בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

תרנגולות ערביות וגרביים צעקניים

איך הצליח טדי קולק לסמא כל כך את עיניו של הסופר האמריקאי-היהודי סול בלו, עד שבספרו כתב כי בישראל "כמעט הכל נוהגים בהיגיון ובסובלנות ורגשי משטמה נגד הערבים נדירים הם"?

תגובות

בסתיו 1975 שהה בירושלים הסופר האמריקאי-היהודי סול בלו; הוא בא לכתוב ספר על המצב בישראל, שנתיים אחרי מלחמת יום הכיפורים, והגיע למסקנה שישראל צפויה לשואה נוספת, בין היתר מפני שנשיא מצרים, אנואר סאדאת, היה נאצי. הספר שכתב בשובו ("לירושלים ובחזרה") משדר חרדה יהודית עמוקה, ומלמד שחלק גדול ממה שידע בתום ביקורו בישראל, למד בשיחות שולחן.

פעם התארח לארוחת ערב במעונו של הארכיבישוף הארמני בירושלים והבחין, ככל הנראה באי-רצון, כי על חזהו של המארח "תקועים שני עטים כדוריים בין הכפתורים". המלצרים לבשו, לדבריו, "חולצות שצבעיהן צעקניים ביותר". את המארח זיהה בלו כ"אחד הבישופים", כאילו לא היה לו שם. גם "שני זוגות ישראלים" שהיו בין האורחים נשארו חסרי שם כי בלו, לדבריו, לא טרח להתעניין בזהותם.

בלו ציין לעומת זאת את נוכחותם של הכנרים אייזק שטרן ואלכסנדר שניידר, ושל ראש העיר ירושלים טדי קולק ובנו עמוס. קולק נהג לארגן לאורחים מסוג זה הזמנות לארוחת ערב בביתו של הארכיבישוף הארמני שאהה עג'אמיאן. אחד האורחים היה עורך חדשות החוץ של "לה מונד", מישל טאטי. עיתונו התייחס בביקורתיות למדיניותה של ממשלת ישראל, ובמלחמת יום הכיפורים לא פירסם מכתב שבלו שלח לו, בגנות עמדתה של צרפת במלחמה.

בלו נקם בעיתונאי הצרפתי על פי דרכו: אחרי המנה העיקרית, הלשין באוזני קוראיו, הצית טאטי סיגריה. "זה חוסר תרבות", קבע בלו: "בעלי תרבות אמיתית אינם מעשנים ליד שולחן הסעודה". בהזדמנות זו חיסל חשבון עם התרבות הצרפתית כולה, ומשום מה מצא לנכון להעליב גם את ארגנטינה: "בארצות הברית יש אנשי רוח שיגידו לך שמבחינה תרבותית עומדת פאריס כיום על מדרגה אחת עם בואנוס איירס", ציין. באותו עניין חשוב ציין כי מחמוד אבו זולוף, העורך של העיתון היומי בשפה הערבית, "אל קודס", גורב "גרביים צעקניים".

טדי קולק האמין ש"איחוד ירושלים", כלומר כיבוש חלקה הערבי במלחמת ששת הימים, יתקבל על דעת העולם ככל שהוא יצליח למשוך לעיר סלבריטאים, רצוי מעולם התרבות. לשם כך ייסד בית הארחה מיוחד, "משכנות שאננים", ואנשי שם רבים אכן התפתו להתפנק זמן מה במלון מלטף האגו: מוסיקאים, אמנים, סופרים, עיתונאים.

נכונותם לבוא נחשבה הישג למדיניות הכיבוש, שקולק ידע להציג להם כאבן פינה לדו-קיום יהודי-ערבי, אולי מודל לשלום. שנים אחרי שמשה דיין כבר נטש את פיקציית "הכיבוש הנאור" עוד היטיב קולק למכור לאורחיו את התיזה שזהותם של ערביי העיר כירושלמים חזקה מזהותם כפלסטינים, ואם רק ינהגו בהם בהגינות, יקבלו, גם אם באי-רצון, את "איחוד העיר", כלומר את השלטון הישראלי.

לפני שבועות אחדים נערך במשכנות שאננים סימפוסיון במלאות חמש שנים למותו של בלו ו-35 שנה לספר "לירושלים ובחזרה". הספר פורסם תחילה בשבועון האמריקאי "ניו יורקר" וזמן מה לאחר מכן זכה בלו בפרס נובל. האולם בירושלים היה מלא למחצה; רוב הנוכחים דיברו אנגלית, או עברית במבטא אמריקאי. בדומה לבלו עצמו, ביטאו דאגה לעתידה של ישראל: שמו של ברק אובמה כמו העביר בהם חלחלה.

האויב של בלו היה מזכיר המדינה של ארצות הברית אז, הנרי קיסינג'ר. באותם ימים שקד קיסינג'ר על הניסיון לרקום הסכם ביניים, אשר כלל נסיגה חלקית משטחי מצרים שכבשה ישראל במלחמת ששת הימים. במבט לאחור נראה שזה היה הצעד הראשון להסכם השלום בין ישראל למצרים, אבל ישראלים רבים, ואנשים בחו"ל שהגדירו את עצמם כ"ידידי ישראל", הקימו זעקות שבר: קיסינג'ר הצטייר כאחד מצוררי העם היהודי. בשובו מירושלים הלך בלו לדבר אתו, ובספרו בז לו כמו היה רק אחד הבישופים: "כמעט אין כל טעם לדבר עם הנרי קיסינג'ר", כתב, אך שיבח את הפודינג שהציע לו שר החוץ האמריקאי.

בקריאת הספר יכול היה קיסינג'ר להתנחם בעובדה שבלו ביזה את רוב אנשי שיחו, וביניהם ראש הממשלה יצחק רבין. את העוף שהוגש לו במזנון הכנסת, שבו אכל בחברתו של שר החוץ אבא אבן, אפשר היה לאכול, לדבריו, רק בתנאי שעוצמים את העיניים וחושבים על משהו אחר. על שר הביטחון שמעון פרס כתב: "בעצם הרי בא לשוחח על ספרות עמדי, חבר לעט".

הוא קבל על כך שהשלטון בישראל דל ודור המייסדים לא זכה לממשיכים, וביסס תובנה זו על העובדה שרוב הפוליטיקאים שפגש בישראל לא נראו כמו דוד בן-גוריון: "כשאתה פוגש במנהיגי מפלגה ובשרי ממשלה הנראים כמו סוכני ביטוח ממונטריאול או מורי תיכון מברוקלין אתה מתחיל לדאוג".

עם מנחם בגין לא נפגש; גם לא עם גולדה מאיר. הוא העדיף לדבר עם פרופסורים באוניברסיטה העברית, כמו התברכו אלה בכשרון עילאי לפענח את צפונות המציאות הפוליטית, אך גם לרבים מהפרופסורים לעג, לא פעם בשל מה שלבשו. סנובים שכמותו נוטים לא אחת להרגיש טוב יותר בחברתם של "אנשים פשוטים", כלומר משכילים פחות ועשירים פחות מהם. "זוהמתם של השווקים נראית לי משיבת נפש", כתב בלו בעקבות ביקור בעיר העתיקה, וציטט בהרחבה את המסז'יסט שלו ואת הספר במלון המלך דוד. חשוב היה לו להדגיש שלא בא לישראל כעיתונאי: "אני יצור מסוג אחר, חולמני יותר". על כן העדיף כנראה לשבת במרפסת של משכנות שאננים, כוסית משקה בידו, ולהעמיק חשוב על מה שקרא ב"ג'רוסלם פוסט" ועל מה ששמע משלמה אבינרי ומהספר של ה"קינג דייוויד".

בלו לא הטיל ספק בעתידה של ירושלים כעיר "מאוחדת"; ערביי העיר הצטיירו בעיניו, כמעט ללא יוצא מן הכלל, כילדים ונערים. הוא הזכיר גם כמה "תרנגולות ערביות" שהיו מעלות אבק ומנקרות באשפה. הוא תיאר בהשתאות אוריינטליסטית בית מרחץ אחד, מועדון הימורים ומכון לפיתוח גוף בעיר העתיקה, אך לבד מאותו עורך עיתון בעל גרביים צעקניים, לא שוחח עם אישים פלסטינים. את מה שלמד על "הערבים" שמע מהמזרחנים אלי כדורי, ברנרד לואיס ויהושפט הרכבי. על כן לא היה לו צורך לבקר בעזה או באחד ממחנות הפליטים המרוחקים ממשכנות שאננים רק כחצי שעת נסיעה: הרכבי הבטיח לו שרוב הפליטים "עקרו את עצמם".

בלו הזכיר לקוראיו שהרוסים גירשו המוני צ'צ'נים. שנתיים לפני שבגין היה לראש הממשלה, עוד נדמה היה שדי בשני סמי-טריילרים כדי לגרור את מגורוני המתנחלים מהגדה ולהחזירם הביתה, ועוד לא מאוחר להחזיר את הגדה לירדן. אף כי לא נסע לבקר בהם הבין בלו שמדובר ביישובים של קבע, אך לא ראה בהם מכשול לשלום. הוא דיקלם בצייתנות את התיזה שהממשל הצבאי אינו מכביד על הפלסטינים, ועל כן הם מעדיפים את שלטונה של ישראל על פני שלטון ערבי. הוא ציטט בהסכמה את גולדה מאיר שאמרה ל"סאנדיי טיימס" שאין עם פלסטיני.

הנשיא סאדאת כבר היה קרוב אז להחלטתו להכיר בישראל ולכונן שלום אתה, אך בלו עוד השקיע אנרגיה רבה בניסיון להזכיר לעיתונות העולמית שסאדאת חיבר בראשית שנות החמישים מכתב הערצה להיטלר. המלחמה הקרה עמדה לפני סיומה, אך בלו הוסיף לראות בברית המועצות איום נורא לעתידה של האנושות ולא האמין שתתיר לאזרחיה היהודים לצאת. ישראל הצטיירה מדיווחו כמדינה שיושביה מרבים לחשוב ולשמוע מוסיקה קאמרית. "כמעט הכל נוהגים בהיגיון ובסובלנות ורגשי משטמה נגד הערבים נדירים הם", כתב.

ישראל של בלו היתה מדינה ללא חרדים וללא מזרחים. החרדים עוררו בו תערובת של רתיעה, לעג ושאט נפש; הוא תיאר אותם במושגים כמעט אנטישמיים. נוסעים חסידים במטוס שהביאו לישראל הביטו בו "בעיניים אפלות הרובצות במארב שעיר". על אחד מהם כתב: "עורו מכוסה אבעבועות, צווארו דק, הוא מגלגל בעיני התכלת שלו, שפתו התחתונה משורבבת. אין הוא מקפיד על הדרת פנים מתורבתת. מחשבות ודחפים שאינם מתורבתים ממלאים את פניו".

בלו חזר בחמדה גם על בדיחה שנועדה להמחיש את הפרימיטיביות של פועל יליד צפון אפריקה. נראה גם שנשים ראויות לציטוט לא פגש בישראל. את האידיאל הישראלי שלו מצא באחד הקיבוצים.

הארץ היתה מושלמת, יושביה ראויים להערצה, אך פגם רציני אחד בכל זאת היה בה: הפרחים שהנהלת משכנות שאננים הציבה בחדרו היו צעקניים מדי לטעמו.

דברים שרואים משם

סופר פולני באילת, 1959 מה שרואים מחלון המנזר ביפו מה חושב עליכם הבחור מסיירה לאון



הכותל המערבי, 1967. אם רק ינהגו בערבים בהגינות


סול בלו בירושלים. אני יצור חולמני



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו