בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אריאל הירשפלד | החיבור בין ש"י עגנון לאביגדור אריכא

כתיבתו של עגנון מתנגדת לכל האיורים. כמעט

תגובות

לרגל פתיחת התערוכה "כלב חוצות": איוריו של אביגדור אריכא לסיפור הכלב בלק מתוך "תמול שלשום" של ש"י עגנון. אוצר: מרדכי עומר. מ-27.5.2010 בבית עגנון בירושלים. ושלושים לפטירתו של אביגדור אריכא

הספר "כלב חוצות - פרשה קטנה של תמול שלשום, חיברה שמואל יוסף עגנון, עם עיטורים מאת אביגדור אריכא" בהוצאת תרשיש 1960, הוא אחד הספרים היפים ביותר שיצאו בתולדות הספר העברי בישראל. ספריו של עגנון במהדורת כתביו הראשונה (שוקן, ברלין תרצ"ד) היו מופת של עיצוב, וכל פרט בחומר ובצורה שלהם נותר כשיעור יחיד במינו על האפשרות לעצב וליצור ספר עברי מודרני שיהיה בעל איכות צורנית מובהקת ויתמודד עם אתגרי העיצוב של העולם הסובב אותו.

המו"לות הישראלית, והוצאת שוקן בכלל זה, לא עמדה כמעט ברמה שהציבה המהדורה ההיא. וגם צורת המהדורות המאוחרות יותר של כתבי עגנון, הן אלה שיצאו עוד בחייו ובעיקר אלה שיצאו אחר מותו, הידרדרו והלכו, עד שהאחרונה, בכריכה רכה, העמידה על המדף את אחד העיצובים החובבניים והעלובים ביותר, המדביקה על הכתבים הללו כל שגיאה תפיסתית וכל סטריאוטיפ שטחי שניתן לטפול עליהם.

הוצאת תרשיש של משה שפיצר, שנוסדה בירושלים ב-1939 היא היוצא-דופן המפורסם בכלל הזה, ולא במקרה: שפיצר היה מעצב מחונן והוא היה מנהלה של הוצאת שוקן בגרמניה והיה מן העומדים מאחורי מהדורת עגנון הראשונה. שפיצר גם אחראי לכמה גופני-אותיות עבריות המשמשים בעיצוב העכשווי ובעיקר - לכמה מן הטקסטים המעניינים ביותר על הנושא הזה בעברית. הספרים שהוציא נותרו עד היום כשכיות חמדה של עיצוב וכל אוהב ספר במקום הזה מכיר אותם.

"כלב חוצות" היה אחד משורה של ספרים שאוירו בידי אריכא ויצאו בהוצאות שונות. היפים ביניהם יצאו בתרשיש. (רישומיו הנפלאים של אריכא ל"ספיח" של ביאליק, שאינם נופלים באיכותם מרישומי "כלב חוצות", הודפסו בהוצאת מוסד ביאליק באורח מאכזב מאוד, מטושטש, והשנים מדהות את הדפוס במהירות. הדפוס בתרשיש נשאר חריף וחי כאז). "כלב חוצות" הוא הישג נדיר בכל קנה מידה: בנוסף לצורה ולאיכות החומרית והצורנית של הספר, הושג כאן צירוף נדיר בין כתיבתו של עגנון לבין רישומיו של אריכא. לא כל אדם ידע באותן שנים, כשאריכא היה באמצע שנות העשרים שלו, שמדובר ברב-אמן יחיד במינו, העתיד להיות מגדולי ציירי העולם בדור הזה.

כתיבתו של עגנון מתנגדת לאיורים. גם כשהיא ריאליסטית לחלוטין, המילוליות שלה מחזיקה בחובה ממדים כה רבים של תפיסה וריבוי של נקודות-ראות עד כי אין כל מדיום חזותי היכול להציב לה מקבילה אמיתית. קל וחומר כשהיא נוטשת את המודוס הריאליסטי ומשייטת בספירות הדמיון והבלהה. הניסיונות להעמיד איורים לסיפורי עגנון הובילו בדרך כלל למחוזות הצביון "היהודי", הרחוקים מן העולם העגנוני יותר, אולי, מכל צביון אחר. יהודיותם של סיפורי עגנון היא כה מורכבת ועמוקה עד שדימויי הציור "היהודיים", המוגבלים והשטחיים ממילא, נראו לידם גסים וסנטימנטליים ובעיקר - מיותרים.

רישומיו של אריכא שואבים את כל כוחם מן הקו. גם אדם הזר לאמנות הציור יבחין ברישומי "תמול שלשום" של אריכא בהבדל התהומי שבין קו סתם, שמישהו שירבט או שירטט, לבין הקו הטעון, המתוח, החי שברישומים הללו. אריכא היה מבעלי הקו הגדולים באמת, ויש למנות אותו בין גדולי הרשמים בכל הדורות, ברשימה שתכיל את רפאל, אנגר ופיקאסו. יכולת הרישום המופלאה של אריכא היא הכוח הגדול המפעם באמנותו ובה מתרחשת הדרמה הגדולה של המגע החי בינו לבין הכלי (העיפרון, הציפורן, הפחם, המברשת) שהוא לגביו המוליך העיקרי, האפרכסת, אל ה"עולם".

חייו של אריכא כאמן ערוכים בפרשה משולשת: מתחילת דרכו בירושלים והתבגרותו תוך התמודדות עם רעיון "המופשט" של אמנות הציור המודרניסטית, הפרק השני הוא הפרק המופשט, והשלישי, שראשיתו באמצע שנות השישים - פניית העורף למופשט ועמו למודרניזם כולו, השיבה לרישום "מן הטבע". פירוש רציני של המהלך הזה תובע מסה ארוכה מאוד, אבל גם כאן יש להעיר כי עיקרה של הדרמה האמנותית של אריכא מתרחש מול תולדות הציור של המערב כולו ולאו דווקא של הציור הישראלי. העניין אינו נעוץ רק במוגבלותו האסכולתית של הציור הישראלי במחצית השנייה של המאה העשרים, בשלטון העריץ של מודרניזם אחד בתוכו ובשלטון רוחני של מיעוט על עולם הביקורת האמנותית הישראלית, שלא יכלו להבין, ואין צריך לומר - לקבל, פניית עורף כזו למודרניזם וביקורת כה נוקבת על עולמו הרוחני, אלא בתחושת השייכות שפיעמה באריכא כלפי דמויות שפגש במוזיאוני פאריס - אוצ'לו, פוסן, ולאסקז.

הקשר העז הזה אל אמני העבר הגדולים לא היה בשורה פוסט-מודרנית, אלא קעקוע של רעיון הקדמה כולו; העלאה של רעיון העל-זמניות של התרבות והאמנות. הקו, תמציתה של אמנות הרישום, הוא נקודת החיבור העמוקה בין המופשט שבציור לבין המוחשי, המחויב לדימוי; הוא הכוח שהוביל אל המופשט והוא גם מה שחייב את אריכא לנטוש אותו. באחת השיחות ששוחחתי עם אריכא, כאן בירושלים, הוא דיבר על החובה המוסרית לנגלה. המציאות אינה דבר שמותר להתעלם ממנו, אמר.

הקו ברישומי "כלב חוצות" מתוח בכוח בין המוחשי, הדומה, לבין המופשט. באותן השנים הלך אריכא וחשף את כוחו של המופשט לגביו; הצורות והקווים המופשטים היו בעיניו רישומי אנרגיה - משבי רוח לא נראית במרחב המצויר. המתח הזה הוא נקודת החיבור הנדירה כל כך בין הכתיבה העגנונית לבין אמנות הציור של אריכא בשלב ההוא, הצעיר, המפועם תשוקה למופשט.

אריכא התפתח רבות באמנותו, ובכל זאת - ציוריו של אריכא הצעיר אינם פחות מפותחים מציוריו של אריכא המבוגר, ששב אל הטבע ממחוזות המופשט. זו ההתפתחות השייכת לעולם האמנות בלבד, להבדיל מן הטכנולוגיה; המוקדם אינו מוגבל. הוא ניצן של העתיד לבקוע ממנו. התחושה כי הקו המתאר את בלק הכלב או את המונה של מאה שערים הוא סיב עתיר כוח, כי הוא מפועם ריגשה אדירה וכי הוא רק בקושי תואר וחוסם איזו פנימיות רותחת - היא החיבור בינו לסיפור של הכלב הזה, הנוכח מולך במלוא פשטותו של כלב חוצות, ובו בזמן הוא חידת הרס שתטריד את קוראיו כל עוד יקראו ספרים בעולם.



אביגדור אריכא, פיתוחי עץ 1953. אוסף מוזיאון ישראל, ירושלים



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו