בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

פרשת קו 300, שלדון אדלסון ותוכנית שלום. עו"ד רם כספי יורה לכל הכיוונים

עו"ד רם כספי, תופר העסקאות של צמרת הפוליטיקה והעסקים, יורה לכל הכיוונים: היועץ המשפטי לשעבר יוסף חריש טוען שהחנינות לראשי השב"כ בפרשת קו 300 נרקמו מאחורי גבו? כספי טוען שחריש ניסח את הבקשות בעצמו. נתניהו? לא מסוגל לקבל החלטות. שלדון אדלסון? סכנה לדמוקרטיה. תהליך השלום? הוא נתן לסלאם פיאד הצעה מצוינת. אולמרט? ראש הממשלה הכי טוב שהיה כאן בזמן האחרון. והון ושלטון? קשר מובן מאליו, וטוב שכך - בעיקר כשזה קורה במשרד עורכי דין מסוים

תגובות

"ישבה לה חבורה שכזו ובפעולה שדמתה יותר מכל לישיבה של חונטה במדינה דרום-אמריקאית, נידחת דאגה להסיר את החבל מעל צווארה" (מאמר המערכת של עיתון "חדשות" 26.6.86)

כשנתיים לפני פרסום המאמר, בלילה שבין 12 ל-13 באפריל 84', השתלטו ארבעה מחבלים על אוטובוס בקו 300 מתל אביב לאשקלון, והחזיקו בנוסעיו כבני ערובה. למחרת לפנות בוקר, לאחר שעות מורטות עצבים, הצליח כוח צה"ל להשתלט על האוטובוס החטוף ולשחרר את נוסעיו. בפעולת החילוץ נהרגו חיילת ושניים מארבעת המחבלים. שני המחבלים האחרים נלכדו, נכבלו והובלו לשדה סמוך לחקירה. ראש השב"כ, אברהם שלום, שנכח במקום, הורה לאנשיו להרוג את השניים ללא משפט. באותו רגע, בשעת בוקר מוקדמת ובלב פרדס נטוש ליד דיר אל-בלח שברצועת עזה, החלה אחת הפרשות המסעירות שהתרחשו בישראל מאז ומתמיד.

 עו"ד רם כספי במשרדו לצד תמונת הוריו מיכאל ועדה, עם עו"ד חן דקל. למה אנחנו פוגעים בעצמנו? | צילום: רלי אברהמי

ההודעה הרשמית של מערכת הביטחון מסרה שכל ארבעת המחבלים נהרגו בפעולת החילוץ, אולם תצלומים שבהם נראו שני מחבלים מובלים על רגליהם מהאוטובוס, פורסמו בעיתונות והבהירו כי הגרסה הרשמית היא שקרית. שתי ועדות (זורע ובלטמן) מונו בזו אחר זו לחקור את האירועים, אולם שלום ובכירים נוספים בשב"כ, שביקשו לטשטש את מעורבותם ברצח, שיבשו את עבודתן, בדו ראיות והסיטו את האשמה אל יצחק מרדכי, אז קצין צנחנים וחי"ר ראשי, שנכח גם הוא באירוע. כתוצאה מכך, הפך מרדכי, שהיכה גם הוא את החוטפים בחקירה לאחר מעצרם, לחשוד העיקרי.

הפרשה הזאת, על גלגוליה, היתה עלולה להיקבר ולהישכח לעד, לולא התערבותם של שלושה אנשים בעלי מצפון מצמרת השב"כ. בשלהי 85', תבעו ראובן חזק, פלג רדי ורפי מלכא משלום שיתפטר בעקבות מעשיו - מההוראה הבלתי החוקית להרוג את החוטפים ועד מסע הטיוח המאורגן לפני ועדות החקירה. כעבור חודשים הם אף הרהיבו עוז והביאו את דבר ההריגה והטיוח לאוזניו של היועץ המשפטי לממשלה, פרופ' יצחק זמיר. זמיר והפרקליטות דורית ביניש ויהודית קרפ היו בני בריתם של השלושה בקרב מול צמרת השב"כ, שבשיאו הגיש זמיר למשטרה תלונה חריפה שכללה את פירוט החשדות החמורים.

היו אלה ימיה הקשים ביותר של מערכת אכיפת החוק בישראל - זמיר וביניש חששו שהשב"כ מאזין לשיחות ביניהם, וכצעד מונע נהגו לשוחח ביניהם במסדרונות משרד המשפטים. שמועות זדוניות ייחסו לביניש מניעים אישיים, זרים, בעיסוקה הבלתי מתפשר בפרשה. הנהגת המדינה התייצבה בתוקף לימין השב"כ. ממשלת הרוטציה היתה אז בשלטון: שמעון פרס היה ראש הממשלה, ויצחק שמיר שר החוץ. השניים, שמחלוקות גדולות שררו ביניהם כמעט בכל עניין, התאחדו בפרשה הזאת והעניקו גיבוי נחרץ לשלום ואנשיו.

וגם עו"ד רם כספי, מקורבו של פרס, היה שם, בתפקיד מפתח כפול: הוא שימש בהתנדבות כיועצם הפרטי של פרס ושמיר, ולבקשתו של פרס, תיפקד גם כפרקליטו של ראש השב"כ שלום. שיתופו של פרקליט פרטי בפגישות מסווגות של שרים בכירים עם צמרת השב"כ ומשרד המשפטים, היה הצהרה על זהות האינטרסים בין הדרג המדיני לראש השב"כ, אל מול התביעה של מערכת אכיפת החוק הממלכתית, להעמיד לדין את שלום ולכפות את הדין על ארגון הביטחון החשאי. היועץ זמיר יצא אז בביקורת חריפה בעיתונות נגד "תופעת יועצי חצר", אך כספי המשיך לשרת במסירות את הממלכה. "פרס ושמיר טענו שאם תיפתח חקירה, תיפתח תיבת פנדורה מימי בן גוריון ועד היום", מוסר עתה כספי את גרסתו לאירועים, "והם אמרו בנחרצות: לא תהיה חקירה. אך זמיר עמד על כך שתתנהל חקירה, ועוד באשמה של רצח".

יממה קדחתנית

ביוני 86', בצעד קיצוני שהבהיר כי בישראל מנגנוני הביטחון החשאיים חזקים משלטון החוק, הודח זמיר מתפקידו. לכיסא היועץ הוצנח שופט בית המשפט המחוזי, יוסף חריש. זמן קצר לאחר מינויו, ב-24 ביוני, אמור היה חריש להודיע בישיבה קריטית בלשכתו של פרס - שאליה הוזמנו גם שמיר, שרים בממשלה וכמובן כספי - אם הוא מתכוון למשוך את התלונה שהגיש זמיר למשטרה, או להמשיך בהליכים.

שמיר ופרס רצו להגיע לישיבה הגורלית מוכנים, וימים ספורים לפניה התקשר שמיר לכספי. "דיברנו באותה תקופה כל יום", מספר כספי. "באותה שיחה הוא אמר לי שח"כ יורם ארידור העלה בפניו את האפשרות להעניק חנינה לראשי השב"כ, עוד לפני שהורשעו בדין. שמיר ביקש ממני לבדוק את העניין מבחינה משפטית". כספי התפנה מעיסוקיו האחרים, עיין במרץ בפסקי דין שעסקו בסמכויות החנינה של הנשיא, והגיע למסקנה שכך אכן אפשר להתיר את התסבוכת.

יום הפגישה הגורלית בלשכתו של פרס הפך למאמץ קדחתני של כספי לרקוח פתרון שיחלץ את ראשי השלטון מהמצוקה שאליה נקלעו. בשעות הבוקר, הוא התקשר לידידו, עו"ד יעקב נאמן, מקורבו של הנשיא חיים הרצוג ושותפו במשרד עורכי הדין הרצוג-פוקס-נאמן. "אמרתי לו: 'יעקב, תשמע, כל המדינה רוגשת ורועשת. אתה מוכן לעשות בדיקה משפטית עצמאית, אם לנשיא יש סמכות לחון עבריינים גם אם לא הורשעו?' אחרי שעה נאמן צילצל ואמר: 'הגעתי לאותה מסקנה כמוך, זה אפשרי'. ביקשתי ממנו לבדוק במהירות אם הנשיא ייאות לראות אותנו בערב. נאמן הכיר את הרצוג טוב, הוא חזר אלי ואמר לי שהנשיא מוכן לראות אותנו. חריש היה אמור לתת את התשובה שלו בשש בערב".

הבכירים שהתכנסו במשרדו של פרס ציפו לשמוע מחריש שהחקירה יורדת מעל הפרק, מתוך הנחה שגם לו ברור כיצד ולאיזו מטרה מונה לתפקיד. אולם היועץ הטרי הימם את הנוכחים: הוא הודיע שבכוונתו להמשיך את החקירה הפלילית נגד ראשי השב"כ. "וואו", פולט עו"ד כספי זעקה חרישית, שעה שהוא משחזר את הרגע, "הפנים של כולם פשוט נפלו. פניתי אל חריש ואמרתי לו: 'אדוני היועץ המשפטי, עלה רעיון. האם אפשר ללכת לנשיא ולסגור פעם אחת ולתמיד את הנושא הזה בחנינה?'"

כספי מספר כי חריש ביקש חצי שעה לחשוב על הרעיון, ובינתיים הוא פנה בהתרגשות לנוכחים: "אמרתי, רבותי, אני לא יודע אם זה יכול לעבוד. בחוץ ממתינות רשתות טלוויזיה, עיתונאים, מצלמות. אני רוצה ללכת לדבר עם הנשיא, לשאול אותו אם הוא בכלל מוכן לעניין הזה". כספי יצא מהחדר והתקשר לעו"ד נאמן. "אמרתי לו 'בוא לבית הנשיא, ותודיע לו שאנחנו מגיעים'", הוא מספר. "יצאתי ממשרד ראש הממשלה וכשהגעתי, יעקב חיכה לי בכניסה. הנשיא קיבל אותנו, הבהרנו לו שקורה פה דבר שיכול לגרום נזק אדיר לביטחון המדינה".

הרצוג הסכים, אבל היו לו כמה תנאים. אחד מהם היה לפגוש את ראש השב"כ אברהם שלום באופן אישי. כספי הזעיק את שלום לבית הנשיא ושם, בחדר האורחים האלגנטי, התרחש מחזה יוצא דופן, כפי שתיאר עו"ד יחיאל גוטמן בספרו "טלטלה בשב"כ": ראש השב"כ התייפח מול עיניו מלאות ההזדהות של הנשיא. "זו היתה פגישה שארכה 20 דקות", נזכר כספי שהמתין בחוץ, "ושלום יצא ממנה מאוד נרגש. הבנתי שזלגו לו דמעות במהלכה".

המלודרמה השפיעה על הרצוג, שהודיע לכספי שהוא מוכן ללכת על הפתרון מעורר המחלוקת ולחתום על החנינות במספר תנאים, ובהם שהקבינט הביטחוני ושר המשפטים ימליצו על כך והיועצת המשפטית של בית הנשיא תאשר את חוקיותו. "בלילה התכנסנו במשרדו של יעקב נאמן בטלביה בירושלים - ראשי השב"כ, עבדך הנאמן וגם חריש. היינו צריכים לנסח את בקשות החנינה. הדברים צריכים להיאמר: במשך כל הלילה ישב איתנו במשרד היועץ המשפטי לממשלה בכבודו ובעצמו, עבר על כל בקשת חנינה של כל אחד, תיקן ואפילו שיפץ אחת מהן".

תרומה צנועה להיסטוריה

אך כאן לא הסתיימה הדרמה. בשתיים בלילה התחולל משבר כשאיש השב"כ יוסי גינוסר, שישב כחבר בוועדת זורע וסייע בטיוח הריגת המחבלים, סירב לחתום על בקשת החנינה. "הזעקנו למשרד את דובי ויסגלס, שייצג חלק מאנשי השב"כ", מספר כספי, "ואז חריש הציע שגינוסר יכתוב: 'טוענים כי עברתי עבירה', ולא יודה במפורש, וגינוסר חתם. בחמש וחצי בבוקר, השמש זורחת במזרח, אנחנו עם זיפי זקן, מגיעים למשרד ראש הממשלה, שם מתכנס הקבינט, כל השרים היו בעד, למעט שניים: אריאל שרון שחשב שאנשי השב"כ לא זקוקים לחנינה, ועזר ויצמן, שטען כי היא לא מגיעה להם".

לפני חודשיים טען חריש בכנס של לשכת עורכי הדין שבו השתתפו היועצים המשפטיים לדורותיהם, שהחנינות היו "מזימה נגדו". כספי התפוצץ. "רק בעת האחרונה אמרתי לעצמי, פעם אחת צריך לגלות זאת לציבור, שיידע שכל מהלך החנינות, מתחילתו ועד סופו, היה בגיבויו של היועץ המשפטי לממשלה. המעורבות של חריש היתה אקטיבית. הוא ישב לילה שלם ותרם לניסוח בקשות החנינה. איך הוא יכול היה לומר לכלי התקשורת בבוקר שאחרי, 'אני הופתעתי'? וקראתי שלאחרונה אמר שהחנינות היו 'מזימה נגדו'. כבר ביקרו אותי ואת נאמן שפעלנו על דעת עצמנו. זה פשוט לא נכון - כל צעד ושעל היה בהסכמתו של חריש".

כספי עצמו תרם באותו לילה תרומה צנועה להיסטוריה, כשהמליץ לאברהם שלום להוסיף לבקשת החנינה שלו את המלים "פעלתי ברשות ובסמכות", ובכך לגלגל את האחריות למעשים אל הדרג המדיני, ובעיקר אל שמיר, שכיהן כראש הממשלה בליל הרצח. "אברהם שלום דבק עד היום בכך שהוא פעל ברשות ובסמכות", מגלה כספי. "כששמיר שאל אותי, 'למה כתבת את צמד המלים הזה?' השבתי לו: 'זו בקשת חנינה של אברהם שלום ולא שלך'".

היממה שבה הצליחו כספי וחבריו לחלץ את ראשי השב"כ מאימת הדין, צרובה בתודעתם של כמה אנשי משפט כאחד מרגעי השפל של הדמוקרטיה הישראלית, אולם בזיכרונו של כספי היא חקוקה כמעט כרגעי חסד. אם היום הוא טוען ששרים מפחדים להזיז כוס קפה ממקום למקום, הרי שאז, באמצע שנות ה-80 העליזות, אפשר היה לארגן חנינות לחשודים ברצח ובבידוי ראיות בתוך 24 שעות ולסיים בכך פרשה נפתלת ומדממת.

לפי תפיסתך, כך צריך לפעול שלטון, כמו בפרשת קו 300?

"בהחלט. תאמין לי שמנענו פתיחה של תיבת פנדורה. אני גאה מאוד במעורבות שלי בפרשה. פרשת קו 300 היתה הפעם האחרונה שבה הרשויות, עד הנשיא, נתנו את ידן למעשה אצילי של חנינה ללא חקירה וללא העמדה לדין, כי הם הבינו שהאנשים שהיו מעורבים בה פעלו כך במשך שנות דור ולמען ביטחון המדינה. היום, לצערי, פעולה למען ביטחון המדינה לא מעניקה הגנה אבסולוטית. מלבד זאת, ושוב לצערי, הסדר כזה לא היה מחזיק מעמד היום כי היו מוגשות אלף עתירות לבג"ץ. אני ככלל הייתי מצמצם את זכות העמידה של העותרים הציבוריים".

למה אנשים שרצחו וחיפו וטייחו ושיקרו, לא צריכים להיענש?

"מהסיבה הפשוטה שהם פעלו מתוך אמונה שזה למען ביטחון המדינה".

זה לא ביטחון מדינה, זה פשע. מדוע אנשי השב"כ לא היו ראויים לשבת מאחורי סורג ובריח?

"קדמו לכך מעשים, עוד מהתקופה של בן גוריון. האם את הדברים שאתה אומר על קו 300 היית אומר גם על לילהאמר, שם נהרג מלצר מרוקאי בטעות? מדינה שמתגוננת מול מעשי טרור, לפעמים צריכה לנקוט פעולות שלא בדיוק תואמות את הוראות החוק, ולדעתי צריך להתאים את הדין הבינלאומי למלחמה בטרור. אנשי השירות הראו לי פרוטוקול שבשעתו הופיע היועץ המשפטי לממשלה חיים כהן, שהוא מגדולי המשפטנים, בכנס של השב"כ ואמר להם: 'אני יודע בדיוק מה אתם עושים, תמשיכו לעשות את זה ותיזהרו שאני לא אתפוס אתכם'.

"הערצתי את אברהם שלום, הוא איש זך שנגרם לו עוול גדול מאוד, שנאלץ לבקש חנינה מול האיום שיפתחו נגדו בחקירה. מאז סיום הפרשה שלום העניש את עצמו, ואני לא יודע למה, אין לו שום סיבה להעניש את עצמו. הוא היה צריך היום לעמוד בישראל בראש חברה גדולה: חברת חשמל, רשות הנמלים. פרס, שהוא בעיני אחד מגדולי עולם, גילה מנהיגות בפרשה הזאת כיוון שהוא הלך למהלך ביודעו שתהיה עליו ביקורת ציבורית. אני משוכנע עד היום שלא היתה צריכה להיפתח חקירה בעניין".

ביניש היתה משוכנעת שצריכה להתנהל חקירה.

"היינו חלוקים. בקו 300 ביניש צדקה מבחינה משפטית טהורה, אבל יש גם שיקולים מעבר למשפט. ואם למען ביטחון המדינה חשב מי שחשב שצריך לחסל טרוריסט, אז שהוא יחוסל, ואני לא חושב שצריך לפתוח לו תיק חקירה על רצח. גם חיסולו של מחמוד אל-מבחוח הוא בעיני לא תיק של רצח, זה תיק של ביטחון המדינה, זה תיק של גבורה עילאית, שהאיש הזה החזיר את נשמתו לבוראו".

תוחזר הוועדה המסדרת

ההגנה שכספי מעניק לשלטון - מפרשת קו 300 ועד פרשות אולמרט - היא טבעית, אם לוקחים בחשבון את הסביבה שאליה נולד לפני 71 שנים ובו עוצבה אישיותו. בחדר הישיבות המשקיף אל הים ואל יפו במשרדו במרכז תל אביב, מול ציור של עליזה אולמרט, תלויות תמונות בשחור-לבן של אביו של כספי מסתודד עם בן גוריון לצד גזיר עיתון מצהיב וממוסגר של העמוד הראשון בגיליון הראשון של "לתמורה", ביטאונה של רפ"י. לא במקרה הפך כספי בשנים האחרונות לדוברם המושחז והגלוי ביותר של אנשי ההון והשלטון. קרל מרקס קבע כי ההוויה היא שקובעת את התודעה, וכספי נולד אל תוך הוויה שבה לא היו קווי גבול שיחצצו בין כסף וכוח שלטוני. "ההון לא יכול לפעול באופן חופשי ללא גיבוי השלטון. כך נבנתה המדינה וכך פועל כל העולם", הוא אומר.

את בן גוריון הכיר כשהיה ילד. אביו, עו"ד מיכאל כספי, שייסד את משרד כספי ושות', היה חבר מפא"י ורפ"י ופרקליטם של בן גוריון ובנו עמוס, ישראל קסטנר ובכירים נוספים בצמרת הפוליטית והעסקית של ישראל. כמו אביו, גם כספי הצעיר השכיל לגייס במשך השנים את אנשי ההון כלקוחות (רשימה חלקית ביותר: בנק הפועלים, יעקב ועופר נמרודי, האחים עופר, בני שטיינמץ, אלפרד אקירוב, יוסי מימן) וטווה קשרי זהב עם הצמרת הפוליטית לדורותיה.

משה דיין, שכספי ניסה להריץ לראשות ממשלה בשנת 69', נהג להזהיר אותו שגם שיחה בשלוש עיניים מודלפת. מנחם בגין השאיל לו בלייזר קצר שהגיע עד המרפקים. עם רבין הוא עישן סיגריות קנט בשרשרת. את פרס ייצג בהתנדבות בעניינים אישיים ופעל בשליחותו בנטרול מוקשים לאומיים רגישים, כמו פרשות פולארד וקו 300. שרון אכל איתו מנדרינות בפרדס בחוות השקמים, כשרתם אותו לגייס את פרס לממשלת ההתנתקות. עם אולמרט הוא נהג להיפגש בקביעות. עם אהוד ברק ונילי פריאל הוא סעד לא פעם בביתם הנוצץ שבמגדלי אקירוב.

כספי הוא איש מפלגת העבודה כבר שנים ארוכות. בבחירות 2006 תמך בקדימה בראשות אהוד אולמרט, ושימש כיו"ר המשא ומתן הקואליציוני מטעמה. בבחירות האחרונות חזר לחיקה של מפלגת האם.

מה אתה חושב על הסתירה בין תפקידו של אהוד ברק כיו"ר העבודה, לבין רמת החיים מנקרת העיניים שבה הוא חי?

"זה לא מפריע לי. קל מאוד לתקוף אותו על רמת החיים שלו, אבל הוא הרוויח הכל ביושר. יש אנשים שאומרים שבגלל שהוא מנהיג העבודה הוא צריך לחיות בדירה יותר צנועה. ביג דיל. יצחק בן-צבי גר בצריף, אבל התקופה הזאת נגמרה. הייתי בביתו של ברק מספר פעמים, ואני מקווה מאוד שאמשיך להתארח בו. ברק הוא בעיני סמל ודוגמה לעם שנוצר לנו כאן, החייל המעוטר ביותר שתורם כל יום לביטחון המדינה. כל הזמן תוקפים אותו ואני לא מבין מדוע. לצערי, ברק בשבתו כיו"ר מפלגת העבודה, רחוק מכהונת ראש ממשלה. אני הייתי משנה את השיטה במפלגת העבודה וגם במפלגות אחרות, כך שהפריימריז יבוטלו ויחזרו לשיטת הוועדה המסדרת".

מכל ראשי הממשלה שהכרת, מי היה הטוב ביותר בשנים האחרונות?

"תופתע לשמוע שראש הממשלה הכי טוב שהיה לנו בשנים האחרונות הוא אולמרט. הוא היה ראש ממשלה מעולה".

מה המורשת שלו? שש חקירות ושתי מלחמות?

"במלחמת לבנון אהוד אולמרט עשה פעולה נכונה, שאם לא היה עושה אותה, אז היה צריך באמת להקים את ועדת וינוגרד. מה שעשה הוכיח את עצמו, ואני מקווה מאוד שחיזבאללה למדו לקח. כשהתחיל המבצע בעזה, התקשרתי לאולמרט ואמרתי לו: 'יש לי רעיון, תזמין את וינוגרד לישיבת הקבינט, שיגיד לך מראש, אם להפציץ מהאוויר או להכניס כוחות קרקע. אבל שלא יבוא לאחר המבצע ויגיד: הייתם צריכים לעשות כך או כך'. אולמרט צחק. זה מה שאני קורא חל"ם - חוכמה לאחר מעשה. ולגבי החקירות, אני מאמין שהוא נכנס לבית המשפט חף מפשע וייצא משם חף מפשע. אני מאחל לעם ישראל שאולמרט יחזור לתפקידים ממלכתיים".

באמצעות השותף עו"ד נבות תל-צור, מייצג המשרד של כספי את אולמרט במשפטו, והיחסים בין כספי לאולמרט נותרו קרובים. לאחרונה בוחן כספי הקמת קרן לגיוס תרומות למימון משפטו של אולמרט. הוא גם מספר לראשונה, כי חודשים לפני שהפרשה התפוצצה בקול רעש גדול, ידע כי התובע במשפט אולמרט, עו"ד אורי קורב, מלגלג על מערכת המשפט בפני הסטודנטים שלו. "ידעתי שהוא מפטפט את עצמו לדעת", מגלה כספי. "אמרו לי את זה חודשיים-שלושה לפני שזה התפוצץ".

יש לי תוכנית

עד שאולמרט יחזור, כספי נותר עם בנימין נתניהו, שבניגוד לקודמיו, לא הפך את הפרקליט הממולח והססגוני לאחד מאנשי סודו. כספי אינו נפעם מביצועיו של נתניהו: "הוא נבחר על ידי הימין והוא שבוי שלו. הקואליציה שלו מושתתת על שותפות עם ש"ס וישראל ביתנו, שלא לדבר על כך שיש גם חדירה גדולה מאוד של הימין הקיצוני לתוך הליכוד. לו נתניהו היה באמת רוצה להיות בן גוריון או בגין, והיה שם את עתידו של עם ישראל לנגד עיניו, הוא היה מכונן ממשלה רחבה עם קדימה, גם במחיר של פרישה של שתי המפלגות שהזכרתי. לצערי, בעניין הזה הוא כשל".

בניגוד לאולמרט, נתניהו בעיניך אינו מנהיג שמקבל החלטות?

"נכון מאוד".

לו כספי היה מוצא ערוץ אל נתניהו, היה ממליץ לו להגיע להסדר עם הסורים "שלשום" ולרדת מרמת הגולן לגבול הבינלאומי; לשחרר מאות אסירי פתח, כולל מרואן ברגותי, "בלי קשר לגלעד שליט"; אם היה יכול ללחוש על אוזנו של נתניהו, היה מאיץ בו לחתור להסכם עם הפלסטינים ולחזור לקווי 67' מהר ככל האפשר. ואם חמאס ינהיג את הפלסטינים, הוא ימליץ לנהל משא ומתן גם עמו. את המאחזים הבלתי-חוקיים הוא היה מעיף מזמן, ובשכונות הערביות במזרח ירושלים הוא לא היה בונה אפילו מרפסת יהודית אחת.

גם הסיסמאות של נתניהו על "אחדות ירושלים לנצח" נשמעות לו חלולות. לפני כשבועיים גלשה המכונית שלו בדרך לרמאללה, לפגישה עם ראש הממשלה הפלסטיני סלאם פיאד. בפגישה, שבה השתתף גם עו"ד יוסי ארנון, פרש כספי לפני פיאד את תוכנית השלום שלו, שכוללת את חלוקתה של ירושלים, כך שכל השכונות הערביות ייכללו בפלסטין, היהודיות בישראל, ועל האגן הקדוש יחלוש גוף ריבוני משותף שיפעל בחסות החוק המנדטורי, כשלכל צד חזקה בלעדית על המקומות הקדושים לו. הפנטזיה הזאת תהיה פטורה ממסים ויחול בה איסור מפורש להחזיק כלי נשק ולבצע חפירות ארכיאולוגיות. "בין החלק המזרחי לחלק המערבי של ירושלים תהיה חומה", מפרט כספי, "ומי שרוצה להיכנס לישראל, יהיה צריך לעבור בנקודות מעבר, עם ביקורת ביטחונית ואולי אף ויזות".

הוא מספר כי "לפני ועידת קמפ דיוויד ב-2000 נתתי את התוכנית לברק, שלקח אותה איתו, אך לא העלה אותה במשא ומתן. אחרי הוועידה שאלתי אותו מדוע לא השתמש בתוכנית, והוא השיב לי שהיועץ המשפטי אליקים רובינשטיין אמר לו שאין דבר כזה בעולם 'ריבונות משותפת'. השבתי לו: גם עיר כמו ירושלים אין בכל העולם".

למגינת לבו של כספי, כל הרעיונות האלה נעדרים מסדר היום של נתניהו. "עד היום לא ראיתי את המנהיג הגדול שיתחיל להוליך את עם ישראל למחוזות יותר בטוחים", הוא אומר.

בינתיים, הוא נדרש למי שנחשב לחברו של נתניהו: איל ההון שלדון אדלסון, הבעלים של העיתון "ישראל היום", שאת התעצמותו מגדיר כספי כלא פחות מ"סכנה לדמוקרטיה".

המטרה: "ישראל היום"

לפני פחות משנתיים יזם פרס בירושלים את "ועידת הנשיא" הגרנדיוזית, בהשתתפות נשיא ארצות הברית ג'ורג' בוש. מי שסייע לקיום האירוע היה אדלסון, שתרם שלושה מיליון דולר ולוהק כנואם האחרון באירוע, אחרי פרס ובוש. כספי שנכח במקום, השתגע מגינוני הכבוד שבהם נהגו בגביר האמריקאי.

"לאן הגענו?" הוא שאל בכעס, "למה המדינה לא יכולה לממן אירוע כה חשוב? למה אנשים שתרמו כסף צריכים לעלות לבמה ולנאום?" מי שהרגיע את הרוחות היה יעקב נאמן, שהציע לו בתום האירוע להיפגש עם אדלסון בסוויטה של איל ההימורים במלון המלך דוד בירושלים. אל הפגישה הצטרפו הלקוחות יעקב ועופר נמרודי, מבעלי העיתון "מעריב". "שוחחנו על המזרח התיכון", מספר כספי, "אדלסון הוא איש הימין הקיצוני. מבחינתו, ארץ ישראל השלמה היא ערך עליון. אמרתי לו: 'קל לך לדבר כשאתה יושב בארצות הברית ומגיע לכאן במטוס פרטי'. התפתח בינינו ויכוח. אמרתי לו שאני חושב שהפתרון היחיד הוא שתי מדינות לשני עמים עכשיו".

"אם הדעות שלך יתקבלו, עדיף שתוציא דרכון אמריקאי", אמר אדלסון לכספי בישירות. "נעלבתי ממנו", מודה כספי. "אני דור שביעי בארץ מצד אבי, דור שמיני מצד אמי, נולדתי בעיר העתיקה בירושלים, ומישהו אומר לי: תבקש דרכון אמריקאי. מי הוא?! הוא יגיד לי להפוך לאמריקאי?!" את אדלסון הכיר כספי עוד לפני הפגישה הטעונה, כשביקש לרכוש מידיו של נמרודי את השליטה ב"מעריב" לפני שלוש שנים. "אדלסון ניהל משא ומתן קשוח מאוד עם עופר", מעדכן כספי, "ומעמדה כזאת, כאילו הוא עושה טובה. התרשמתי שהוא איש קשה מאוד".

לפני מספר חודשים התקשר כספי ליו"ר מרצ, ח"כ חיים אורון, והציע לו להגיש הצעת חוק שמטרתה לנטרל את העיתון של אדלסון. "ג'ומס", הוא אמר לו, "הכנתי הצעת חוק שמטרתה למנוע מאזרח זר להחזיק יותר מ-49% בעיתון, כפי שהחוק מחייב אדם המחזיק בערוץ טלוויזיה". אורון, שכמו כספי מאמין שעיתון שמחולק בחינם הוא "תופעה חמורה", השיב כי הוא לא סבור שאפשר לפתור את הבעיה באמצעות חקיקה אלא באמצעות ההגבלים העסקיים. גם ניסיונותיו של עופר נמרודי לשכנע את אורון להתגייס, לא הועילו.

הצעת החוק הזאת, טוען כספי, היא אינטרס של כל בעלי העיתונים בישראל. "נוני מוזס ודאי תומך בחוק כזה", הוא אומר. "אני חושב שגם עמוס שוקן היה צריך להצטרף לדבר הזה, והוא לא הצטרף מכיוון שהוא מדפיס ומפיץ את 'ישראל היום' וחבל, כי אם העיתון הזה ימשיך להתקיים בעתיד, ואם חס ושלום איזה עיתון אחר ייפול, ואדלסון ישתלט על בית הדפוס שלו, גם 'הארץ' יסבול מזה".

אדלסון יוכל להעביר את המניות לבתו, תושבת הארץ.

"מה אתה חושב, שלא חשבתי על זה? אז כתבתי בהצעת החוק, שמימון או ערבויות של זר, דינם כדין החזקת אמצעי שליטה. אני צריך להסביר את העניין, או שזה ברור?"

ברור לגמרי.

"דרך אגב, העם היהודי הוא עם סופר חכם, זהו העם אולי החכם בעולם".

מה הבעיה שלך עם "ישראל היום"?

"יש לי בעיה עם חלוקה בחינם. כל אדם שרוצה לפעול בתחום מסוים במשק, יכול להוריד מחירים על מנת לגייס לקוחות. זכותו לעשות את זה, ובלבד שהדבר לא ייעשה במחירי היצף. ואם אדלסון, שהוא איש אמיד מאוד, יכול להוציא עיתון ולחלק אותו בחינם, הוא גורם לכך שיש כאן תחרות לא הוגנת כלפי התקשורת המקומית. גם חוק ההגבלים קובע שאם לאדם יש מונופול, הוא לא יכול להפעיל את הכוח שלו על מנת לדרוס את המתחרים. אדלסון הוא אמנם לא מונופול, אבל הוא מונופול כלכלי במובן הזה שהוא יכול להביס את כל מתחריו. בוא ניקח יצרנים של לחם אחיד או גבינות עזים. למה אני אומר גבינות עזים? כי אני אוהב גבינת עזים. זה יופי של מוצר. בא בעל הון ואומר: אני עכשיו פותח כאן מחלבה לגבינת עזים ואני מחלק את זה חינם לתושבי ישראל. מחיאות כפיים. אבל אז בתוך שבועיים, כל יצרני הגבינות האחרים לא מתקיימים, כי אף אחד לא יקנה".

מותר לו. זה שוק חופשי.

"זה לא שוק חופשי, זה שוק טרוריסטי".

מדוע טרוריסטי? האזרחים מרוויחים מוצר בחינם.

"יכול להיות שבהתחלה הם יקבלו עיתון חינם, מחיאות כפיים. אבל בוא נדמיין ששלושת העיתונים הגדולים לא יתקיימו, ואז הוא יחליט לגבות שישה שקלים לעיתון. זה אסור לו? לדעתי זה אסור לו כמו שזה אסור למי שירצה לחלק לחם בחינם או גבינות עזים".

סיטואציה כזאת לא התרחשה במוצרים כמו גבינות או לחם, אבל חינמונים יש בכל העולם החופשי.

"היא לא קרתה מפני שאין משוגעים. תראה, אם איל התקשורת רופרט מרדוק היה בא לישראל ואומר: אני מקים חינמון, הייתי אומר: יש פה שיקול עסקי. אני לא אומר את זה על אדלסון. לדעתי האינטרס שלו הוא פוליטי".

לסייע לנתניהו?

"אני חושב שהעיתון הזה גורם לו יותר נזק מאשר תועלת. מכיוון שאנשים אומרים, בדיוק כמו שאתה אומר, זה עיתון של ביבי".

ב"ישראל היום" אתה לפחות יודע את מי משרתים. בעיתונים אחרים יש הרבה "לקוחות" שמקבלים יחס רך ואנחנו לא יודעים על קיומם.

"אני לא מקבל את זה, כי אני קורא את כל העיתונים האלה יום-יום. אני לא ראיתי שהם נתנו פרוטקציה למישהו".

אתה בעד הצעת חוק שתאסור על אדם שהורשע בפלילים להיות בעלים של עיתון?

"אני יודע למה אתה מכוון (הרשעתו של מו"ל 'מעריב', נמרודי, בפלילים), ואני לא אענה על זה. אני רק יכול להגיד לך שאם אזרח זר שולט באמצעי תקשורת חשוב, יש זכות למדינה להגיד לו: 'אדוני, אתה לא תשלוט בעיתון או בטלוויזיה'. אם זר יכול לשלוט בעיתון, שיורידו את המגבלה על הטלוויזיה. אבל העוקץ הוא לא בזה. העוקץ הוא בחלוקה חינם, לכן יש הצעת חוק אחרת, שתוקפת את התופעה דרך המחיר ולא דרך הבעלות".

ואולי אתה מנסה לפגוע ב"ישראל היום" כי אתה מנוטרל ממעגלי ההשפעה סביב נתניהו?

"אני אהיה המעריץ מספר אחת של נתניהו ואפרסם מודעה של עמוד בכל העיתונים, כולל באיך קוראים לעיתון הזה, 'ישראל היום', אם הוא יעשה הסדר בימינו עם הפלסטינים. ובמודעה תתנוסס תמונתו לצד תמונותיהם של בן גוריון ובגין".

דואט עם ג'קי מצא

לפני כשבועיים, כשכספי יצא מלשכתו, הוא פגש במבואת משרד עורכי הדין שלו את ראש רשות המסים לשעבר, ג'קי מצא, שנאשם בקבלת שוחד משני חברי מרכז הליכוד. מצא, שמיוצג גם הוא על ידי השותף, עו"ד תל-צור, החליף עם כספי ברכות חמות. לאחר שנפרדו הכריז כספי, שמהתיק נגד מצא "לא יישאר בסוף כלום".

הם הכירו ב-2005, כשנוחי דנקנר רכש את סלקום מחברת בלסאות' ומשפחת ספרא, בסכום של כ-1.4 מיליארד דולר. מצא, שהיה ראש החטיבה המקצועית ברשות המסים, ניהל משא ומתן עם כספי על הסדר תשלום מס בנוגע לרכישת המניות של ספרא, זאת לאחר שחברת בלסאות' קיבלה פטור מתשלום מס. בתום המשא ומתן הוסכם שדיסקונט השקעות שבשליטת דנקנר, תעביר תשלום מס מופחת, על פי הערכות, בין 30 ל-40 מיליון דולר. מבקרי העסקה טענו כי המדינה הפסידה בה מיליוני דולרים משום שלא גבתה בין 10 ל-15 אחוז מסכום המכירה, כמקובל.

חודשים ספורים חלפו, מצא התמודד על תפקיד ראש הרשות, ואולמרט שכיהן כשר האוצר היה אמור להכריע מי ימלא את המשרה הנחשקת. כספי נכנס לתמונה, התקשר לאולמרט, המליץ בחום על מינויו של מצא לתפקיד והפגין שוב את מיומנותו כשחקן ציר.

"אני הייתי במשא ומתן עם ג'קי מצא", מספר כספי, "הוא לא היה לבד, אלא עם שני עוזרים מקצועיים, ובנוסף לכך מנהל רשות המסים איתן רוב נתן את האישור להסכם. מצא הרשים אותי ולדעתי צריך להגיד לו תודה על המס שנגבה, כיוון שספרא טען שהוא לא מחזיק מניות בישראל אלא באמצעות תאגיד הולנדי ולכן הוא פטור ממס. מצא באמת עשה מעל ומעבר לפתור את הבעיה וגבה סכומי עתק למדינה, כשלמדינה לא הגיע כלום. דיסקונט השקעות, אגב, התחייבה להעביר את החברה לישראל, כלומר לייהד אותה, וכך עשתה".

ומדוע המלצת עליו לתפקיד מנהל רשות המסים?

"ראיתי איך הוא מקבל החלטות, איך הוא מקדם סוגיה, שאלתי עורכי דין ורואי חשבון שבאים במגע יומיומי עם רשות המסים. כולם המליצו עליו. גם מזוז נתן לאולמרט אור ירוק למינוי".

שנה חלפה, וחוקרי היחידה הארצית לחקירות הונאה דפקו על דלתו של מצא בשעת בוקר מוקדמת, ועצרו אותו בחשד לקבלת שוחד. מצא מיהר לשכור את שירותי משרדו של כספי. עתה מציע כספי שהמדינה תממן את הוצאותיו המשפטיות של מצא. "אדם שנותן את כל חייו לציבור, לא רכש הון ועומד מול כתב אישום, מה הוא צריך לעשות? המדינה צריכה להעמיד לרשות אנשים כאלה תקציב מינימום להוצאות משפטיות".

איך המדינה יכולה ביד אחת להאשים אותו וביד השנייה לממן לו את ההגנה?

"אפשר. אם הוא חס ושלום יורשע, הוא יחזיר את הכסף. זאת עזרה לאנשים שהקדישו את כל חייהם למען הציבור. הוא צריך למכור את הבית שלו כדי לממן עורכי דין?"

הדואט עם מצא משקף את הביקורת המופנית כלפי כספי, מתווך העל בין מסדרונות השלטון למיליונרים הישראלים. דוגמה נוספת היא של ניר גלעד, שבסוף 2002, עת היה החשב הכללי באוצר, הוביל להסכם שנוי במחלוקת, שבו הסכים האוצר לשלם ל'חברה לישראל' 120 מיליון דולר תמורת מניותיה בחברת בתי הזיקוק (בז"ן). את החברה לישראל של האחים עופר, ייצג כספי. רבים ביקרו אז את גלעד וטענו שנתן לאחים מתנה שלא הגיעה להם. עתירה שהוגשה לבג"ץ נגד ההסכם נדחתה, אבל המשנה לנשיא בית המשפט העליון מישאל חשין מתח את הביקורת הנוקבת ביותר נגד העסקה כשקבע ש"ההסכמים שחתמה המדינה עם בז"ן ועם החברה לישראל פוגעים קשות במוסר הציבורי".

כשגלעד פרש, המלצת לאחים עופר לשלבו בהנהלת החברה לישראל.

כספי: "עסקת בז"ן נקשרה דווקא עם חביב התקשורת והציבור, החשב ד"ר ירון זליכה (מחליפו של גלעד), שניסה פעמיים לשנות את ההסכם שנערך עם ניר גלעד. כשזליכה ראה שההמלצות שלו יניבו רווח לחברה לישראל מעבר למה שניר גלעד הסכים, הוא חזר בו, והצדדים חזרו להסכם ניר גלעד. כשגלעד פרש משירות המדינה הוא הצטרף לחברת 'מגדל'. אחרי שנתיים הוא פרש, וזה נכון שהמלצתי עליו שישולב בהנהלת החברה לישראל".

וזה נראה לך תקין?

"לפי השיטה של המבקרים, אם חלים על משרתי הציבור כללי הצינון עקב מפלצת ניגודי העניינים לכאורה, אז להם לא מספיק שנה בהקפאה, מבחינתם משרתי הציבור צריכים להגר מהארץ והם ודאי לא צריכים לפנות למישהו שאי פעם עמד איתם בקשר. הביקורת הזאת תניב תוצאה אחת: שרק גמדים ומסכנים יהיו משרתי ציבור. חלפו שלוש שנים ושואלים למה ניר גלעד הלך לעבוד בחברה לישראל? אפשר לחשוב שיש פה הרבה הזדמנויות עסקיות בגופים גדולים. וניר גלעד הוא בעיני איש ראוי, ועובדה שההמלצה שלי היתה במקומה".

>>> המשך הכתבה <<<<



חוטף האוטובוס בקו 300, מג'די אבו-ג'אמע, מובל על ידי אנשי שב'כ לאחר לכידתו. החנינות מנעו פתיחה של תיבת פנדורה



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו