טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

חגית עופרן היא הנכדה של ישעיהו ליבוביץ, וגם ראש פרויקט מעקב ההתנחלויות של "שלום עכשיו"

ישעיהו ליבוביץ בוודאי היה גאה בנכדה שלו, חגית עופרן. בתפקידה כראש פרויקט מעקב ההתנחלויות של "שלום עכשיו", היא גילתה באחרונה תופעה חדשה: זיוף יסודות בנייה, כדי לעקוף את החלטת הממשלה על ההקפאה

תגובות

תמונה: במרחק 500 מטר מהכביש עומדת שכונת רפאים פלסטינית שבנייתה הופסקה בתקופת האינתיפאדה. מאחוריה גבעה ומאחוריה ביר זית. עשרים בתים. בנייתם החיצונית כמעט הושלמה ובתוכם חשוך. מה עוד? אל השכונה מובילה דרך עפר היוצאת מהכביש. הדרך חסומה בשער נעול בשרשרת. מה עוד? יפה כאן. "יפה כאן" הוא מה שכותבי השמאל כותבים כדי להדגיש את האירוניה. אבל משהו מורכב יותר, אולי פשוט יותר, עומד מאחורי האירוניה. קוראים לזה "לחמוד". יפה כאן.

יש גם דודי שמש. ארבעה. אולי המתנחלים מסתתרים שם? "נכון, יש דודים", אומרת חגית עופרן בסבלנות. "אבל אלה דודי שמש של פלסטינים. הדודים של המתנחלים נראים אחרת".

איך את יודעת?

"לומדים".

הביקור במקום נערך משום שהגיעו אל עופרן דיווחים שמתנחלים התיישבו בבנייני הרפאים. כרגע, מרחוק, היא לא רואה סימנים לנוכחותם. היא מחליטה להתקרב. בהליכה על דרך העפר היא נעצרת ואומרת: "תרמיל של כדור. מגיעים לכאן חיילים. והנה מקל תאורה זרחני. החיילים חיכו למתנחלים בלילה. אם נמצא פה כדורי גומי נדע שהיתה פה הפגנה של פלסטינים והחיילים ירו עליהם".

כדורי גומי הם תמיד סימן לפלסטינים?

"כן".

מה עוד את רואה כאן?

"אני מסתכלת על דרכי הגישה. הן מספרות כל מיני סיפורים. תראי את דרך העפר שמחברת בין הכביש לשכונת הרפאים. היא חסומה למכוניות. מתנחל יצטרך לוותר על המכונית וללכת ברגל. משפחה לא תלך ברגל. מי שיגיעו לכאן הם צעירים וצעירות. כל זה מלמד אותך שהמתנחלים יתקשו להחזיק פה נקודת התיישבות רצינית, לאורך זמן וברציפות. שכונת הרפאים הזאת תהיה, להערכתי, 'מחנה קיץ' של צעירים שיבואו אליו וילכו וחוזר חלילה".

עוד משהו?

"לפעמים נדמה לי שהמתנחלים סוללים דרכי עפר חדשות. זה יכול להיות מידע חדשותי ממדרגה ראשונה. אבל כאן אני רואה שבאמצע דרך העפר, במרחק בין גלגלי האוטו, צומח עשב בגובה רב יחסית. זאת דרך עפר ישנה. הם לא סללו אותה עכשיו".

המיפוי האינסופי הזה לא מייאש אותך?

"לא. אי אפשר לספר את הסיפור המלא בלי סך כל פרטיו. לא כל זית וקרוואן חדש צריכים לעניין את הציבור הישראלי, אבל הם בונים תמונה כללית על התרחבות הבנייה ביו"ש ועל הסיכול או התמיכה הצה"ליים והממשלתיים שנותנים לה".

חגית עופרן היא ראש פרויקט מעקב ההתנחלויות של "שלום עכשיו". זהו פרויקט הפיקוח הלא-ממשלתי המקיף ביותר בישראל על הבנייה בהתנחלויות. בפסטיבל "דוקאביב" החודש יוקרן בסינמטק תל אביב סרט המתאר את עבודתה של עופרן. לאה קליבנוף, במאית הסרט, בחרה להעניק לו את השם "המשיח תמיד יבוא". זהו, בדגש על "יבוא" בעתיד נצחי, המשיח שבו האמין סבה של עופרן, ישעיהו ליבוביץ.

האיש העסוק ביותר

עופרן, בת 35, היא בתה של מירה עופרן, בתו השלישית מתוך ששת ילדיו של ליבוביץ. כשהיתה בת 19 נפטר סבה. היא זוכרת את היום ההוא היטב. "עמדתי לצאת לטיול בצבא. לבשתי את המדים. סבתא גרטה התקשרה ואמרה שהיא לא מצליחה להעיר את סבא. אמא יצאה אליהם ואחרי כמה זמן הודיעה לי שהוא נפטר. כשזה קרה לא תפסתי את עוצמת הקשר בינינו. ככל שעובר הזמן, ככל שאני נותנת לעצמי דין וחשבון על חיי, אני רואה כמה הוא השפיע עליהם. אבל למרות ההשפעה הגדולה הזאת, סבי מת והוא שייך לעבר. מה שצריך להטריד אותנו הוא עתידם של החיים עכשיו, של נכדיו ובני הדור שלנו".

ליבוביץ, או "סבא", "היה האיש העסוק בעולם, אבל תמיד היה לו זמן. היינו צוחקים על זה בינינו ומשתמשים בפתגם 'בבית ריק אין מקום לשים מטאטא'. מי שלא עושה כלום אין לו זמן לכלום, ומי שעסוק כל הזמן יספיק הכל. אנשים בכל הגילים היו ניגשים אליו ברחוב כדי לשוחח. באמצע השיחה הוא היה אומר: 'טוב, אתה מוזמן להמשיך את השיחה אצלי בבית'. תמיד היה אורח בבית אבל תמיד נשמר כבוד לנכדים. כשהיינו מגיעים לביקור הוא היה עוצר בנימוס את האורח ומתפנה אלינו".

עופרן היא אדם עצמאי, אתי ויסודי מאוד. בגיל 15 ביקשה להיות שווה לגברים בנשיאת עול מצוות. "רציתי לחיות בעולם של שוויון בין בני אדם, להניח תפילין ולהיות שותפה למניין. אמרתי לעצמי שאם בקהילה שלי קמים כל בוקר לתפילה בבית הכנסת, גם אני אקום. מישהי הרי צריכה להתחיל". הזיכרון מעלה חיוך: "מתג החשמל למנורה בעזרת נשים נמצא בעזרת הגברים. המצחיקים האלה ידעו שאני באה כל בוקר, אבל רק אחרי שנכנסתי היה מישהו נזכר ללחוץ על המתג ולהדליק לי את האור. לפעמים לא נזכרו והייתי עומדת בחושך".

בגיל 23 הפסיקה לקיים מצוות. אחרי כמה שנים הצטרפה לצוות המתנדבים של "פרויקט מעקב התנחלויות". הפרויקט הוקם בתחילת שנות התשעים על ידי מתנדבים ב"שלום עכשיו". הם אספו מידע תכנוני ועשו סקרי בנייה, והפכו עם הזמן למקור המידע היחיד כמעט שהיה לציבור הישראלי על בנייה בהתנחלויות. עם השנים התפתח הפרויקט ובאמצע שנות התשעים הפך למשרה שאייש אדם אחד. דרור אטקס, קודמה של עופרן בתפקיד וכיום רכז פרויקט הקרקעות בארגון "יש דין", תרם לדבריה "שנים של התפתחות והתמקצעות גדולה".

באינתיפאדה השנייה, בימים שבהם היה מסוכן יותר להסתובב בשטח, שכרה התנועה מטוסים קלים ואנשיה היו טסים בגובה נמוך מעל ההתנחלויות. עופרן, שעבדה אז עם אטקס כמתנדבת, הצטרפה לאחת הטיסות. "המטוס נראה כמו המכונית שבה אנחנו יושבות עכשיו, פרט אולי לעובדה שהיו לו כנפיים. היינו פותחים את החלון ומצלמים. סיורי הטיסה האלה היו ממצים מאוד. בתוך שלוש או ארבע שעות אפשר היה לצלם את מה שנעשה בכל השטח". לפני כשש שנים הורה חיל האוויר להפסיק את כל הטיסות בגובה נמוך בשמי הגדה המערבית בשל סכנה ביטחונית. "שלום עכשיו" מצאה פתרון אחר: תצלומי אוויר שנקנים מחברה ישראלית פרטית.

עופרן, שהחליפה את אטקס ב-2007, יוצאת לסיור בשטחים פעם בשבוע. "למה אתה לא נותן לי להיכנס?" היא אחת השאלות החוזרות על עצמן בסיורים האלה, מול שומרים בשערי התנחלויות שכבר מכירים אותה, או שקיבלו את פרטיה או שראו את תצלומה. ב"משיח תמיד יבוא" זוכות הסצנות האלה לחיזוק דרמטי נוסף: מצלמת הווידיאו של קליבנוף, שלמולה מתנהגים המצולמים כמו ערפדים מול אור. המצלמה נגנבה בידי אחד המתנחלים במודיעין עילית כשהשתיים ניסו לצלם פלסטינים שהוכו מכות קשות. אחר כך הוחזרה. עופרן עצמה נתקלה לא פעם ב"רגעים לא נעימים, ואולי עוד כמה יריקות וקללות", אבל מעולם לא הרגישה שהיא "בסכנה של ממש".

בימים אחרים, במשרדה, היא מרכיבה את דיוקן הבנייה בשטחים מהשוואת כל מקורות המידע שהיא אוספת: סיורי שטח, תצלומי אוויר המושווים לתצלומים קודמים, טלפונים מארגונים אחרים, טלפונים נדירים של ישראלים שמצפונם מציק וטלפונים תדירים ממתנחלים המסוכסכים עם שכניהם או עם המועצה. "מלבד פרסום עדכונים ודו"חות אנחנו פונים לרשויות כדי לדווח על פעולות בלתי חוקיות. כל מקרה לגופו: לשר הביטחון, למנהל האזרחי, למשטרה, לשרי הממשלה ולגופים אחרים. רק במקרים מעטים, כשאין כל דרך אחרת לגרום לרשויות להתייחס ברצינות לדברים, אנחנו פונים לבג"ץ".

האינטרס הישראלי

התמונה שעופרן מרכיבה נחשפת בהיקף שישראלים, בהנחה שהם רוצים בכך, לא יוכלו לקבל משום גוף ממשלתי. "המנהל האזרחי הוא האחראי על פיקוח הבנייה בשטחים", היא אומרת. "בנוסף, כל משרדי הממשלה מעורבים בבנייה, כל אחד בתחומו. מסיבה זאת אמור להיות לממשלה מידע בהיר ומקיף, אבל היא לא מעוניינת לרכזו וכך לחשוף תמונה ברורה, אלא להשאיר אותו כמו שהוא, מפוזר ונקודתי. המחסום המיידי הוא ביורוקרטי. בתשובה על כמה פניות שלנו התברר שלא היו לפקידי ממשלה מסמכים גלויים, לא גלויים להם עצמם, ובהם פירוט ההשקעה בהתנחלויות. כמובן שהם יכולים לנסחם. יכול להיות שהנתונים נמצאים בטבלת אקסל ורק צריך להוציא ולסדר אותם".

וישנה גם הטענה לחשש ביטחוני. ב-2006 הוציאו עופרן ואטקס את דו"ח "עבירה גוררת עבירה" המופיע באתר "שלום עכשיו". היה זה הדו"ח המקיף ביותר עד אז על מעמדן של הקרקעות בגדה המערבית, אם הן אדמות מדינה (שמעמדן שנוי במחלוקת), אדמות פלסטיניות פרטיות או אדמות אחרות. "כבסיס לכתיבת הדו"ח רצינו לקבל מפה, אבל המנהל האזרחי סירב לתת לנו אותה מחשש, כך טען, לפגיעה ביחסי החוץ והביטחון של ישראל. נאלצנו לפנות לבית המשפט בטענה להפרת חוק חופש המידע, והוא הורה למנהל האזרחי להעביר לנו את החומרים. עד אותו שלב ישראלים לא יכלו לדעת על כמה קרקעות פלסטיניות פרטיות בנויות ההתנחלויות. מאותו שלב יכולים הישראלים לדעת שכשליש מההתנחלויות בנויות על קרקע פלסטינית פרטית".

השאלה החשובה יותר היא, אם ליותר משליש מהישראלים אכפת, ואם אלה שאכפת להם עושים יותר מלצקצק עכשיו למקרא הדברים.

"נכון. עם פרסום הדו"ח חיכיתי לרעידת אדמה תקשורתית ופוליטית. בפועל, ב'הארץ' אמנם פורסם הדו"ח בעמוד הראשון, אבל ב'ידיעות' הדו"ח לא הוזכר בכלל וב'מעריב' פורסמה ידיעה קצרצרה. רשת ב' פנתה אלינו רק אחרי שנודע לה שפרסום הדו"ח ב'ניו יורק טיימס' עושה גלים. זה תסכול גדול כשקהל היעד האמיתי שאת חותרת אליו הוא הציבור הישראלי ולא האמריקאי. כי לא יעזור שום אובמה. אם הישראלים לא רוצים בהחזרת שטחים הם לא יוחזרו.

"אני מניחה שאז למדתי ששאלת החוקיות בשטחים באמת לא מעניינת את רוב הישראלים. מהסיבה הזאת בניית המאחזים מתאפשרת בקלות כזאת. צימצמתי את השאיפות. אני פחות רוצה להראות לישראלים כמה נורא הכיבוש, כי אז הם מפעילים הצדקות ומגננות, ויותר מנסה להראות מהו האינטרס הישראלי להחזיר את השטח. אני מתמקדת בחשיפת השירות הרע של הממשלה לציבור, בהולכת השולל שלה, בסיכון שהיא מעמידה אותנו בו".

בתקופתו של סבך לא היתה גישה כה ישירה למידע שאת מספקת, אבל היה אדם שיצר אתוס ערכי למיפוי הדרך. היום נראה שנביאי השמאל התחלפו בעורכי דין ובקרטוגרפים, כמוך. עד כמה הקול שלו חסר לך כשאת ממפה את הבנייה בשטחים?

"הקול שלו זורם בעורקי ולכן הוא לא חסר לי. אבל נכון שבשיח הציבורי הקול הזה מתקשה להישמע. גם אני ויתרתי בשיח שלי על האתוס הערכי ובמקומו אני מתייחסת למתרחש בשטחים כסוג של 'שירות רע לצרכנים'".

חשבת פעם על הבעייתיות ביחסו של השמאל החילוני לסבך? מי שהגדירו את עצמם חילונים מובהקים קיבלו את מרותו הערכית של אדם שכל הווייתו היתה דתית.

"בין החילונים שהעריכו את סבי היו הרבה שידעו לא מעט על היהדות ויכלו להבין את המשמעות העמוקה של דבריו, אבל היו רבים אחרים שלא ידעו עליה דבר, מה שתמיד היה מתמיה וגם מאכזב. היהדות החילונית היא המצאה של כמאתיים שנה. אין לה עדיין מספיק תוכן והיא גוף בהתהוות. במאה השנים האחרונות היא היתה עסוקה בבניית המדינה. עכשיו היא עסוקה בכיבוש. אני מסכימה שיש חשש שכך היא עלולה להגיע למקום שבו לא יהיה לה מספיק בשביל להחזיק תוכן, זהות".

חילונים רבים מדברים היום על אובדן האמון בפלסטינים.

"הפתרון הוא לעבוד עם חוסר האמון. המחשבה על חוסר אמון צריכה להיות הפוכה: איך אפשר לא לתת אמון בפלסטינים ובמקביל להמשיך לחיות כך? נגד אנשים שאין בהם אמון צריך להתגונן. חייבים לעשות איתם הסכם כדי לחסום אותם. אני חושבת שרוב הציבור עדיין מבין את זה. סקרים מראים שיותר משישים אחוז מהישראלים מוכנים להסכם שלום למרות שהם לא מאמינים בהסכם כזה. אם נתניהו ימסור מחר את השטחים, הציבור שאינו מאמין בהסכם יתמוך בו".

משחקי ילדים

בעת כתיבת שורות אלה נבנות עוד עשרות יחידות דיור ביו"ש של עידן ההקפאה. זה עידן שעופרן מגלה בו פנים מפתיעות ויצירתיות. ההקפאה, למשל, אוסרת להתחיל בבניית פרויקטים חדשים אבל מתירה להמשיך לבנות פרויקטים שיסודותיהם כבר נחפרו. לפני כמה חודשים היא גילתה תופעה חדשה: זיוף יסודות בנייה. עד היום ספרה בסביבות 170 "תפאורות" זמניות של יסודות פיקטיביים. "הם שופכים שכבת בטון דקה על הקרקע כאילו כבר חפרו את היסודות, או שהם מניחים ברזלים על משטחי בטון דקים כאילו חפור תחתיהם עמוד".

לתרגיל מסוג זה מתייחסת עופרן כאל "משחקי ילדים". על משחק ילדים אחר, אחד מני רבים, דיווחה בסוף 2007. הממשלה אסרה אז על העברת קרוואנים חדשים להתנחלויות. המתנחלים, בתגובה, ייבאו חלקי קרוואנים (קירות, רצפות, חלונות) והרכיבו אותם בשטח. במשך חצי שנה הצליחו להקים כך יותר ממאה יחידות דיור חדשות. בתחילת מארס השנה דיווח עקיבא אלדר ב"הארץ" על מה שיכול להיחשב "משחק ילדים" נוסף: עבודות חציבה בשעות הלילה, אז אין פקחים. עופרן אומרת שבמקרים מסוימים, כמו בעקבות היתר של הרב אבי גיסר בעפרה, עובדים גם בשבת.

לצד הרגישות לבנייה שפיתחה היא צריכה לפתח רגישות נוספת: כיצד לזהות מעמד של שטח שאין בו סימני בנייה. הכוונה למגמה שעופרן לעולם לא תתייחס אליה כאל "משחק ילדים". "הרבה מההשקעה בשטחים עוברת בשנים האחרונות ל'כיבוש חקלאי'", היא אומרת. "במקום להקים מאחז משתלטים על קרקע ומעבדים אותה. מבחינת תפיסת שטח זה צעד זהה להקמת מאחז, אבל הוא פחות בולט לעין, קשה לכמתו והוראות ההקפאה לא חלות עליו. מדובר בשטח עצום ואני עדיין בשלבים הראשונים של חקירה ומיפוי שלו.

"זאת רמייה בהיקף עצום, אבל זאת רמייה עצמית", היא מדגישה. "אנחנו מדינה עצמאית וריבונית, ולכן אנחנו מרמים את עצמנו, לא את הבריטים עם תרגילי חומה ומגדל. המתנחלים, בעיני, הם הפוסט-ציונים האמיתיים. בשם ארץ ישראל הם מוכנים לאבד את מדינת ישראל שאינה חשובה כבר. חשובות רק הקרקעות שלה, נחלות אבותינו. הם לא יוותרו על נחלת אבותינו גם במחיר חזרה לחיים של מיעוט תחת שלטון זר".

האם בגללם הפסקת לקיים מצוות?

"לא. זה היה תהליך פנימי. סבי השפיע מאוד על תפיסת האמונה שלי. כשהייתי ילדה אולי חשבתי לרגע שיש שם מישהו בשמים, אבל כנערה הבנתי שאין דיאלוג עם היישות הזאת אלא רק דיאלוג עם עצמי, שבו אני שואלת את עצמי אם אני מוכנה להקדיש את חיי לקיום מצוות. השבתי לעצמי שאני רוצה לקיים מצוות כדי להשתייך לקהילה, לא מתוך קיום מצוות לשמן. כשהבנתי שהערך הזה מרוקן, לא יכולתי להמשיך לחיות כמי שמקיימת פעולות מרוקנות".

סבך היה מסוגל להשתמש בכריזמה ובידע שלו כדי לנסות לצמצם את האפשרויות שלך לבחור.

"אבל זה לא מי שהוא היה. הוא לימד אותי שאדם הוא בן חורין וצריך לבחור. בבית גדלנו על השאלות, לא על התשובות. ובתור תשובה תמיד אפשר היה לקבל ממנו הסבר ארוך, עשיר באפשרויות ומעורר מחשבה, שבו היו שזורות גם שאלות רבות".

ובכל זאת התקשית למצוא אפשרות אחרת, כזאת שתהיה מחוץ למעגל ההשפעה של סבך.

"נכון. היום אני מתחילה לראות אותה. במידה מסוימת היא נולדה מהמפגש עם העולם החילוני. הבנתי שהיהדות היא מרכיב מרכזי מאוד בחיים שלי ושהחילוניות לא למדה מספיק. כדי ללמוד צריך לסיים את הכיבוש. אנחנו משקיעים את כל האנרגיות הרוחניות והאינטלקטואליות שלנו בשליטה בדבר הזה. על זה יש בחירות בישראל, על זה מדברים, על זה רבים, וזה בא במקום לפתח ולהבין את המשמעות של להיות יהודי במאה ה-21 במדינה ריבונית. אז גם נולדה הגדרה מחודשת ומרוככת יותר של העולם הדתי ושל היהדות. זאת יהדות שבה אדם שנוסע בשבת ומכנה את עצמו דתי יכול מבחינתי להגדיר את עצמו דתי. זאת הבנה שהגיעה עם הזמן, תהליך פנימי שקשה לי לנסח אותו".

קשה לנסח אותו כי הוא לא רציונלי.

"נכון. למעשה, גם ההחלטה שלי לעזוב את עולם המצוות לא היתה רציונלית".

את מדברת על יהדות, יהודיות, על פניהן במאה ה-21. לא הזכרת את אלוהים.

"אני מאמינה במשהו שהוא מעבר להיותי אדם, שמחייב אותי ביחס לשאר העולם".

זאת לא ישות שמצלמת תצלומי אוויר ומשווה ביניהן, ומגלה כמה הידרדרת מבחינה ערכית.

"לא. זה לא חיצוני לי. זה דבר שקיים בתוכי".*

השמאל הדתי החדש לדתיים ודתיים-לשעבר יש נוכחות בולטת בפעילות הרדיקלית

לאה קליבנוף, בת 34, היתה סטודנטית בבית הספר לקולנוע "מעלה" כשהחלה את צילומי "המשיח תמיד יבוא". לפני שהפכה את עופרן למרכז סרטה רצתה קליבנוף שומרת המצוות לשרטט את דיוקנם של פעילי השמאל הדתי החדש ודתיים לשעבר, העומדים בראש ובתווך של ארגוני שמאל רבים. הכוונה למייסדי "שוברים שתיקה", לרבים מחברי "בני אברהם", לכמה ממנהיגי המאבק בשייח ג'ראח ולחברים ב"תעאיוש", "יש דין", "מחסום ווטש" ו"עיר עמים".

"פעילי השמאל הדתיים הבולטים כיום הם ברובם ילידי הארץ שגדלו לתוך העולם של אחרי 67'", אומרת קליבנוף. "הם שירתו בצבא, רבים ביחידות קרביות, ומכירים מקרוב את יו"ש ואת ההתנחלויות. נראה לי שבשבילם, דווקא מתוך ההיכרות הקרובה עם מה שבאמת מתרחש בשטחים, העמידה מול בית ראש הממשלה עם שלטים מנומסים ועליהם פסוקים מהתנ"ך, כפי שעשה השמאל הדתי בעבר - פשוט לא הספיקה.

"מעבר לכך, נראה שאנחנו משוחררים כבר מאימת הקהילה הדתית, מחובת המחאה המנומסת שלא תגרום להרחקה מהקהילה, כפי שקרה מספר פעמים בדור המייסדים של 'נתיבות שלום'. לשחרור הזה סייעה גם ההקצנה של הציבור הדתי, שגרמה לוויתור מראש על היכולת להיות חלק מהקהילה הדתית המרכזית ולהקמה של כמה קהילות נפרדות".

ישרא-בלוף הבנייה שאושרה בהתנחלויות בתקופת ההקפאה גדולה מממוצע הבנייה בתוך ישראל

על פי נתונים שאספה תנועת "שלום עכשיו", בהתנחלויות אושרו לבנייה בתקופת ההקפאה 3,492 יחידות דיור, שהן כ-1,167 יחידות דיור על כל מאה אלף מתנחלים. לעומת זאת, על פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, בעת ההכרזה על ההקפאה נבנים בשטח ישראל 836 יחידות דיור על כל מאה אלף תושבים.



חגית עופרן. הקול שלו זורם בעורקי ולכן הוא לא חסר לי


פרופ' ישעיהו ליבוביץ



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות