בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

עשור לנסיגה מלבנון | את כיבוש דרום לבנון צריך היה לסיים

ייתכן שחגיגות הניצחון של חיזבאללה לאחר יציאת צה"ל מלבנון - החודש לפני עשר שנים - תרמו לפרוץ האינתיפאדה השנייה. ייתכן שמראות חיילי צד"ל נמלטים עם בני משפחותיהם פגעו בהרתעה של ישראל. ובכל זאת, את כיבוש דרום לבנון צריך היה לסיים

תגובות

פורסם לראשונה ב-15 במאי, 2010

ההתרגשות התקשורתית לקראת יום השנה העשירי לנסיגת צה"ל מדרום לבנון, ב-24 במאי, היתה כה רבה עד שחלק מהעיתונים הקדימו את החגיגות בשלושה שבועות. קשה לחשוב שדבר דומה יקרה באוגוסט, כשיצוינו חמש שנים להתנתקות מרצועת עזה. הקצינים שפיקדו על פינוי גוש קטיף וצפון השומרון, ובראשם הרמטכ"ל לשעבר דן חלוץ והאלוף (מיל') דן הראל, לא יתייצבו בחדווה לפני המיקרופונים, כפי שעושים כעת מפקדי הנסיגה ההיא.

עיתונאים מסקרים את יציאת הכוחות האחרונים מלבנון, ליד מטולה, במאי 2000 תצלום ארכיון: ירון קמינסקי

היציאה מלבנון עדיין נתפשת כצעד מוצדק, חרף המלחמה שפרצה ב-2006 ולמרות הטענות שהנסיגה הבהולה חשפה את החברה הישראלית בחולשתה ("קורי עכביש" הגדיר אותנו מזכ"ל חיזבאללה, חסן נסראללה, בנאום בבינת-ג'בייל יומיים לאחר יציאת צה"ל). לבנון, גם בפינוי, הותירה טעם מר בפה, אך הוא אינו שקול לשבר שחוללה בחלקים מהציבור עקירתם של 9,000 מתנחלים מבתיהם. בלבנון לא פונו יהודים מבתיהם ולא נעזבו מחוזות מולדת היסטוריים. ב-1982 אמנם עלה לרגע רעיון להקים שם התיישבות, אבל אפילו בשוליים הסהרוריים של הימין הבינו שזאת הפרזה. גם את מראות הצד"לניקים שננטשו אפשר להדחיק. אחרי הכל, מדובר בערבים.

יציאת לבנון עדיין מתוארת בטון דרמטי. איזו נסיגה הרואית זאת היתה. יצאנו מלבנון בשני לילות ושום חייל לא נשרט, אף שלא ברור כלל אם חיזבאללה ביקש באמת לזנב בנסוגים או הסתפק בחגיגות הביזה במבצר הבופור לאחר מכן. הררי מלים נשפכו, ועדיין נשפכות, על הנסיגה, משל היתה לפחות חילוץ הבריטים מדנקרק. לפני עשור יצאו החיילים מלבנון בשער "פטמה" ובשער "עגל", האמהות הזילו דמעה והשדרנים שרו את תהילת הלוחמים. בזיכרונו של המתבונן מן הצד עלתה סצינה מהסרט "מונטי פייטון והגביע הקדוש": האביר סר רובין בורח ממפלצת וזמר החצר שלו מדלג בעקבותיו. "הוא ברח משם בגבורה", מדקלם הזמר, עד שהאביר משתיק אותו בזעם. "ברחנו, ניצחנו", תיאר את הנסיגה בדייקנות מרושעת משהו תא"ל (מיל') אפי איתם, מבכירי המפקדים בצפון.

ועדיין, אהוד ברק צדק. ראש הממשלה אז הבין את מה שהבין הישראלי הממוצע, שהמשך ההחזקה באזור הביטחון היה מיותר, חסר תוחלת. ישראל נתקעה בדרום לבנון מכוח האינרציה, עד שברק חתך את הקשר הגורדי. במבט לאחור, השאלה הגדולה היא מדוע זה לא קרה עשר שנים קודם לכן, אמר ברק השבוע.

בשנות ה-90 לבנון היתה הבעיה הבוערת, המדממת, על סדר היום הביטחוני, אף שממדי הנזק נראים צנועים בהשוואה לצרות שבאו מאוחר יותר: האינתיפאדה השנייה, שנפתחה בספטמבר 2000, ומלחמת לבנון השנייה ב-2006. לבנון הנציחה נורמות לחימה בעייתיות בצה"ל וגזלה קשב מתחומים חיוניים אחרים. ברק הבין שהקרב אבוד והקזת הדם השנתית של החיילים אינה משרתת יעד של ממש. הוא קיבל החלטה הגיונית, שגם השתלמה לו פוליטית. על כוונתו לצאת מלבנון בתוך שנה מהשבעת ממשלתו, הכריז ב-1 במארס 1999, יום לאחר מותו של תא"ל ארז גרשטיין בפיצוץ מטעני חבלה שהניחו אנשי חיזבאללה. זאת ההכרזה שהחלה להטות את הכף לטובתו במרוץ מול בנימין נתניהו, שהסתיים בניצחונו בבחירות כעבור חודשיים.

ביום הזיכרון השנה התראיינו בערוץ 2 שניים מהמפקדים הבולטים של ימי לבנון, התא"לים (מיל') שמואל זכאי וצ'יקו תמיר. מה שעלה מהראיון היה תסכול המפקדים לנוכח העדר התמיכה של החברה בהקרבה שהפגינו הלוחמים בלבנון. אילו רק היה הציבור חזק יותר, השתמע מהדברים, היינו מחזיקים שם מעמד לנצח. מה היינו משיגים אילו נשארנו? את זה זכאי ותמיר לא אמרו. הצער והביקורת על היציאה נותרו בעיקר נחלת הימין ואחדים בקצונה הבכירה. ברק כפה על הגנרלים את הנסיגה החד-צדדית, אולם היום מודים רבים מהם שהוא צדק.

תמיר עצמו, בספרו "מלחמה ללא אות" (בהוצאת משרד הביטחון), מתאר את צה"ל בלבנון כצבא כבד, אטי, שפיגר בהבנת המתרחש וניהל שם מלחמת התשה בלא יכולת הכרעה. לעתים קרובות היה הצבא אחוז שיתוק לנוכח הפחד מנפגעים ותגובת האזרחים על אבידות, תופעה שנשנתה במלחמה ב-2006. השהות בלבנון, כתב תמיר, היתה "כישלון מערכתי שהביא את צה"ל לנסיגה חד-צדדית חפוזה ללא הסדר ביטחוני או מדיני".

מפקד בכיר אחר, תא"ל (מיל') גיורא ענבר, הגיע למסקנה שבאזור הביטחון שרר "חוסר פרופורציה מוחלט. הצלחה טקטית מזהירה לא רק שלא הביאה לתוצאות חיוביות, אלא לעתים הובילה להתרסקות מערכתית". ענבר תיאר את המעגל המרושע הלבנוני: "גדוד גולני יוצא למבצע שחשיבותו זניחה, נגמ"ש עולה על מטען בגלל טעות שלנו ויש לנו שמונה הרוגים. אנחנו מרגישים שצריך להפציץ בחזרה. בתגובה, חיזבאללה יורה קטיושות והורג אזרח בגליל. הישיבה באזור הביטחון לא הוסיפה לנו דבר". אזור הביטחון לא היה עמוק דיו כדי לספק הגנה לתושבי הצפון מקטיושות (אפילו מול הרקטות קצרות הטווח שהחזיק אז חיזבאללה), ואילו חיזבאללה ממילא גילה רק עניין מועט בחדירה ליישובים לאורך הגבול.

היו כמובן חסרונות בנסיגה. ייתכן שחגיגות הניצחון של חיזבאללה תרמו למסקנה המוטעית של הפלסטינים שיצליחו לגרש בכוח את ישראל מהגדה המערבית ובכך סייעו לפרוץ האינתיפאדה השנייה. המדינה השקיעה מאמץ אדיר בשיקום פליטי צד"ל, אבל המראה שייזכר במזרח התיכון הוא של אלפי חיילי צד"ל ובני משפחותיהם מתגודדים בפאניקה סביב "הגדר הטובה". המסקנה הבלתי נמנעת היא שכך מתנכרת ישראל למיטיביה.

ועדיין, כיבוש דרום לבנון היה צריך להסתיים. עם אפס לגיטימציה בינלאומית, בלי יעד מדיני, בלא תוכנית צבאית ארוכת טווח, בתוך מינימום ניסיונות להתמודד על הלבבות והמוחות של תושבי דרום לבנון - זו היתה מלחמה שאי אפשר היה לנצח בה ומוטב היה להפסיקה.

הטעות

"הטרגדיה הלבנונית באה אל סיומה. ישראל תקבע רף גבוה מאוד לתגובה בכל עומק לבנון", הבטיח ברק עם יציאת החייל האחרון מדרום לבנון. זו ההתחייבות שלא קיים - ויש שיטענו שכאן טמונים זרעי התקלה של 2006.

הטרגדיה הלבנונית, התברר, רחוקה מלהסתיים. ב-7 באוקטובר 2000, פחות מחמישה חודשים לאחר הנסיגה, תקף חיזבאללה סיור צבאי בהר דב, הרג שלושה חיילים וחטף את גופותיהם. התגובה הישראלית היתה מינורית: הפגזה מקומית ואחריה מו"מ ממושך להחזרת הגופות. זהו קו פרשת המים הלבנוני. ישראל לא שימרה מאזן הרתעה מול תוקפנות של חיזבאללה, אף שהקהילה הבינלאומית עמדה במידה רבה לצדה, לנוכח הנסיגה המלאה מהשטח הכבוש. למחרת החטיפה בהר דב, עלה ברק לסיור בחרמון. במפגש עם קצינים הטיח בו מפקד אוגדה 91 אז, משה קפלינסקי, ביקורת חריפה: "אתה הבטחת ואנחנו הבטחנו בשמך לתושבי הצפון שאם יקרה כאן משהו לאחר הנסיגה, אדמת לבנון תרעד".

לברק קרה מה שאירע חמש שנים מאוחר יותר לאריאל שרון, אחרי ההתנתקות. למרות הרוח הגבית היחסית מהעולם, הוגבלה עוצמת האש שביכולתו להפעיל לאחר הפינוי. כניסת כוחות צה"ל חזרה לשטח שפונה היתה מתפרשת כהודאה בטעות שבנסיגה. הלקח שהפיקו רוב הישראלים משתי הנסיגות החד-צדדיות היה שאי-אפשר לסמוך על היריב; כל שטח שיפונה ישמש בעתיד מרחב שיגור לרקטות.

לברק יש נימוקים מורכבים, לא מאוד משכנעים, להחלטתו להגיב באיפוק על החטיפה בהר דב. תשעה ימים קודם לכן פרצה בשטחים האינתיפאדה השנייה ובעקבותיה מהומות אוקטובר של ערביי ישראל. החטיפה אירעה שעות אחדות לאחר שצה"ל נטש את מתחם קבר יוסף בשכם, תחת התקפות פלסטיניות. מפלס החרדה של הישראלים עלה בתלילות וברק חשש מפתיחת חזית נוספת בצפון.

בחסות ההבלגה והשקט בנה חיזבאללה קו עמדות לאורך גדר הגבול, ששימש מקפצה נוחה לחטיפת שני חיילי המילואים, שהביאה לפרוץ המלחמה ב-2006. בד בבד בנה מערך מסועף של רקטות ששוגרו לישראל במלחמה. חשבון הנפש שלאחריה כלל הרבה ביקורת על המדיניות הישראלית, שבנתה לשווא על התקווה שהרקטות של חיזבאללה יחלידו בחוסר מעש. בפועל מתרחש תהליך דומה למדי, חמור יותר בתוצאותיו, מאז המלחמה. חיזבאללה הצטייד בכ-45 אלף טילים ורקטות, בהם כאלה המכסים את כל שטח ישראל - וגם הפעם ישראל יושבת בשקט. חרף הרטוריקה הלוחמנית של מנהיגיה, ישראל ממעטת בפעילות התקפית בפרופיל גבוה לסיכול התחמשות האויב. החריגים נרשמו בתקיפת הכור בעיראק ב-1981 והמתקן הגרעיני בסוריה ב-2007, כשהופעלה "דוקטרינת בגין" המצדיקה יוזמה כזאת לסיכול איום גרעיני.

לצד כרסום ההרתעה מול חיזבאללה, הזניח צה"ל את איסוף המודיעין (בעיקר ברמה הטקטית, לאורך הגבול), הקצה כוחות ומשאבים קטנים מדי לאבטחת הגבול והקל ראש בחשיבות ההכנות לסיבוב הבא בלבנון. על כל אלה שילם מחיר יקר ב-2006.

אחרי המלחמה

קשה למצוא קשר ישיר בין הנסיגה לפני עשור והמצב בגבול לבנון כעת. זו בעצם מלחמה אחת ארוכה, מתגלגלת, שהפינוי סימן את סוף המערכה השנייה בה ומלחמת 2006 היתה המערכה השלישית. כיום הצדדים מתכוננים למערכה הרביעית. הדיון על לבנון 2000, מעבר לרגשות ולזיכרונות הטעונים הנלווים אליו, אינו רלוונטי במיוחד למצב ב-2010. לא בנסיגה אז מצוי שורש בעיותינו כיום ונראה שלא ממנה יופקו הלקחים להתמודדות עם האיום העכשווי מצפון. האתגר העומד בפני צה"ל כעת אינו התקפות גרילה על חיל מצב ברצועת הגנה מפוקפקת, אלא התפתחות אפשרית של מערכה שתלווה בירי אלפי רקטות וטילים אל העורף הישראלי.

במבט על הגבול כעת, נדמה שהסכנה המיידית למלחמה פחתה מעט, אחרי כמה חודשים מתוחים של איומים הדדיים במשולש שבין ישראל, סוריה ולבנון. הרבה מכך נשען על ההרתעה, שהושגה באמצעות הכוח הרב שהפעיל צה"ל בתקיפות האוויריות במערכה הקודמת. תא"ל איתי ברון, ראש מרכז דדו לחשיבה צבאית, אמר השבוע בהרצאה בכנס של מכון פישר כי "במובנים רבים, הצד השני חשב שהשתגענו במלחמה בלבנון ובמבצע ?עופרת יצוקה' בעזה".

אבל לבנון עדיין עלולה להתלקח כהשלכה של המתרחש בחזית העיקרית, המאבק לבלימת תוכנית הגרעין האיראנית. במקרה כזה, ספק אם התשובות של צה"ל טובות דיין, חרף מלאכת השיפור האינטנסיווית מאז 2006.

השאלה העיקרית בצפון כעת, היא לפיכך אחרת: איך ישראל נזהרת לא לחזור ולטעות, כדי שהשנה או בשנה הבאה לא תתרחש וריאציה חדשה ומקורית של שגיאות 2006 (עם הרקטות כבר נדע להסתדר), 1996 (אין אלטרנטיווה לנוכחות צה"ל באזור הביטחון) או, באופן הנורא ביותר, 1973 (הסדר מדיני יכול לחכות, המודיעין יידע להזהיר אותנו במועד בטרם נותקף ובמקרה הכי גרוע - נשבור לערבים את העצמות).

 


עשור ליציאת צה"ל מלבנון

 

1968-1974 ארגוני טרור הפועלים בקרב הפליטים הפלסטינים בלבנון מגבירים את הפיגועים נגד ישראל, שמגיבה בפעולות תגמול נרחבות

1975 תחילת מלחמת האזרחים בלבנון. ישראל מגישה סיוע צבאי ואזרחי למיליציות הנוצריות (מדיניות "הגדר הטובה"), בתקווה שהדבר יסייע לאבטחת גבולה הצפוני

1978 מחבלי אש"ף הורגים 37 ישראלים ב"אוטובוס הדמים" בכביש החוף. בתגובה פולש צה"ל לדרום לבנון, לראשונה מאז 1949, ונסוג לאחר הקמת אזור חיץ באחריות צבא דרום לבנון (צד"ל) וכוח האו"ם יוניפי"ל

1981 על רקע ירי קטיושות גובר, יוזמת ארצות הברית הפסקת אש בין ישראל, אש"ף וסוריה, שמחזיקה כוחות בלבנון

1982 מלחמת לבנון הראשונה. צה"ל מתקדם עד ביירות ומטיל עליה מצור, שבעקבותיו יצא אש"ף מהמדינה. בלחימה העזה, שכללה גם קרבות עם צבא סוריה, נהרגו אלפי לבנונים ומאות חיילים ישראלים. מוקם ארגון שיעי שנשבע להילחם בישראל - חיזבאללה

1985 לאחר שלוש שנות שהייה עקובות מדם, שבהן נכשלה ישראל בהשגת הסדר שלום בלבנון, נסוג צה"ל דרומה ונערך עם צד"ל ברצועה צרה המכונה "אזור הביטחון"

1991 תום מלחמת האזרחים בלבנון. חיזבאללה לא מתפרק מנשקו וממשיך בלחימה בישראל

1993 בעקבות הסלמה בלחימה יוצאת ישראל למבצע "דין וחשבון" נגד חיזבאללה וארגונים אחרים. לאחר שבוע מושגת הפסקת אש, אך התקריות נמשכות

1996 במבצע "ענבי זעם" מנסה ישראל להפסיק את ירי הקטיושות מלבנון. מושג הסדר הדדי להפסקת ההתקפות על אזרחים, אחרי יותר ממאה פליטים נהרגו מפגיעת פגז צה"ל

2000 ראש הממשלה אהוד ברק מממש את הבטחת הבחירות שלו ומסיג את צה"ל מאזור הביטחון. צד"ל קורס וחייליו נמלטים לישראל. כמה חודשים אחר כך הורג חיזבאללה שלושה חיילי צה"ל שסיירו בגבול באזור הר דב וחוטף את גופותיהם

2006 מלחמת לבנון השנייה. בעקבות חטיפת שני חיילים בידי חיזבאללה, פועל צה"ל בלבנון במשך 34 ימים. בתגובה יורה הארגון אלפי רקטות לישראל. הפסקת האש שהוסכם עליה לבסוף כוללת הגדלת כוח האו"ם והרחקת חיזבאללה מהגבול

2006-2010 השקט בגבול הצפון נשמר, אך חיזבאללה ממשיך להצטייד בנשק רב ומאיים לירות טילים ארוכי טווח. ישראל, מצדה, מזהירה שתפעל שוב בלבנון. לפי פרסומים זרים היא התנקשה בבכיר הארגון עימאד מורנייה, ב-2008 בדמשק



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו