בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אליעזר וולקנפלד: כבר 67 שנה אני ילד טהראן

ביציאת אירופה שלו עבר אליעזר וולקנפלד אלפי קילומטרים באסיה, בין סיביר לפרס ולהודו. אבל בסופה של הדרך הוא יכול היה להפוך לאדם חדש: מילד יהודי יתום לחייל ארצישראלי וקיבוצניק

תגובות

זה קרה כמעט בן לילה, בסתיו 1939. בתחילת ספטמבר עוד היה כיבוש פולין על ידי גרמניה הנאצית כמעט בגדר שמועה בקופקי. עיתונים לא הגיעו אל הכפר הקטן השוכן לגדות הסאן - הנהר הגדול בגליציה, רדיו ודאי שלא. הידיעות על המלחמה שטילטלה את פולין ואת אירופה כולה עברו מפה לאוזן.

השמועות נהפכו למציאות מאיימת כשאל הכפר נכנסו חיילים גרמנים והודיעו לכל היהודים שעליהם לעזוב. לא חלף זמן רב ולבית משפחת וולקנפלד, משפחה יהודית לא עשירה ולא ענייה - "לא רעבנו ללחם, לא היה לנו קר בחורף", מספר הדוד אליעזר - באו חיילים גרמנים ברובים מכודנים וגירשו את מי שהיה בבית: האם רחל, הבן הבכור אליעזר ושתיים משלוש הבנות, ציפורה ושושנה.

"לבשתי מעיל חם, אמא לקחה שמיכה גדולה וקשרה על הגב שלה ויצאנו מהבית. יצאנו ללא כסף, ללא אוכל, בלי ציוד כלשהו, בלי בגדים מתאימים לחורף", הוא ממשיך. בתוך שעות ספורות היה תלמיד בית הספר וה"חדר", שהחל גם ללמוד את רזי המסחר בסלי נצרים, מקור הפרנסה של אביו, לפליט. עם אמו רחל, עם שתי אחיותיו - את ציפורה בת השנתיים נשאו הוא והאם על ידיהם - ועם מאות משפחות יהודיות אחרות, חצה את הנהר והלך מזרחה אל העיר לובצ'וב, שהיתה בשליטה רוסית. הוא היה על סף הבר מצווה, בן 12 וחצי. אף על פי שבכפר לא היתה אנטישמיות, אביו, שמואל, מת חודשים מעטים לפני תחילת המלחמה, לאחר שלקה בלבו בעקבות התגרות של גויים.

שיירת הפליטים עשתה דרך ארוכה וקשה. בימים הלכו, בלילות ישנו במתבנים בכפרים שדרכם עברו. מדי פעם טסו מעל השיירה מטוסים גרמניים וירו על הפליטים, שמיהרו להסתתר בעשב שבצדי הדרך. אחרי כמה ימי הליכה הגיעו, עייפים ורעבים, ללובצ'וב. כדי לשלם שכר דירה ולאכול, אליעזר מכר סיגריות ותיקים מנייר שייצר במו ידיו. אחר כך עבד במאפייה וכך הביא הביתה גם שכר, גם מעט לחם. שם גם טעם לראשונה נקניק לא כשר, ששנים אחר כך היה לחלק מהותי מחייו לאחר שנישא לבת קיבוץ מזרע, אביטל, אחות אבי, והיה לדוד אליעזר.

בלובצ'וב חגג את בר המצווה שלו, מועד שהגביר את תחושת האחריות שלו לגורל אמו ואחיותיו. יום אחד נפוצה בקרב הפליטים היהודים בלובצ'וב השמועה שהם יכולים לחזור לפולין. אמו רצתה להצטרף אל השבים מפני שדאגה לבתה חנצ'ה, שהיתה בביקור אצל סבה וסבתה בעיירה לוסקי, אבל דעתו של אליעזר לא היתה נוחה מן ההצעה. כשכבר ישבו על העגלה שהיתה אמורה להחזיר אותם לפולין, קפץ ממנה ואמר לאמו שלא ייסע לשם. האם השתכנעה וירדה גם היא מהעגלה. מאוחר יותר נודע להם שאיש מאלה ששבו לפולין אז לא שרד. גם חנצ'ה, ילדה כבת שש, סבו וסבתו ושלושה מאחיה של אמו, נספו.

קוביות שתן

אחרי כמה חודשים בלובצ'וב החליטו שלטונות ברית המועצות להעביר את הפליטים לסיביר. כשנפרד מחבריו במאפייה קיבל מהם אליעזר ארבע כיכרות לחם, שהזינו אותו ואת משפחתו בדרך הארוכה לסיביר. הם נסעו ברכבת משא בצפיפות כה רבה, שאיש לא יכול היה לשבת. בתוך הקרונות לא היו אוכל או מים. הם יכלו לאכול ולשתות רק פעם בכמה שעות, כשהרכבת עצרה באחת התחנות.

אחרי כחודשיים הגיעו לסיביר. הם נפרדו מהרכבת בתוך יער, לא רחוק מהעיר נובוסיבירסק. השומרים הסובייטים הסבירו להם שאין טעם לנסות לברוח, כי אין לאן. מסביב היו רק יערות וביצות. נחמתם היחידה היתה שהגיעו לסיביר בקיץ, לפני הקור הגדול. במחנות המעצר בסיביר היה אדם עובד זכאי לקילוגרם אחד של לחם ביום - לחם שחור, קשה וכבד, שנאפה במיוחד לאסירים - ובכל זאת לחם. ילדים ואנשים שלא עבדו קיבלו רק 400 גרם לחם ביום. "זה היה כל האוכל שקיבלנו בסיביר ולכן היינו רעבים מאוד", הוא אומר. אליעזר ואמו עבדו בפרך, בייבוש ביצות ובעקירת שורשי עצים שנותרו בקרקע לאחר שנכרתו, כדי לפנות מקום לסלילת דרכים.

את שאריות האנרגיה שנותרה בגופו לאחר העבודה הקשה השקיע בהכנות לחורף ("אתה יודע איך זה להשתין בסיביר בחורף?" הוא שואל, "עד שהשתן מגיע לאדמה, הוא כבר נהפך לקוביות קרח"). הוא בנה צריף ובתוכו הכין דרגש מבולי עץ שחיבר זה לזה. על הדרגש פיזרו עלים רחבים ששימשו מזרן. מחנה המעצר שהקימו לעצמם היה נתון לפיקוח הדוק של המשטרה החשאית הסובייטית, הנקוו"ד. האסירים צוידו בבגדים חמים ובמגפיים, ובצריפים היו תנורים שפעלו 24 שעות ביממה, אבל הם היו חייבים לצאת לעבודה בכל יום, אלא אם הטמפרטורה ירדה מתחת ל-50 מעלות מתחת לאפס. היו ימים שהשלג חסם את דלת הצריף והם יכלו לצאת לעבודה רק לאחר שפונה.

אחרי שני חורפים קשים מנשוא בסיביר - רעב, קור ומחלות שחלקן נבעו ממחסור בוויטמינים בגלל ההסתפקות באכילת לחם - הוכרז ב-12 באוגוסט 1941 על מתן חנינה לאסירים ולמשוללי חופש, ובהם יהודים ואזרחים פולנים שנמלטו בתחילת המלחמה. אחרי שנתיים כאסירים בסיביר, נותרו בני וולקנפלד פליטים חסרי אמצעים, משוללי זכויות, נטולי תעודות כלשהן. לבסוף החליטו, כמו פליטים אחרים, לצאת לאזורי הדרום של ברית המועצות.

הם נסעו ברכבת עד סמרקנד שבאוזבקיסטאן, ושם נכנסו שתי אחיותיו לבית יתומים נוצרי, לאחר שכמו ילדים יהודים אחרים, הוצגו כיתומות. בסמרקנד למד אליעזר לרכוב על סוס, שעליו הוביל את אמו אל השדות, עם קבוצת נשים שהועסקו בעבודה חקלאית. הוא חיפש עבודה נוספת כדי לשפר את מצבה הכלכלי של המשפחה. יום אחד פגש גבר נאה, לבוש מדי צבא, שהציע לו לעבוד אתו בהעברת מזון לאנשי הצבא ולעובדי הרכבת בסמרקנד. "הוא היה איש טוב, שדאג לי כמו אבא", מספר אליעזר. השניים רכבו יחד לקולחוזים שהיו באזור, ושם קנו בשר ומוצרי מזון והביאו אותו למסעדה שבתחנת הרכבת, שסיפקה אוכל לצבא ולעובדי הרכבת.

אורז פרסי

אותו אדם היה אחראי גם לכך שהדוד המשיך לתחנה הבאה במסעו, שהביאה אותו בסופו של דבר אל החופש. יום אחד הגיעו השניים, רכובים על סוסיהם, אל תחנת הרכבת. במחוות גוף ובלי הגה - בברית המועצות אסור היה לדבר, קל וחומר לא על עניינים רגישים - האיש הבהיר לדוד אליעזר שכדאי לו לעלות לרכבת שבדיוק עמדה בתחנה. הרכבת, התברר בדיעבד, הסיעה ילדים יתומים, פולנים וגם יהודים רבים, ביניהם אחותו שושנה. כל זה לא היה ידוע באותו רגע, אבל אליעזר הבין את הרמזים, נצמד עם הסוס אל הרכבת וקפץ לתוכה דרך החלון. מאחר שהתגנב לרכבת ולא היה שייך לקבוצת ילדים כלשהי, טיפס מיד אל המדף לשמירת חפצים. מחשש שמישהו יגלה אותו, הוא נשאר שם כל הנסיעה. בסמרקנד נשארה אמו עם אחותו הצעירה, שלא יכלה לעלות לרכבת. "עד היום אינני יודע אם אמי ידעה שאני ברכבת הילדים", הוא אומר.

הרכבת נסעה לבאקו, שלחוף הים הכספי, ושם עברו הילדים לחסות הצבא הבריטי. באותה תקופה, תחילת 1942, החלו פולנים שהיו אז בברית המועצות ופעלו בחסות הממשלה הגולה בלונדון, לארגן מחדש את הצבא הפולני - צבא אנדרס. אנשי צבא אנדרס הועברו לפרס, לאחר שבריטניה וברית המועצות השתלטו עליה. עם אנשי הצבא העבירו הפולנים לפרס גם פליטים פולנים שהיו ברוסיה - משפחות וילדים מבתי היתומים. ההעברה התבצעה בעיקר בלילות, בסירות שהפליגו בים הכספי. בין הפליטים הפולנים היו גם כאלפיים יהודים. אליעזר היה אחד מהם, אבל הוא הגיע לפרס לבדו, בלי קשר לקבוצות היתומים.

כל הפליטים הפולנים וגם אנשי צבא אנדרס הגיעו לעיר פהלווי שבפרס, שם גרו במחנה מעבר שהקים הצבא הבריטי, בתנאים קשים מאוד. אבל הבריטים דאגו לפחות למזון ולפעמים גם הפרסים דאגו למזון מבושל - בעיקר אורז עם בשר. "טעים מאוד", פוסק אליעזר.

הסוכנות היהודית, שידעה כי בפרס יש ילדים יהודים שברחו מפולין, הקימה בטהראן מחנה כדי לקלוט אותם ולהעלותם לארץ ישראל. שליחים מארץ ישראל הגיעו למחנה המעבר בפהלווי כדי לאתר שם ילדים יהודים. רבים מהילדים היהודים הגיעו לפרס לבדם; חלקם התייתמו בברית המועצות לאחר שהוריהם מתו ברעב או במחלות. שליחי הסוכנות, בראשותה של ציפורה שרתוק, אשתו של משה שרתוק, אז ראש המחלקה המדינית בסוכנות היהודית ולימים שר החוץ וראש הממשלה של ישראל, נדרשו למאמצים רבים כדי לאתר את כל הילדים היהודים ולרכזם במחנה בטהראן.

אליעזר לא הצטרף למחנה בטהראן. הוא הגיע למחנה של צבא אנדרס, ושם, אחרי חודשים ושנים, סוף סוף היו לו גם די מזון וגם מקום שינה מסודר. עם חבריו הנערים, שכונו היונקים, למד את ההימנון הפולני והתאמן בספורט ("כולנו היינו חייבים לדעת לשחות. מי שפחד לקפוץ למים, ממש נזרק לים. אם נאחז בדופן הסירה, קיבל מכה במשוט"). הנערים והמפקדים ידעו שהוא יהודי. אחרי שהתעמת עם כמה מהאנטישמים שביניהם והוכיח שאינו חושש להחליף אתם מהלומות, נהפך ליהודי שלהם. יום אחד קרא לו קצין והסביר שהיהודים מעוניינים לצרף אותו לקבוצה שלהם. כך היה לאחד מאחרוני הנערים היהודים שהצטרפו למחנה של הסוכנות בטהראן.

ילדי ישראל שנגאלו

אנשי הסוכנות רצו להסיע את כל הילדים לארץ ישראל בדרך היבשה, כלומר דרך עיראק, כדי להימנע מסכנת הצוללות הגרמניות שארבו לאוניות בים. לאחר שממשלת עיראק סירבה להיענות לבקשה, נאלצו הילדים לצאת לעוד מסע ארוך ומסוכן. הם הפליגו באונייה צבאית בריטית, בים סוער ובפחד מתמיד מפני פגיעה של מטוסים וצוללות גרמניים, דרך המפרץ הפרסי והים הערבי, לקראצ'י, אז בהודו. בקראצ'י המתינו כשבועיים ואז יצאו בשיירה של אוניות בריטיות למצרים. במשך כל ההפלגה שבו ותירגלו את הפעולות שיידרשו לעשות אם יותקפו. למרבה המזל, השיירה לא הותקפה. האונייה עברה את מפרץ סואץ ועגנה באיסמעיליה, ושם קיבלו את פני הנוסעים חיילים יהודים.

הם נסעו ממצרים ברכבת, שהגיעה לתחנת הרכבת של רחובות ב-18 בפברואר 1943, קבוצה ראשונה של ילדים ונערים שברחו מפולין ועברו תלאות אינספור עד שהגיעו לארץ ישראל בעיצומה של המלחמה. "חשבנו שהגענו לגן עדן. קיבלו אותנו בשמחה ובאהבה רבה", מספר אליעזר. "זרקו עלינו שוקולד וסוכריות, בכל יישוב שהרכבת עברה ערכו לנו קבלת פנים נרגשת". הם הגיעו לעתלית ושם, מלבד חיסונים ומזון ובגדים חדשים, קיבלו גם תעודות חוקיות. "הרגשנו שאנחנו בני אדם חדשים".

ההתרגשות של היישוב היהודי בארץ ישראל לא ידעה גבולות. "ילדי ישראל שנגאלו מיתמות נכר עלו לארץ ישראל", בישרה הכותרת הראשית של "הארץ" למחרת בואם, ב-19 בפברואר 1943. "'לאחר מה שעבר עלינו בשנים אלה - מה טוב לנו עכשיו', אמר נער כבן 12, שלפי מראהו החיצוני נראה לא יותר מבן שש", דיווח סופר העיתון. "מראם החיצוני, על אף היותם נתונים לטיפול ממושך כמה חודשים, מדכא. רובם כחושים ודלים. פנים מצומקים... לרבים מן הילדים אין נעליים לרגליהם והם יחפים. ואחרים לבושים בגדים דלים וקרועים, שאין בהם לשמור עליהם מפני הקור של ימי החורף".

ילדי טהראן, הכינוי שדבק בהם, מלווה אותם זה 67 שנים. "היום אנחנו סבים לנכדים ולנינים", אומר אליעזר, "אבל תמיד נישאר ילדי טהראן".

הנדודים והרעב ליוו את הילדים והנערים עוד זמן רב. בעתלית ראו תפוזים שהונחו בערימות. "התיישבנו ואכלנו ללא הגבלה וגם לקחנו קצת לצריפי המגורים, שיהיה לנו לאחר כך. כשקיבלנו לחם תמיד שמנו כמה פרוסות מתחת למזרן, כי מי יודע אם גם מחר יהיה לחם", הוא מספר.

עם הזמן התפזרו בין מקומות שונים בארץ, למדו ועבדו. אליעזר עבר כמה תחנות עד שהגיע לחברת הנוער במשמר העמק. אחרי כחצי שנה בקיבוץ שמע מאנשי הפלמ"ח שם שהצבא הבריטי מגייס צעירים יהודים מארץ ישראל כדי להילחם באירופה נגד הגרמנים. "רציתי מאוד להתגייס לבריגדה, להילחם בצבא שגירש אותי מביתי בפולין", הוא אומר.

בעזרת אנשי משמר העמק, שבמכתב שחיברו הוסיפו שנה לחייו וקבעו שהוא כבר בן 18, ובעזרת הרופא הצבאי היהודי שהתעלם מהפלטפוס שלו, גויס באוקטובר 1944 לצבא הבריטי. עם הגדוד השלישי של הבריגדה עבר תקופה של אימונים קשים במצרים, ובמארס 1945 הגיע לאיטליה, ושם לחם בצבא הגרמני בקרב על נהר סניו. עם תום המלחמה עבר עם חבריו לגבול איטליה-אוסטריה. שם חיפשו לוחמים גרמנים שהסתתרו בהרים. אחר כך היה שותף לשמירה על שיירות של שבויים גרמנים, ובחופי הולנד השגיח על שבויים גרמנים שפירקו מוקשים שפיזרו שם במלחמה כדי למנוע פלישה מהים. לבסוף הגיע לברלין במדי הצבא הבריטי, סמל הבריגדה היהודית לכתפו. "אני, ילד קטן מפולין שהגרמנים גירשו מהבית עם כידון שלוף, הסתובבתי בברלין כחייל חופשי, ושבויים גרמנים שירתו אותנו ואפילו ציחצחו לנו את הנעליים".

המסע שהחל שש שנים קודם לכן באובדן מוחלט - של בית, חירות ומעמד - הסתיים. במעמדו החדש כחייל בצבא הבריטי, עם חבריו לבריגדה, היה שותף למפגשים מרגשים רבים עם ניצולי שואה בגרמניה ובהולנד, וסייע להעברתם ממחנות העקורים לאיטליה. ביוני 1946 שוחרר מהצבא הבריטי, ואחרי עוד כמה חודשים קיבל את תעודת השחרור. אחרי שהות במצרים הוא חזר לישראל, שבה היתה אחותו שושנה.

ומה עם אמו ואחותו הצעירה יותר, ציפורה? הוא פנה במכתב לצלב האדום וביקש עזרה באיתורן. כעבור זמן מה התברר שבתום המלחמה חזרו שתיהן לפולין וממנה נסעו למחנות העקורים בגרמניה. תעודת החייל המשוחרר שלו סייעה להחיש את בואן לישראל. אמו, שיום אחד בסמרקנד נעלם מעיניה פתאום, בלי לדעת אם היא יודעת שעלה לאותה רכבת, זכתה לפגוש אותו שוב.



אליעזר וולקנפלד. חשבנו שהגענו לגן עדן


ילדי טהרן בארץ ישראל. ערימות תפוזים



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו