא מקים שכפול שלו, שיוכנס לתוך "ג'ורנל".

מקור המשיכה

זמן קצר לאחר שנחתמה עסקת הקנייה של "ג'ורנל" בדצמבר 2007, הופיע מרדוק לפני הצוות ההמום ונעמד על ערימת נייר מדפסת, כמו גנרל הפונה לצבא מובס. "המסר היה ברור", נזכר אחד מהעיתונאים שנכחו במקום. "הוא היה: 'אתם חבורה של עיתונאים עצלנים, נפוחים מחשיבות עצמית שעבר זמנם'". סגן העורך אז, מרקוס ברוצ'לי, ובכירי "ג'ורנל" עמדו בצד. כעבור ארבעה חודשים נדחק ברוצ'לי החוצה ממשרתו, ועזב לפי דיווחים עם 6.4 מיליון דולר פיצויים.

אולם לאחר שהשפיל אותם - וסילק רבים מהם - משלב מרדוק את אנשי הצוות הנותרים בחבורת הלוחמים העליזה שלו. יש לו אמונה עמוקה ואינסטינקטיבית בכוחם ובחשיבותם של עיתונים, ויש לו האמצעים להמשיך להשקיע בהם (דאו ג'ונס, המו"לית של "ג'ורנל", מהווה חלק זעיר מעסקיו, המסתכם בשלושה אחוזים מהפדיון הכולל של ניוז קורפ). מרדוק גרם ל"ג'ורנל" להרגיש כמו מרכז היקום. הוא השקיע 80 מיליון דולר בהסבת ארבע קומות במגדל המשרדים של ניוז קורפ לחדר החדשות העדכני ביותר בשביל "ג'ורנל". התוצאה היא יצירת מופת: במרכז החלל העצום ישנו מקבץ של שולחנות ומחשבים שנקרא "הטבור", גשר פיקוד בסגנון "מסע בין כוכבים" שממנו מנווטים העורכים הבכירים את העיתון מסביב לשעון. סביב החדר, מסכים שטוחים משדרים את פוקס ניוז ואת רשת פוקס ביזנס הכושלת ("אנו תורמים את חלקנו בסיוע לפוקס ביזנס", התבדח תומפסון לפני אנשי צוותו). שעונים דיגיטליים מציגים את השעה בסינגפור, ניו יורק ולונדון. מכונות קפה ניצבות ברחבי החלל, ותקציב הקפה השנתי מגיע למאה מיליון דולר.

חדר החדשות הומה בביטחון עצמי יוצא דופן בימים אלה. "לא התחלתי לעבוד בעיתונות ב-75' כדי למצוא את עצמי עובד בשביל רופרט מרדוק", אמר לי דיוויד וסל, העורך הכלכלי המוערך של "ג'ורנל", "אבל בתקופה הזאת בתעשייה זה נחמד שיש לך בעלים עם כיסים עמוקים".

"זה הפך לעיתון נמרץ יותר", אומר הבעלים של "דיילי ניוז", מורט צוקרמן, בעבר אויבו של מרדוק בעולם הצהובונים (מרדוק וצוקרמן הרפו לעת עתה מכלי נשקם; מרדוק, איש עסקים אמיתי, יכול לעשות שלום באותה קלות שבה הוא יכול לפתוח במלחמה. בצעד שמתפרש בדרכים אפשריות רבות ושונות, "ניו יורק פוסט" שיבח לאחרונה את הרעיון שצוקרמן יתמודד על מושב בסנאט).

"צריך להסיר את הכובע לפני מרדוק: הוא רציני ביחסו לעיתונות המודפסת. הוא האחרון שעדיין מאמין בזה", אומר העורך הראשי לשעבר של "טיימס", ג'ו לליוולד. "ארתור (זלצברגר) הוא האדם שאמר לפני כמה שנים שהוא לא יודע אם 'טיימס' יישאר עיתון מודפס".

באוקטובר השתתפו וונדי ורופרט מרדוק במסיבה לכבוד ניקולס כריסטוף, כותב הטורים של "טיימס", ואשתו שריל וודאן, לרגל צאת ספרם "Half the Sky". המסיבה נערכה בבניין "טיימס". מרדוק הגיע מאוחר ונכנס לבניין לבדו. אשתו כבר היתה בקומה ה-15 והתרועעה עם קלר, זלצברגר ובכירים אחרים ב"טיימס". אנשי הצוות השתנקו כשמרדוק חלף על פני עמדת השומר והדלתות נפתחו לפניו באופן מסתורי, כמו היה בעלי המקום. "הוא פשוט נכנס בלי לעצור", סיפר עובד "טיימס" בתדהמה. "היתה תחושה שהוא נכנס לגוב האריות".

מוקדם יותר החודש ביקרתי ב"טיימס" כדי לראות איך הם מתמודדים עם האיום של מרדוק. בדצמבר כתב פרשן התקשורת של "טיימס", דיוויד קאר, ש"ג'ורנל" פונה ימינה. תומפסון השיב בהצהרה שמאמרו של קאר הוא "עדות נוספת לכך ש'ניו יורק טיימס' חש לא בנוח מהתחזקותו של יריב מצליח ביותר בעת שהתפוצה והאמינות שלו מידרדרות".

בכירי "טיימס" מעריכים שמרדוק פועל בטקטיקה ידועה היטב של הורדת מחירי הפרסום כדי לגרום ליריביו לדמם למוות, ואסטרטגיית "טיימס" היא להחזיק מעמד. "אנחנו לא נוקטים צעדים חסרי היגיון", אומר הנשיא והמנכ"ל של "טיימס", סקוט היקין-קנדי ("לא הורדנו את מחירינו כלל", אמר דובר מטעם "ג'ורנל"). מוקדם יותר החורף, מינה העורך הראשי ביל קלר את סגניתו ג'יל אברמסון לעמוד בראש ועדה שמטרתה לבחון את הסיקור של ניו יורק בעיתון. אברמסון אמרה לי שהעיתון מרוצה מהסיקור המקומי, ולא מתכנן צעדי תגובה דרמטיים. "אני לא רוצה להישמע כמו אשת 'טיימס' משעממת מימי קדם, לומר של'טיימס' אין מתחרים ולהישמע יהירה, אבל אני באמת מאמינה שאין לנו מתחרים", אמרה אברמסון.

בשביל אברמסון, היריבות עם "ג'ורנל" היא אישית. היא עבדה עשור במשרד של "ג'ורנל" בוושינגטון לפני שעברה ל"טיימס". "גדלתי באפר ווסט סייד. מנוי ל'טיימס' היה עניין דתי בביתנו", היא אומרת. "זו היתה אכזבה בשבילי שבעשר השנים שעבדתי ב'ג'ורנל', הורי לא היו מנויים עליו. הדוד שלי, שעבד בליהמן ברדרס, נדרש להתקשר אליהם ולומר להם לרדת לקנות עיתון בכל פעם שסיפור שלי הופיע בעמוד הראשון".

כצפוי, תומפסון בז למאמציה של אברמסון. "הם טובים יותר מהמפלגה הקומוניסטית של סין בהקמת ועדות", הוא אומר לי. "אני משוכנע שהם תמיד יגלו שמה שהם עושים ב'ניו יורק טיימס' זה מושלם. מבחינתי, אני שמח שהם הגיעו למסקנה שלא ניתן לשפר את מה שהם עושים עכשיו".

אולם יש משהו בדבריה של אברמסון. אין זה משנה מה חושבים על הסיקור המקומי של "טיימס", אבל אי אפשר להכחיש שהעיתונות האגרסיבית שלהם הפילה ממושבו מושל אחד (אליוט ספיצר), ובשבוע שעבר חיסלה גם את הקריירה של מחליפו דיוויד פטרסון. במובן רחב יותר, "טיימס" הוא דת בקרב סוג מסוים של קוראים ומפרסמים. אמנם התפוצה של "ג'ורנל" עלתה בשנה שעברה, בניגוד למגמות של התעשייה, אולם יתכן שמרדוק לא מבין את מקור המשיכה של הקוראים הנאמנים של "טיימס" לעיתונם; בעיניהם, אדישות אפרפרה יכולה להיחשב מעלה.

המתקפה על גוגל

"טיימס" הוא אויב עתיק של מרדוק. גוגל הוא אויב טרי בהרבה. באחר הצהריים של 2 בפברואר שוחח מרדוק בטלפון עם אנליסטים של מניות ועיתונאים במטרה לפרסם את תוצאות הרבעון השני של ניוז קורפ - רווח ראוי לציון של 254 מיליון דולר, המרשים במיוחד בהתחשב בהפסד של 6.4 מיליארד דולר ברבעון המקביל בשנה שעברה. רבים בתקשורת הישנה מביטים היום בעצב בשורות הרווח הצונחות, בהמתנה לסוף העולם. לא מרדוק. הוא יהיר ומלא חיים. "התוכן הוא לא רק המלך, הוא הקיסר של כל העניינים האלקטרוניים", הוא הכריז. "בלי תוכן, המסכים הגדולים יותר והשטוחים יותר, מחשבי הלוח, קוראי הספרים האלקטרוניים, הטלפונים הסלולריים המתוחכמים יותר ויותר יהיו חסרי חיים".

למרדוק טינה עזה במיוחד לגוגל. ענק החיפוש גונב לדעתו את התוכן שלו. ביסודה, מטרת המאבק של מרדוק היא לגרום לגוגל לשלם על האיתור של התוכן שלו במנוע החיפוש. "אנחנו לא נשלם על חיפוש", אומר ג'וש כהן, המנהל של גוגל ניוז. "זה פשוט משהו שאנחנו לא עושים".

בטרם הבין מרדוק שגוגל מהווה איום קיומי על האימפריה שלו, הוא נהג להלל אותה, כך נזכר עובד לשעבר בניוז קורפ. "היינו יושבים בפגישות, והוא היה מדבר ומדבר על החבר'ה של גוגל, על זה שיש להם ניקוי יבש ועיסויים, ואיזו חברה ותרבות נהדרת זו", נזכר העובד. כשקנה את "ג'ורנל", שקל מרדוק להפוך את התוכן האינטרנטי שלו לחינמי, אף ש"ג'ורנל" היה אחד מאתרי החדשות היחידים שהצליחו לשגשג עם גביית דמי מנוי. ובני הזוג מרדוק הם חברים של מקימי גוגל, סרגיי ברין ולארי פייג', אם כי אינם קרובים בתקופה האחרונה, בהתחשב באופי הסוער של העימות ביניהם.

בשנה שעבר החליטו מרדוק ובכירי ההנהלה שלו שעליהם לארגן מתקפת נגד. שם הצופן שלה היה פרויקט אלסיה, על שם המצור המוצלח של יוליוס קיסר על כוחות הגאלים בשנת 52 לפני הספירה. מרדוק הגה את המאבק נגד גוגל כקמפיין פוליטי. ראשית, הוא ותומפסון יישאו סדרה של נאומים פרובוקטיביים כדי לעורר את העיתונות, כשהם משתמשים בגופי התקשורת של ניוז קורפ והזדמנויות אחרות לראיונות, כדי לעצב את הדיון. בפברואר 2009, בהופעה בתוכניתו של צ'רלי רוז, אמר תומפסון: "גוגל מורידה את ערכו של כל דבר שבו היא נוגעת". באפריל אמר תומפסון בראיון, "יש אתרים שהדרך הטובה ביותר לתאר אותם זה טפילים או תולעי סרט במעיים של האינטרנט". ובדצמבר פירסם מרדוק מאמר דעה ב"ג'ורנל" שבו הכריז כי "ישנם אלה החושבים שיש להם זכות לקחת את התוכן החדשותי שלנו ולהשתמש בו למטרותיהם, בלי לתרום פני אחד ליצירתו... אם לדבר בבוטות, זוהי גניבה".

הרטוריקה המתלהמת עוררה התרגשות תקשורתית, והניחה את המסד להודעת ניוז קורפ שהיא תתחיל לגבות תשלום תמורת התוכן המקוון שלה. בשנה שעברה גויס ג'ונתן מילר, לשעבר מנכ"ל AOL, שלצד בנו של מרדוק, ג'יימס, מוביל צוות של מנהלים בכירים בפיתוח דגם לגביית תשלום ברשת, ונושא ונותן על הסכם עם גוגל. התוכנית, שעדיין בפיתוח, מיועדת לכרוך יחד את כל התוכן העיתונאי של ניוז קורפ; ג'יימס, כך מספרים בכירים המעורבים בדיונים, חושב שהקוראים יהיו מוכנים לשלם תמורת תוכן ארוז יחדיו, כמו שהצופים משלמים בשביל טלוויזיה בכבלים. "זה די דומה לכל עניין הכבלים", הסביר בכיר אחד בניוז קורפ. "אם חמישה מיליון בני אדם ברחבי העולם יהיו מוכנים לשלם, זה ישנה את הכלכלה של התעשייה".

בינתיים מנהל מילר שיחות עם מיקרוסופט על האפשרות להוצאת כל התוכן של ניוז קורפ מגוגל וחתימת חוזה הפצה בלעדי עם בינג. אם השיחות עם גוגל ייכשלו, מרדוק מכין תביעה משפטית נגדה. "הדיגיטלי אינו האזור שבו מרדוק חש בנוח", אומר בכיר לשעבר בחטיבת מייספייס. "זה הרבה יותר מזכיר את המערב הפרוע. הוא מבין את גורם התחרות הבוטה בזה, אבל הוא מעולם לא היה במקום שבו המודל העסקי לא ברור. ההרס פשוט מתרחש מהר מדי".

דור הבנים מתכתש

בעת שמרדוק מקים את הבריקדות שלו, ומדריך את כנופיות הפושטים שלו, ילדיו הבוגרים השאפתנים ממתינים, לעתים בחוסר שקט, להזדמנות לעמוד בראש. מרדוק, בכוונה או שלא, לא תמיד הקל עליהם את ההמתנה. בתו פרודנס מעולם לא מילאה תפקיד משמעותי בעסק המשפחתי. אליזבת, שלא היתה מרוצה ב-BSkyB, שירות הטלוויזיה בתשלום בבריטניה שמרדוק מחזיק ב-35 אחוז ממניותיו, עזבה ב-2000 את החברה והקימה אחת משל עצמה (החברה שלה, שיין, היא חברת הפקות טלוויזיוניות מצליחה במיוחד). לכלן עזב את כס המלכות ב-2005 והתפטר מתפקידו כסגן מנהל התפעול הראשי של ניוז קורפ, לאחר עימות עם רוג'ר איילס ונשיא ניוז קורפ אז פטר צ'רנין, מתוך תחושה שאביו לא יגבה אותו.

זה מותיר את ג'יימס כיורש הכתר. ג'יימס החל להיות מודע בגיל צעיר ללחצים של היותו בן למשפחת מרדוק, ופיתח חוסר אמון בתקשורת. בתור מתמחה בן 15 ב"מירור" של סידני, אחד מעיתוניו של מרדוק, הוא צולם מנמנם על כורסה במסיבת עיתונאים. "מורנינג הראלד" של סידני, העיתון היריב, פירסם בגאווה את התצלום בעמודו הראשון למחרת בבוקר.

ג'יימס נולד בלונדון וגדל בניו יורק, והיתה לו ילדות מלאת נדודים. הוא למד בהוראס מאן, חממה אינטלקטואלית המלאה בילדי האליטה של ניו יורק, אולם מעולם לא התגאה במיוחד בשם משפחתו המפורסם, והעדיף במקום זאת ללבוש פרסונה אמנותית של אאוטסיידר. ג'יימס עסק במוסיקה ולבש מעילי גשם שחורים ארוכים מכותנה ונעלי אולסטאר. הוא חימצן את השיער. "הוא היה מהטיפוס של הבחור המגניב והמנותק", נזכר אחד מחבריו לספסל הלימודים.

ג'יימס למד קולנוע בהרווארד ולרגע אחד חלק חדר עם ג'סי אנג'לו, שהיה בהמשך סגן העורך של "ניו יורק פוסט". אולם ג'יימס נשר זמן קצר לפני סוף הלימודים, ויחד עם שני עמיתים מהוראס מאן הקים את לייבל ההיפ-הופ רוקוס, שבו הקליטו אמנים פורצי דרך כמו מוס דף וטאליב קוולי. לרגע, נראה שג'יימס יפתח קריירה מחוץ לאימפריה המשפחתית, אולם אביו פיתה אותו לשוב. ב-96' הוא קנה את רוקוס ומינה את ג'יימס לנהל את יוזמות האינטרנט הטריות של ניוז קורפ. ג'יימס הפך למטיף למען האינטרנט. הוא עטה תדמית של אינטלקטואל המדיה החדשה, והתמקד בחליפות שחורות ומשקפיים עבי מסגרת. מראיין מטעם "אינדסטרי סטנדרד" הבחין ב-99' בעותק של "תת-עולם" של דון דלילו ובגיליון האחרון של כתב העת "Granta" שהונחו לעין כל במשרדיו בצ'לסי. אולם עם פקיעת בועת הדוט-קום ב-2000, חיסלה ניוז קורפ את חטיבת האינטרנט שלה.

הכישלון של עסקי האינטרנט שלה הכתים את ג'יימס בעיני בכירי החברה, שבאופן טבעי רצו למצוא פגמים בהתעקשותו של אביו להקים שושלת. במאי 2000 נשלח ג'יימס להונג קונג לנהל את סטאר טי-וי, תחנת הטלוויזיה בתשלום החדשה של מרדוק. רופרט מינה את לכלן לסגן מנהל התפעול של ניוז קורפ, צעד שכולם ראו בו הוכחה למעמדו היציב של לכלן. ג'יימס הביע את חוסר שביעות רצונו מכך שלכלן הוא יורש העצר, ועבד קשה להוכיח שהוא החכם משלושת הילדים. בישיבות הנהלה נכנסו ג'יימס ולכלן לוויכוחים על החלטות עסקיות. "כל הזמן היו התגרויות", נזכר בכיר לשעבר בניוז קורפ. ג'יימס, הפולמוסן החריף יותר, היה לעתים יהיר ובוטה, תיבל את הצהרותיו ב"זין", ועורר את רוגזה של אמו אנה.

שני האחים היו תמיד תחרותיים ביותר. לכלן היה האח החברותי יותר, הדומה יותר לאנה. ג'יימס היה דומה יותר לרופרט: אדם מופנם. כשרופרט נישא לוונדי דנג 17 יום בלבד אחרי שהתגרש מאנה ב-99', היה זה ג'יימס שמילא את תפקיד המפשר בין שני ההורים. לכלן בחר בצד של אנה.

כשג'יימס הגיע לסטאר, התפיסה בקרב המנהלים הבכירים, לדברי אחד מהם, היתה שהוא צריך לשקם את עצמו אחרי הכישלון באינטרנט. "התחושה היתה שג'יימס עושה טעויות", נזכר בכיר לשעבר ברשת סטאר. "הרגשנו שאבא חיפש משהו בשבילו לעשות. שהוא היה הבן השני המסכן, ושזה הולך להיות סיוט".

ג'יימס עבד קשה כדי ללמוד את עסקי הטלוויזיה. בשבועות הראשונים שלו בעבודה הוא יצא לפגוש כמה שיותר בכירים ושאל שאלות מפורטות. אולם ככל שהושיט יד לאנשי צוותו, הוא נשאר מרוחק מהם. אחיו, לכלן, היה ידוע בתור בוס חברותי. ב"ניו יורק פוסט", שם היה המו"ל, לכלן היה דמות אהודה בחדר החדשות. בהונג קונג, ג'יימס מעולם לא התחבר לצד הציבורי של עבודתו. "הוא קריר, כמעט קפוא", אומר בכיר לשעבר בניוז קורפ.

ב-2003 עזב ג'יימס עזב את סטאר והתמנה למנכ"ל BSkyB. המינוי היה שנוי במחלוקת - ג'יימס היה רק בן 30 אז - אבל הוא הפגין שוב את נחישותו. ב-BSkyB נחשפו האינסטינקטים העסקיים שלו. כמו אביו, הוא יכול לקבל החלטות מהבטן, שנראה כי הוא מתענג על הפרובוקטיביות שבהן. אולם התמרונים המבריקים ביותר של ג'יימס נועדו לשפר את מעמדו שלו בניוז קורפ. בעשור האחרון הוא נותר בשולי האימפריה של ניוז קורפ. הוא התרחק מהתקשורת, ולפי דיווחים אמר ליועץ יחסי הציבור שלו שיצליח בעבודתו כשאנשים יתחילו להתייחס אליו כאל "ג'יימס מרדוק המסוגר".

"הוא הבין את הסיכון שבשהייה ליד אביו בניו יורק", אומר מקורב לג'יימס. הוא התרחק בפיקחות מאיילס ופיטר צ'רנין, שמחזיקים בבסיסי כוח משמעותיים משל עצמם בחברה והיו אחראים לסילוקו של לכלן ממנה. "ג'יימס ניהל את מהלכיו כראוי", אומר בכיר לשעבר בניוז קורפ. "הוא עזב את המדינה, הוא ביסס את עצמו".

מלך השמש

ג'יימס נבדל מאביו במידה משמעותית. ראשית, ראיית העולם הניהולית שלו היא של בוגר מינהל עסקים. כחלק מרגישותו התאגידית ג'יימס קשוב לתדמיתה של ניוז קורפ ודואג מאוד לדרך שבה היא נתפסת - מטריד אותו שהיא נחשבת המונית וחמסנית. בעת רכישת "ג'ורנל", לפי דיווחים, ביקש ג'יימס מאביו לוותר על העסקה בגלל הסיקור השלילי. חלק מזה נובע מרגישותו של ג'יימס. אולם בתור יורש העצר, חיוני לג'יימס שניוז קורפ תזכה ליחס של כבוד בוול סטריט. קרן הנאמנות של משפחת מרדוק שולטת ב-38 אחוז ממניות השליטה של ניוז קורפ. כדי להישאר בשליטה, החברה זקוקה לדימוי של קונצרן המנוהל במקצועיות.

רוג'ר איילס הוא עוד תסבוכת בשביל ג'יימס. באירופה, שם מבלה ג'יימס את מרבית זמנו, איילס ופוקס ניוז מושכים לעג ותיעוב כמייצגי הסוג האיום ביותר של הלאומנות הבדלנית האמריקאית. ג'יימס מודאג משינויי האקלים העולמי, ואשתו קתרין, דוגמנית לשעבר ומנהלת שיווק, עובדת בשביל קרן קלינטון. פוליטית, ג'יימס הוא חסיד מסור של השוק החופשי - אולם סגנון הפוליטיקה של פוקס מהווה בעיה שבעיניו מצריכה טיפול.

בסופו של דבר למד ג'יימס לראות ברכישה של אביו את "ג'ורנל" הזדמנות: זה יהיה פרויקט הפרישה של אביו. יוקרת העיתון תתרום לניוז קורפ, וג'יימס יוכל להשיג תפקיד מרכזי יותר בניוז קורפ. ואכן, שבוע לפני שנסגרה עסקת "ג'ורנל", מונה ג'יימס לנהל את כל עסקי ניוז קורפ מחוץ לארצות הברית.

הודעת צ'רנין על עזיבתו בפברואר 2009 יצרה חלל הנהגתי בראש החברה, וג'יימס מיהר למלא אותו. עלייתו המהירה נושאת בחובה סיכונים גדולים. אביו אינו מתכוון לפרוש, והמקורבים אליו תוהים אם הוא מזהה את ניסיון ההשתלטות של ג'יימס. "ג'יימס צריך להיות זהיר", אומר בכיר לשעבר. "כשהוא מתקרב יותר במסלולו סביב מלך השמש, סיכוייו להישרף גדלים. האתגר הוא לא להותיר את אבא בצל. אסור לג'יימס אף פעם להציב את רופרט בעמדה שבה הוא ייאלץ לעצור משהו או לעשות משהו שהוא לא רוצה".

בכירים בניוז קורפ הופתעו לפיכך, כשבינואר תמך המיליארדר הסעודי, הנסיך אל ווליד בן טלאל, בעל המניות השני בגודלו בניוז קורפ, בג'יימס כיורש של רופרט. אולם ככל שג'יימס רוצה ששאלת הירושה תיפתר, זה בוודאי מתסכל מבחינתו שאביו מותיר את האפשרויות פתוחות. בחודש שעבר לקח רופרט את לכלן לשיט בדרום האוקיינוס השקט יחד עם איילס. זה היה האיחוד הראשון בין איילס ולכלן מאז התעמתו חמש שנים קודם לכן - מהלך מפתיע שהצית מחדש את ההשערות שמרדוק מנסה לשקם את היחסים ולהחזיר את לכלן לאימפריה. גם אליזבת מסתובבת ברקע. "אני סבור ששלושתם יהיו בחברה", אומר בכיר לשעבר המקורב למשפחה. "מישהו אמר לי פעם, 'אם אתה מצרף את לכלן לג'יימס ואליזבת, אתה מקבל מרדוק'".

כמה מאלה שעבדו עם מרדוק מרגישים כי זהו רגע מלא סכנות לאימפריה. אנדי סטגינסקי, יועץ לא רשמי שסייע למרדוק בעסקת "ג'ורנל", אמר לי שמרדוק הוטרד מזה שבסופו של דבר משפחת בנקרופט התפוררה. "בהתחלה, כשנראה שהדרך היחידה לקנות (את 'ג'ורנל') היא סכסוך משפחתי, הוא אמר, 'אני לא רוצה לגרום לסכסוך משפחתי'", נזכר סטגינסקי. "זה לא היה הכיוון שהוא קיווה שהמשפחה תתקדם בו".

"אלה מאיתנו שאכפת להם מרופרט, ולי אכפת מאוד, מקווים שלא נגיע למערכה החמישית ב'המלך ליר'", אומר דיוויד ילאנד, העורך לשעבר של הצהובון הלונדוני של מרדוק, "סאן", שכעת שותף בקבוצת בראנסוויק. "לא תמצא אף אחד שיגיד משהו רע על ג'יימס מרדוק, לציטוט או שלא לציטוט. אולם ברגע שרופרט כבר לא יהיה, זה ישתנה. כשהוא ימות, יהיה קשה מאוד להשאיר את החברה שלמה. אני תוהה אם הוא חש בזה ואם לקראת סוף חייו נתעורר בוקר אחד ונראה לפתע הודעה שהוא הופך את החברה לפרטית, או ממזג אותה עם גוגל, או מיקרוסופט או ג'ון מאלון (יו"ר ליברטי מדיה)".

"כולנו מקווים שרופרט יחיה עוד שנים ארוכות", אמר לי אחד מכתבי "ג'ורנל". "לפחות כדי שיהיה לנו מספיק זמן לגבש תוכנית. כולם מניחים שג'יימס או מישהו אחר שיירש אותו לא יחוש את האהבה שהוא חש לנכס הזה".

המלכה האם

לפני כמה שבועות דיברתי עם אמו של מרדוק, דיים אליזבת מרדוק. כשהשגתי אותה בטלפון, זה היה למחרת יום הולדתה ה-101. רופרט טס לחגוג אותו איתה. היא עדיין צלולה ומבלה את זמנה בחוות קרודן, מושבה של שושלת מרדוק מחוץ למלבורן. רופרט, היא אומרת "היה ילד טוב מאוד... אני עדיין מלאת אנרגיה, וכך גם רופרט!"

שאלתי אותה אם הוא השתנה עם השנים. "הוא לא השתנה", הוא אמרה. "אני חושבת שהוא מאושר. קשה לדעת. אני חושבת שהוא חושב שהוא עושה עבודה טובה, הוא איש משפחה".

לרופרט ודיים אליזבת היו מחלוקות בעבר. גירושיו מאנה היו חוויה קשה במיוחד. "אני בקושי מכירה (את וונדי)", היא אומרת. "אני מחבבת מאוד את אנה. הייתי מאוד לא מרוצה כשהם נפרדו. אולם הנה אנחנו כאן. זה הכל מאחורינו".

שאלתי אותה על העתיד ועל תפקיד נכדיה בחברה. "הם כולם מוכשרים", היא אומרת. "באמת קשה לדעת (מי ינהל את החברה). ג'יימס שונה מאוד מלכלן. לכלן יציב מאוד, ג'יימס יותר הפכפך". בכל הנוגע לילדיהם הצעירים של וונדי ורופרט, קלואי וגרייס, דיים אליזבת נחרצת בדעתה שהם לא ייכנסו לסדר הירושה. "אני מקווה שזה לעולם לא יקרה", היא אומרת.

דיים אליזבת הסבירה שאין לה עוד הרבה לומר על הירושה; זה עניין שלא עולה לדיון. "אני לא מדברת איתו על זה. אני משוכנעת שהוא לא יפרוש לעולם", היא אמרה לי. "גם אני לא מתכוונת לפרוש, ואני בת 101".*

התאגיד עסקי התקשורת של רופרט מרדוק

את עסקי התקשורת שלו מנהל רופרט מרדוק דרך תאגיד ניוז קורפ. וזה פירוט כלי התקשורת העיקריים שבבעלותו, על פי האתר הרשמי של התאגיד:

* עיתונים וכתבי עת: יותר מ-110 עיתונים כלל ארציים, עירוניים ופרבריים באוסטרליה, פיג'י, פפואה-גיניאה החדשה; 4 עיתונים כלל ארציים בבריטניה (ובהם "סאן", "טיימס" ו"סאנדיי טיימס"); "ניו יורק פוסט" ו"וול סטריט ג'ורנל" בארצות הברית.

* שידורי טלוויזיה: פוקס, מיי-נטוורק-טי.וי.

* טלוויזיה בכבלים: ערוצי פוקס (למשל: סרטים, חדשות, ספורט); נשיונל ג'יאוגרפיק; סטאר.

* שידורי לוויין: סקאי; פוקסטל.

* קולנוע: פוקס המאה ה-20, אולפני בלו סקאי.

* ספרים: הוצאת הרפר קולינס (עם בתי הוצאה בארצות הברית, קנדה, בריטניה, אוסטרליה/ניו זילנד והודו).

* שירותי שיווק: ניוז אמריקה; סמארט סורס.

תרגום: אסף רונאל



מרדוק במשרדו, לונדון 2007. מתעקש על פרסום כתבות קצרות יותר וידיעות על אסונות טבע והתרסקויות מטוסים


רופרט מרדוק 2005. משקיע מיליונים ב'וול סטריט ג'ורנל' כדי לפגוע בניו יורק טיימס. צילום: אימג' בנק / Baerbel Schmidt /ContourPhotos / Gettyimages



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו