בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

150 שנה להולדת הרצל | האם הרצל היה אדם לא מאוזן?

במלאת 150 שנה להולדתו, עולה השאלה האם הרצל היה חוזה את מה שהוא חזה, ועושה את מה שהוא עשה, בלי להיות אדם לא מאוזן?

תגובות

ביוני 1895 הזמין תיאודור הרצל לפגישה את ידידו פרידריך שיף, עיתונאי ורופא. הוא רצה להשמיע באוזניו את "הנאום אל מועצת משפחת רוטשילד" שזה עתה גמר לחבר - חיבור שמאוחר יותר יהיה טיוטה לספרו "מדינת היהודים", חיבור אשר היה להרצל חשוב יותר מחייו. ד"ר שיף ישב מול ידידו והאזין, ועיניו נמלאו דמעות. הרצל חשב שחזונו מרגש את שיף עד כדי כך; אבל כשסיים להקריא שמע מד"ר שיף שרעיונותיו, לאבחנתו, הם סימן להתמוטטות עצבים שתוקפת את הרצל. שיף מדד את הדופק של חברו, שהיה מואץ מאוד; אתה מוכרח לנוח ולקבל טיפול רפואי, התריע בפניו, ולא - תאבד את שפיות דעתך.

שיף לא היה היחיד שחשש שהאדם מלא החזון שעומד מולו ומדבר על פתרון לשאלת היהודים בשכנוע עצמי כה רב הוא אדם מטורף. "לא, איני משוגע, לא 'על כל הראש' ולא על מקצתו; איני משוגע כלל", כתב תיאודור הרצל אל רבה הראשי של וינה, מוריץ גידמן ב-17 ביוני 1895, לאחר שהכריז בפניו: "נמצא בידי הפתרון לשאלת היהודים". "אכן... אצטרך לשרבב מדי פעם, כאילו שלא בכוונה, ששתיים כפול שתיים שווה ארבע, שתיים כפול שלוש שווה שש, ושבע כפול שבע-עשרה שווה מאה ותשע-עשרה... למען יראו שעדיין אני נשען על בינתי". למעשה, הרצל עצמו לא היה בטוח בשפיותו; רק יום לפני שכתב דברים אלה לרב גידמן כתב ביומנו: "בימים אלה פחדתי לעתים שאצא מדעתי. עד כדי כך דיברו המחשבות בתוך נשמתי וזיעזעו אותי".

שיף ואחרים השוו אותו למשיח השקר בן המאה ה-17, שבתי צבי. "הוא האמין בעולם רציונלי ופתרון מושכל ומסודר של כל הבעיות", כתב עמוס אילון בביוגרפיה שלו על הרצל. "ואף על פי כן, הודות לזימון מוזר של אופי ומאורעות, גילם הרצל באישיותו גם את רוחו הנועזת יותר של עידן שחלף: הוא התייצב בשורה הארוכה של יוצאי דופן - חולמים, מהמרים, הרפתקנים, להטוטנים נועזים - מסוגם של קליוסטרו או שבתי צבי. הרצל, בדומה לשבתי צבי, סבל מדפרסיות נפשיות קשות", כותב אילון. בשונה משבתי צבי, הרצל לא נתקף במאניה, אך "ראוי לציין קו משותף זה בתחום הפסיכופתולוגיה".

האם מה שמכנה אילון הפסיכופתולוגיה של הרצל איפשר לו, למעשה, להגות את החזון הציוני שלו ולדחוף אותו קדימה בכוח רב, גם כאשר נתקל בלעג ובהתנגדות? הקשר ההדוק שבין שיגעון ליצירתיות, בין שיגעון לגאונות, מופיע תכופות במחשבה המערבית, החל באריסטו, שתהה על אודות הקשר בין יצירתיות, גאונות ומלנכוליה וטבע את האמרה הידועה "אין גאון ללא שמץ של שיגעון"; ועד למחקרים שנעשים כיום, שבוחנים את הקשר בין גאונות לשיגעון. האם גם אצל הרצל, כמו אצל גאונים יצירתיים אחרים בהיסטוריה, טירוף היה מרכיב חשוב ביכולתו לראות נכוחה את האיום האנטישמי ולהגות אוטופיה עתידנית, שנראתה בעיני רבים בדיונית לפחות כמו ספריו של ז'ול ורן?

ילדותו המוקדמת של הרצל וכך גם יומניו, ובהם תיעוד שקדני של מחשבותיו הכנות והעמוקות ביותר, הם מקור לא אכזב לחומרים אידיאליים לחקירה פסיכואנליטית. לפני שהיה לציוני, הרצל היה צעיר מיוסר שסבל משינויים קיצוניים במצב רוחו והירהר תכופות במוות. "כמה הייתי רוצה לפטור עצמי מהקיום הריק הזה", כתב ביומנו במארס 1886. "אפשר שזינוק אל הלא כלום הוא המפלט הטוב ביותר". הוא חזר למחשבות האלה שוב ושוב. חברו הקרוב היינריך קאנא - יש אומרים החבר האמיתי היחיד שהיה אי פעם להרצל - היה שותף למשאלת המוות של הרצל, והם השמיעו את ייאושם זה באוזני זה. לאחר שקאנא התאבד ב-1890 המשיך הרצל לכתוב על ייאושו מעצמו, מחוסר האונים שלו, בעיקר נוכח כישלונותיו הנשנים לקבל הכרה כמחזאי וסופר.

עם זאת הוא היה עיקש, גא ויהיר, מגלומן. היתה בו שנינות והוא הילך קסם על סביבתו; אך אלה לא מנעו ממכריו לתארו כאדם מופנם עד כאב וקשה עורף. ביוגרפים והיסטוריונים שביקשו להבין את הפסיכולוגיה של הרצל, הביטו לא אחת אל אמו כמקור אפשרי לגאוותו הנוקשה. ז'נט הרצל (דיאמנט) היתה אשה חזקה ובעלת השפעה ניכרת על בעלה יעקב. בניגוד למקובל בתקופתם, נישא הזוג מתוך אהבה, ויעקב וז'נט נותרו נשואים באושר עד סוף ימיהם. את בנם הרצל, שנותר יחיד אחרי מות אחותו פאולינה, אהבו אהבה עזה. "עמידותו של הרצל וחוסנו הם מורשת של אהבת אמו", אומר פיטר לוונברג, היסטוריון ופסיכואנליטיקאי מאוניברסיטת קליפורניה בלוס אנג'לס, המתמחה בפסיכולוגיה פוליטית. "היא העריצה אותו ומילאה אותו בביטחון שידו תהא על העליונה. היא נתנה לו את הכוח לשרוד מגיל צעיר מאוד".

הרצל היה קשור להוריו בקשר עז של אהבה ותלות שלא נחלשו עד יום מותו. גם לאחר שנישא וחי בפאריס, התעקש שהוריו יבואו לחיות עמו. לא אחת שיערו ביוגרפים של הרצל כי קרבתו לאמו היא שגרעה מיכולתו לאהוב נשים אחרות. דפי היומן שלו משנות ה-80 המוקדמות של המאה ה-19 מעידים על קשיים ניכרים ביצירת קשרים רומנטיים עם נשים בוגרות; הוא התקשה לראות בהן מושא לתשוקה מינית. הרצל כתב בהערצה על ילדות צעירות מאוד, בנות תשע ועשר, בהן צפה מרחוק, מרותק מיופיין הטהור כל כך בעיניו. כמו הרבה בחורים צעירים בגילו ומעמדו בווינה של המאה ה-19, גם הרצל פקד את בתי הבושת בעירו; אבל ביומנו ביטא אחר כך גועל ממעשיו.

חייו הרומנטיים המסוכסכים הגיעו לשיאם בנישואיו, בשנת 1889, לג'ולי נאשאוור, צעירה מרירה ונוירוטית. פחות משנה לאחר החתונה ביקש להתגרש ממנה, ללא הצלחה. שלושה ילדים נולדו לנישואים עגומים אלה. הבת הבכורה פאולינה נאבקה בהתמכרות לסמים ואלכוהול וב-1930, בגיל 40, התאבדה. אחיה האנס, שהתנצר, ירה בעצמו למוות באותה שנה. אחותם הצעירה, מרגריטה טרודה, אושפזה בבית חולים לחולי נפש ונספתה בשואה במחנה טרזיינשטט.

הסתאבות בתחייה

לא מן הנמנע שחיי הנפש הסוערים והלא יציבים דחפו את הרצל אל עבר עיסוק חסר פניות בשאלה היהודית. "אין ספק שהמרכז הרגשי של חייו היה התנועה הפוליטית הציונית", אומר לוונברג. במובן הזה היה הרצל בן דמותו של הצעיר המלנכולי פרידריך, אשר באוטופיה "אלטנוילנד" נפלט מווינה, שבור לב, על מנת למצוא לבסוף משמעות במדינה הציונית הנהדרת שקמה מאפרה. כבר ב-1883, 12 שנים לפני שכתב את הטיוטה הראשונה ל"מדינת היהודים", כתב הרצל באחד ממחזותיו (הכושלים): "אך אתה, חברי היקר והאבל, אותך ארפא בעזרת פוליטיקה".

וייתכן שהיו אלה כנותו ורגישותו יוצאות הדופן של הרצל שאיפשרו לו להבחין בסופה המתקרבת, שמקץ 50 שנה תקטול את חייהם של כל כך הרבה מבני עמו. אבל בבואנו להתבונן ברגעי אי-שפיות הדעת של הרצל, בתנודות במצב הרוח, בהימשכותו אחר המוות ובייאוש העצמי שהביע פעמים כה רבות, אי אפשר לבודד את אישיותו מהתהפוכות החברתיות שכה איפיינו את וינה של סוף המאה, וגם לא מזהותו כיהודי. קשה לאמץ את מבטו של זיגמונד פרויד ולבחון את הנוירוזות של הרצל כחולה על ספת המטפל, במבודד מהעולם שבו התעצבה דעתו - וינה של סוף המאה ה-19.

עמוס אילון סבור שבאישיותו של הרצל "נצטרפו שני קווי האופי הבולטים, רבי המוניטין, של הרוח הווינאית בשלהי האימפריה: המשתעשע והאפוקליפטי. קבלת דין לאה מתחלפת לסירוגין בלהט מהפכני, ויש שזו מתמזגת בזה - הסתאבות בתחייה, מוות בחיים, חיים במוות... רעיון המוות, שהיה 'אופנתי' כל כך בסוף המאה, ליווה את הרצל תמיד. הוא היה משתעשע בו בלי הרף".

עבור הרצל, כיהודים אחרים בני זמנו, החרדה והבלבול שאיפיינו את וינה התעצמו עוד יותר עם התפשטותם של סנטימנטים לאומיים ואנטישמיים, כמו גם עלייתן של תיאוריות גזע פסאודו-מדעיות שטענו לנחיתות מולדת של העם היהודי. מסירותו המתועדת היטב של הרצל ללאומיות הגרמנית, ואמונתו בעליונותה של התרבות הגרמנית, התנגשו עם ביטויי האנטישמיות שעלו בכוח גובר מתוך התנועה הלאומית הגרמנית. בכתביו האישיים הרצל מביע שנאה עצמית שלובה בכעס צדקני כלפי חבריו לתנועה הגרמנית הלאומית שלה השתייך.

"הוא עבר כמה שלבים בניסיונותיו לפתור את בעיית האנטישמיות", אומר לוונברג. "אמנם כוח הדמיון שלו היה עז, אבל הוא לא היה מטורף כלל: הוא הצליח, בהדרגה, לבחון את הפנטזיה כנגד המציאות". תחילה, מזכיר לוונברג, הרצל חישב לפתור את בעיית האנטישמיות בדו-קרב - בשעתו צורה מקובלת לפתרון סכסוכים על רקע של כבוד. אם יעמוד בקרב מול נושאי דגל האנטישמיות של תקופתו, חשב הרצל, יוכל להוכיח שהיהודי אינו נחות מהגרמני, והכבוד האבוד של העם יושב על כנו. אופיינית היתה צורת החשיבה הזאת להרצל, אשר רחש כבוד עמוק למנהגים ולקודים של האריסטוקרטיה. "אחר כך", ממשיך לוונברג, "הרצל חשב שהאנטישמיות תיפתר על ידי המרת דתם של כל הילדים היהודים לנצרות. הפנטזיה השלישית שלו היתה אודות המדינה היהודית". את זו האחרונה הוא רדף באדיקות, עם כל התשוקה שבעבר שיקע בביקורת עצמית מחד ובהאדרה עצמית מאידך; הוא רדף את החלום הזה עד שמה שנראה בתחילה כהזיה של טירוף נהפך בהדרגה למציאות פוליטית.

מחולל פלאים

ובכל זאת, לכל שלוש הפנטזיות הללו משותפת תפיסתו העצמית של הרצל כמושיע משיחי, מעין משה. זמן קצר לפני מותו סיפר לביוגרף שלו, ראובן בריינין, על חלום שפקד אותו בנעוריו, ובו מופיע לפני הרצל מלך-משיח ולוקח אותו בזרועותיו. יחד הם עפים על כנפי הרוח, עד שמעל אחד העננים פגשו הרצל והמשיח בדמותו של משה. לילד הזה פיללת! אמר המשיח למשה בחלומו של הרצל; אחר פנה להרצל ואמר לו: לך ובשר ליהודים שבקרוב אבוא ואחולל פלאים עבור עמי ועבור העולם כולו!

כך מגיב עמוס אילון על הזיותיו המשיחיות של הרצל: "אין להתייחס ברצינות יתרה להפלגות דמיון אלו. אין הן אלא עדות להתרגשותו הקדחתנית של החוזה. רובן נעלמו בלי להותיר עקבות ברגע שעבר הרצל מן התכנון אל הביצוע". אם הרצל נבדל ממדינאים אחרים, הרי אין זה בגילויי המגלומניה שלו, פוסק אילון, כי אם בכנות שבה הודה בהם, בפירוט שבו תיאר אותם. הרצל עצמו, במגלומניה אופיינית, אמר אחרי הקונגרס הציוני הראשון: "בבזל ייסדתי את מדינת היהודים. לו אמרתי זאת היום בריש גלי, כולם היו לועגים לי. בעוד חמש שנים, ודאי בעוד חמישים, הכל יסכימו".*

בנפשנו הוא

מדוע אנו מתעניינים בהרצל האדם? האם זו סקרנות מציצנית גרידא, או שמא לעיסוק בהפרעותיו הנפשיות של חוזה מדינת היהודים יש משמעות רחבה יותר?

"חשוב להבחין בין הרצל 'ההוזה' להרצל המדינאי ו'החוזה'", אומר ערן רולניק, פסיכואנליטיקאי, פסיכיאטר והיסטוריון, מחבר הספר "עושי הנפשות: עם פרויד לארץ ישראל". "את יצירתו הספרותית האוטופיסטית של הרצל ניתן אולי למקם בתווך שבין שתי צורות התפקוד המנטליות האלה. במקום שבו יש אך ורק שיגעון אין סיכוי שיצמחו חלומות, מחשבות או יצירות בעלות ערך רב. מן הצד השני, השיגעון לדבר, מהסוג שאיפיין את הרצל, סיפק לרעיון הציוני אריזה רומנטית וכובשת לבבות. זו תהיה טעות לזקוף את ההצלחה של המהפכה הציונית לזכות ה'שיגעון' של הרצל, ממש כשם שזו תהיה טעות לזקוף את החידוש שביצירתם של אמנים ומדענים דגולים לזכות הפרעה נפשית שממנה סבלו".

ייסוריו של הרצל האדם לא מקבלים ביטוי בחינוך הציוני. בישראל הרשמית הוא חוזה המדינה היהודית ותו לא.

"כמו כל דמות היסטורית ראויה לשמה, משהו באישיותו של הרצל גרם לא רק לבני דורו, אלא גם לדורות הבאים, לאמץ אותו לחיקם כמסך להשלכות קבוצתיות. בישראל היחס להרצל נע כמדומני על ציר שבקצהו האחד אידיאליזציה, משל מדובר בגיבור-על שבמו ידיו שינה את מהלך ההיסטוריה היהודית, ובקצהו השני לעג ובוז לכל מה שהוא מייצג. בהדרגה, מצטיירת דמותו של הרצל כמורכבת יותר גם אם הדבר כולל פיחות מסוים בהאדרתה. גם אומות, כמו יחידים, עושות שימוש במנגנוני הגנה פסיכולוגיים כמו 'אידיאליזציה' ו'השלכה' על מנת להתמודד עם חרדות קיומיות, עם אובדן דרך ועם רגשות אשם. טבעי אפוא שהיחס אל 'אבי האומה' ישקף במידת מה את החרדות והקונפליקטים שבהם השיח הלאומי מנסה לטפל בנקודת זמן מסוימת.

"ניתן לשער כי לחלקים המשוגעים באישיותו של הרצל לא היה מקום בשיח הלאומי שלנו משום שחתרו תחת תפיסתה העצמית של ישראל הרשמית כמי שמצאה את התרופה למצבו הקיומי של העם היהודי. מנקודת מבט פסיכואנליטית יהיה מעניין לשאול, מדוע דווקא פרט כזה או אחר בביוגרפיה של הרצל, או ביצירתו, זוכה בתקופה מסוימת לתשומת לב מיוחדת. אם בעבר דמותו של הרצל, יפה ורב הוד, התנוססה על קירות בית הספר וכמו הידהדה את אהבתנו העצמית, הנה בעשורים האחרונים הרצל הוא כבר לא רק 'יפה'. שמו נזכר בנשימה אחת עם שיגעון ועם 'הורות קלוקלת'.

"לא כדאי להפריז בהקבלה של התפתחות היחיד להתפתחות של חברה או של לאום, אבל ייתכן שהדימוי ההיסטורי המחודש שניתן היום להרצל הוא ביטוי נוסף לכך שהציונות חדלה זה מכבר לזהות את השיגעון אך ורק אצל מבקריה או אויביה".



תיאודור הרצל בן 18. תחילה חישב הרצל לפתור את בעיית האנטישמיות בדו-קרב


הצילומים באדיבות ד''ר מוטי פרידמן



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו