בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

בפורטוגל נפתר הסכסוך הישראל-פלשתיני

בחווה מבודדת בפורטוגל מתגוררים ישראלים, גרמנים ופלשתינאי בן 17. בלוח זמנים נוקשה הם מגדלים צמחים שמזהים בני אדם, מתרגלים חיים ללא רכוש ומתעמקים במין חופשי. הכל למען הקמת כפר שלום במזרח התיכון, שיפתור אחת ולתמיד את הסכסוך הישראלי-הפלשתיני. שלושה ימים בין פינות ליטוף אנושיות, סדנאות מדיטציה ועבודת שלום, שחבל על הזמן

תגובות

מעגלי ליטוף. לסביות עם קלשונים. אורגיות של גרמנים עם ישראלים ופלשתינאים. מקדש אהבה. קהילה בשר ודם. אין סודות ויש עתיד. עתיד למען ילדינו. אלה הן רק חלק מהשמועות שהתגנבו לאוזני הזקורות על כפר השלום הניסיוני תמרה, בדרום פורטוגל. התמונות שראיתי באינטרנט, שבהן נראו בלונדינים חמורי סבר עם ניצוץ מואר בעיניים, קצת דיכאו את היצר. אבל אומרים שלא צריך להיבהל מכל מה שמוצאים בגוגל. והשמועות הלכו מעבר לקהילת זיונים גרמנית עם טוויסט רוחני: היה גם דיבור על חזון למזרח תיכון חדש, על הקמת קהילה כזאת באזורנו המדמם. פטנט גרמני חדש לשלום, שישים קץ לסכסוך שלנו וגם יביא את הבשורה לשאר העולם.

ברוח אופטימית זו התגלגלנו אני והצלם ברכבת מליסבון לדרום הפרוע, אל עיירה ציורית מנומנמת, שבה חיכו לנו שני ישראלים, אורי אילון וטמיר יערי, חברי קהילה ישראלים, עם מרצדס מהכפר, כדי לקחת אותנו "הביתה" (תמורת 20 יורו). שם, בבית, התמקמנו בבית הארחה שמנהלת פרידה, חברת קהילה גרמנייה מבוגרת ומטופחת. היו שם כל מיני גרמנים מבוגרים עם שיער צהוב ושפמים שהלבינו. קיבלנו ערימות של חוברות הסברה ופליירים וקלטות די-וי-די והתבקשנו לעבור על הכל בעיון. בחדר המושקע (40 יורו ללילה לאדם, כולל כיבוד) חיכו מדף ספרים בגרמנית ומוצרי קוסמטיקה אורגניים. נאסר עלי להשתמש במוצרים מערביים רעילים.

היום הראשון

בשעה שבע בדיוק הורו לנו להתייצב לארוחת ערב עם הגורואית של הקהילה, סאבין ליכטנפלדס (המכונה בבט). בבט, שנולדה ב-1954, היא פעילה פוליטית רדיקלית בעלת ניסיון חיים ארוך בהקמת קהילות כאלה ובפעילות למען השלום, ייסדה את תמרה עם בן זוגה, דיטר דום, גרמני שנולד ב-1942. גם דיטר הוא גורו של הקהילה, אלא שהוא במצב בריאותי קשה. חברי הקהילה לא ראו אותו מזמן, והם מסתפקים בהאזנה להקלטות שלו משנים קודמות. לצד בבט ישב בנג'מין מנדלסון, בן זוגה של ורה, בתם של בבט ודיטר, שעומד בראש פרויקט ה-PRV (Peace Research Village) להקמת קהילת שלום במזרח התיכון בשנים הקרובות.

בבט ודיטר הקימו בגרמניה קומונה שדגלה באהבה חופשית כבר בשנות השבעים. "חקרנו את מושגי השיתופיות והקהילה, וזה נתן לנו תובנה עמוקה על טבע האדם", מספרת בבט. "אבל סבלנו מחשיפה שלילית בתקשורת, בעיקר בגלל ענייני האהבה. כתבו על אורגיות ודברים אחרים, וניסו לעצור אותנו. אבל ידענו שעלינו להתמיד בעבודה למען השלום. בינתיים המצב הפוליטי נהיה יותר פשיסטי, וידענו שגרמניה היא לא המקום לקהילה שלנו". ב-1995 הוקם הכפר תמרה לריפוי וחקר השלום בשטח בתולי בדרום פורטוגל. בהתחלה היו שם חמישה אנשים, ולאט לאט הצטרפו עוד. כיום יש בקהילה כמאתיים חברים, רובם גרמנים. מלבדם יש בה כעשרה ישראלים יהודים וערבים בודדים, כולל אחד מהגדה שנכיר בהמשך.

בתחילת האינתיפאדה השנייה עלה הרעיון להקים כפר דומה במזרח התיכון, ומשם להמשיך ולהפיץ את עבודת השלום לאזורים מוכי גורל אחרים. למה דווקא אנחנו? שאלתי. הרי יש עוד פצעים בעולם. "זה כמו סיפור אהבה", הסבירה בבט. "אני חשה אחריות גדולה. חשוב שבני אדם ישתחררו מדפוסים ישנים של מלחמות לאומיות ויחיו בשיתוף פעולה".

אורי אילון, המלווה מתחנת הרכבת, ליווה אותנו גם לצימר. הוא סטודנט באוניברסיטת מונטה סרו של קהילת תמרה, אוניברסיטה לחקר שלום שהתואר שהיא מעניקה אינו מוכר במוסדות אחרים, ומעורב עד צוואר בהקמת הכפר המזרח התיכוני. לפני הפרידה אנחנו מצטווים שוב להתייצב, למחרת ב-7:00, לארוחת בוקר. הצטערתי שלא שאלתי את בבט אם השמועות על פינת הליטוף בכפר נכונות. במלים אחרות: האם קיים מבנה שבו חברי תמרה קובעים תור והולכים להזדיין זה עם זה? לא היה פשוט לשאת את השלום והשקט.

זאת לא הפעם הראשונה שאני והצלם טומנים את ידינו בצלחת רוחנית. שרדנו ביחד באשרם במדבר ובפסטיבל פנויים פנויות ביערות הכרמל. הפעם החלטנו להסיר את השריון ולצלול בלב פתוח לחגיגה של בבט. ביסודה של התוכנית עומדת עבודת הילינג פנימית אינטנסיווית, חברי הקהילה לומדים לפתור קונפליקטים פנימיים, למוטט חומות נפשיות ולחיות ביחד בשלום, תוך כדי שיתוף ושקיפות מוחלטים ככל האפשר. אבל זה לא נראה כמו חגיגה. משהו בקולוניה הגרמנית הזאת, המתנהלת בלוח זמנים נוקשה כמו מפעל ב-מ-וו, הלחיץ אותנו.

היום השני

הצלם דפק על דלתי ב-11 בבוקר. "קומי! איפה את? קורה המון. סתאאאם". הוא קם עם הזריחה ומאז גילה שהסטודנטים לשלום משלמים 500 יורו בחודש, חוץ מהישראלים והפלשתינאים שמשלמים חצי מחיר, ושהרבה מהלימודים שלהם מועברים בצורה של התנסות מעשית בחיי קהילה, הנקראת "פרקטיקום". הלכנו לשבת באחת מפינות הרביצה של מוסטפה, שהיה כתוב עליה בערבית ובאנגלית "אוהל בדואי".

אורי הגיע, דוחף עגלה ובה תינוק אפרוחי מושלם בן 14 חודשים. ליצור השמימי הזה קוראים מנטה, והוא בנם של ורה ובנג'מין והנכד של דיטר ובבט, אבל למעשה הוא הבן של הקהילה כולה, וכולם לא מפסיקים לכרכר סביב היורש. כרגע הוא בן הקהילה היחיד שנמצא בתמרה. שאר הילדים, כמעט עשרים, נמצאים בחודש של סיבוב הופעות בשווייץ ובגרמניה עם הצגה שכתבו.

מנטה נולד לפי החלטה של כל הקהילה, בלידה טבעית בתוך מים בכפר, שבה נכחו עשרות חברים שקיבלו אותו לעולם בליווי שירים ותפילות. אורי מסביר שלגידולו אחראים לא רק אמו ואביו, אלא הקהילה כולה. היום אורי עושה לו בייביסיטר. מישהו ניגש לאורי ואומר שיש לו הזמנה למחר ל"סיאסטה" ב"בודגה" עם מישהי שרוצה לשריין אותו. אורי הנרגש אומר שיגיע בזמן. אנחנו חושדים שהבודגה היא פינת הליטוף. אורי ומנטה לוקחים אותנו לסיור בגינה האורגנית, שגדלות בה עגבניות שרי כתומות וחמימות ומתוקות כמו סוכריות. מדובר בנוף אכיל, אחד הרעיונות של המקום.

בגינה פגשנו את תמיר, בן 42, ומיכאל, ישראלי בן 44. תמיר היה עסוק בפרקטיקום על טוהרת הגיזום. מיכאל ניגן בקלרינט טורקי מול קהל של ראשי כרוב בצבע תכלת-ירוק הנטועים באדמה, שבחודשים הקרובים תוצף כדי ליצור אחד משלושה אגמים חדשים. הצמחים יחוו טראנסים. עכשיו הוא מכין את הצמחים והחיות לטראומה ההולכת וקרבה. "צריך להודיע לחיות שהולכים להציף להן את השטח", הוא אומר. "הכל כאן נעשה בתקשורת מאוד עמוקה עם העצים ובעלי החיים. זה כולל מדיטציות, התבוננות ותקשורת, ונגינה לצמחים". בארץ מיכאל היה ממקימי להקת "בלקן במחסן". "מחר יש להם הופעה. אני מת להיות שם", הוא מודה, "אבל לאחרונה התחברתי כאן עם להקה של מרוקאים מוסלמים דתיים. אם זה יתרומם, אולי זאת תהיה עבודת השלום שלי, עבודת שלום שחבל על הזמן".

בארוחת הצהריים אני פוגשת את אסתי, בחורה ישראלית מרחובות, בשנות העשרים המאוחרות לחייה. היא סטודנטית במונטה סרו שעושה את הפרקטיקום שלה במטבח וגרה באוהל. היא נמצאת כאן ממאי, יש לה בן זוג, מהנדס גרמני, שכרגע נמצא בשווייץ. היחסים, בהתאם למשנתם של הגורואים, פתוחים. "אני אישית אמרתי לו שיילך עם מישהי אחרת", היא טוענת, "הוא נהיה קצת סטיקי. בפעם הראשונה שהוא היה עם בחורה אחרת נורא פחדתי. היה נראה לי שהוא מתאהב בה. אבל אחר כך זה רק הכניס אנרגיה טובה וחדשה ליחסים. גם אני הייתי עם גבר אחר. הוא מצא חן בעיני, אז הזמנתי אותו ללכת אתי".

לשולחן מצטרפים ורה, בלונדינית תמירה ונאה עם עיניים כחולות ועגיל נחש כסוף באף, ומנטה, שמצא את דרכו לזרועות אמו. היא מספרת שהלידה היתה חוויה קדושה, לא פחות. שאלתי אותה על השמועה שכולם צריכים להחליט על הבאת ילד לעולם. ורה אישרה. "זה בא מתוך התפישה שמדובר בהחלטה קהילתית", היא מסבירה. לפעמים חברי הקהילה מעדיפים שהאשה תחכה ותבשיל, ומציעים לה ללכת לעבוד כמה שנים בתור נני בכפר. "באופן כללי אנחנו לא מעודדים את החברים למהר עם עשיית ילדים. בחברה המערבית לעתים קרובות זוגות עושים ילד רק כדי לנסות לפתור את הבעיות בזוגיות שלהם. כאן הכל נעשה בשקיפות".

ורה גדלה בקהילה שיתופית בגרמניה, אבל למדה בבית ספר רגיל. היום היא מעורבת בפיתוח בית הספר בכפר, שאינו מוכר על ידי הרשויות. "זה בית ספר ללימודים גלובליים. הרעיון הוא שילדים לא לומדים מישיבה מול ספרים, הם לומדים מהעולם. למשל, יצאנו לטיול בהודו עם קבוצת הנוער".

אחר הצהריים אנחנו יוצאים לסיור אקולוגי מודרך. בורי, אשה יפה עם שיער ארוך לבן ותליון של נחש סביב צווארה ובתי שחי שעירים, מסבירה שהכפר בנוי בצורה של ציפור ושכרגע אנחנו חוצים את לבה. במעלה הגבעה שוכנות הווילות המרשימות של בבט ודיטר ושל ורה ובנג'מין, המשקיפות על האוהלים, מבני הבוץ והקרוואנים שבהם מתגוררים רוב חברי המקום. בורי מראה לנו את מתחם איסוף הזרעים ומסבירה שבתמרה שואלים את הנוף מה הוא רוצה.

אנחנו עוצרים לסבב טעימות במתקן ייבוש סולרי, שבתוכו, על רשתות, נחים ומצטמקים תאנים ותפוזים, עגבניות, זוקיני, בצל, תפוחים ועוד. לאחר מכן נחשפות לפנינו מפות ותוכניות עתידיות של איך תיראה תמרה אחרי שייחפרו האגמים ותמומש התוכנית למימוש חזון האנרגיה הסולרי, שיאפשר לכפר להיות בלתי תלוי במשאבי אנרגיה חיצוניים. החבורה צועדת לקראת ה"סולר וילג'", חממה שבוקעים מתוכה צלילי מוסיקה שלווה. אנחנו הולכים בעקבות הצלילים אל עציץ עם שושנים אדומות קטנות שמחובר בחוטים ואלקטרודות למחשב נייד.

"הצמח שר לנו", מתפעמת בורי. היא מסבירה שהמוסיקה שהוא משמיע מושפעת מקרבתנו אליו. "הצמח מתרגל לבן אדם. הוא מזהה אותך. זאת תזכורת שכולנו מחוברים". לרגע כולם שותקים. גם העציץ. אני נותנת לפרח נשיקה והוא שר. מחמיא לי. אבל גם כשאנחנו יוצאים מהחממה הוא ממשיך לזמר. על שפת אגם חום אני פוגשת סטודנט שלום איטלקי-שווייצי בן 24. הוא עושה את הפרקטיקום שלו בסולר וילג' והגיע לטבילת עירום של אחר הצהריים. בעודו מתפשט וחושף קעקוע ענק של דרקון על גבו, אני מספרת לו שבדיוק חזרתי מהחממה ופגשתי את העציץ המזמר שלהם. הבחור נראה מופתע. מתברר שהוא מעולם לא שמע על העציץ ומעולם לא שמע את המנגינה הפרחונית.

אורי, בן 29, מוביל אותי לשיחה בצל תאנה פורייה. הוא מספר שהיה ילד טוב תל אביב, שירת בגלי צה"ל, עבד ב"הארץ", נסע לקיימברידג' עם בן זוגו, ולאחר הפרידה ממנו חזר לישראל, העמיק את פעילותו הפוליטית והיה ממקימי קבוצת "אנרכיסטים נגד הגדר". "אני זוכר את הפעם הראשונה שחציתי את קווי האויב והלכתי לישון בכפר פלשתיני בגדה", הוא נזכר. "הבאתי אתי את כל הפחדים מהתרבות שלנו שמבוססת על פחד שינקתי מינקותי". ב-2003, בפעילות שבה חתכו האנרכיסטים את הגדר, ירו עליהם חיילים. חברו, גיל נעמתי, ספג שני כדורים ברגלו. "החיילים סירבו לפנות אותו לבית חולים בישראל והוא פונה לרמאללה. שבוע לאחר מכן ביקשו ממני לבוא למילואים. בנקודה הזאת החלטתי להפסיק לשתף פעולה", הוא מספר.

"יש במציאות הזאת הרבה אדרנלין ותחושה של גבורה, וגם ידידות משמעותית עם פלשתינאים, אבל ללא שום פרספקטיווה לעתיד אחר. התחושה שלי כאנרכיסט, היא שאין לי זכות להיות מאושר כל עוד כולם לא מאושרים". בעבר הוא היה חלק מקבוצות שהקימו קומונות שונות ומשונות, אבל לדבריו החזון תמיד מתמוטט כי אף אחד לא שטף כלים. כרגע הוא גם "פוסטליון דה אמור" בהתלמדות. מדובר ב"שליח אהבה שאמור לעזור לאנשים ליצור קשרים אחד עם השני, כמו מיילד, שאמור לתמוך בתהליך. אני לא מאמין ברכוש פרטי, אז איך אפשר לדרוש בלעדיות מבן זוגי? אנשים פה עוברים תהליך קשה של שחרור מקנאה. 5,000 שנה של פטריארכיה מורגשות בכל תא ותא בגופנו".

אורי מאמין שפרויקט PRV ישנה את העולם. "אני חי כאן בגן עדן. אבל אם גן עדן הזה לא היה מחובר למטרה לשנות את העולם, לא הייתי מסוגל לפרגן לעצמי לחיות כאן. בתוך כמה שנים התרבות הנוכחית תקרוס מבחינה אקולוגית וכלכלית, ולקראת קריסתה יותר ויותר אנשים יחפשו מודל לחיים אלטרנטיוויים. אני לא רואה את עצמי חי מחוץ לקהילה. יש לי רצון להביא ילדים בהמשך ואני לא רואה את עצמי מגדל אותם עם אשה וכלב".

כמו שתי עזים חסרות מנוח, אני והצלם חומקים מהרצאה על שלום ויוצאים לפלס את דרכנו בין שיחי פטל שחור פראיים דוקרניים, חוצים גן אבנים. "בואי! מצאתי!" הוא צועק פתאום ממעלה הגבעה. אני ממהרת בעקבות קריאותיו המשולהבות. לפנינו מאהל קטן ועליו שלט אדום מעוטר לבבות שעליו כתוב FREI. בפנים יש מיטה עם סדינים הודיים אדומים, ומעליה כילה צהובה. אנחנו מתלבטים אם זה "זה", ואז נגלה לעינינו הממצא המכריע: עטיפה של קונדום.

בארוחת הערב אנחנו מעלים את סוגיית הפוסטליון. תמיר מספר שבמקום שבן אדם שיוזם מפגש מיני יקבל תשובה שלילית בפרצוף, הפוסטליון יכול, למשל, להגיד שהצד השני לא מעוניין כרגע ביחסי מין, אבל ישמח למשחק שש-בש. תמיר מספר שהוא נמצא במערכת יחסים פתוחה עם בחורה גרמנייה ומתעקש שאם היא שוכבת עם מישהו אחר באוהל ליד זה לא כואב: "אפשר ללכת להסתכל על הכוכבים. אפשר לחבק אנשים אחרים, או ללכת להיות עם מישהי אחרת. לפעמים מגלים שכל מה שאתה צריך זה לנגוע בבן אדם אחר".

בערב, בחצר בית ההארחה, מקרינים לנו מופע שקופיות של ה-Grace Pilgrimage, מסע ה"עלייה לרגל" של חלק מחברי הקהילה מאילת ועד ירושלים מאוקטובר 2007. יש שקופיות, בעיקר של בבט אבל גם של שפן סלע ושל מיכאל, עושה לכולם השכמה עם הקלרינט הטורקי, בליווי פסקול חסידי במבטא אמריקאי. "כשנכנסנו לשטחים החיילים לא הבינו מה אנחנו עושים שם. הם אמרו לנו 'דיר בלאק, אתם לא נורמלים'", התפעם תמיר. כשהגיעו לחומה, חברי הקהילה הסתערו, הצטלמו וכתבו עליה GRACE (חסד, שמו של הספר שכתבה בבט). את הלילה האחרון העבירו הצועדים במדיטציה בשלוש משמרות. זה היה 9 בנובמבר, ליל הבדולח, יום השנה לנפילת חומת ברלין ו"יום החסד הבינלאומי", שעליו הכריזה הקהילה לפני כמעט שלוש שנים. התחנה האחרונה חביבה במסע היתה הכותל המערבי.

Shalom und Salaam. המופע מסתיים. ואחריו, כמו אחרי כל דבר בתמרה, נפתח טקס שרינג במעגל. החברים חוזרים ומדקלמים את עקרונות השקיפות והשלום והשיתופיות וה-PRV. כמו בדיקור סיני, אם נרפא את הפצע המזרח-תיכוני, תהיה לזה השפעה על העולם כולו. מלים יפות, אני מודה, אבל היכן בדיוק במזרח התיכון אתם מתכננים לנעוץ את מחט הפלא?

גרמני בשם ריקו, ממובילי הפרויקט, אומר שב"מקום גדול". גם ירדן וסיני נזרקות לאוויר. "בעיני ירושלים היא המקום האידיאלי, אם השטח היה נקי", מציע תמיר. "אבל מסובך שם. הפילגרימג' עוזר לנו להכיר את השטח, להיות מחוברים לעולם. זה בעצם אקסודוס. אבל הכי חשוב עכשיו לבנות את הקשר של האמון בינינו, בתוך קבוצת הגרעין. אחרי זה נמצא מקום".

מוניקה, גרמנייה מבוגרת, משתפכת על קיבוצים. אבל רוב הקיבוצים קרסו, רובם הופרטו, החברים ברחו, אני אומרת. בתמרה משוכנעים שאצלם זה ייגמר אחרת. מוניקה טוענת שהטעות של הקיבוצניקים היתה שלא חלקו אהבה. אורי מוסיף שהם לקו בהעדר פרספקטיווה גלובלית. "בגלל זה תמרה מתמקדת בשקיפות ובאמת", אומר תמיר. "החזון שלי הוא שבעוד עשור יהיו חמישה כפרי שלום בישראל".

"ובמקומות אחרים בעולם", מזכירה לו עידית, ישראלית בת 36, לשעבר עורכת ומפיקה בטלוויזיה, שהפכה לא מזמן לסטודנטית שלום מן השורה. "אצלנו זה שונה. אנחנו עוסקים בעבודה פנימית עמוקה", מחדד ריקו, "אני רואה את החומה, ואני יודע שגם בתוכי יש חומה. זה גורם לי לרצות לקפוץ מעל החומות הפנימיות שלי. שם מתחילה עבודת השלום הפנימית שלי. ואז אני רואה מה אני יכול לעשות למען הפלשתינאים והישראלים".

חזרנו לצימר. סיכמנו שהיום רשמנו פריצת דרך בעניין הבודגה, אבל השלום נראה רחוק והמשטר הייקי המקומי התחיל לעלות לנו על העצבים. החלטנו שממחר מקפיאים את שיחות השלום, משתחררים משלשלאות יחסי הציבור ויוצאים לכבוש את הכפר בכוחות עצמנו.

היום השלישי

עשר בבוקר, יום ראשון להודנא. הצלם פורץ לחדר, נסער כולו. "קומי", הוא קורא, "פגשתי את מ'". שמענו רבות על מ' בן ה-17 מבית לחם, הפלשתינאי היחיד בכפר. הצלם מספר שהוא התעורר עם הזריחה והיה מעגל שרינג במבנה הבוץ ואז הוא פגש את מ', עטוף במעיל, שסיפר לו שקפא כל הלילה באוהל שהוא חולק עם עוד שלושה בחורים ובחורה, ושהוא גילה לו שיש בתמרה זיונים ועישונים והכל.

הצלם שואל אותו אם מה שראינו אתמול זה הבודגה ומ' אומר "מה פתאום", ומסביר שזה סתם כוך זיונים ומצביע על עוד כאלה באופק. הבודגה זה קלאסה אחרת לגמרי. אני ממהרת לפגוש את מ'. "אני חייב לדבר אתך", אומר הנער המתולתל והיפה. הוא מברר אם אני יכולה להשיג אוטו. הוא נמצא כאן כבר חודשיים, ונשאר לו עוד חודש עד שיצטרך לשוב לבית לחם. "אני רעב. אני רוצה מיט. ביוטיפול מיט. וגבינה. וביצים. ושוקו", הוא מתחנן. אני מנסה להשיג רכב, אחד מבין כעשרים בכפר, אבל הקהילה מסרבת לנדב גלגלים.

משם נחטפתי להמשך השיחות, הפעם עם ורה ובורי. בורי מסבירה שכדי שבני אדם יחיו ביחד בשלום צריך לבנות אמון, וכדי לבנות אמון צריך לגעת בסוגיות פרטיות כביכול, שבדרך כלל לא עוסקים בהן בדיונים על שלום. בגלל זה אין סודות בתמרה. "זאת החלטה בסיסית של כל מי שרוצה להצטרף", מסבירה ורה, ומבקשת ממוסטפה קפה לכולם. "לכולנו יש רגשות של קנאה ונקמה, ואם לא נשנה את דפוסי החשיבה הפנימיים, גם המבנים הפוליטיים לא ישתנו".

"אצל זוגות יש תמיד פחד לאבד", ממשיכה ורה. "אם את נמשכת למישהו אחר אבל את צריכה להסתיר את זה, אז האהבה תהיה מבוססת על חוסר אמון. כשיוצרים מקום לשקיפות, זה מאפשר אמון. אני לא רוצה שבן זוגי יגיד לי שאני האחת והיחידה אם הוא נמשך גם למישהי אחרת. מתוך הקנאה אנחנו נהיים איומים ואז הפחדים שלנו הופכים למציאות".

ורה נזכרת בחומה שלנו, שהולכת ומסתמנת כפטיש גרמני לכל דבר. "החומה בישראל היא דוגמה טובה - בונים חומה מתוך פחד מפיגועי התאבדות של הפלשתינאים, והחומה רק מגבירה את הפחד ויוצרת עוד שנאה. גם בתוכי, במקומות שבהם אני פגיעה אני בונה חומות ומתחילה לתקוף. כשמנסים להימנע מקונפליקט ולהתעלם מכך שאהובי רוצה ללכת עם מישהי אחרת, מתחת זה תמיד מבעבע. צריך להתמודד עם הפחד כדי ליצור חברה שתחיה בשלום. קל לשלוט בבני אדם בגלל כל הפחדים ודפוסי החשיבה שהטמיעו בנו. על זה מושתתת הגלובליזציה".

מה זה הבודגה? אני שואלת. "זה המקום של האקדמיה הארוטית שתקום בעתיד. הבודגה זה הגרעין של הפרויקט הזה, שעדיין לא גמור", משיבה בורי בטון חינוכי נטול סקסיות בעליל. "התחום של לפתוח את סוגיות האהבה והמיניות חדש לאנשים, אז צריך בתי ספר שיוקדשו למה שאני מכנה 'סוגיות האלפא' בחיינו. הבודגה הוא מקום שמוקדש לאהבה".

לא פשוט להימלט מהכפר המוזר. בכל זאת מ' מצליח איכשהו להשיג אוטובוס קטן מקרטע בלי רוורס והצלם דורך על הגז ושלושתנו חותכים מהכפר, עולים על שביל אבנים ציורי מתעקל, בין עצי זית ועזים וסוסים. מ' שולף פתק שעליו רשם פורטוגלי מהכפר איך להגיד "אני רוצה בשר", "אני רוצה קוקה קולה", "אני רוצה טבק", "אני רוצה ניירות" ועוד, ומשנן את המשפטים בפורטוגלית.

"זאת הפעם הראשונה שלי מחוץ לפלשתין. פעם ראשונה שראיתי מטוס. פעם ראשונה שראיתי את האוקיינוס. הוא כל כך פאקינג קר שכשהכנסתי רגל חשבתי שהיא תישבר. ופעם ראשונה שראיתי אונייה, ורכבת. פעם ראשונה שמצאתי אהבה". הוא מספר שקוראים לה סופי והיא יפהפייה ועשירה ושהיא חזרה לביתה באוסטריה, והוא מתגעגע נורא ושאולי היא תוכל לעזור לו לצאת מהמקום שממנו הוא בא. עד עכשיו הוא היה בתמרה בלי לשלם. אבל ארוחת הטעימות הגרמנית החינמית עומדת להסתיים, ואם ירצה לחזור הוא ייאלץ לשלם כסף שאין לו ולהשיג ויזה.

"אני לא רוצה לחזור הביתה. אני צריך שמישהו ייתן לי הזדמנות בחיים, שייתן לי דרך החוצה", אומר מ'. "אני רוצה להיות פעיל שלום. ואני רוצה להיות ראפר-מן, לשיר ולצעוק, שאנשים יתעוררו. חמישים שנה של מלחמה. מספיק. אני רוצה לעשות מוסיקה על ההיסטוריה".

אנחנו מגיעים למכולת והוא רוצה גבינה וטבק ואנחנו קונים לו, ומשם הוא מנווט למסעדה. בדרך הוא מצביע על כלבי השמירה שנבחו ורדפו אחריו כשניסה לפדל למסעדה באופניים ויורה לכיוונם קללות בערבית. אנחנו עוצרים לאכול צ'יזבורגר וקולה, אחר כך הוא מביס אותנו בביליארד ואנחנו קונים לו חטיף סניקרס ואז מגיע הזמן לחזור. מ' מציע שמחר ניסע לשחות במקום לא רחוק, שנקרא "פרדייז פלייס".

הגיע הזמן לצאת לחפש את הבודגה האמיתית. מ' מתחיל להוביל אותנו לשם, כמו שועל ארוטי מחונך. בדרך הוא נזכר איך הפוסטליון הוביל אותו לשם בפעם הראשונה, ושם חיכתה לו בחורה גרמנייה בת 25, וכמה שהוא פחד.

כשהגיע לכאן הוא מעולם לא קיים יחסי מין, אפילו לא התנשק. כמי שמגלם בגופו הנערי את לבו הפועם של הקונפליקט, נהפך מ' לאורח מבוקש בבודגה. בחודשיים שעברו מאז איבד שם את בתוליו, הוא מספר, בילה עם יותר מעשר בנות. "אם אני רוצה לעשות שלום בעולם אני צריך אהבה. אהבה זה נושא חשוב. בשביל זה אני עושה סקסואליטי. זה לא משחק", הוא טוען. לא רק בגלל זה, דוחק בו הצלם. "נכון", מודה מ', "אני לא ישו. אני גם בחור צעיר. יש לי אנרגיות".

הדרך לבודגה ארוכה ומפותלת. למי בכלל יש כוח לעשות משהו כשמגיעים לסוף הדרך? גם מ' מסכים שהוא מעדיף את האוהל, כי הגרמנים לא מרשים להישאר לישון בבודגה אחרי שמזדיינים. ואז הבודגה נחשפת מול עינינו. ברוכים הבאים למקדש האהבה. אנחנו מתיישבים על מרפסת מתחת לאשכולות ענבים בשלים, תוהים אם מישהו נמצא בפנים. מ' מסביר שבפנים יש כמה חדרים ושכל אחד נכנס עם שרמוטה לחדר אחר. החושך נושף בעורפנו ואנחנו צועדים בחזרה למחנה.

שם מחכה לנו, לסיום, טקס קבלת השבת האלטרנטיווי. תמיר תופס פיקוד ומזמין את הנוכחים, היושבים במעגל, אלא מה, להצטרף אליו ל"Shabbat Journey". מצדו האחד יושבת עידית, לבושה כמו שמאנית, ומצדו השני חברתו שטפני, שמלווה אותו בנגינה בגיטרה בהשראת הרב שלמה קרליבך. מישהו במעגל אומר שהוא רוצה לשאת תפילה למען חזון קהילתי בהיר יותר, ומישהו אחר מציע להדליק נר לכל מי שצריך הילינג ולישראל ולפלשתין. אמן. אינשאללה. בשלב מסוים כולם מתחילים לרקוד בסגנון ריינבו קופצני. תמיר מברך על היין והכוס עוברת מאחד לשני, בצירוף החלפת נשיקות עסיסיות. אז כולם שרים אללה אכבר. מ' עוזר להדליק נרות שבת במרכז המעגל ורוקד ומוחאים לו כפיים, וכולם מתחילים להתחבק ולהתלטף.

במטוס מליסבון יושבת לצדנו רבקה, בת 27, אמריקאית מחוצ'קנת וממושקפת עם אוזניות שמשחקת במשחק יפאני אלים להחריד. היא שקועה בטראנס של ירי, תוך כדי אכילה שיטתית של ממתקים זרחניים. את המשחק "העולם נגמר אתך" היא לא יכולה להפסיק לשחק. "בדרך כלל הקרבות משעממים, אבל כאן גם אחרי 20 מיליון קרבות זה עדיין כיף".

היא משרתת בדואר בחיל האוויר האמריקאי ונמצאת בדרכה חזרה לבסיס באיים האזוריים. האי קטן ואפילו אין שם מקדונלד'ס וקצת משעמם, מתלוננת רבקה, אבל בקרוב היא תוצב בבסיס בטורקיה, שם יהיה יותר אקשן בגלל גיאורגיה וסוריה. אנחנו מספרים לה על הכפר שעזבנו בבוקר. "זה לא יעבוד", פוסקת הלוחמת. "תמיד יהיו אנשים מעצבנים שלא תרצה להיות אתם. ותמיד יהיו אנשים שירצו להיות מעל אחרים. בגלל זה המרקסיזם נכשל. פיפל אר פיפל. איזה פוליטקאי ירצה להיות תקוע בשדה תירס? הוא פשוט יקים מועצת תירס או משהו כזה".

באותו רגע נזכר פתאום הצלם בניסוי במאיץ החלקיקים בגבול שווייץ-צרפת שהחל באותם ימים. לא עבר זמן רב וגיליתי שבזמן שהיינו בשיחות שלום מבודדות הבורסה קרסה ופועל פלשתינאי בן 18 נורה למוות על ידי הבוס שלו, לאחר שלא קטף תאנים כראוי. כבר לא היה ספק שפנינו לישראל 2008. הבאנו שלום עליכם. ?




תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו