בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הצצה אל ספרו החדש של סייד קשוע, "גוף שני יחיד"

מה אנחנו חושבים שאנחנו יודעים על הקרובים לנו ביותר? מתוך הפרק הראשון של "גוף שני יחיד", ספר חדש מאת סייד קשוע

תגובות

עורך הדין נכנס לחדר העבודה לקחת את הספר שקנה אחר הצהריים בחנות הספרים המשומשים. עיניו נחו על חפיסת הסיגריות והוא הדליק לעצמו סיגריה. הוא שמע את קול בכיו של הילד מהקומה העליונה, אחר כך את צעדיה הספורים של אשתו מהמיטה ללול. הבכי נפסק. עורך הדין הסתפק בכמה שאיפות ארוכות, מעך את הסיגריה בחוזקה לתוך המאפרה, אבל משום שאף פעם לא היה בטוח שכיבה את הסיגריות עד תום, וחשש כי משב רוח שייכנס דרך חלון חדר העבודה יעיר לחיים את האש, הוא שפך מעט מים לתוך המאפרה מבקבוק שהיה מונח לרגלי המכתבה. אחר כך לגם לגימה ארוכה מהמים, לקח את "סונטת קרויצר" בידו ויצא מהחדר.

עורך הדין לא אהב לקום מהמיטה לאחר שהשתחל לתוכה, ולכן, למרות שלא הרגיש צורך, נכנס לחדר השירותים שנמצא בין חדרה של הילדה לחדר העבודה, והתאמץ לשווא להטיל את מימיו. אחר כך העמיד שתי כריות כמשענת לגבו, הדליק את מנורת הלילה בצורת הארנב הוורוד, נשכב במיטת הילדה ואחז את הספר הסגור בשתי ידיו.

אף שהספר היה משומש, וייתכן שעבר בין ידיהם של כמה וכמה קוראים, מצבו היה טוב למדי, כמעט חדש. עובדה זו העידה בעיני עורך הדין על אופיים של מי שקראו בספר הזה לפניו. הם ידעו להעריך אותו ולשמור עליו. גם עורך הדין ידע לשמור על ספריו והם תמיד נראו במצב חדש. הוא מעולם לא קיפל עמודים של ספר, לא כתב הערות בתוך הספר ותמיד השתמש בפיסת נייר דקה כדי לסמן את העמוד שאליו הגיע בקריאה. הוא הביט בעטיפה והיא נראתה לו מכוערת למדי. שני קווים שחורים ועבים חילקו את העטיפה לשלושה חלקים לא שווים. החלק העליון, שנצבע בצהוב, נשא את שם המחבר, טולסטוי, והתחתון, שנצבע בירוק והיה שווה בשטחו לחלק העליון, נשא את שם הספר, "סונטת קרויצר". בחלק המרכזי היה איור מכוער למדי בצבעי פסטל. בצד הימני של האיור הופיע פרופיל פניו של גבר, עיניו רושפות אש ואפו נשרי, חורק שיניים ואוחז בידו פגיון ענקי, ואילו בצד השמאלי עמדה אשה חסרת פנים, גופה מעורטל ומטושטש והיא מרימה יד אחת חלשה כדי להתגונן מהרוצח שעומד להתנפל עליה. אילו לא הכיר את המחבר, חשב בלבו עורך הדין, לעולם לא היה נמשך לקנות ספר עם עטיפה איומה כזאת.

הוא פתח את הספר בעמוד הראשון, שם הופיע שמו המלא של המחבר, לב ניקולאייביץ' טולסטוי. הוא שינן את השם כמה פעמים משום שהתבייש שלא הכירו, ודימה לעצמו שהיה מוזמן לתוכנית של חידות בטלוויזיה שבה היה נשאל "מהו שמו הפרטי והאמצעי של הסופר הרוסי המפורסם טולסטוי?" הוא הופתע לטובה כאשר גילה בעמוד הפנימי כי הספר מכיל ארבעה סיפורים ולא רק אחד, כפי שאפשר היה לחשוב לפי העטיפה. מלבד "סונטת קרויצר", שפתח את הספר, הופיעו בו גם "אושר המשפחה", "שלוש מיתות" ו"סופה". עורך הדין סלד מספרים ארוכים. הן משום שלא היה לו פנאי בשפע ושעות הקריאה שלו הסתכמו ברגעים שלפני השינה והן משום שאהב לעבור הלאה, לסמן לעצמו עוד "וי" ברשימת הספרים שהרגיש שהוא מחויב להכיר את תוכנם.

בפינה השמאלית העליונה של העמוד, כתובה בכתב יד עדין בעט כחול, ראה לפתע את המלה "יונתן". עורך הדין השתהה רגע לנוכח כתב היד של מי שהיה לבטח בעליו הקודמים של הספר שהחזיק בידיו. רבים מהספרים המשומשים שקנה נשאו את שם בעליהם הקודמים בעמודים הראשונים, אך עורך הדין מעולם לא התייחס לכך. מסיבה כלשהי, השם הזה, או ליתר דיוק משהו בכתב היד הרך והנשי, המתחנן לעזרה, כמעט כמו האשה על העטיפה המתגוננת מפני אוחז הפגיון, משך לרגע את תשומת לבו. ניחא, אמר עורך הדין לעצמו, וניסה להתחיל לקרוא את הסיפור. הוא ידע שזמן רב לקריאה אין לו. אמנם מחר יום שישי, יום חופש הן לילדים והן לעורך הדין, והוא לא צריך להשכים קום, אבל בגלל הארוחה הוא נכנס למיטה בשעה מאוחרת יחסית, והיין ששתה לא תרם לערנותו.

"'ואני אומר לכם כל המסתכל באשה לחמוד אותה נאוף נאפה בלבו', מתי ה', כ"ח", קרא עורך הדין את הציטוט המקדים את תחילת הספר. עורך הדין ציחקק בלבו. אם אכן כך הדבר, הרי שהוא מלך הנואפים, אף שמעולם לא קיים יחסי מין עם אשה מלבד זו שלפני שעה קלה ירד ממיטתה. הציטוט הזה הספיק כדי להסיע את מחשבתו למחוזות אחרים. הוא עוד לא התחיל בכלל לקרוא את הספר והנה הוא כבר חוזר בדמיונו לשעות הבוקר, אל בית הקפה ולרחוב קינג ג'ורג', ונזכר בכל אותן נשים צעירות, מבוגרות, חילוניות, דתיות, אשכנזיות ומזרחיות, ערביות ויהודיות, אשר מילאו את הרחוב המרכזי. הוא נזכר כיצד בחן כמעט כל אשה שהולכת לפניו, לקראתו או לצדו, כיצד בחן את ישבניהן, בין שהיו נתונים במכנסיים ובין שהיו נתונים בחצאית, כיצד התבונן בירכיים שלהן, הרזות והשמנות, וידע שאיש אינו מבחין בו, ידע שהוא אינו משאיר רושם של אחד שנועץ מבטים, הוא בוחן בחטף אבל לא מוותר על הפרטים. הוא זקוק לכמה שברירי שניות כדי לבחון את פניהן ואת גופן של הנשים במרכז העיר, עיניו תרות במיומנות אחרי מחשופים, קצוות של בגדים תחתונים, רצועות של חזיות. הוא בחן את הליכתן, את הדרך שבה טילטלו את אחוריהן, את גודל השדיים שלהן. לעורך הדין מעולם לא היו כוונות כלשהן. יותר מכל ניסה במבטיו לבחון את טעמו שלו. הוא ידע שלאשתו, שנחשבה בעיני הבריות לאשה נאה, הוא אינו נמשך כפי שהיה רוצה, והוא ייחס זאת למבנה גופה, ולפעמים לירכיה שהתעבו מעט ואולי לסימני המתיחה בעורה, שצצו לאחר לידת הבן. לעתים היה נדמה לעורך הדין שהוא חושק בגופן של כל הנשים מלבד זה השייך לאשה שהוא נשוי לה. ולפעמים, כשעיניו צדו אשה והוא הלך בעקבותיה, הסתכל עליה וחמד אותה, הוא ידע שהגוף של מי שהולכת לפניו במעלה רחוב קינג ג'ורג' דומה להפליא לגופה של שותפתו לחיים.

עורך הדין ניער את ראשו כדי לסלק את מחשבות השווא שתקפו אותו. הוא ניסה לחזור לספר אך ידע שלא יצליח להחזיק את עיניו פקוחות יותר מכמה רגעים. אין טעם להתחיל, הוא החליט. הוא עייף מדי ומוטב שילך לישון ויתחיל מחר לקרוא את הספר, מהעמוד הראשון. לפני שכיבה את מנורת הלילה הוא ביקש רק לראות כמה ארוכה היא אותה "סונטת קרויצר". הוא דיפדף בעדינות בדפי הספר ונתן למשב הרוח העדין שנגרם מהפיכתם המהירה של הדפים להעלות בנחיריו את הריח המוכר והנעים שמפיצים ספרים ישנים. הוא הגיע לעמוד 102, שבו מסתיים הסיפור, ובדיוק כשעמד לסגור את הספר נפלה מתוכו פתקה לבנה קטנה מאוד. עורך הדין חייך תחילה כשהרים את הפתקה וקרא את מה שכתבה בה אשתו בכתב ידה, בערבית: "חיכיתי לך ולא הגעת. אני מקווה שהכל בסדר אצלך. רציתי להודות לך על ליל אמש, שהיה נפלא. תתקשר אלי מחר?"

x

עורך הדין קפץ ממיטת הילדה להרוג את אשתו. הוא ידקור את הזונה בכל הכוח, הוא ישסף את גרונה, הוא יעקור את עיניה ויבתר את איבריה. או שהוא יחנוק אותה, ישב על בטנה, ירתק את גופה למיטה, יאחז בצווארה בשתי ידיו וינעץ את בהונותיו בגרונה. הוא ראה אותה משתנקת, ראה את עיניה יוצאות מחוריהן, ואת עצמו מביט מלא זעם ובוז במבטה המפוחד שמתחנן אליו. הוא ינער את צווארה למעלה ולמטה, והיא תנסה להתנגד, אצבעותיה יקיפו את זרועותיו שיינעלו על קנה הנשימה שלה כמו מוטות ברזל, והוא ילחץ חזק יותר, אצבעותיו יקרעו את עור צווארה ויתכסו בדם. הוא ימשיך ללחוץ גם כשגופה יפסיק לפרכס תחתיו.

הוא טיפס בדילוגים מהירים במעלה המדרגות לקומה העליונה. מחשבותיו התערפלו, הוא ראה מולו את אשתו, כך לפחות נדמה היה לו, למרות שהאשה שראה לנגד עיניו לא דמתה לה כלל, הוא ראה אותה עירומה, מצחקקת כמו שמעולם לא שמע אותה מצחקקת, עירומה מול גבר זר, חסר תווי פנים, אבל הוא ידע שהוא חלאה, סוג של עבריין, אולי הגבר שעל עטיפת הספר, עם הפגיון מונף בידו. הוא ראה אותה בעיני רוחו כפי שמעולם לא ראה אותה קודם לכן, נאנקת, שורטת, אוחזת את ירכיה, שנעשו לפתע רזות וחטובות, מחזיקה במותניו של הגבר הזר שגוהר מעליה, מבטו מלא שטנה, שמחה לאיד, אולי בכל זאת הוא מכר. בעיניה של אשתו הוא ראה תאווה שמעולם לא ראה קודם, היא שרטה את הגבר הזר בציפורניים ארוכות שלא היו לה ולחשה לו מלים של אהבה בעודה מקמרת תחתיו את גופה.

עורך הדין הרגיש שהוא נחנק. כאבים פילחו את ראשו ולבו פעם בחוזקה. נשימותיו היו מהירות. קצרות. חסר לו אוויר. הוא יהרוג אותה. הוא יעיר אותה ולא יגיד לה מלה, ואולי יעיר אותה ויגיד לה שהוא יודע ואז יהרוג אותה. במקום לחדר השינה הוא נכנס למטבח, פתח מגירה וחיפש את הסכין הכי גדולה. הוא אחז את הסכין ביד ימין ונכנס לחדר השינה.

אשתו שכבה על הבטן, השמיכה הקיצית הדקה כיסתה רגל אחת והשנייה נמתחה באלכסון לרוחב המיטה, חשופה לגמרי. היא נראתה רגועה, נשימותיה סדירות. היא ישנה בתחתוניה הירוקים שהתקמטו על אחוריה ובגופייה לבנה פשוטה שכיסתה את פלג גופה העליון. פניה נטו ימינה, שערה מכסה את חציים, גולש על אוזנה ועל לחייה. זו לא היתה אותה אשה שהוא רצה להרוג לפני רגע. ולצד האשה הזאת ששכבה במיטה מולו שכב גם תינוק בן שנה.

שריריו המכווצים עד כאב רפו באחת. ידו האוחזת בסכין נחה עכשיו סמוך לירכו והוא השפיל את ראשו ובכה חרש מול המיטה, מכיוון שהבין שאשתו לא היתה מעיזה אלמלא היתה בטוחה שהוא תמיד היה פחדן.

הוא סידר את הכרית שאשתו הניחה בצד של המיטה שבו ישן התינוק. אלף פעם הזהיר אותה שלא לעשות זאת, והסביר לה שהכרית לא תמנע את נפילתו של התינוק מהמיטה אם יתהפך בשנתו. בלילות כתיקונם, כשהיה מתעורר מבוהל באמצע הלילה ורץ לבדוק את שלום ילדיו, היה עורך הדין מרים את התינוק בזרועותיו ומחזיר אותו ללול שניצב ליד המיטה הזוגית, אבל עכשיו חשש שהוא עלול להתעורר. הוא הניח עוד כרית למרגלות המיטה, במקום ששיער שהראש הקטן של בנו ייחבט ברצפה. אחר כך היטיב את כיסוי השמיכה של התינוק. בנו? הבזק של כאב דקר את חזהו אף שלא העז בכלל להעלות בדעתו את המחשבה.*

הספר יצא לאור בהוצאת כתר



סייד קשוע. הוא נזכר כיצד בחן כמעט כל אשה שהולכת לפניו, לקראתו או לצדו



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו