בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

איך ובעיקר למה הפך אדולף היטלר לקולו של הישראלי הקטן בסרטוני יו-טיוב?

יו-טיוב גדוש בסרטונים האלה, שבכולם אותה סצנה: היטלר מקבל בשורה מרה ומתרתח. מה שמשתנה הוא הכתוביות. באלה בעברית, "היטלר" זועם על עיריית תל אביב, על האוניברסיטה, על המאגר הביומטרי. איך זה קרה שדווקא הצורר הנאצי הפך לנושא דברו של האזרח הישראלי הקטן? להלן 10 תשובות אפשריות

תגובות

דקה ארוכה של שתיקה מעיקה משתררת בחדר, פניו הקפוצות של היטלר מעידות כי הוא מתאמץ לכבוש את זעמו. ואז זה מגיע. הוא מסיר ביד רועדת את משקפיו וצווח: "חבורת אפסים אימפוטנטים שכמותכם!" המפקד הבכיר שניצב מולו נרעד בתגובה: "אדוני, קנינו לך כרטיס בשורה ראשונה באמצע". למשמע התשובה היטלר נטרף ופוצח בבליל היסטרי: "שורה ראשונה באמצע?! תיכף תגידו לי שהוא גם יירד לרקוד איתי! האיש הזה היה צריך לפרוש מזמן... הוא יורד לו מהבמה ותופס לו איזה בחורה שיכולה להיות הנכדה שלו, לפני שיודעים מה קורה הוא מחרב את השיר במשך חצי שעה! והג'ינס הזה שהוא לא החליף כבר 25 שנה..." עם שוך הזעם, מול קציניו ההמומים, היטלר מתיישב מכונס בעצמו וממלמל: "אני מעדיף כבר להתאבד פה בבונקר... כל כך רציתי לראות את מירי מסיקה בשמלה עם הנצנצים".

ההתפרקות של היטלר אל מול העובדה שפקודיו רכשו לו כרטיסים להופעה של שלמה ארצי במקום לזו של מסיקה גרמה לדני חנוך, ניצול שואה בן 75, לצחוק בפעם המי יודע כמה מול המחשב. הוא כבר ראה כמה וכמה סרטונים כאלה והם ממשיכים להצחיק אותו.

לפני כארבע שנים זה התחיל. יוצר אנונימי חתך סצנה מתוך הסרט "הנפילה" של הבמאי אוליבר הירשביגל המתארת את הרגעים האחרונים בבונקר, שבהם היטלר נאלץ יחד עם בכירים מהצבא הגרמני להכיר בתבוסתו ובמפלתה של גרמניה. על ההתרחשות הקולנועית הזאת הרכיב היוצר, ספרדי המכונה DReaperF4, כתוביות שאין בינן ובין המתרחש על המסך דבר וחצי דבר. התוצאה היתה סרטון הזוי, אירוני ומתעתע שבו היטלר נראה כשהוא יוצא מדעתו בגלל שקיבל גרסת דמו פגומה של סימולטור הטיסה של מיקרוסופט.

יש עוד הטוענים לכתר הראשוניות על הרעיון הזה, שהפך מאז לטרנד אינטרנטי נטול מעצורים. כריס ביילי, סטודנט בן 20 מבריסטול שהעלה ב-2007 לרשת סרטון שבו נראה היטלר זועק כי הורחק ממשחק ה-XBOX, מתעקש שהוא היה הראשון שהגה את הרעיון.

כך או כך, מאז היטלר לא חדל להתרתח ברשת. סרטונים המבוססים על אותה סצנה בדיוק נוצרו ברחבי העולם, מלווים בכתוביות המציגות אותו שוב ושוב מתמוטט כתוצאה מאירוע טריוויאלי כזה או אחר: היטלר מתעצבן על תוכנת הווינדוז שלו, זועם על המעבר של רונלדו ממנצ'סטר לריאל מדריד, או מתפרץ בגלל שהרכב שלו נגנב.

ההשתוללות הוויראלית הגיעה במהירות גם לארץ, ועשרות סרטונים כבר מלווים את דבריו של היטלר בכתוביות בעברית. הפעם, זו לא עוד תופעת רשת שזוכה לאדפטציה מקומית. לצד העובדה שהם נעים במרחב האינסופי של הרשת, הסרטונים האלו מצליחים לפרוח בתוך הגבולות שהחברה הישראלית מותירה לעיסוק קומי בכל מה שנוגע לשואה.

המגמה המסתמנת מרתקת. בעוד שהיטלר של הסרטונים בארצות הברית עסוק בבעיות מעולם הספורט, הבידור והמחשבים, היטלר של הישראלים מאבד את עשתונותיו מול גלריה של בעיות ביורוקרטיות. דמותו מתגלה בסרטונים כמי שמנגנונים ומערכי כוח מוציאים אותו מדעתו. הוא מתקומם על השמירות בצבא וקובל על נוכחות החובה בהרצאות באוניברסיטה. גם כשהוא כועס על זכייתה של שפרה ב"האח הגדול", הוא מפנה אצבע מאשימה לעבר ערוץ 2 הכוחני וזועק לשמים: "איך אנשי ההפקה יכולים להיות כל כך אטומים?" ההצלחה המסיבית ביותר נרשמה לסרטון שסחף ברשת מעל 200,000 צפיות, ובו היטלר יוצא מדעתו בשל בעיות החניה בתל אביב.

אז למה, מכל האנשים בעולם, דווקא אדולף היטלר הפך לקולו של הישראלי הקטן?

.1כי היטלר מייצג את החרדה שלנו

"הסרטונים הישראליים מדברים על מנגנון אטום, והרבה מהבעיות שהם מצביעים עליהן הן בעיות מהותיות, הרבה יותר מהסרטונים האמריקאיים, למשל", טוען ד"ר ניצן ליבוביץ, חוקר במכון לדמוקרטיה והיסטוריון של גרמניה המודרנית ויהדות גרמניה. "אני מאמין שהסרטונים מציגים תסכול מאי קבלת תשובות לבעיות האלה. כשחברה לא מקבלת מענה בדרך המקובלת למה שמטריד אותה, מגיע העיסוק הפרודי ומנסה לקבל תשובות בדרכים לא מקובלות. זה לא מפתיע שהסרטונים פורחים בתקופה של חוסר ביטחון בכשירות של הממסד הפוליטי ובחברה הישראלית בכלל. זה מבטא חרדה וחשש עמוק מהתפרקות של מערכות. ההוצאה של היטלר הזועם מהקשר והכנסתו לתוך הקשר אחר, בנאלי, של טרדות יומיומיות, של מאבק במנגנונים כמו עיריית תל אביב, נעשות כדי להגיד משהו על המערכות האלה או חוסר התפקוד שלהן. מה שחשוב כאן זה לא האובייקט, זה לא הנושא המוצהר של הפרודיה, אלא העובדה שאנחנו נזקקים לכלי של אויב טוטאלי כדי להביע את החרדה הזאת".

.2 כי היטלר הוא הביורוקרטיה

"העובדה שהיטלר הוא זה שעומד בסרטונים האלה מול הביורוקרטיה מרתקת כיוון שיש כאן היפוך תפקידים", מסביר יובל עברי, דוקטורנט מהחוג לסוציולוגיה באוניברסיטת תל אביב. "במציאות, הדיון ההיסטורי והסוציולוגי סביב השואה נע בין הגישה שטוענת שהשואה היתה בגדר תאונה של המודרנה, סוג של חריגה מול הנאורות, לבין הגישה של הוגים כמו חנה ארנדט וזיגמונד באומן, שראו בדיוק את ההפך והתייחסו לשואה כאל שיאה של המודרנה. מדובר הרי ברגע בהיסטוריה שמבטא את כוחה העצום של הביורוקרטיה, רגע של מקסום האפשרויות באבחון וקטלוג אנשים, רגע שבו הביורוקרטיה הקרה מאפשרת שינוע של אנשים ממקום למקום אל מותם ביעילות אופטימלית. מה שלימים כונה על ידי ארנדט 'הבנאליות של הרוע'. זו גם טענתם של נאצים רבים, שהם היו 'רק פקידים' ומילאו את תפקידם ביעילות וללא אמוציות. זה שבסרטונים הישראליים דווקא היטלר הוא זה שמבקר את הביורוקרטיה בעוד שהוא למעשה הנציג המובהק ביותר שלה, מעצים את האלמנט הפרודי שבהם".

.3 כי היטלר הכי רחוק מהאזרח הישראלי

"התרבות הישראלית אינה מחלקת בנקל את זכות התלונה, ולכן היא מחליפה אותה בזכות הצעקה", אומר עמרי הרצוג, מבקר ספרות ותרבות. "גם אם העוול הוא מינורי, צריך לצעוק אותו בקול גדול, להפוך אותו לסנסציה, אחרת הוא ייבלע בים הזעקות האחרות. זו כלכלה מקומית של תשומת לב. לכן התלונות שמושמעות בסרטונים מושמות דווקא בפיו של היטלר; לא רק כדי לייצר את האפקט הקומי-אירוני שנובע מהפער בין תוכן לצורה, אלא כהערה פרודית על אפשרויות הביטוי בזירה הציבורית הישראלית, ועל האפשרות לזכות בחשיפה ובתשומת לב. 'היטלר' או 'שואה' הם מושגים שבשל עוצמת הטראומה הקולקטיבית שכרוכה בהם מאפשרים הפניית תשומת לב, ואנחנו משתמשים בהם דרך קבע כדי שקולנו יישמע בתוך רעש ציבורי, שכבר לא מבחין בין עיקר וטפל, בין מהותי ושולי".

ד"ר ניצן ליבוביץ מוסיף: "אנחנו צריכים דמות שהיא מחוץ לנו כדי להביע את המחאה שלנו, והיטלר מייצג דמות רחוקה-קרובה. מצד אחד, הוא הכי רחוק שאפשר להעלות על הדעת, הוא האויב האבסולוטי. מצד שני, 'קרבתו' אלינו מתבטאת בזה שיש לו יד בקיומנו, זו לפחות האובססיה הישראלית שמאז 48' כל מערכת ההסמלה בישראל יוצרת את החיבור שלולא השואה מדינת ישראל לא היתה קמה. כל מבנה ההצדקה שלנו כחברה מבוסס על הקטסטרופה של השואה. כך בעצם ישנה ישות רחוקה מהאזרח הקטן, אך כזו שיש לה אחריות לקיומנו ולכן אנחנו כביכול יכולים להשליך עליו את כל הבעיות שלנו".

.4 פשוט כי זו פרובוקציה טובה

"מה זה אם לא פרובוקציה?" מתקומם אורי חנוך, יו"ר ניצולי דכאו ואחיו של דני חנוך. "זה רק בשביל לעשות, זה לא משיג מטרה. זה לא מצחיק. אי אפשר בכלל לעכל את הדבר הזה, שאתה מערבב את היטלר שמתלונן על השערות בביצים שלו או מקשקש על רון חולדאי. התוצאה היא שפתאום אתה לא רואה את היטלר, אתה רואה את הבדיחה. כנראה שבכל זאת יש הבדל בין אלו שהיו שם לבין אלו שלא".

גם פרופ' משה צימרמן, ראש המכון להיסטוריה גרמנית באוניברסיטה העברית, מזהה בסרטונים בעיקר את הצורך לבלוט בשטף האינפורמציה היו-טיובית: "זה בהחלט טריק אפקטיבי, ובישראל על אחת כמה וכמה. הרתיעה או החיוך שעולים מול הסרטונים האלה נוצרים בגלל הפרובוקטיביות שלהם. התגובה של הדחייה מול הפרובוקציה הזאת יכולה לעלות בחריפות לאו דווקא על ידי ניצולים או כאלה שיש להם קרבה אישית לנושא, כי הזיכרון הקולקטיבי קובע עמדות הרבה יותר מאשר הזיכרון האינדיבידואלי".

יובל ואוהד, סטודנטים לקולנוע המכונים debilim2, הם שיצרו את סרטון החניה. "להשתמש בדמות של היטלר", הם אומרים, "באייקון של הרוע, ובאמצעותה לצחוק על נושא קטן ולכאורה טיפשי, ועוד נושא ישראלי, יוצר התנגשות בין שני עולמות. הפער הקיצוני ביניהם הוא מה שגורם לסרטונים לעבוד".

.5 בגלל השמחה לאיד על היטלר המפסיד

"כשהיטלר מדבר על הבעיות שלו בשמירות או כשהוא כועס על מה שקרה ב'אח הגדול', אז האפקט המיידי הוא של הגחכה שלו", אומר איתמר לוין, חוקר שואה ומחבר הספר "מבעד לדמעות", שעוסק בהומור היהודי תחת השלטון הנאצי. "העוצמה של ההשתוללות שלו אל מול הדבר הטריוויאלי מציפה פתאום את כל המופרעות שלו. ב'הדיקטטור הגדול' של צ'פלין או ב'המפיקים' של מל ברוקס לא צחקו עליו? צחקו והגחיכו אותו. היהודים כבר בשנות ה-30 וה-40 צחקו על היטלר, אז אם צחקו בזמן אמת אז מותר גם היום.

"אבל, אם הכוונה היא לצחוק על משהו אחר, אז בעיני זו בעיה. השואה היא לא נושא שמשתמשים בו בתור מחאה. להבדיל, גם הטלאי על הבגד בגוש קטיף היה פסול. אלו דימויים שאסור לערבב אותם בשום דבר".

"זו בסך הכל הקצנה של הדמות של היטלר", אומר דני חנוך, ניצול שואה שעוקב בעניין אחר הסרטונים. "הם מביאים את הטמטום הקיצוני של המנהיג הנאצי לקצה של טירוף. הסצנה של חבורת הגנרלים המפוחדים שנוהים אחריו נכנסת כאן לקונטקסט של משהו טריוויאלי וזה רק מגחיך אותו. היטלר יכול להוות כר נרחב לבדיחות. הוא פאטליסט לא ריאלי, מטורף שהצליח למשוך את הקהל, ובסרטונים האלה יש אפקט אינפורמטיבי. בעיני זו תזכורת וחומר למחשבה על המוטרפות של היטלר. הסרטון על החניה הצחיק אותי כל כך כי אני רואה שם פוסט-דיקטטור שקוצצו לו כנפיו".

נתנאל רונן, מי שיצר את הסרטון בעל הנימה הפוסט-מודרנית משהו, שבו היטלר כבר לא יכול לשאת את הכתוביות שמדביקים לו, מסכים עם דני חנוך. "אני חושב שזו המוטיבציה לכך שעושים את הסרטונים האלה", הוא אומר. "אני גם מאמין שאת אלו שנוצרו בחו"ל יצרו יהודים. מי שלא יהודי יפחד לצחוק על זה, יהודים ישמחו להראות את היטלר במצבים נחותים".

.6 כי זו סצנה מעולה

"היטלר נורא עצבני בסצנה הזאת", אומר גיל רימון, תסריטאי ומומחה לתרבות רשת. "יש בה משחק חזק של ברונו גנץ, תגובות הגוף שלו, הצעקות. זה משחק אמין מצד אחד אבל גם מוגזם מצד שני, והוא מתקבל על ידינו כלגיטימי כיוון שככה אנחנו תופסים את הדמות של היטלר. אין הרבה סיטואציות שמישהו משתולל בצרחות כאלה ואנחנו מקבלים את זה כאמין. מלבד ההתנהגות של היטלר, יש סצנה שלמה שמאפשרת לבנות עליה הרבה סיפורים. מי שראה את זה פעם אחת כבר יודע מה סדר הפעולות ומוכן להן. הגנרלים שמצביעים על המפה, היד הרועדת שמסירה את המשקפיים, התשובה הלחוצה של הסגן, הבנות שמסתודדות בחוץ בדאגה. השימוש בסצנה תמיד משחק על זה שמצד אחד היטלר מלא זעם ומצד שני אין לו פתרון, מה שכמובן מסתיים בייאוש שלו".

לדברי יובל עברי, הסצנה מעניינת גם כי יש בה משהו דואלי: "מצד אחד, האימה שהיטלר מטיל, ומצד שני, הוא במצב פגיע. ההקשר שהסרטונים יוצרים, שלו כקורבן, מעצים את הפער הזה. גם העובדה ששומעים את הגרמנית ולא עשו דיבוב מחדדת את הפרדוקס".

.7 כי התגברנו נפשית על הנאצים

"אני מניח שאם התחלנו לצחוק על היטלר, זה סימן שהתבגרנו", אומר איתמר לוין. "כשכתבתי את 'מבעד לדמעות' התלבטתי מאוד, כי הומור ושואה לא הולכים ביחד. לאחר שזה התקבל בצורה טובה, הבנתי שעברנו שלב בהתבוננות שלנו על הדברים. מלות המפתח בהקשר של הסרטונים הן מינון ותזמון, כיוון שקצת הגחכה של היטלר שבאה לצד העובדות ההיסטוריות היבשות עשויה להיות עוד אמצעי לעורר תשומת לב של צעירים. יחד עם זאת, לא הייתי רוצה שהפעם הראשונה שהילדים שלי ייחשפו להיטלר תהיה בסרטונים".

נתנאל רונן סבור שהסרטונים הם סוג של ניצחון הישראליות: "אי אפשר להתגבר על השואה, אבל כל העניין הזה של בדיחות שחורות הוא סוג התמודדות עם הדמות הזאת".

בעיני גיל רימון, יש כאן ניסיון לנורמליזציה: הרבה אנשים מהדור השני והשלישי רוצים להיפטר מההתמודדות עם השואה כטאבו, כמשהו שאסור לגעת בו, וזו אחת הדרכים. יש בסרטונים האלה ממד של התגברות כי הם מעידים שכבר לא מפחדים מהיטלר".

.8 להפך. כי היטלר עדיין טאבו

"אני לא חושב שזה מעיד דווקא על התגברות", אומר עמרי הרצוג. "ההשוואה בין הרוע של הנאציזם לבין הרוע של מדיניות נוכחות החובה באוניברסיטה או של מדיניות הדוחות של עיריית תל אביב, ואפילו תלונות על הופעה - היא מצחיקה, מצחיקה באופן אסור, מתגרה וחצוף. היא ילדותית באופן המשחרר של המלה: היא מתעללת במפלצת, עושה ממנה צחוק, מבישה אותה, גוברת ומנצחת אותה.

"אך זה קורה כיוון שמדובר בסצנה מתוך סרט. ניסיונות לדובב את נאומיו הפומביים של היטלר, בזמן שהיה בשיא כוחו ועוצמתו, אינם מעוררים צחוק; הם מביכים וגורמים לאי-נוחות. במפלצת הזאת אי אפשר להתעלל, משום שהיא מטילת מורא. רק בבונקר הבדיוני, בגילומו של שחקן, כשהיא מותשת וכנועה, אפשר ללעוג לה".

גיא, שיצר את הגרסה שבה היטלר זועם על הכרטיסים להופעה של שלמה ארצי, הוסיף בצדה טקסט קצר המצהיר שאין בכוונת הסרטון לפגוע באיש. "היטלר זה טאבו", הוא אומר, "השאלה היא אם זה בכלל מוצדק שזה טאבו. גדלנו והתחנכנו לעטות על פנינו הבעה רצינית כשהמלה היטלר מוזכרת, כי בהקשר המקומי המשמעות היא שואה. בעולם היטלר מסמן עריץ מטורף עם כל מיני היבטים, וגל הסרטונים נוצר מתוך ההקשר הזה. ההתעסקות בדמות שלו מזכירה לי קצת את הילד שכולנו מכירים מילדותנו שצוחק בזמן הצפירה. למה הדחף הבלתי נשלט הזה לצחקק? כי זה כל כך אסור" .

.9 כי אין לנו כבוד להיסטוריה שלנו

"זו תוצאה של בעיה חינוכית", אומר בכאב אורי חנוך. "זה כנראה מצחיק את הדור השלישי, אולי גם את הדור השני. אני מתקשה להבין איך בכלל אפשר לחייך למראה הרוצח עם צלב הקרס שהרג ושחט. באמת יש כאן אנשים שבדרך כלשהי מסתכלים על הקטע הזה וזה מצחיק אותם?

"זה מאכזב וגם מחליא אותי. העובדה שיוצרים כאן בישראל מן גרוטסקה עם סקס, בעיות חניה ועוד פטפוטי סרק כאלה היא נוראה. זו זילות השואה. השואה צריכה להיתפס כדבר שאנחנו חייבים לזכור. כל בדיחה, כל דבר שמעלה חיוך, פוגע בזיכרון השואה".

לדברי פרופ' צימרמן, "מתקיים כאן אבסורד בכך שדווקא אנחנו ליברליים יותר. אנשים כאן לא מסתכנים במשהו שהוא לא חוקי. בהרבה ארצות, כמו גרמניה למשל, אתה מסתבך עם החוק אם אתה מייצר תכנים כאלו. אצלנו החוק או התקנות הפנימיות של החברות שמפעילות את זה באינטרנט לא חריפים כמו באירופה. בישראל הרי ניתן למצוא בספרייה את 'מיין קאמפף' בעוד שבגרמניה הספרים האלה לא עומדים חופשי על המדף".

.10 כי אנחנו איבדנו פרופורציה

"כשמלמדים בישראל את ההיסטוריה של מלחמת העולם השנייה, מתייחסים כמעט אך ורק לשואה", אומר גיל רימון. "זה טבעי, אבל יוצר זווית ראייה מאוד מצומצמת. לכן התגובה האינסטינקטיבית לסרטונים היא של חילול השואה. התפיסה החינוכית היא שאם נתייחס אל היטלר רק כמטורף, זה מצמצם את מה שקרה. בסרטונים האלה זו מעין חשיפה ראשונה לאיך היטלר מדבר כשהוא עצבני. הפתטיות שלו מפתיעה".

"למעשה, הפרודיה כאן מייצגת הפרטה של טראומה היסטורית", אומר עמרי הרצוג. "הדמון של היטלר עובר הפרטה כלפי ביטויים אחרים של רוע. אנחנו משתמשים בהיטלר כקללה, בשואה כמטאפורה, שלעומתה מודדים את מה שנתפס כרוע פוליטי או חברתי מקומי. חברי כנסת המכנים זה את זה נאצים ומחאות פוליטיות שבהן שמים טלאים על הזרועות הם רק חלק מהדוגמאות לכך. הפרודיה היא גם על האופן שבו התרבות הישראלית משתמשת בזיכרון ההיסטורי של השואה לצרכיה המיידיים בקלות דעת, כמעט באופן שרירותי. האירוניה של הסרטונים נובעת מכך שהם חושפים את חוסר הפרופורציה הזה, והם גם ביקורתיים ביחס אליה".

יובל עברי מוסיף: "החברה הישראלית צריכה את היטלר כטאבו, כצורר שחיסל יהודים. בזה אנחנו לא יכולים לשחק. והמעשה הזה הוא רדיקלי כי הוא למעשה מגחיך את איך שאנחנו מספרים לעצמנו את הסיפור היהודי-לאומי. זה מעניין לראות את זה בקונטקסט של איך בעצם אנחנו נוהגים להסתכל על השואה ואיזה שאלות אנחנו שואלים את עצמנו כחברה".

דני חנוך, בניגוד לניצולי שואה אחרים, לא דרש להסיר את הקטעים מיו-טיוב. "מה יש להילחם בזה בכלל? אין פה הרי נגד מי למחות. זה רק צריך לעורר בנו מחשבות וכדאי לבדוק אם זה לא תולדה של האופן שבו אנחנו מתעסקים בארץ עם השואה. הגיע הזמן שנשים קץ לכל מיני פרות קדושות ונפסיק להוליך אותן לכל מיני מקומות. אני מכיר בעובדה שרגשות זה דבר אינדיבידואלי, אבל אני לא סבור שכניצול שואה נגזר עלי להוקיע כל דבר שקשור להיטלר. די, אנחנו צריכים להשתחרר. כבר 65 שנה שאנחנו עוסקים בזה באובססיביות.

"אני מתנגד לתעשיית הנסיעות והמשלחות, שכבר מזמן הפכה לסוג של אורגזמה לאומית. המשמעות העיקרית של התופעה היא הרי בעיקר עסקית. אין שום ערך חינוכי לחשוף ילדים לערימה של אפר במיידאנק. מי שרוצה לנסוע ייסע בגפו עם אבא ואמא. אני מאמין שהסרטונים הם חלק מריאקציה לדרך שבה אנחנו מחנכים ומתייחסים לשואה".*

את הבמאי זה מצחיק

הדבר האחרון שבמאי הסרט "הנפילה" אוליבר הירשביגל ציפה לו היה שסצינת הבונקר עם ברונו גנץ בתפקיד היטלר בבימויו תהפוך לקטע בעל נופך קומי. הסרט אמנם זכה להצלחה גדולה בגרמניה כשיצא ב-2004, אך עורר ביקורת בשל התמקדותו במצבם הקשה של השרויים בבונקר ובשל העובדה כי הדמויות שורטטו בקווים אנושיים. בראיון ב"ניו יורק טיימס" סיפר הירשביגל שדואגים להעביר לו את הסרטונים הסאטיריים. "אני חושב שראיתי כבר בסביבות 145 כאלה", אמר. "לפעמים אני מנמיך את הסאונד וקורא רק את הכתוביות, ולפעמים הטקסט ממש מצחיק. אני מוצא את עצמי צוחק בקול רם על הסצנה שאני עצמי ביימתי. אי אפשר לקבל מחמאה גדולה יותר בתור במאי". שני הסרטונים האהודים עליו הם זה העוסק במותו של מייקל ג'קסון וזה שבו היטלר לא מצליח למצוא כרטיסים למחזמר "בילי אליוט".

העובדה שסצינה כה רצינית ודרמטית משמשת דווקא כדי להצחיק נתפסת על ידי הירשביגל כחיזוק לתמה של הסרט: "אני חושב שזה הוגן שמשתמשים בסצנות על האנשים השטניים האלה בתור בדיחה".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו