בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הכירו את סא"ל במיל' יהודה דנגורי, איש למשימות מיוחדות

סיפורו המדהים של סגן אלוף במיל', יהודה דנגורי, שתחת פיקודו של מאיר דגן הקים עם השיעים בלבנון סיירת מבצעים מיוחדים וחיסולים, נפצע בפעולות נועזות לאיתור רון ארד, וניצל מכמה ניסיונות התנקשות שיזמו מפקדי אש"ף בביירות

תגובות

באפריל 1989 הגיע יהודה דנגורי לבית החולים "העמק" בעפולה כדי לעבור צילום רנטגן לאחר שנפצע בצווארו במהלך פעילות מבצעית בלבנון. "כפסע של חצי סנטימטר היה ביני לבין המוות", הוא נזכר כשמבטו נע לעבר הנוף המרהיב והמרגיע של הים, הנשקף ממרפסת דירתו בגבעת אולגה. בהמתינו לטיפול הרפואי הוא התיישב ליד אם ובתה הקטנה. הוא מיד זיהה את השתיים, תמי ארד, אשתו של נווט חיל האוויר הנעדר רון ארד, ובתם יובל. "היה לי הרבה מה לומר לה. יכולתי ואולי אפילו רציתי בסתר לבי לספר לה על ימים ולילות שאני וחבריי ליחידה עשינו כדי לדעת מה קרה לרון ארד, אך לא פציתי פה. לא ניסיתי ליצור עמה קשר. היו לי רגשות מעורבים. רציתי לטעת בה תקווה, אך משהו בלב נצבט. נזכרתי שמשפחתו האשימה את צה"ל ואת המודיעין כי לא עושים מספיק למענו. אם רק יכולתי לספר שנפצעתי במהלך מבצע לאיסוף מידע מודיעיני כדי לגלות היכן מוחזק בעלה - אולי אז הם היו משנים את דעתם".

סגן אלוף (מיל') יהודה דנגורי, חבר קיבוץ המעפיל של השומר הצעיר ליד חדרה, נקרא יום אחד בשנת 1988 לקריה בתל אביב. הוא זומן לשיחה עם ראש אמ"ן, אמנון ליפקין שחק, ועם מתאם פעולות הממשלה בלבנון, אורי לובראני. זה היה זמן מה לאחר שנותק הקשר עם הנווט רון ארד, שנפל ב-1986 בשבי תנועת "אמל" השיעית בלבנון. במשך כשנה וחצי התנהל משא ומתן ישיר על עסקת חילופי שבויים בין לובראני לנביה ברי, ראש התנועה אמל באותן שנים וכיום יו"ר הפרלמנט הלבנוני - המשרה הממשלתית הגבוהה ביותר בלבנון שאליה יכול שיעי להגיע.

במסגרת המגעים קיבלו אנשי המודיעין הישראלי ולובראני תמונות של ארד ומכתב ממנו. כמו כן, השובים הסכימו להעביר לארד מכתב ממשפחתו. בסופו של דבר, ממשלת ישראל, בראשות יצחק שמיר ושר הביטחון יצחק רבין, סירבה לשלם את המחיר (שחרור עשרות מחבלים) שדרשו נביה ברי ואמל והמשא ומתן התנהל בעצלתיים. לאחר מכן נעלמו עקבותיו של ארד ומאז ועד היום לא ברור כלל מה עלה בגורלו.

באותה שיחה ביקש ליפקין שחק מדנגורי להתגייס שוב לצה"ל, בפעם הרביעית בחייו. דנגורי הסכים וצורף ל"צ"ח" - ראשי תיבות של "צינור חשמל", שם הצופן שניתן למבצע החיפושים אחר רון ארד. בצוות היו נציגי המוסד, שירות הביטחון הכללי וחטיבת המחקר של אגף המודיעין בצה"ל. בין חברי הצוות היה גם צ' מיחידה 504 באמ"ן.

"המשימה מסובכת וקשה מאוד", משחזר דנגורי את מה שאמר לו ראש אמ"ן, "אך אנחנו לא נשקוט ונמשיך לחפש ולהפוך אבן על אבן עד שנמצא אותו ואת יתר הנעדרים. כמי שמכיר היטב את הזירה הלבנונית מצאנו אותך כמתאים להצטרף יחד עם צ' לצוות החיפוש והאיתור".

דנגורי וצ' התמקמו במפקדה של צה"ל בעיירה מרג' עיון בדרום לבנון, שהיתה נתונה בשליטת ישראל כמו כל דרום לבנון עד לנהר הליטני, מאז פלישת ישראל במבצע "שלום הגליל" (של"ג) ביוני 1982.

"המטרה היתה להפעיל מערכת נפרדת של איסוף מידע ולהיעזר במערכות הקיימות של גופי המודיעין", מספר דנגורי, "לשם כך נעזרתי בגורמים לבנוניים שהכרתי מפעילותי בשנים הקודמות באזור". צוות צ"ח החל לאתר מקורות מידע, לגייס סוכנים ולהפעיל אותם. תפקידו היה לחפש כל פירור מידע שיכול היה לסייע להסרת מעטה המסתורין. ואכן עד מהרה החל המידע לזרום למפקדה במרג' עיון.

אחת ההצלחות היתה בגיוסה של צעירה לבנונית, משכילה, בוגרת אוניברסיטה, שנאלצה לעבוד למחייתה במשק הבית של משפחת מוסטפא דיראני - האחראי על הביטחון בתנועת אמל - בכפר קסאר נבה. מתוקף תפקידו, דיראני היה זה שהחזיק ברון ארד. דנגורי מסרב לדבר על סוכנת זו או אפילו לאשר את דבר קיומה. ואולם, בספרם של רן אדליסט ואילן כפיר, "רון ארד - התעלומה", שיצא לאור בשנת 2000, ניתן למצוא כמה פרטים מעניינים עליה. לפי הספר, עובדת משק הבית הצעירה שגויסה על ידי הצוות מסרה פרטים רבי-ערך על דיראני ועל אורח חייו וביתו.

בזכות התיאורים הללו, הצליח צה"ל לבנות דגם של בית דיראני, שבתוכו התאמנו הכוחות המיוחדים לפני שיצאו למשימתם ב-1994. אך עוד לפני כן, לפני שנחטף, מילאה הסוכנת הצעירה תפקיד נוסף - היא גם היתה הפילגש של מעסיקה. הכל נע על מי מנוחות בין השניים עד שדיראני גילה כי הגברת היתה גם למאהבת של אחיו הצעיר. בין שני האחים התפתח ויכוח חריף שיושב לבסוף בפתרון מקורי: במקום שיצאו איש נגד אחיו, הם החליטו לחסל אותה. המשימה הוטלה על האח הצעיר. הוא ארב לה על אופנועו בצאתה ממקום עבודתה החדש בבנק בביירות וירה בה מטווח קצר.

שנים לאחר חטיפתו טען דיראני באמצעות עורך דינו הישראלי, כי עבר עינויים קשים ובין השאר כי חוקרי יחידת 504 תחבו מקל לפי הטבעת שלו. לדברי דנגורי, בעצמו חוקר שבויים ב-504, אין לו שום ידע אם אכן דיראני עבר עינויים כאלה. "אין לי שמץ של מושג. אני לא השתתפתי בחקירתו של דיראני", הוא אומר, ומוסיף כי "קשה לי להאמין שזה יכול היה לקרות".

מכתב מזויף מרון ארד

בצד ההצלחות לגייס סוכנים ולהשיג מידע, גילו דנגורי וצ' כי לא מעט מהמידע שהתקבל היה שקרי. "יום אחד הופיע אצלי אחד הסוכנים שלי עם פיסת נייר כתובה בעברית. הוא טען שזה מכתב מרון ארד. בידיים רועדות אחזתי בנייר. היה כתוב בו ?תצילו אותי, לא בגדתי'. מישהו ניקב בעזרת סיכה את המלים הנוראיות האלה. עבר בי רעד. כחניך השומר הצעיר נזכרתי באורי אילן - איש המודיעין מקיבוץ גן שמואל שחרט את המלים 'לא בגדתי' לפני מותו בשבי הסורי.

"מיד היתה לי תחושה שמדובר בבלוף. חקרתי את הסוכן והוא סיפר לי שקיבל את הנייר ממישהו בביירות, שטען כי יש לו קשר למי שמחזיקים או קשורים לרון ארד והוא מבקש כסף תמורת המידע. בדיקות נוספות שנערכו הבהירו כי כנראה איזשהו נוכל בביירות שידע שאנו מחפשים מידע על רון ארד החליט לנצל זאת בתקווה להתעשר על חשבוננו. כנראה שאותו נוכל תפס איזשהו יהודי קשיש משכונת ואדי אבו ג'מיל, שכונת היהודים בביירות, והכריח אותו לנקב את הנייר". לאחר כשבוע התגלה כי מכתב מזויף דומה הגיע לעוד יחידת איסוף בקהילת המודיעין.

- הצלחתם להגיע לנוכל ולהעניש אותו?

"לצערי לא", אומר דנגורי.

מידע כוזב אחר הגיע ממשפחות של אסירים מדרום לבנון שהוחזקו בידי אמל, בתחנת משטרה בעיירה בעל בק. האסירים נחשדו בשיתוף פעולה עם ישראל. "בני המשפחות שלהם, שביקרו את האסירים", נזכר דנגורי, "הביאו לנו מעת לעת סיפורים כאילו רון ארד מוחזק שם או שסיפרו על מישהו ששמע ממישהו שראה אותו פה ראה אותו שם. הם ניסו למכור לנו את הלוקשים האלה בתקווה שבתמורה נעזור להם לשחרר אותם מהכלא". במקרה אחר הגיע מידע שהוא נקבר בבית קברות בביירות. "שלחנו סוכנים לבית הקברות וגם כאן התברר שהכל בלוף".

דנגורי מגלה כי בקהילת המודיעין התנהל ויכוח נוקב לא רק בסוגיה הנוגעת למה שעלה בגורלו של רון ארד, אלא גם בשאלה אם בשלב מסוים הוא הועבר לאיראן. הערכת המודיעין זה שנים היא שבשלב מסוים ובנסיבות לא ברורות הועבר ארד מחזקת אמל ודיראני לידי החיזבאללה ואל קציני מודיעין ומבצעים של כוח "אל-קודס" של "משמרות המהפכה", שהיתה להם נוכחות הן בשגרירות איראן בביירות והן באזור השיעי של בעל בק בבקעת הלבנון.

"אני הערכתי, זו היתה תחושתי, אינטואיציה שלי, שהוא הועבר אולי לסוריה לצורכי חקירה. רון השתתף כנווט בתקיפות חיל האוויר במלחמת לבנון הראשונה. אחד המבצעים המוצלחים ביותר במלחמה היה השמדת סוללות הטילים הסוריות, שהיו מתוצרת ברית המועצות. הערכתי שהוא הועבר לחקירה בסוריה ונחקר גם בידי חוקרים סובייטים שרצו להבין מה קרה. איך תוך דקות השמידו להם את הסוללות - פאר התעשייה הסובייטית. אך למען האמת עליי לומר שזו היתה רק השערה ולא מידע מודיעיני".

- האם לדעתך הוא עודנו בחיים?

"אינני יודע", משיב דנגורי, "לחיזבאללה ולאיראנים, כפי שכבר פורסם, הוצעו הצעות רבות כולל עסקות נפט בעשרות מיליוני דולרים. והיה צריך להיות להם עניין להחזיק בארד כקלף מיקוח. הם ידעו שאנו מוכנים לשלם להם מחיר גבוה תמורתו. כמובן שככל שהזמן חולף הסיכויים שהוא בחיים פוחתים".

- לדעתך היה מחדל שלא ביצעו עסקת החלפת שבויים כשעוד היו סיכויים לכך?

"בוודאי שהיה מחדל. היתה הזדמנות להחליפו אך הדרג המדיני מסיבותיו, שאולי אפשר להבינן אך לא לקבל אותן, החליט להמשיך ולנהל את המשא ומתן עם אמל. הפרשה הכואבת של רון ארד מחזירה אותי למה שקורה היום עם גלעד שליט. אני לא מבין מדוע לא מחזירים אותו. הוא חייל צה"ל, וצה"ל חייב לעשות הכל כדי להחזירו מהשבי. צריך לשלם את המחיר שנדרש עבורו".

המפגש עם סיירת מטכ"ל

סיפור חייו של דנגורי הוא מאוד ישראלי. ישראלי במובן הישן של המלה. הוא נולד ב-1938 בדמשק. סבו, רב הקהילה ובעל מפעל לצורפות ולנחושת, היה אדם אמיד, ואביו יוסף היה פעיל ציוני. ב-1945, מיד לאחר מלחמת העולם השנייה, שלח אותו אביו יחד עם אחיו משה לארץ ישראל. "הייתי בן שש וחצי ואחי בן תשע. נשלחנו בקבוצה של 24 ילדים כדי להתחנך בארץ. אבי, למעשה, נידב אותנו בגלל אמונתו במפעל הציוני. אמא אורה התנגדה אך אבא אמר שאנחנו נוסעים לגן עדן".

את מבצע ההעפלה הבלתי חוקי ארגנו המוסד לעלייה ב' והפלמ"ח. הילדים, יחד עם ארבעה מלווים מארץ ישראל, הוסעו במשאית אטומה מדמשק ללבנון. המשאית עצרה כשני קילומטרים מהגבול ואת שאר הדרך הם עשו ברגל. הגבול היה פרוץ והילדים הגיעו בבטחה לקיבוץ כפר גלעדי בגליל העליון. אחד המלווים היה "ראובן", הכינוי של אברהם ארנן, לוחם בפלמ"ח ולימים מייסדה של סיירת מטכ"ל. דרכיהם של ארנן ודנגורי עוד יצטלבו. הילדים הוסתרו שלושה ימים במתבן של הקיבוץ ואחר כך פוזרו בקיבוצים שונים. שני האחים הועברו לקיבוץ עין שמר ושם גדלו לבדם ללא המשפחה. רק כשנתיים לאחר מכן ב-1948 בעיצומה של מלחמת העצמאות עלו הוריהם ושאר בני המשפחה.

אבי המשפחה רכש מקצוע חדש בישראל, סוור בנמל תל אביב, והאם היתה עקרת בית. לאחר עליית ההורים, עבר דנגורי להתגורר עמם בתל אביב והצטרף לגדוד של תנועת השומר הצעיר בקן מרכז. ביום הוא למד בבית הספר המקצועי "מקס פיין" ובערב השלים את השכלתו בבית הספר "ביאליק".

בגיל 17 הצטרף דנגורי לגרעין נח"ל של השומר הצעיר שיועד להגשמה בקיבוץ המעפיל. את שירותו הצבאי עשה בגדוד 50 המוצנח של הנח"ל. במהלך שירותו נקרא לפגישה חשאית בקריה, שם פגש שוב בארנן, שביקש לצרפו ליחידה סודית של לוחמים דוברי ערבית שתוקם במסגרת סיירת מטכ"ל.

דנגורי היה נרגש ביותר לא רק מעצם המפגש עם ארנן, שהיה עבורו מעין סגירת מעגל, אלא גם ובעיקר מהעובדה שהוא עמד להשתלב ביחידה עילית סודית. אך גורלו התעמר בו. במסגרת תרגול צניחות בנגב, רוח עזה סחפה את דנגורי וזה נחת על מגוף של מערכת השקיה במפעל המים "ירקון נגב". מסוק צה"לי פינה את דנגורי לבית החולים "סורוקה" בבאר שבע ושם בישר לו הצוות הרפואי כי שבר כמה צלעות. הוא הושבת מפעילות קרבית וחלום השירות בסיירת מטכ"ל נגוז. בסופו של דבר גם הרעיון בדבר יחידת הלוחמים דוברי הערבית, שיישלחו בסיפורי כיסוי כמרגלים למדינות ערב, נגוז ולא יצא אל הפועל. לאחר התאונה חזר דנגורי לחיות בקיבוץ המעפיל. העשור הבא לחייו היה די שגרתי. הוא התחתן, הקים משפחה ועבד בכמה מענפי המשק.

מול אספת הקיבוץ

כשנה וחצי לאחר מלחמת ששת הימים נפתח די במפתיע פרק חדש בחייו, זה שיעצב מאז ועד עתה את הווייתו. יום אחד הגיעו כמה קצינים לקיבוץ והציעו לו לחזור לשירות צבאי ולהשתבץ ביחידה מיוחדת של אמ"ן. מספרה של היחידה היה אז 7019, כיום היא מוכרת יותר במספר אחר: 504. זו יחידה שמשימותיה מאז ועד היום הן משולשות: איסוף מידע מודיעיני באמצעות הפעלת סוכנים בקרבת גבולותיה של ישראל - מה שנקרא בעגה המקצועית "יומינט" (מודיעין אנושי); חקירת שבויים שנופלים בשבי ישראל; ומשימה שלישית, רגישה במיוחד, היא של מבצעים מיוחדים.

תוארם של קציני היחידה הוא קת"ם, ראשי תיבות של קצין לתפקידים מיוחדים. בין השאר מתלווים הקת"מים למבצעים ופשיטות מעבר לגבול של היחידות המיוחדות של צה"ל כמו מטכ"ל, הקומנדו הימי או שלדג. בכלי התקשורת בישראל ומחוצה לה פורסמו גם פרטים פחות מלבבים על פעילותם של אנשי 504. לדוגמה, רצח השומר בקיבוץ מנרה בידי אחד מיוצאי היחידה, ז'אן אלירז, שגם היה מעורב בגניבת כלי נשק מהקיבוץ. כמו כן, התפרסמו כתבות לא מחמיאות בלשון המעטה, על מעורבותם של אנשי היחידה במבצעי חיסול של סוכנים ערבים שסרחו ובגדו.

"רצו לתת לי דרגות ייצוג", הוא מספר, "אך אני סירבתי. דרשתי לעבור קורס קצינים רגיל וקורס קציני מודיעין כמו כל אחד. עשיתי גם קורס של שיעורים לשינון ערבית כדי לשפר את הערבית שבפי עוד מהבית וגם ממסעות של השומר הצעיר בנגב".

בשנות ה-60 וה-70 פעלה היחידה בכל הגזרות והיו לה בסיסים בכל שלושת המרחבים: בגזרה המזרחית, הכוללת את הגדה המערבית ועמק הירדן, בגזרה הצפונית ברמת הגולן מול סוריה ולבנון ובגזרה הדרומית בסיני. דנגורי הספיק לשרת בכל שלושת המרחבים.

במלחמת יום הכיפורים ולאחריה הוא שימש חוקר שבויים בחטיבה 88 בצפון רמת הגולן. אחר כך הועבר לכמה פרויקטים בסיני, שהוא אינו מוכן לדבר עליהם, השתחרר מצה"ל וחזר לקיבוצו. זמן קצר לאחר שובו למעפיל הוא נקרא שוב לדגל. ידידו ליחידה, סא"ל יהושע בר תקווה, התייצב בקיבוצו ודחק בו לשוב לשירות. דנגורי כינס את אספת הקיבוץ ושכנע את החברים שיתירו לו לחזור לצה"ל. ב-1978 הוא מצא את עצמו שוב במדים והפעם, בלבנון.

זה היה בראשית הקמת הקשרים בין ישראל לדרום לבנון. בחמש השנים הבאות ישמש דנגורי בתפקידים שונים ב-504 ואחר כך כסגן מפקד אד"ל - אזור דרום לבנון - שאחר כך שונה שמו ליק"ל - יחידת הקישור ללבנון. הוא הספיק לשרת תחת פיקודם של שלושה מפקדים: העיתונאי יורם המזרחי, שלימים ירחיק נדוד עד לערבות השלג בקנדה, מאיר דגן, כיום ראש המוסד, ומי שהחליפו, השר לשעבר אפרים סנה.

ימי הרפתקנות ואשליות

אלה היו ימי ההרפתקנות והאשליות הגדולות של ישראל, ששיאם בתקווה של ראש הממשלה מנחם בגין, ושל שר הביטחון אריאל שרון, הרמטכ"ל רפאל איתן ומפקד פיקוד צפון, יאנוש בן גל, להשליט על לבנון הנהגה נוצרית פרו-ישראלית ופרו-מערבית בהנהגת משפחת ג'מייל. ישראל סייעה להקים את המיליציה המקומית "צבא לבנון החופשית" בפיקודו של מייג'ור סעד חדאד. לאחר מותו של חדאד ימונה הגנרל אנטואן לאחד למפקד המיליציה ושמה ישונה לצבא דרום לבנון, צד"ל.

צד"ל הוקם בצלמו של צה"ל בהתאמה כמובן למציאות הלבנונית. הוקמו פלוגות, גדודים וחטיבות, אגף מודיעין, שירות ביטחון, יחידת חקירות, בית כלא ועוד. לצד אלה הוקם גם מנהל אזרחי שנועד לתת מענה לצורכי האוכלוסייה האזרחית כגון שירותים רפואיים, חינוך, רווחה ועוד. אף שאנשי צד"ל, ובוודאי מפקדיהם, ראו עצמם פטריוטים לבנונים הנלחמים למען חירותם, בישראל ראו בהם צבא של שכירי חרב.

ישראל חימשה את צד"ל, אימנה אותו ומימנה את משכורות המשרתים בו. מטרת צד"ל היתה להגן בסיוע צה"ל על רצועת הביטחון, שישראל הקימה בדרום לבנון בואכה נהר הליטני. הרצועה נועדה למנוע חדירות של הלוחמים של הארגונים הפלסטיניים לשטח ישראל. לאחר מלחמת לבנון, שבעקבותיה סולקו אנשי אש"ף מביירות ולבנון, הפך החיזבאללה בהדרגה לאויב המר החדש של ישראל בלבנון.

תרומה נוספת של דנגורי לפעילות של ישראל בלבנון היתה בהקמת "סיירת מיוחדת" בצד"ל. "באותן שנים", מספר דנגורי, "ביצעו יחידות צה"ל פשיטות נגד יעדים של ארגוני המחבלים. בפשיטות אלה נהרגו חיילים, ומעת לעת היתה הסתבכות מדינית מול האו"ם כשהיחידות שלנו פשטו מצפון לליטני.

"עלה בי הרעיון להקים כוח מיוחד של תושבי דרום לבנון שמכירים היטב את השטח וינהלו נגד המחבלים מלחמת גרילה על פי ההנחיות והפיקוח שלנו. כשצה"ל יצא למשימה הוא שלח אליה גדוד. סדר כזה פירושו סכנה של הסתבכות פצועים והרוגים. אני האמנתי שבמקום גדוד שלנו, שניים-שלושה מהסיירת שלי יוכלו לבצע את אותה משימה על הצד הטוב ביותר. המפקדים שלי התלהבו מהרעיון והטילו עליי את המשימה. גם מייג'ור חדאד אימץ בשמחה את הרעיון. רפול שתמיד העדיף את העושים במלאכה על הדברנים ראה בי איש שטח ותמך ברעיון שלי. בחרתי בכמה תושבים שיעים שאליהם צירפתי גם מחבלים שהסגירו את עצמם".

בשיא כוחה מנתה הסיירת של דנגורי 16 לוחמים. הם ניהלו שגרת חיים רגילה ונחשבו לאנשי צד"ל לכל דבר ומעת לעת הוזעקו למשימות. "ערכנו להם מבחני אמינות כדי לוודא שלא יבגדו בנו. הטלנו עליהם משימות סרק של סיורים ודיווחים. העברנו אותם סדרת אימונים והכשרנו אותם לתפקיד", הוא אומר.

"וינגייט של הלבנונים"

אחת המשימות החשובות, שדנגורי גאה בה במיוחד, היתה פיצוץ מפקדה של ארגון החזית העממית של נאיף חוואתמה בכפר ברעשית ב-1980. "כוח של גדוד 50 יצא למשימה ולא ביצע אותה. הוא שב עם פצועים והרוג אחד. כלקח מהפעולה הצעתי לשלוח את הלוחמים שלי. הרעיון התקבל, לא בלי התנגדות. ציוותתי שני חבר'ה שלי, תושבי האזור שהכירו היטב את דרכי הגישה לכפר. אחד מהם היה מחבל לשעבר. חבלן שצה"ל הדריך ואימן בהפעלת המטען. על סמך תצלום אוויר הם תודרכו היכן בדיוק להניח את המטען. בתדרוך לפני הפעולה הנחתי אותם שלא לפגוע באזרחים בשום פנים ואופן. למפקדה היתה חצר ומפעם לפעם ילדי המקום שיחקו בה כדורגל. אמרתי להם במפורש שאם יראו ילדים משחקים במגרש אסור להם לבצע את הפעולה. הובלנו אותם ואת הציוד שלהם כולל מטען הנפץ בטנדר של סוחר עופות, שהסכים להתגייס למשימה. הוא הוביל אותם כ-200 מטרים מהיעד. את שאר הדרך הם עשו ברגל. הניחו את המטען והסתלקו. המפקדה התפוצצה בלי כל נפגעים. זו היתה הצלחה גדולה".

במפקדתו במרג' עיון, המתין מייג'ור חדאד לדיווח על הפעולה. כשדנגורי שב מהמבצע הוא זכה לחיבוק עז מהמייג'ור ולכינוי "אבו ליל" - אבי הלילה. "אתה בשביל לבנון החופשית מה שהיה אורד וינגייט, אבי פלוגות הלילה, בשבילכם", מצטט דנגורי את דבריו של חדאד. מעתה ואילך תכונה היחידה של דנגורי "כוח אבו ליל".

במבצע אחר, שדרש איסוף מודיעין מדוקדק ותכנון רב, יצא הכוח לחטוף טבח שיעי, שעבד במטה האו"ם בעיירת החוף נקורה שבדרום לבנון. הטבח "חילטר" מהצד כמורה דרך של חוליות מחבלים. בין היתר, הוא היה זה שב-1980 הוביל את המחבלים שהשתלטו על בית הילדים בקיבוץ משגב עם ורצחו את מזכיר הקיבוץ ואת אחד התינוקות.

על פי מידע מודיעיני שהגיע לידי ישראל, אמור היה הטבח להוביל חוליה נוספת להתקפה דומה על יישוב נוסף בגבול הלבנון. הרמטכ"ל רפול הורה לדנגורי לסכל את המזימה ולחטוף את הטבח. חמישה לוחמים מאנשי כוח אבו ליל נשלחו למשימה. זמן קצר לאחר פקודת הרמטכ"ל נחטף הטבח באישון לילה. לאחר חקירה אינטנסיבית בישראל שבה הוא סיפר את כל הידוע לו, הועמד הטבח לדין ונידון למאסר ארוך. כעבור כמה שנים, ב-1985, הוא שוחרר בעסקת חילופי השבויים עם ארגונו של אחמד ג'יבריל.

בחלוף עוד כמה פעולות מוצלחות של כוח אבו ליל, יצא שמו של דנגורי לשמצה בקרב בכירי הפתח בביירות. מפקדת הארגון לא המתינה והורתה כבר ב-1981 למפקדה אזורית בעיירה בנבטיה לחסל את אבו ליל. התוכנית שנרקמה היתה מתוחכמת. זמן מה לפני כן גייס דנגורי ליחידה צעיר בן 20 מהכפר עיטרון. משימתו היתה לחדור למפקדת הפתח בנבטיה, לרכוש את אמון המפקדים במקום ולספק מידע ומסמכים לדנגורי.

"באותו זמן הקימה המפקדה", מספר דנגורי, "תאים של מחבלים בכפרים השונים שנועדו לצאת לפעולות פיגוע בישראל. רצינו מאוד לשים את ידנו על שמות אנשי החוליות". אך אנשי הפתח חשפו את הסוכן של המודיעין הישראלי ו"הכפילו" אותו. הם איימו כי יוציאו אותו להורג אם לא יעבוד עבורם וישמש סוכן כפול. הסוכן הצעיר הסכים. מפעיליו ציידו אותו בקופסת קרטון ובה כביכול המסמכים הסודיים ומתחתם הטמינו 300 גרם של חומר נפץ פלסטי ושעון. מהשעון הוסר אחד המחוגים ובמקומו הוכנסה מחט שכיוונה לשעת הפיצוץ המיועדת. זו היתה חבילת נפץ למופת.

"הסוכן הגיע למפגש איתי כפי שקבענו בשדה ליד הכפר. יחד איתי היו שני מאבטחים. הסוכן מסר לי את החבילה ושמתי לב שהוא לא כתמול שלשום. הוא נראה עצבני, ידיו רעדו, הוא הזיע ופלט קולות של גזים. נדרכתי כולי והבנתי שמשהו לא בסדר. החשדנות שלי גברה כשהסוכן אמר לי, שהוא מאוד ממהר וצריך לחזור כדי לטפל באמו החולה. מכיוון שהכרתי את כל סיפור חייו ואת סיפור משפחתו זה נשמע לי תמוה עוד יותר. 'יש לך אחיות' אמרתי ונקבתי בשמותיהן, 'הן יכולות לטפל באמא'. הוא גמגם משהו והחלטתי לפעול. שלפתי אקדח וציוויתי עליו להיכנס למכונית יחד איתי ועם המאבטחים. הנחתי את החבילה שהביא לי בין רגליו והתחלתי לנסוע. לא עברנו 100 מטרים והוא פנה אליי כולו מזיע ומדיף ריחות גוף חריפים ואמר בערבית ?הדה בומבה' - זאת פצצה". חבלנים הוזעקו למקום ונטרלו את המטען כאשר במקביל הובל הסוכן הכפול לחקירה בבית הכלא של צד"ל. "מייג'ור חדאד רצה להוציאו להורג. התנגדתי ואמרתי לו: ?אצלנו לא הורגים סתם כך. נעמיד אותו לדין'. וכך היה. המחבל נידון לתקופת מאסר ממושכת אך שוחרר גם הוא בעסקת ג'יבריל".

כשנה לאחר מכן בנובמבר 1982 ניצלו חייו שוב. דנגורי, שמונה למושל העיר צור לאחר מלחמת לבנון הראשונה, יצא מבניין הממשל זמן קצר לפני שמחבלים הצליחו לפוצץ אותו. בפיצוצים נהרגו עשרות חיילי צה"ל ואנשי שב"כ. דבר האירוע הגיע לאוזניו של דנגורי בעת ששהה במפקדה אחרת ונערך לביקורו של אלוף הפיקוד.

- שירתת תחת מאיר דגן. בזמנו התפרסמו ידיעות כאילו באותה תקופה הורה דגן לבצע בעזרת הסוכנים הלבנונים שהפעלתם פעולות חיסול נגד מחבלים או סוכנים שבגדו.

"אני מעריך את דגן. הוא היה המפקד שלי, ואין לי מה לומר בנושא זה", עונה דנגורי, בן ה-72, ולא מרחיב.

הוא מבקש לסיים את השיחה בנימה אופטימית. לפני כמה חודשים הוזמן לשאת הרצאה בקורס טיס, שאחד החניכים בו הוא נכדו. "יצאתי משם בהתרוממות רוח מהנוער שיש לנו", הוא אומר.



תצלום: ניר כפרי


מימין: בן גל, דנגורי ודגן



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו