בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מי זוכר את מאיר בינט, שהיה מרגל ישראלי במצרים והתאבד בכלאו ב-54'?

הוא נידון למוות בעיראק, העלה יהודים מאיראן ועשה עסקים במצרים, שם בנה לעצמו כיסוי מבריק שבעזרתו נכנס לבסיסי צבא סודיים והגיע עד לראש הפירמידה, הנשיא מוחמד נגיב. אבל משום מה, סיפורו של סגן-אלוף מאיר בינט, שנתפס והתאבד בכלא המצרי לפני 55 שנים, מוכר רק למעטים. לא ברור למה

2תגובות

21 בדצמבר, 1954. ארבע בבוקר. רחובות קהיר עדיין חשוכים ובתא הקטן של כלא אסתיאנאף שוררת אפלה. גבר שוכב בתא, מתבוסס בדמו לאחר שחתך את ורידיו בסכין גילוח. כעבור חצי שעה, קצת אחרי שהרופא מגיע אליו, נקבע מותו. הנה כי כן, גם את הצעד האחרון שלו עשה מאיר בינט בצורה האופיינית לו - לבד. סיפורו של אלי כהן, "האיש שלנו בדמשק", מוכר לרבים. סיפורו של סגן-אלוף בינט, או מקס בנט - השם שבו השתמש בקהיר, מוכר הרבה פחות. מעטים יודעים את האמת על מעלליו של לוחם נועז ואדם מבריק, "זאב בודד" במלוא מובן המלה, שפעל בשירות מדינת ישראל הצעירה, נתפס, עבר עינויי תופת, לא נשבר עד הסוף ונטל את חייו וסודותיו במו ידיו אל הקבר.

 מאיר בינט (משמאל) כסוכן של חברה גרמנית לייצור תותבות, עם נשיא מצרים, הגנרל מוחמד נגיב. יזם את הקמתו של "המרכז לשיקום נכי מלחמה" במצרים

כאב. זו התחושה שנותרת אחרי שמסתיימת השיחה עם מישל (מיכל) בינט-דגן, בתו היחידה של מאיר. מעבר לכאב של ילדה ואשה שגדלה ללא אב, רובץ על כתפיה ונשמתה גם משקל כבד אחר: כאב הדרתו של אביה מן הזיכרון הציבורי הישראלי. "אחת לכמה שנים נדלק זרקור", היא אומרת. "ואז יש תקופה קצרה של התעניינות ושוב הכל שוקע". מבט בערימה של גזירי עיתונים מלמד שאכן כך הוא הדבר: הנה מאמר קצר מאת צבי לביא במוסף "מעריב", הנה תחקיר עיתונאי באותיות צפופות וקטנות, אופייניות לשנת 1986, שכתב העיתונאי הצעיר והנמרץ עמנואל רוזן, הנה מה שכתב גד שמרון בשבועון "במחנה" ובאתר האינטרנט של צה"ל והנה גם הכתבה האחרונה בעניין, מ-2004, מאת נחום ברנע ב"ידיעות אחרונות", שחוללה סערה זוטא בשל הכותרת ("אלי כהן האשכנזי").

כל הכותבים הללו וגם אחרים, שכתבו על מעשיו ופעולותיו, ניסו לבדוק, לחקור ולעמוד על פשרה של התעלומה: איך קרה שאדם הראוי לעמוד בשורה הראשונה של פנתיאון הגבורה הישראלי, ועליו אמר יצחק רבין ש"שירותו נתן למדינת ישראל יכולת ביטחונית הרבה הרבה יותר טובה מאשר אילולא נשא בתפקיד אותו מילא", נשכח בשולי התודעה הציבורית של המדינה שאותה שירת ולמענה מסר את נפשו? מדוע זכה אחד לתהילת עולם כסמל ישראלי שעל העלאת עצמותיו לארץ מתנהל מאבק כבר שנות דור ועל שמו נקראים רחובות ברבות מערי ישראל, ואילו השני נקבר בהלוויה חשאית בהר הרצל, חמש שנים לאחר מותו? האם זה משום שבינט נעצר בסמיכות זמנים למעצרם של חברי הרשת היהודים במצרים, שעמדו במרכזה של פרשת "עסק הביש"? ואולי העובדה שנתפס כתוצאה מטעות גורלית של מפעיליו, היא שקבעה את המסלול שבו שקע זכרו אל השכחה?

גרמניה, איראן, אנגליה

מאיר בינט נולד בהונגריה בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה, ב-1917, אבל מיד לאחר המלחמה שבה המשפחה לעיר קלן בגרמניה, שם היה מקום עבודתו של האב. השפה הגרמנית שדיבר מאיר מגיל צעיר והעובדה שגדל בגרמניה, היו הבסיס שעליו בנה כעבור שנים את זהותו הבדויה וסייעו לו לקשור קשרים עם הקהילה הגרמנית הגדולה בקהיר, שכללה פושעי מלחמה נאצים שמצאו מקלט במצרים לאחר מלחמת העולם השנייה, כמו גם מדענים ואנשי צבא שפעלו שם בתחילת שנות החמישים בשירות הצבא המצרי.

לאחר עליית הנאצים לשלטון עזבה אחותו של מאיר את גרמניה, הגיעה לפלשתינה-ארץ ישראל ואחר כך דאגה לסרטיפיקטים לכל בני המשפחה. וכך, ב-1935, הגיע מאיר בינט לראשונה לחופי הארץ. עד מהרה התחיל לעבוד כספן בנמל תל אביב שנבנה באותן שנים, עסק בעבודות מכניקה עדינה ומצא גם זמן להתנדב במגן דוד אדום. הוא אף עשה היכרות ראשונה עם כוחות המגן העבריים ועבר קורס צבאי של ארגון ההגנה בכפר חסידים.

בשנת 1942 התחיל בינט פרק של נדודים ויצא לעבוד בעיר אבאדאן באיראן מטעם "סולל בונה", כאחראי במחלקה למכניקה עדינה. במשך ארבע השנים שהיה שם הוא גם הדריך צעירים יהודים ואירגן מסגרות של עלייה. על תחושותיו אז אפשר ללמוד מקטע שכתב: "הנה מתקרב היום לסופו ועוד מעט שבת בארץ ישראל. כאן אין חוגגים את השבת שלנו וקשה לי מאוד לוותר עליה. אתיישב ואקרא לכל הפחות את 'לך דודי' וכשאגיע למקום 'התנערי מעפר קומי', אזכר בכל אחי ואחיותי אשר מבתיהם החמימים מתנוצץ אור של נרות, נרות שבת, וגם באלה אשר לא יכולים לנער את עפר ימי החול. אזכר בכולם באשר הם שם, נרדפים בלי מחסה ותקווה. ידי אושיט לקראתם כי אחי הם".

הוא ניצל את הזמן ללמוד פרסית והשלים את השכלתו בלימודי התכתבות עם מוסדות השכלה באנגליה. היעד הבא שלו היה אנגליה, לשם נסע ב-1946 כדי ללמוד רדיו והנדסה אלקטרונית. הוא למד אלחוט בבית הספר לקצינים בצפון וויילס, וכפי שסיפר אחד מבני הנוער הציוני שאותם הדריך בליברפול: "הוא היה מתאמן בבית 'הבונים' שם, קלט שידורי מורס באנגלית ממוסקבה ופיענח אותם במהירות של 60 מלים לדקה, מזהה את השדרים השונים לפי אופי שידוריהם ואת המקומות שמהם שידרו". בנוסף על כך הקים בינט מקהלה והעלה בני נוער לארץ ישראל.

באירופה, אחרי המלחמה

במשך אותה שנה באנגליה הצטרף בינט ל"גדעונים". ההיסטוריה של כוחות המגן העבריים רצופה ביחידות שנקראו "הגדעונים": החל מהארגון הסודי של אבשלום פיינברג ואהרון אהרונסון שהוקם ב-1913 והקדים את הארגון המפורסם יותר שלהם, מחתרת ניל"י, דרך לוחמי "פלוגות הלילה" של אורד וינגייט, או קבוצת הנוקמים היהודית שפעלה על אדמת גרמניה לאחר מלחמת העולם השנייה וכלה ביחידת הגדעונים של משטרת ישראל, העוסקת כיום בפעילות שחלק גדול ממנה עדיין חשאי.

אבל הגדעונים שאליהם הצטרף בינט היו מפעילי רשת הקשר של "המוסד לעלייה ב'", שקיבלו את הכינוי מרשת הקשר שהפעילו ונקראה "גדעון": קצתם היו אלחוטנים ואנשי רדיו בתחנות השונות באירופה, בישראל או על ספינות המעפילים, ואחרים, כמו בינט, היו טכנאי קשר שבנו והכינו את ציוד הקשר. בנוסף לעבודתם זו פעלו הגדעונים בסיוע ובארגון המעפילים לקראת ההפלגות ובמבצעי הרכש הביטחוני, כמו גם סיכול מאמצי הרכש של מדינות ערב.

בינט השתלב מיד. הוא עסק בייצור והתקנת מכשירי קשר שהיוו את התשתית לקשר בין הספינות המשייטות בים התיכון, לבין המטה בתל אביב. הוא התמקם בבסיס הגדעונים באיטליה והיה הסמכות בכל הקשור לייצור מכשירי הקשר והתקנתם על אוניות המעפילים שרכשו הגדעונים.

בתו מראה תמונות בשחור-לבן מאותם הימים. הנה הם ה"גדעונים", חבורה של צעירים בטוחים בעצמם, חדורים בתחושת שליחות. בכמה מהתמונות שצולמו אז בבארי, עיר הנמל האיטלקית, ניצב ליד בינט עוד חבר ביחידה - מיכאל (מייק) הררי, האיש שלפי פרסומים זרים עמד כעבור 25 שנים בראש מבצע "זעם האל", מסע הציד והנקם שניהלה ישראל אחרי המעורבים בטבח הספורטאים באולימפיאדת מינכן 1972.

עם הקמתה של מדינת ישראל המשיך בינט הלאה, אל משימה מסוכנת בהרבה. הוא הצטרף לחיל המודיעין בצה"ל הצעיר ובאוגוסט 1949 הגיע לעיראק. אף שחלפו מאז שישה עשורים, אין רשות לספר גם היום פרטים על התפקיד שאותו מילא הקת"ם (קצין תפקידים מיוחדים) מאיר בינט על אדמת עיראק, אבל על עובדה אחת אין ערעור: ממשלת עיראק דנה אותו למוות שלא בפניו על פעולותיו בשטחה בתקופה זו. בידי מישל בינט נמצא מסמך המפרט תכתובת בין השגרירות העיראקית בקהיר לבין השלטון בבגדאד מתקופת משפטו של בינט בקהיר. הנציג העיראקי בקהיר מדווח על התפתחות המשפט ומבגדאד מזכירים לו כי נגד אדם זה תלוי ועומד גזר דין מוות בעיראק ולכן יש לבקש את הסגרתו מהמצרים.

היעד: מצרים

בתחילת שנות החמישים היתה מצרים האויב בה"א הידיעה של מדינת ישראל הצעירה. זה היה הרקע לתחילת השלב החשוב ביותר בקריירה החשאית של בינט, שבינתיים נישא לג'ין והיה לאב. בתום שליחותו בעיראק הוא שב לישראל וקיבל משימה: להסתנן למצרים בזהות בדויה כדי לאסוף מידע. לאחר שכבר שהה במצרים, קיבלה שליחותו משנה חשיבות בעקבות המהפכה של 23 ביולי 1952, אז הגיחו "הקצינים החופשיים" מהקסרקטינים שלהם, שיגרו את המלך פארוק לגלות באיטליה והקימו את הרפובליקה המצרית.

"הוא קיבל משימה לחדור למצרים", מספרת מישל בתו, "אבל את בניית הכיסוי שלו, מההתחלה ועד הסוף, הוא עשה לבד, בלי הנחיות, בלי סיוע, רק בעזרת הרעיונות שלו". והיו לו רעיונות מבריקים. בהסתמך על הגרמנית השגורה בפיו הוא החליט לבנות לעצמו כיסוי של איש עסקים גרמני, המייצג חברות גרמניות במזרח התיכון. כמי ששלט גם באנגלית, צרפתית, איטלקית ופרסית, היו הרבה קופצים לשכור את שירותיו.

"השלב הראשון בבניית הכיסוי היה חזרה לגרמניה, המדינה שממנה נמלט באמצע שנות השלושים", אומרת מישל. והשלב הזה היה לא פשוט בשבילו, כפי שמעיד הקטע הבא שכתב: "13 בינואר, 1952. בשבוע שעבר הייתי בגרמניה. פחדתי מעצמי, זיכרונותי, שנאתי. הלכתי ברחובה הראשי של מינכן וזכרתי את שנות השלושים ואז זלגו דמעות על השלג והן השאירו סימנים קטנים עגולים. הבטתי בהם, כל הזמן הבטתי ואז לפתע חדרה מחשבה ללבי, כמה נפלא שמיכל לא נולדה באירופה".

כעבור שבוע כתב שוב: "הנה אני פוסע בין ההריסות של נעורי, בפינה הזאת היה בית שפעם בשבוע הייתי בא אליו לשיעור בכינור ובפינה הזאת היה הבית שבו היכו אותי והבית שגרנו בו עודנו ניצב, רק שלושה רבעים ממנו. אני שונא את העיר הזאת. כאן פגעו בי, כאן התנסיתי בשנאה ואני משיב אותה עכשיו, מנה אחת אפיים".

אבל בינט לא הניח לסערת הרגשות להסיט אותו מהמשימה שהוטלה עליו והמשיך לבנות את הכיסוי שלו. וכך, לאט וביסודיות, הוא הפך למקס בנט, גרמני יליד העיר מנהיים, שהיה חייל לוחם בוורמאכט. "הנה המכתבים וגם החוזים", מראה מישל קלסר עב כרס ובו התכתובת הענפה שניהל עם חברות גרמניות. כשיצא מגרמניה למצרים, הוא היה נציגן של חברות כמו "פון לאופנברג" מזייגבורג שייצרה ידיים ורגליים תותבות, "וילהלם ליי" שייצרה חלקי משאיות וסגרה עמו חוזה לשנתיים, חברת "ארנולד דולד" מהעיר בון לגופי חימום וחברה נוספת מפרנקפורט שעסקה בייבוא וייצוא והעניקה לו, כמו החברות האחרות, ייפוי כוח לפעול מול הממשלה המצרית וחברות מצריות.

עם הגרמנים

באפריל 1952, אחרי שניתן לו שם הקוד "אמיל", נסע בינט למצרים. הוא התאקלם מהר. "באוגוסט הוא כבר היה פעיל ביצירת קשרים וחוזים מסחריים", מספרת מישל. "והוא היה כל כך מוצלח, עד שאחרי כמה חודשים פנתה אליו חברת 'אנגלו-איג'יפשן מוטורס קומפני' מרחוב עדלי-פאשה בקהיר, שהיתה הסוכנות המקומית של פורד, כדי שיהיה הנציג שלה במצרים". אבל את מטרתו של בינט שירתה במיוחד העובדה שייצג חברה לייצור פרוטזות לנכים ופצועים.

במצרים היו נכים רבים מהמלחמה עם ישראל ב-1948 והפרוטזות הגרמניות נתנו להם מענה מצוין. הוא יזם את הקמתו של "המרכז לשיקום נכי מלחמה" ונהג לספר לבני שיחו הגרמנים והמצרים כי הצליעה שלו מקורה בשירותו בצבא הרייך השלישי במלחמת העולם השנייה. בזכות החדירה אל השוק הייחודי הזה, הצליח איש המודיעין הישראלי להגיע לפגישה וללחוץ את ידו של נשיא מצרים, מוחמד נגיב, שעמו גם שוחח בהזדמנויות נוספות. העיתון הגרמני "זיג אונד ריין" פירסם מאמר גדול על שיתוף הפעולה הגרמני-מצרי ובמרכזו הופיעה תמונה של הגנרל נגיב ושל בינט בלשכתו של הנשיא המצרי. תמונה זו מעידה טוב יותר מכל המלים שנאמרו ולא נאמרו על גודל הצלחתו.

בינט התגורר במלון בשכונת הליופוליס היוקרתית, וגם ברובע זמאלק, והחל לאסוף מידע על הקהילה הגרמנית במצרים ועל הקצינים הגרמנים, ועל תרומתם למשק ולצבא במצרים. כמה מהקצינים הגרמנים הגיעו למצרים עוד בזמנו של המלך פארוק כיועצים צבאיים וטכנולוגיים ונותרו בתפקידם גם לאחר המהפכה של 1952. מכיוון שבינט הרבה להסתובב בחוגים אלה, הוא היה לדמות מוכרת ומקובלת. הוא השתתף, יחד עם ג'ין אשתו, שבאה לקהיר עם מישל הקטנה כחיזוק לסיפור הכיסוי שלו, בנשפים שערכה הקהילה הגרמנית והעמיק באירועים אלה את היכרותו עם הנוכחים, שרבים מהם היו פושעי מלחמה נאצים שמצאו מקלט במצרים.

ההיכרות עם הגרמנים, כמו גם הפעילות מול פצועי המלחמה שנזקקו לפרוטזות ששיווק, סייעה לו להיכנס לבסיסי הצבא המצרי ולסייר בהם, וכך אסף מידע חיוני בתחומי המודיעין הצבאי. זה המקום להדגיש כי בינט פעל במצרים במתכונת של "זאב בודד". הוא לא השתייך לחוליה או לרשת, בנה את סיפור הכיסוי שלו בעצמו ופעל במצרים לבדו. להישגיו המדהימים הגיע כאיש יחידה 131 של חיל המודיעין (היחידה לפעולות בארצות אויב), אך עוד לפני שיחידה זו פיתחה תורת עבודה מקצועית ושיטתית. הוא הצליח לבנות את עצמו בדרך שהיתה למודל שעל פיו בנתה היחידה את שליחיה לאחר שיקומה מפרשת "עסק הביש". אחד מאלה היה אלי כהן.

אבל בתחילת שנות החמישים, נוהלי הפעלת הלוחמים מאחורי קווי האויב היו עדיין בחיתוליהם. זה היה גם הרקע לביקור של בינט בישראל בשלהי 1952. הוא בא ובפיו אזהרה. בדיעבד התברר כי צפה את הנולד וניבא את חורבנו.

בינט לא היה איש המודיעין הישראלי הראשון, או היחיד, במצרים. ב-1951 הגיע למצרים ג'ון דרלינג, אזרח בריטי מגיברלטר. זה היה אברהם דר, איש יחידה 131, שנשלח למצרים כדי להקים רשת ריגול וחבלה. הרשת הורכבה משתי חוליות של צעירים יהודים תושבי קהיר ואלכסנדריה. לאחר הקמתה עזב דר את מצרים מבלי שהוחלף על ידי שליח אחר של המודיעין הישראלי, ובינט התבקש להעביר להם כסף או הוראות, עד שיישלח מחליף. הוא הבין מיד את הסיכון ונסע לישראל כדי לנסות לשכנע את הממונים עליו למצוא פתרון אחר, שהרי היתה בכך הפרה של כללי המידור הבסיסיים בין אנשים שונים הפועלים תחת כיסוי מאחורי קווי האויב.

מעבר לסוגיה זו, היו פרצות נוספות בכללי המידור: חברי שתי החוליות נפגשו אלה עם אלה בעת אימונים בישראל וד"ר משה מרזוק, ראש חוליית קהיר, שוכן בעת שהותו בישראל, בדירתו של לא אחר מאשר מאיר בינט. למרות זאת, האזהרה שהשמיע בביקורו בישראל לא נפלה על אוזניים קשובות, ועל בינט הוטלה המשימה ליצור קשר עם חברי חוליית אלכסנדריה.

מעצר ועינויים

אשת הקשר שלו אל החוליה היתה מרסל ניניו, שם קוד "קלוד", חברה בחוליית קהיר והאשה היחידה ברשת. בינט ניסה בצעד נואש למזער את הסיכון, ואל המפגש החפוז עם חברי החוליה האלכסנדרונית הגיע כשהוא רעול פנים. הוא עטה את הברדס במשך כל הפגישה ואיש מחברי החוליה לא ראה את פניו.

אחר כך הגיע למצרים פאול פרנק (שם הכיסוי של אברהם זיידנברג, הוא אברי אלעד, שנודע אחר כך בכינוי "האדם השלישי"), שנשלח לפקד על הרשת ולאחר נפילתה נחשד בהסגרתה. כאשר התפוצצה פצצת התבערה בכיסו של חבר הרשת פיליפ נתנזון, ב-23 ביולי 1954, החלו לאזול הגרגרים האחרונים גם משעון החול של בינט. אף שכמעט כל חברי הרשת נלכדו לפניו, אומרת מישל כי אביה לא קיבל ממפעיליו הוראה בעל פה או בכתב לעזוב את מצרים. "זה אחד הדברים העיקריים שלא נותן לי מנוח", היא אומרת. "הוא הרי לא נתפס בגלל כשל משימתי שלו. המדינה לא עשתה הכל כדי להוציאו, לפני ואחרי שנתפס".

האם חיכה הלוחם הממושמע בינט לאות שלא הגיע? האם הניח שהמצרים כבר יודעים את זהותו וימתינו לו בכל אחד ממעברי הגבול? גם על שאלות אלו אין תשובה. העינויים המחרידים שעברו חברי הרשת הניבו את המידע שהביא ללכידתו בתחילת אוגוסט 1954. אנשי החוליה אמנם לא ראו את פניו, אבל לפחות כמה מהם ידעו כיצד נראית מכוניתו. "הם עשו חיפושים בכל המוסכים בקהיר וכך תפסו אותו", מספרת מישל.

היתה זו תחילתה של דרך ייסורים שאותה קשה לדמיין. המצרים עינו את בינט ללא הפסקה במשך חודשים. "אני זוכר היטב שבצד שמאל היו צעקות הרבה יותר גדולות ולעתים קרובות היו מוציאים אותו בלילה לחקירות", סיפר ויקטור לוי, אחד מאנשי הרשת שהיה כלוא בתא סמוך לתאו של בינט, בתוכנית ששודרה לזכרו בגלי צה"ל. "פניו היו נפוחות וזבות דם בצורה נוראה. חלק גדול מעור גופו קולף בחוטי ברזל. עיניו ואפו היו תפוחים וכולו דמה למי שיצא זה עתה ממלתעותיהן של חיות טרף", סיפר מאיר זעפרן, שהיה אף הוא חבר ברשת. גם פיליפ נתנזון זכר שראה בתא המעצר באלכסנדריה אדם בלתי מוכר, שהיה לא מגולח, פניו מכוסים דם קרוש והיה ברור שהוא עובר "טיפולים" רציניים. האדם הזה היה מאיר בינט.

אחרי הייסורים שעבר, בינט לא התכוון לתת למצרים את הסיפוק שבהוצאתו להורג. הוא גם ידע שלקהיר הגיעה בקשה רשמית עיראקית להסגרתו, בשל גזר דין המוות שנגזר עליו שם. "הוא אמר לי: סביבי זה יהיה, כל הפרסומת שלהם, ואני לא רוצה לתת להם את הסיפוק הזה", שיחזר ויקטור לוי. וכך, ב-21 בדצמבר 1954, החליט בינט לשים קץ לחייו.

הלוויה חשאית

מאיר בינט היה אדם מורכב, מיוחד, שכתב הרבה, שלט בשש שפות והיה בעל אופקי תרבות רחבים ביותר. בעת פעילותו במצרים הוא חשב על דברים שבראייה היסטורית הקדימו את זמנם. הוא האמין שאם בני אדם יחיו ברווחה כלכלית, תקטן המוטיבציה למלחמות, וכך גם כתב במסמך מרגש שנכתב על נייר עטיפה חום בעת שהותו בכלא המצרי. זה היה הרקע להצעה שהציע לייצר עץ סינתטי מפסולת כותנה המצויה בשפע במצרים. "הגיע הזמן לכך שמקורות לעושר לאומי מצרי שעד כה הוזנחו, יפותחו ויובאו לאזרחי המדינה", נכתב במסמך שהשאיר אחריו. גם הקמת "המרכז לשיקום נכי המלחמה" המצריים, הגם שתרמה לבניית הכיסוי והפעילות החשאית שלו, נבעה מאותו מקור של הומניות, דווקא מול אויבים.

"היו הרבה מחדלים בכל הקשור להפעלה של אבא שלי וגם להתנהלות כלפיו במשך ארבעה חודשים וחצי של תקופת מאסרו ובקשר למאמצים לשחררו", אומרת מישל. "למשל, עורך הדין שלו, שלא היה מהשורה הראשונה, למרות שברשות משפחתי היה מספיק כסף למנות לו עורך דין מהשורה הראשונה".

המצרים, שחששו מהאשמות כי בינט לא התאבד אלא נרצח, התירו להוציא את גופתו מיד לאחר מותו. "הוא הועבר לקבורה זמנית ברומא", אומרת מישל. "זה התאפשר גם כיוון שהיה בעל אזרחות גרמנית. אחרי חמש שנים הוא הובא בחשאי לישראל ונקבר בהר הרצל, בפברואר 1959. לאמא שלי הודיעו על כך יום לפני כן ולא איפשרו לה להודיע לחברים. גם בעיתונים לא היה פרסום על ההלוויה. אמא שלי ואני הבנו שצריך היה לשמור על סודיות בכל הקשור לאבי עד שחזרו נידוני 'עסק הביש' לישראל ב-1968, אבל אני כועסת ועצובה על הדרך שבה מדינת ישראל מתנהגת מאז כלפי זכרו של אדם ששירת אותה ונתן לה הכל, הכי הרבה שאפשר".

"אותי זה מרתיח אישית", אומר איש המוסד לשעבר, העיתונאי והסופר גד שמרון, שפעל להנצחת זכרו של בינט. "מרתיח אותי שעיריית תל אביב, העיר שבה גר מאיר בינט ז"ל, מצאה לנכון לקרוא על שמו דווקא את הרחוב הקטן שמוביל בין המשתלות אל בית העלמין קרית שאול. למרות שניסיתי לדחוף קדימה את הנושא, שום דבר לא עזר".

על השאלה מדוע נעדר בינט מן הזיכרון הלאומי של מדינת ישראל, יש לו תשובה ברורה: "כמו כל דבר בחיים, הכל עניין של טיימינג. בינט פעל בתקופה שבה הסתירו, למשל, את המספר המדויק של עשרות חללי הקרב בתל-מוטילה. תקופה שבה השב"כ היה עסוק ברדיפה אחרי אויבי מפא"י ובכלל, תקופה שבה ניתן היה להסתיר דברים שהשלטון היה מעוניין להסתיר. בינט היה לוחם מדהים, שהצליח לבנות כיסוי מצוין, הצליח בכל מעשיו והגיע לצמרת המצרית וניתן לומר רק מלה אחת על פעילותו: שאפו. אבל הבעיה הגדולה היא שהוא יישאר תמיד מקושר ל'פרשה', וכאן טמונה לדעתי הסיבה שבעטיה הוא הושכח. האנשים שהיו אחראים ל'עסק הביש' ישבו אז במוקדי הכוח, וגם בשנים שבאו לאחר מכן. מכיוון שכך, היה להם אינטרס מובהק לנסות להשכיח את כל מה שקשור ב'פרשה' וכתוצאה מכך גם זכרו של מאיר בינט הושכח, למרות שלא היה חלק מהרשת".

הסבר דומה יש גם בפי העיתונאי איתן הבר, שהיה מנהל לשכת ראש הממשלה יצחק רבין. "באותה תקופה לא הרבו לדבר ולפרסם על פעולות ריגול של המוסד, אמ"ן או השב"כ", הוא אומר. "בניגוד להיום, היתה צנזורה כבדה על פעילויות מסוג זה. מעבר לכך, למרות שהוא לא היה חלק מהרשת שפעלה במצרים, אלא פעל לבדו, הרי שהוא נתפס כתוצאה מההוראה המוטעית להביא כסף לאנשי החוליה. מכיוון שהפרשה זכתה לכינוי 'עסק הביש', הרי שברור שמשהו טוב לא קרה שם ומכאן הרצון להצניע את כל העניין, כולל האנשים שהיו מעורבים בו.

"מקס בנט שירת את מדינת ישראל בעוד מדינות מלבד מצרים והוצב כלוחם גם במדינות ערביות אחרות. לכן, כשהיה יצחק רבין ז"ל שר ביטחון בשנות השמונים, דיברתי איתו על הנושא והוא פגש את ג'ין ז"ל, אלמנתו של בנט, וכך גם עשינו טקס להעלאתו לדרגת סא"ל. חוץ מזה, פניתי גם לעשרות ראשי ערים בישראל בבקשה לקרוא רחוב על שמו. רק שניים נענו בחיוב - ראש העיר רחובות, וצ'יץ' (שלמה להט), שהיה אז ראש העיר תל אביב. אבל הרחוב שקראו על שמו הוא רחוב קטן בדרך לבית הקברות קרית שאול. נסעתי לראות את הרחוב ופשוט התביישתי, שזה מה שאיש כזה מקבל".*

כוח מיסטי מאיר בינט על יחסו אל הארץ

"לפעמים אני עומד לפני שתיל רך שרק נטעו אותו ואיכשהו מרגיש צורך ללטף אותו, להגן עליו. לעמוד מול הרוח כדי שלא תשמיד אותו. כן, הייתי בהרבה ארצות וראיתי נופים יותר יפים ומהממים, אך מעולם, אף פעם לא נגע הטבע ללבי באופן עמוק כזה כמו כאן, מעולם לא הרגשתי עד כדי כך חלק ממנו. כאן ורק כאן, לראשונה בחיי, אני מרגיש שהנה, זו הגבעה שלי, זה העמק שלי, השמים שלי, העץ שלי, כאן אני מרגיש בתחושת הכוח המיסטי השורשי של העבר שאולי אינו מסתכם ביותר מאשר בית, פשוט בית".

נהריה, 1950

יומן אירועים

1951 - אברהם דר נכנס למצרים ומקים רשתות בקהיר ואלכסנדריה. אפריל 1952 - מאיר בינט (מקס בנט) נכנס למצרים. 23 ביולי 1952 - מהפכת "הקצינים החופשיים". אוגוסט 1952 - בינט חותם על חוזים ראשונים עם חברות מצריות. 2 ביולי 1954 - אנשי הרשת מטמינים מטען חבלה קטן בתא דואר באלכסנדריה. 14 ביולי 1954 - אנשי הרשת מניחים מטענים מתלקחים בספריות האמריקאיות בקהיר ובאלכסנדריה. 23 ביולי 1954 - חברי הרשת הראשונים נלכדים. אוגוסט 1954 - מאיר בינט נלכד. 11 בדצמבר 1954 - משפטם של חברי הרשת נפתח. 21 דצמבר 1954 - מאיר בינט מתאבד, גופתו מועברת לקבורה ברומא. 27 בינואר 1955 - ראשי החוליות, ד"ר משה מרזוק ושמואל עזר, נידונו למוות (ונתלו כעבור ארבעה ימים); רוברט דסה, ויקטור לוי, ופיליפ נתנזון - למאסר עולם; מרסל ניניו - ל-15 שנות מאסר; מאיר זעפרן ומאיר מיוחס - ל-7 שנות מאסר. 1959 - גופתו של בינט מועברת לישראל, והוא נקבר בחשאי בהר הרצל. 1968 - אסירי הרשת משוחררים ומועברים לישראל.



מאיר וג'ין בינט. ביקרה אותו בקהיר עם מישל הקטנה


מישל ,מיכל, בינט-דגן, בתו



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו