בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

סייד קשוע | הצצה נדירה אל לב החברה הערבית

זה סיפור על עורך דין, ערבי, ועל אשתו, שגם היא ערבייה

תגובות

"אנחנו צריכים לרדת מהארץ", הודעתי לאשתי כשעברתי על ההגהות האחרונות, "אנחנו לא יכולים להישאר כאן אחרי שהספר הזה יראה אור".

"אל תגזים", אמרה אשתי, "אתה לא היחיד, יש הרבה כותבים גרועים ואיש מהם לא שוקל לברוח מהארץ בגלל עוד ספר מביך".

"לא. זה לא זה", ניסיתי להסביר, "הבעיה היא הדמויות בספר".

"מה, אתה רוצה להגיד לי שהפעם הצלחת להפעיל את הדמיון שלך ולהמציא דמות אחרת שהיא לא אני?"

"יופי, יופי, תמשיכי לרדת עלי, את לא מבינה את חומרת המצב בכלל ותדעי לך שעכשיו, כשאני חושב על זה, זה הכל באשמתך".

"אני? אתה עוד מאשים אותי? הרי בלעדי לא היית מצליח לכתוב משפט אחד".

"בגלל זה, חבל שאת לא שונה קצת".

"מה אתה רוצה מהחיים שלי עכשיו?"

"כלום, שום דבר", ניסיתי לעצור את השיחה אבל לא יכולתי לעצור בעדי, "לא יכולת להיות קצת יותר מיליטנטית?" - הטחתי בדמות הראשית ששכבה לידי - "לא יכולת להיות קצת יותר אקטיביסטית? לצאת להפגנות, להשתתף בצעדות, להיעצר?"

"מה?"

"למה לא?" כעסתי, "כן, להיעצר ממניעים לאומיים. מה הבעיה, עם תחת כיבוש ואת עסוקה בשטויות כמו לימודים, עבודה, בית וילדים?"

"טוב", היא פטרה אותי וסובבה אלי את גבה, "תעשה לי טובה ותן לי לישון עכשיו. בניגוד אליך אני צריכה לקום מחר לעבודה".

יא אללה, מה אני אעשה? זהו, הספר יוצא לדפוס, אין מה להציל. איפה הייתי כל השנים האלה? רק עכשיו, שש שנים אחרי שכתבתי את המשפט הראשון, עכשיו, דקה לפני שזה יורד לדפוס, אני מבין את חומרת מעשי. מה בדיוק חשבתי לעצמי כשהתחלתי לכתוב את הדבר הזה? מה, אני אידיוט? איפה בדיוק חשבתי שאני חי? בשווייץ?

רק עכשיו אני שם לב שאני בכלל לא בטוח מהן עמדותיהם הפוליטיות של הגיבורים שלי, לא הערבים ולא היהודים, בעיקר האשה, אוי האשה.

"תגידי", ניערתי את אשתי.

"תן לי לישון, תעשה לי טובה".

"למי את מצביעה בכלל?"

"לכל מפלגה שמבטיחה שתרחיק אותך מכאן", אמרה וחזרה לישון.

עוד פעם יצאו לי גיבורים... גיבורים אני עוד אומר, אלה גיבורים אלה? אפסים, יצאו לי נמושות, מפוחדים מהצל של עצמם. ואני עוד הבטחתי לאבי שהספר הבא שלי יהפוך אותי לגיבור לאומי. פלסטיני, הכוונה. עם דמויות עלובות כאלה כל עיתונאי ערבי מתחיל יכול לעשות ממני מטעמים ויהפוך בעצמו לגיבור לאומי. עוד פעם נרדמתי בשמירה, עוד פעם נכנסתי לתוך הסיפור שלי עד ששכחתי את תגובתם של הסובבים אותי.

אבל אין מה לעשות עכשיו, מאוחר מדי. רק לברוח, פשוט לארוז את המזוודות ולעוף מכאן. למצוא מקום שבו כותב אינו צריך לשאת על הכתפיים שלו נטל כבד יותר מנטל הסיפור שהוא מנסה לספר, למקום שבו כותבים אינם מרגישים צורך להיות סמלים לאומיים.

אוי, כמה שהייתי רוצה להיות כמו מחמוד דרוויש. ואני לא מדבר כאן רק על המראה החיצוני. אני יודע, אני יודע שברגע זה כמה מהקוראים מקללים בלבם ואומרים, איך עלוב הנפש, חסר הכישרון ובעיקר נטול הערכים הזה מעז אפילו לחלום להתקרב אל נעליו של המשורר הלאומי. צודקים, הוא אפילו לא כתב בעברית.

רק עכשיו, כשאני עובר על ההגהות האחרונות אני מתחיל לחשוב על הקוראים הערבים. לא שהיהודים הם עם סגולה בתחום הזה. אם הקורא הערבי יחפש שק חבטות שיגרום לו להרגיש יותר נינוח עם חוסר האונות הפוליטית, היהודי לבטח יחפש ספר שיספק לו חוויה אנתרופולוגית, הצצה נדירה לתוך מוחו של הערבי, או ספר שהוא מסע אל לב לבה של החברה הערבית. עובדה, בכל פעם שאני מוזמן לאירוע ספרותי ישראלי אני מוצא את עצמי חולק את הבמה עם שתי רקדניות בטן, אקדמאי ערבי מובטל ודרבוקיסט.

רק השבוע התקשרו להזמין אותי מאיזה פסטיבל תרבותי. "הגעתי למר קשוע?" - שאלה הבחורה האדיבה שדיברה איתי בטלפון והודיעה: "אנחנו מאוד גאים להזמין אותך לדבר על ספרך החדש מול קהל הקוראים".

"בשמחה רבה", השבתי.

"אתה יכול בבקשה רק להגיד לי בכמה משפטים על מה הספר, בשביל התוכנייה?"

"ודאי, הספר הוא על עורך דין ירושלמי, נשוי ואב לילדים. יום אחד עורך הדין נכנס לחנות ספרים משומשים..."

"רגע, סליחה", היא קטעה אותי, "זה לא על הסכסוך?"

"לא, לא ממש".

"אבל זה סיפור על מצבו של המיעוט הערבי בארץ ישראל?"

"לא, לא בדיוק".

"על בעיות זהות אולי?"

"לא הייתי אומר. זה סיפור על עורך דין".

"אז, אני... מצטערת... אני חייבת לברר עם המנהלת שלי... כי חשבנו ש..."

"רגע, רגע", צעקתי לפני שהיא ניתקה, "עורך הדין הוא ערבי".

"אה, אוקיי. אז תמשיך".

"אז הספר הוא על עורך דין ערבי עם בעיות זהות שקשורות למעמדו של הציבור הערבי בצל הסכסוך הישראלי פלסטיני".

"זה נשמע טוב", היא שיחררה אנחת רווחה, "תמשיך בבקשה".

"ויש לו אשה, שגם היא ערבייה, ויש לה ודאי בעיות רציניות הנובעות ממעמדן של הנשים הפלסטיניות בתוך החברה הערבית בישראל".

"ואיך היית מסכם את העלילה במשפט אחד?"

"במשפט אחד", לקחתי רגע לנסח את מחשבותי, "הייתי אומר שהספר הוא ללא ספק הצצה נדירה אל לב לבה של החברה הערבית".



איור: עמוס בידרמן



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו