בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

חלומות | התיאורטיקן כריסטופר בולאס חושב שהחלומות הם חידות שהעיסוק בהן מחכים אותנו

הוא מושפע מהספרות, רואה בפסיכואנליזה כלי להרחבת הלא מודע - לא להגדלת השליטה המודעת - וחושב שהחלומות הם חידות שהעיסוק בהן מחכים אותנו. כריסטופר בולאס הוא התיאורטיקן המקורי והמאתגר ביותר הפועל בתחום הפסיכואנליזה כיום

תגובות

יש הרואים בכריסטופר בולאס את אחד משני התיאורטיקנים החשובים בתחום הפסיכואנליזה שחיים כיום. השני הוא תומס אוגדן. בעוד אוגדן הוא החייל הטוב, השיטתי והשמרני, בולאס הוא כוכב שביט - ובשני העשורים האחרונים הוא נושא את דגל השיבה לפרויד.

החזרה לפרויד היא לרוב מעין קריאת מרד בדור ההורים-המדריכים של אותם אנליטיקאים, בשם המסירות לאב הגדול, שבניו סטו מדרכו. עם זאת, כל חזרה כזאת היא קריאה מחדש של פרויד מתוך דגש אחר.

בולאס מדבר על הלא מודע כסוג של חוכמה שטבועה במין האנושי, שמובילה אותנו בכל ומתקיימת בכל מפגש בין-אישי ובמיוחד במפגש מטפל-מטופל בפסיכואנליזה. בספרו האחרון, "The Evocative Shadow Of The Object", שראה אור לפני שנה, בולאס חוזר לטענת היסוד של פרויד, כי כל חלום מכיל בבסיסו משאלה לא מודעת. בולאס טוען כי פרויד טעה כשייחס משקל יתר לתוכן המנטלי של החלום. החלום, לפי בולאס, איננו ביטוי של משאלה אלא סיפוק של משאלה, המשאלה של הלא מודע להיחלם. לפי בולאס, החלומות הם ביטוי של צורך ראשוני לעבד את ההיבטים הלא מודעים של חיינו, לאפשר גישה לסוג אחר של חוכמה, חוכמת החלום.

"בולאס טוען בחלום אנחנו מייצרים לעצמנו אתגר של הבנה - כאילו הנפש מייצרת לעצמה חידות. אבל לא חידות שצריך לפתור אותן ולקבל על כך נקודות, אלא חידות שעצם העיסוק בהן הוא אתגר שמחכים אותנו. חוכמה שהמוח מייצר לעצמו", אומר הד"ר איתמר לוי, פסיכואנליטיקאי מנחה, מבקר אמנות והעורך המדעי של המהדורה העברית של הספר "היסטריה" מאת בולאס (הוצאת תולעת ספרים).

בקורס שלימד באחרונה ב"מכון הישראלי לפסיכואנליזה", לוי הקדיש מקום מרכזי לחוכמת החלום של בולאס. "אנחנו לא רגילים לדבר על חוכמה כמו של האורקל מדלפי. אנחנו רגילים לדבר על חוכמה אינטלקטואלית וזה לא מעניין אותנו כפסיכולוגים - והעיסוק באינטליגנציה הרגשית הושאר לכותרות של רבי מכר. הזירה של החלום מעניינת את בולאס במקום הזה".

לוי מדגיש את ההתמסרות ללא מודע שמתקיימת בחלום. לדבריו, "בגלל הייצוג, שבחלום הוא ויזואלי יותר, ובעיקר בגלל הקרבה לאחרות, האני בחלום הוא אני שנותן לעצמו להיות מופעל על ידי הלא מודע, פתוח לחוכמה שהלא מודע יעניק לו על עצמו. בעיני בולאס, לרצות להיות בשליטה בחלום זה כמו לרצות להיות בשליטה במין, זה פרוורטי וזה פספוס של כל העסק. יש פה חופש שבא מתוך ויתור על שליטה. יש בכך משהו ניו אייג'י, אבל ללא האופטימיות הנאיבית. הכוח של הלא מודע ינחה אותך, May the force be with you".

בזמן הראיון לוי שולף ספר ישן מאחד המדפים. זהו עותק של המהדורה הראשונה של "פשר החלומות" לפרויד בתרגומו הראשון לעברית. את הספר תירגם פרופ' מרדכי ברכיהו, שהיה פסיכיאטר ומראשוני הפסיכואנליטיקאים בארץ, סבו של איתמר לוי.

לוי זוכר כי סבו, שמחלת הסרטן כבר התפשטה בגופו, אמר לו שלפני מותו עליו להספיק לגמור את התרגום של "פשר החלומות" מפני שמדובר בספר חשוב. "הייתי בכיתה ב' ועשינו בבית הספר את חגיגת התורה ואומרים לך שהתורה זה ספר חשוב", אומר לוי, "ואז סבא שלי אומר לי שספר על חלומות זה ספר חשוב, ובהקבלה הזאת היה משהו מטלטל מבחינתי".

מעבר לקווי האויב

פרויד פותח את ספרו על החלומות בציטוט מתריס מתוך וירגיליוס: "אם לא אוכל לרכך את האלים ממעל, אעורר את השאול מתחת". נראה שהיחס של בולאס לעולם שממנו בוקעים החלומות מרוכך יותר. "בשיח על החלומות יש תחושה של סיירת מטכ"ל של הפסיכואנליזה, שהולכים הכי רחוק מעבר לקווי האויב. החלום הוא אזור קיצוני הנע בין נבואה לשיגעון", אומר לוי. "אצל בולאס החלום הוא לא המקום השונה והמשוגע, אלא הרקע שמלווה את כל הקיום, גם את הרגעים היום-יומיים ביותר".

בולאס טוען כי כשהמטפל מעודד מטופל להביא חלום אל הטיפול, הוא מעודד אותו להביא משהו מתוך השינה, והשינה היא בהווייתה מצב ילדי-תינוקי. בשינה יש חזרה לעובריות, הן בתנוחה והן בחשיבה ההזייתית שמתקיימת בה, ומכאן שבהבאת החלום לטיפול אפשר לראות הבאה של משהו שמתקיימים בו עקבות המגע הראשוני בגוף האם. בדיבור עליו החלום מוכפף לחוקי השפה המסמלים את העולם החיצוני, האבהי.

מבחינת בולאס, המטרה אינה לחקור את החלום אלא לאפשר את היותו בחדר. הדיבור האסוציאטיבי על החלום מפנה מקום לחלקים רבים שהם העולם הפנימי, כך שבדיבור על החלום יש גם את החיבור הראשוני לאם וגם את הפרידה וההתרחקות ממנה ויציאה לחיי נפש עצמאיים.

ההתרחקות מהחלום בדרך האסוציאציות נועדה לתת למטופל לפתח הערכה ליצירתיות של חיי הנפש הפנימיים שלו. "יש אצלו מתח דיאלקטי", אומר לוי. "מה שהוא קורא הים והאיים. בים אין כיוון, אתה יכול לשחות לכל כיוון, ופתאום יש אי, זה הפירוש, קרקע מוצקה. זה היחס בין אסוציאציות חופשיות לפירוש. הרבה פעמים אתה נותן פירוש לא מפני שהוא מייצג אמת, אלא מפני שהוא נותן קרש קפיצה לעוד שחייה בים. התרומה של בולאס היא בחופש של הלא מודע, החופש לחשוב הכל. בולאס נותן חופש להעז".

כריסטופר בולאס נולד באמצע שנות ה-40 של המאה הקודמת בקליפורניה שבארצות הברית, בן לאב ממוצא צרפתי, וגדל בעיירה חקלאית סמוך לחוף הים. בנעוריו הרבה לבלות בחוף עם חבריו ובחופשות מבית הספר עבד לעתים כמסייע למצילים.

חקר הנפש הפוריטנית

בראיון בשנת 1995, סיפר כי באחד הימים, כשהיה בן 11, בעודו שוחה בים, ראה לפתע לווייתן קליפורני אפור שוחה לעברו. המפגש הזה הותיר בו רושם עז וחיבה עמוקה ללווייתנים שחש כי חסו על חייו. כשלמד לדוקטורט בספרות, הנושא המרכזי שבו עסק היה יצירתו של הרמן מלוויל, מחבר "מובי דיק". בולאס נוהג להציג זיכרון זה כדוגמה לאופן שבו חוויות מהדהדות בלא מודע ומשפיעות על פעולותינו העתידיות.

בשנות ה-60 למד בולאס היסטוריה באוניברסיטת ברקלי בקליפורניה, שהיתה אז המרכז של תרבות ילדי הפרחים, והתמקד בחיי הכפר של תושבי ניו אינגלנד במאה ה-17. הרצון להבין את הנפש הפוריטנית גרם לו להתחיל להתעניין בפסיכואנליזה. התעניינות זאת גברה עקב תקופה של מצוקה אישית והובילה אותו לפנות לאנליזה הראשונה שלו. בד בבד החל לפתח עניין אינטלקטואלי בפסיכואנליזה והשתתף בסמינרים שעסקו בפסיכואנליזה ובספרות.

אחרי שהשלים את לימודי ההיסטוריה עבד במרכז לילדים הלוקים באוטיזם ובסכיזופרניה וחש כי הוא רוצה להמשיך ולעסוק בפסיכואנליזה, אך בחר להמשיך לדוקטורט בספרות באוניברסיטת בפאלו. במחלקה לפסיכיאטריה שם יצרו בשבילו מעין נישה ייחודית, כדי שיוכל להמשיך ולפתח את כישוריו הקליניים לצד עיסוקו בספרות.

בראשית שנות ה-70 בולאס בחר בפסיכואנליזה וב-1973 עזב את ארצות הברית ועבר לאנגליה כדי להתחיל בהכשרה מסודרת. ב-1978 סיים את הכשרתו במכון הפסיכואנליטי של לונדון. כיום בולאס עוסק בפסיכואנליזה וגם מיישם ומפתח את הקשר בינה לבין הספרות והפילוסופיה.

רב-גוניותו של בולאס כחושב מציגה נכונות גדולה לקלוט השפעות, ומתנגדת לניסיון לסווגו. בפסיכואנליזה הוא השתייך במקור לקבוצה העצמאית שהתחילה עם ויניקוט והדגישה את חשיבותן של היצירתיות והמשחקיות במסע אל העצמי האמיתי. בולאס תרם למסגרת החשיבה הזאת, ואף הוסיף לה מושגים משלו דוגמת מושג ה"idiom", שהוא התבנית הפנימית הייחודית שיש בכל אחד, וכן מושג האובייקט המתמיר, שמתייחס לתפקיד שממלא המטפל בתהליך של גילוי עצמי.

חללית עצמאית

בולאס עשה תפניות בדרך, תוך שהוא מרבה לדבר על החזרה שלו לפרויד, ובמיוחד לפרויד המוקדם של "פשר החלומות" והמודל הטופוגרפי. הוא העמיד במוקד את ההקשבה ללא מודע והתקשורת הלא מודעת של הזוג האנליטי, מטפל-מטופל. בדומה לז'אק לאקאן, בולאס מייחס חשיבות רבה למושגים צורניים ולמאגיה של המעבר מדמיון למלים. כפי שמנסח זאת לוי: "במפה של הפסיכואנליזה הוא יחסי אובייקט פוסט ויניקוטיאני, עם חיבור לפרויד וחיבור ללאקאן, אבל למעשה הוא כבר חללית עצמאית שנעה במסלול משלה".

השכלתו הרחבה של בולאס במדעי הרוח חשפה אותו להשפעתם של הוגים רבים. בין היתר הוא נוהג לציין את השפעתו של הפילוסוף מרטין היידגר על מחשבתו, וכן את הזיקה שלו, גם אם לא מדובר בהשפעה ישירה, לכותבים מזרם הפוסט-מודרניזם דוגמת ז'אק דרידה וגסטון בשלארד. בולאס מייחס חשיבות רבה לאופן שבו אנו יוצרים קשר עמוק עם תוצרי תרבות מסוימים, המהדהדים את עולמנו הלא מודע ומעוררים אותנו להפוך קשובים יותר לחלקים האחרים הלא מודעים שבתוכנו. הוא נוהג למנות את כתיבתו של הרמן מלוויל, פסליו של הנרי מור, ציוריו של ויליאם דה קונינג והמוסיקה של גוסטב מהלר כאובייקטים שעוררו אותו.

בולאס העמיד מכלול של כתיבה תיאורטית וקלינית ענפה, שהקנה לו מעמד מרכזי בפסיכואנליזה ובפסיכותרפיה, החל בספרו הראשון, "צלו של האובייקט" (בעברית בהוצאת דביר). בולאס כתב גם ספרי פרוזה ומחזות בדיוניים העוסקים בעולם הטיפולי. כריכות ספריו האחרונים מעוטרות בציורים פרי מכחולו.

"התרומה העיקרית של בולאס היא בכך שהוא נותן לפסיכואנליזה שפה לדבר בה על העתיד", אומר לוי. "הפסיכואנליזה היתה תקועה בדיבור על העבר, סיבות בילדות המוקדמת, הטראומות. בולאס, אולי אפילו בלי לשים לב, הכניס מושגים מפסיכולוגיה הומניסטית, אולי אקזיסטנציאליסטית. הוא מדגיש רעיונות של מטרה ותכלית, כאילו יש לנו איזו תוכנית שצריכה לצאת לפועל: הגשמה עצמית, שזה מושג של הסיקסטיז, הקול הייחודי שלי, הייעוד שלי, לא הייעוד במשמעות הדתית. בולאס העניק לפסיכואנליטיקאים את החופש להיות אקסצנטריים. כל האתוס הפסיכואנליטי הוא שאתה לא יכול להיות אקסצנטרי, זהו אתוס של מחיקה עצמית. בולאס הוא עד הסוף הוא, ואם המטופל יתלונן שאתה too much, תעבוד אתו שגם הוא יהיה too much".

בשנים האחרונות מתגורר בולאס בחווה מבודדת בצפון דקוטה, על גבול ארה"ב-קנדה, באזור שמכוסה בשלג שישה חודשים בשנה. הוא אינו מקבל מטופלים חדשים ובוותיקים הוא מטפל באמצעות שיחות בסקייפ. הוא מרבה להסתובב בעולם, להרצות, להדריך ולכתוב. בשנה הקרובה עומדת לראות אור באנגלית, וגם בעברית, "מקראת כריסטופר בולאס".

נראה כי הדגש שבולאס שם כיום על החלום ועל האסוציאציות החופשיות כאשנב לחוכמת הלא מודע, יותר משהוא חיבור לטכניקה הקלאסית, לפרויד ולעבר, מצטייר כניסיון ליצור עתיד לפסיכואנליזה וכר להמשך התפתחותו המנטלית החופשית של האדם. בולאס מסמן את החלום כמרחב של חשיבה שאין-סוף שבילים מתפצלים ממנו. זהו מרחב שאינו נפרד מהמציאות אלא מושפע ממנה ויכול, אם יזכה להקשבה הנכונה, להפרות אותה בחזרה. עם זאת, ההתמסרות למרחבים האלה אינה נטולת ויתורים. בראש ובראשונה היא דורשת מהמתמסר ויתור על הבנה מלאה. ?



כריסטופר בולאס



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו