בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

שלב 3: התסבוכת המשפטית

רשות העתיקות גנזה דו"ח חמור המתריע על חפירה רגישה, ועל כך שבשטח החפירה יש עוד כאלף שלדים ולא רק "שרידי קברים", כטענת הרשות

3תגובות

ראשיתה של ההתדיינות המשפטית הארוכה והסבוכה סביב מוזיאון הסובלנות היא בתחילת 2006, אז הגישה חברת אל-אקסא, חברה מיסודו של הפלג הצפוני של התנועה האיסלאמית, עתירה נגד המשך העבודות במקום. נשיא בית המשפט העליון דאז, אהרון ברק, נענה לבקשה להוצאת צו ביניים והפנה את הצדדים לגישור שנכשל. התנועה האיסלאמית טענה בעתירה כי מדובר בבית קברות קדוש, שבנייה בו תהיה פגיעה ברגשות הציבור המוסלמי בישראל. לעתירה ביקשו להצטרף שורה של ארגונים הפועלים בתחום יחסי יהודים-ערבים. הארגונים הצביעו על החשש מפרץ אלימות במקרה שתאושר הקמתו של המוזיאון. "בניית המוזיאון תיצור מצב בלתי הפיך, שיהווה נזק לדורות", אמר בעבר ל"הארץ" חתן פרס ישראל פרופ' יהושע בן אריה, "עילה לביקורת על יחסנו לבתי קברות ומקומות קדושים של בני עדות אחרות". מתנגדים נוספים להקמת המוזיאון, שהגישו חוות דעת לבג"ץ, הם המזרחן הפרופ' שמעון שמיר ויועצו של טדי קולק לענייני ערבים, אמיר חשין.

המשיבים בעתירה, מרכז ויזנטל וחברת Simon Wiesenthal center crop (SWC), חברה שהוקמה על ידי המרכז כדי לקדם את בניית המוזיאון, גייסו סוללת עורכי דין מכובדת ביניהם אלי זהר ורנטו יאראק. הם ניהלו את המאבק בכל החזיתות, גייסו שורה של מומחים לתיאולוגיה איסלאמית ולציבור הערבי בישראל ושניים ממשרדי יחסי הציבור המובילים בארץ. בין האנשים שגויסו לטובת המאבק היה גם החוקר הפרטי מאיר פלבסקי, שתפקידו היה להתחקות אחר השייח' ראאד סלאח ולנסות להבין מה יהיו צעדיו הבאים במאבק. פלבסקי אמר בתגובה כי הוא חתום על הסכם שאוסר עליו לדבר בנושא זה.

מרכז ויזנטל דחה בתוקף את טענות העותרים. ראשית, טענו נציגי המרכז, היה על התנועה האיסלאמית "להתעורר" הרבה קודם לכן, בזמן הליכי התכנון והאישור של הפרויקט. שנית, הם טענו כי קדושתו של בית הקברות הוסרה על ידי הסמכות הדתית המוסלמית, עוד בימי המנדט. הן להלכה - בהחלטה להסיר את הקדושה - והן למעשה - בכך שהמופתי של ירושלים בכבודו ובעצמו, חאג' אמין אל-חוסייני, בנה במקום.

הטיעון הזה שימש את עורכי הדין של מרכז ויזנטל גם בניסיון להראות שמניעי העתירה הם פוליטיים, ונועדו לנגח את השלטון הציוני. באי כוחו של מרכז ויזנטל טענו שוב ושוב בתשובתם לבג"ץ כי אין מדובר בבית קברות אלא במגרש שמשמש לחניה זה עשרות שנים. "מאחר שהעתירה כל כולה מבוססת על הטענה שמדובר בבית קברות ומאחר שהראינו כי האתר הנדון אינו בית קברות משום בחינה שהיא, אפילו לא אליבא ד-הדין המוסלמי, די בכך כדי לדחות את העתירה", כתב המרכז בתשובה לעתירה. בנוסף, לא סביר שהיום, 40 שנה לאחר שהמקום משמש כחניון, ישוחזר בית הקברות. לכן דרישתה של התנועה האיסלאמית אבסורדית בפרט בעיר כמו ירושלים, שתחת אדמתה קבורים אינספור שלדים. אנשי מרכז ויזנטל הציעו גם שלוש אפשרויות לסילוק השלדים מן האתר.

המסמך החשוב ביותר וגם השנוי ביותר במחלוקת שהוגש לשופטי בג"ץ, היה חוות הדעת של רשות העתיקות לגבי המצב בשטח. המסמך הזה מעורר שאלות רבות בנוגע להתנהלות רשות העתיקות בפרשה. לאחר שסולימני עזב את החפירה ב-2006, הוא כתב דו"ח שבו הוא מציין כי העבודה במקום רחוקה מלהסתיים. "לא הושלמה החפירה ברוב שטחי החפירה, מלבד חלקים משטח A1 ו-A2, ולא ניתן לשחרר את השטח ללא השלמת החפירות", כותב סולימני בסיכום הדו"ח ומוסיף: "בסך הכל נחפרו כ-250 שלדים מתוך כ-200 קברים (...). נחשפו עוד 200 קברים נוספים שלא נחפרו. על פי הבנתנו את שכבות הקבורה, הערכתנו היא של סך הכל קרוב לאלף קברים בשטח הפרויקט".

אלא שבמקום הדו"ח של סולימני הגישה רשות העתיקות לבג"ץ "הודעה משלימה" שאינה מתיישבת, בלשון המעטה, עם הדו"ח. ההודעה של רשות העתיקות המעיטה מאוד במספר השלדים במקום ומהחשיבות הארכיאולוגית של האתר, וכן אפשרה לשחרר את רוב השטח ליזמים אף על פי שלא נחפר עד תומו. רשות העתיקות חילקה את השטח הבעייתי לשלושה קטעים: הקטע הראשון, לפי ההודעה לבג"ץ, פונה לחלוטין; בקטע השני "נותרו כמה עשרות קברים בלבד" כדברי הדו"ח; בקטע השלישי, המכונה "השטח הסגול", נותרו קברים, "אבל הופקו הנתונים המדעיים הדרושים והשטח משוחרר לבנייה בתנאי שלא תהיה חדירה לתת-הקרקע". סולימני טוען שרשות העתיקות הגישה לשופטים הודעה שאינה נכונה, וברשות העתיקות טוענים שהחפירה התבצעה לבסוף לפי עמדתו של סולימני.

לדברי סולימני, גם בשטחים שהרשות סימנה כאילו נחפרו לחלוטין נותרו קברים רבים. איש גם לא עדכן את סולימני על השינוי בעמדת הרשות והוא גילה זאת בקריאה של פסק הדין באינטרנט. לימים טען סולימני כי אנשי רשות העתיקות בגדו בו ובמקצוע. "אני מרגיש שהם זרקו לפח את כל העבודה המקצועית שאני והחופרים עשינו בממילא".

 


ציר הזמן

לחצו להגדלה


פרשת מוזיאון הסובלנות היתה רק הראשונה מתוך שורה של סכסוכים בין סולימני לבין הממונים עליו ברשות העתיקות, שבסופו של דבר הביאו לפרישתו מהרשות. כיום הוא אינו מתפרנס מעבודה כארכיאולוג.

 

פרופ' רפי גרינברג, מהמכון לארכיאולוגיה באוניברסיטת תל אביב, כתב חוות דעת חריפה עבור העותרים על הפערים בין דו"ח סולימני לבין הודעת רשות העתיקות. בין היתר ציין כי בהודעת הרשות יש "קביעות המנוגדות לכאורה למצב העובדתי" וכן "קביעה המנוגדת לאמות המידה המדעיות המקובלות". "מתמיהה מכולן העמדה הנורמטיבית במסמך זה", כותב גרינברג על המסמך שהגישה רשות העתיקות לבג"ץ. "... למעשה הופך בא כוח הרשות את עורו ומתנסח כבא כוח היזמים. אין זה מתפקידה של הרשות לדאוג לפיתוח הארץ בכלל ולרווחתם של יזמים בפרט. אין היא רשאית למחול על כבודה של הארכיאולוגיה. בכך היא בוגדת בתפקידה ובאמון הציבור". אלא שהשופטים דחו את בקשת העותרים להגיש את חוות הדעת של גרינברג מכיוון שהוגשה באיחור. בפסק הדין שנתנו שופטי בג"ץ באוקטובר 2008, שבו התירו לחדש את החפירות, הם ייחסו חשיבות מכרעת להודעה של רשות העתיקות. ניתן לשער שלו היתה רשות העתיקות מגישה את הדו"ח של סולימני ייתכן שההחלטה היתה שונה.

פסק הדין רחב היריעה שכתבה השופטת איילה פרוקצ'יה דן בשאלות מוסריות של זכויותיו המשפטיות של המת, בסוגיות היסטוריות תיאולוגיות ומשפטיות מרתקות. ועם זאת בדיעבד, שנה וחצי לאחר כתיבתו, נראה שהוא מושתת על כמה הנחות שגויות. ראשית, השופטים ראו תמונה לא נכונה של מצב השלדים באתר הבנייה. שוב ושוב חוזרת פרוקצ'יה על הביטוי "שרידי קברים" ונראה שמלבד באזור השטח הסגול, בעיני השופטים כמעט לא נותרו שלדים במקום, בהתאם לתמונה שהציגה רשות העתיקות. בשום מקום בפסק הדין לא מצוינת האפשרות כי במקום קבורים עוד למעלה מאלף שלדים בצפיפות רבה. "מדובר בשטח קטן באופן יחסי בשים לב לשטח הכולל של המבנה המתוכנן, הפגיעה בכבוד המת במקרה זה מוגבלת בהיקפה", כותבת פרוקצ'יה. אלמנט נוסף בפסק הדין, שהתברר לאחר פרישתו של פרנק גרי כלא רלוונטי, הוא החשיבות שמייחסת השופטת לעובדה שאת הבניין תכנן האדריכל בעל השם: "תוכנית המוזיאון הינה בעלת ייחוד משלה. היא מהווה מעשה אדריכלי-אמנותי בעל ערך רב משל עצמו", כדברי פסק הדין. לכן דוחה פרוקצ'יה את האפשרות לשנות את המבנה כך שימזער את הפגיעה בקברים.

השופטים עדנה ארבל ודוד חשין מצטרפים לפרוקצ'יה בהחלטה הסופית. ארבל מסכימה עם ההחלטה הסופית של פרוקצ'יה אך בניגוד לרוח פסק הדין, מתחה ביקורת על היזמים ש"הקשיחו את עמדתם". "קשה שלא לתמוה כיצד נושאי דגל הסובלנות לא השכילו ליתן משקל הולם לערך הסובלנות", כתבה ארבל. שבחרה לסיים את פסק הדין בחלק משיר של חיים גורי, "חשבון עובר": "ושוב כמו תמיד בארץ ישראל/ האבנים זוכרות/ האדמה אינה מכסה/ הדין נוקב את ההרים".

בפועל מחליטים השופטים לשחרר את רוב שטח המוזיאון לבנייה, מלבד השטח הסגול שבו הם מצווים על מרכז ויזנטל לפנות את הקברים באמצעות אחת משלוש השיטות שהציעו: בהקפאה, באמצעות מסגרת עץ או בפינוי ידני. "המסלול הראוי לטיפול בשרידי הקברים ייבחר בהתאם לקו המנחה של מזעור הפגיעה בקברים", מורים השופטים. בפועל בחרו היזמים באפשרות הפינוי הידני, ומעדויות החופרים נראה שעל פניו ההוראה למזער את הפגיעה בקברים לא תמיד קוימה. התנועה האיסלאמית וארגונים נוספים המשיכו לנסות לעצור את הפרויקט באמצעים משפטיים - בטענה לביזיון בית המשפט ובעתירה בעניין חוסר נקיון הכפיים של רשות העתיקות. אך שני הניסיונות נדחו על ידי בג"ץ.

במארס לפני כשנה פונה השלד האחרון. החופרים הגיעו לסלע האם המיוחל ובמקום נותרו רק עבודות הניקיון. אז גם הגיע לביקור במקום הרב הייר מלווה בחבורת בכירים ממרכז ויזנטל. בתמונות נראה הייר יחד עם ארכיאולוגים ותורמים, מחייך, בטוח בעצמו ובעתיד המוזיאון. באחת מהן הוא אוחז בחרס עתיק, באחרת בשבר של מטבע.

אבל הדחפורים שנועדו להתחיל לחפור את היסודות לבניין של פרנק גרי בוששו להגיע. בינואר השנה הודיע גרי על פרישתו מהפרויקט. בהודעה שפרסם מרכז ויזנטל, נאמר כי חבר המנהלים של המרכז החליט לעצב מחדש את המוזיאון "כדי שישקף בצורה טובה יותר את המשבר הכלכלי העולמי". במרכז ויזנטל מודים כי העיכוב שארך שנתיים וחצי בשל העתירות לבג"ץ והמשבר העולמי שיבשו את זרם התרומות לפרויקט.

במרכז משוכנעים גם שלא יתקשו לקבל מחדש את היתרי הבנייה למבנה והרב הייר ממשיך לשדר נחישות בדרך להשלמת הפרויקט, (ראה תיבה בעמ' 3). אנשי המרכז מבטיחים כי בקיץ ייבחר האדריכל החדש, והפעם הוא יהיה ישראלי.

מנגד, מבקריו של המוזיאון מצביעים על כך שעד היום, שש שנים לאחר הנחת אבן הפינה, לא ברור מה יהיה תוכנו. המוזיאון בלוס אנג'לס עוסק רבות בשואה, על פי דרישת יד-ושם המוזיאון הירושלמי ייאלץ להימנע מעיסוק בנושא. גם הסוגיה המשמעותית ביותר הקשורה לסובלנות באזורנו - הסכסוך הישראלי-פלסטיני, לא תופיע, על פי הצהרות ראשי המוזיאון בתצוגות. אם כך, מה יהיו התכנים שיציג מוזיאון הסובלנות? במרכז ויזנטל מבטיחים שעד שייבנה הבניין יהיו לו תכנים שיצדיקו את קיומו.

בינתיים, בעתיד אורב משבר נוסף: משרד האוצר ונשיאת בית המשפט העליון סיכמו על הקמת היכל המשפט - על פי התוכנית, היכל המשפט יוקם במקום בית הספר הניסויי, הסמוך לאתר בניית המוזיאון. על פי כל ההערכות, גם מתחת לבית הספר ובמיוחד בשטחים שלא חפרו בהם מעולם, צפויים להימצא קברים מוסלמיים.

רות חשין, שלה זכויות רבות בבינוי פרויקטים בירושלים, רוצה לראות עתיד אחר למקום: "העזיבה של גרי זו הזדמנות להיפטר מהפרויקט. זה זועק לשמים שקרה לנו נס שגרי יצא מהתמונה. זה מה שירושלים זקוקה לו? עוד מוזיאון? לעיר הזו דרוש שקט, לא מוזיאונים".



יוזם המוזיאון, הרב מרווין הייר, במרכז, בעת ביקור באתר החפירות במארס 2009. כשביקר במקום כבר לא נותרו בו עצמות. ''זה היה אבסורד לראות אותם שם עם החליפות והחפתים, כאילו הם בביקור בכנסת'', נזכר אחד העובדים
 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו