בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מונדיאל 2010 | אלסידס אדגרדו גיג'יה ונבחרת אורוגוואי - אלופי העולם 1950

מול 200 אלף אוהדים מטורפים, בעטתי עם כל הלב והנשמה והכדור נכנס. שער. גביע. סוף הסיפור. אלוף העולם מ-1950 בטור מיוחד ל"ספורט הארץ"

2תגובות

מכל השחקנים שזכו בגביע נשארנו רק שניים - אניבל פאס, השוער המחליף של הנבחרת, ואני. מאז הגמר ההוא, באיצטדיון ה"מרקאנה" בריו דה ז'נרו, חלפו כבר 60 שנה. לפעמים אני בעצמי לא מאמין שזה היה כל כך מזמן. רבות מהשנים הללו היו קשות, רבות אחרות טובות, אבל אף אחת מהן לא היתה דומה לשנת 1950.

לא מעט אגדות נפוצו סביב המשחק הזה, על 90 הדקות הכי גדולות שהיו לי בחיים, אבל אני רוצה לספר את מה שבאמת קרה, כפי שאני זוכר זאת.

כמו שכולם יודעים, אף אחד לא נתן לנו סיכוי לנצח את ברזיל לפני הגמר. הם היו צריכים תיקו, אנחנו היינו מוכרחים לנצח. אחר כך גילינו שהברזילאים כבר הכינו לעצמם מדליות זהב של אלופי עולם ושנשיא פיפ"א, ז'יל רימה, אפילו כתב נאום ניצחון בפורטוגזית, בו הוא מחמיא לברזיל. אותנו אף אחד לא ספר, אפילו המנהלים של הנבחרת שלנו. כמה אפילו אמרו לפני המשחק שאנחנו עשינו את שלנו, וכל עוד לא נפסיד ביותר משלושה-ארבעה שערים ונשחק בצורה נקייה ולא אלימה - אנחנו יכולים להרגיש גאים.

גיג'יה כובש את השער שהביא לאורוגוואי את גביע העולם, בגמר מונדיאל 50' מול ברזיל | תצלומים: גטי אימג'ס ואי-אף-פי

ברזיל, המארחת, היתה באמת נבחרת מעולה, והתחושה היתה שכל שאר הנבחרות הוזמנו רק כדי להיות אורחות בחגיגה הפרטית שלה. הם ניצחו את מקסיקו 4-0, את שוודיה 7-1 ואת ספרד 6-1. הם גם ניצחו אותנו בגמר של גביע ריו בראנקו הידידותי כמה חודשים לפני המונדיאל, אבל לא עשו זאת בקלות. השבנו מלחמה שערה וידענו שאנחנו יכולים לחזור על כך גם בריו, גם ב"מרקאנה", גם מול 200 אלף צופים משולהבים ומטורפים וגם מול עולם שלם שמאמין כי ברזיל תגבר עלינו בקלות.

רק אני והכדור

אני הייתי שחקן חדש יחסית בנבחרת, עוד לא בן 24. הברזילאים חששו מאובדוליו וארלה וחואן אלברטו שיאפינו, הכוכבים הגדולים שלנו. אותי הם לא ממש הכירו אז. התחלתי לפתוח בהרכב של קבוצת פניארול רק שנה קודם לכן. במשחק הראשון נגד בוליוויה כבשתי שער, ועוד אחד במשחק השני מול ספרד ואחד נוסף במשחק השלישי נגד שוודיה.

פתאום השם שלי הפך מוכר קצת יותר והמעמד שלי בנבחרת הלך והתחזק. שיחקתי אז כקיצוני ימני, ויום לפני משחק הגמר הנחה הצוות המקצועי לשלוח לעברי הרבה כדורים ארוכים באגף. אני הייתי נמוך, אבל מהיר מאוד. הרגשתי שמוטלת עלי הרבה אחריות והרבה מאוד עיניים יסתכלו עלי מחר. בלילה לפני המשחק בקושי הצלחתי לישון. רגע אחד דמיינתי שאני משחק גרוע, ורגע אחר כך דמיינתי שאנחנו מנצחים.

בבוקר, בדרך לאיצטדיון, ראינו שכל הרחובות של ריו מקושטים בדגלים ובמקומות רבים אף פינו את הכבישים כדי להתכונן לחגיגות. לפני המשחק, בחדר ההלבשה, שמענו את האוהדים צועקים ושרים ביציעים. אני חייב להודות שהיינו עצבניים, אבל לא פחדנו. במנהרה שמובילה למגרש צעדנו בטור ואז וארלה, הקפטן שלנו, עצר אותנו ואמר בקול הכי חזק שלו: "אלה שבחוץ עשויים מעץ". הוא התכוון לברזילאים, כמובן, אבל גם למנהלים שלנו, שלא האמינו בנו, ול-200 אלף הצופים באיצטדיון. וארלה ידע שנוכל להיות גאים בעצמנו רק אם ננצח. הוא אמר לנו: "צריך להקריב פה דם כדי לנצח, צריך לעשות הכל כדי לשמח את העם האורוגוואי". זה היה מאוד מרגש.

התחלנו לשחק עם הרבה אמונה והצלחנו להחזיק מעמד מול ההתקפות החזקות של ברזיל, אבל אז, שתי דקות אחרי פתיחת המחצית השנייה, פריאסה כבש את השער הראשון - לטובת ברזיל. הוא היה שחקן מעולה, פריאסה. גם אדמיר שלהם היה מצוין וגם ז'איר וגם צ'יקו. ביציעים התחילו לצעוק "עוד אחד, עוד אחד" וראיתי על הפנים של כמה שחקנים שהם מפחדים לחטוף תבוסה.

אחרי השער, וארלה לקח את הכדור, נשא אותו מתחת לזרוע והלך לדבר עם השופט האנגלי, ג'ורג' רידר, כדי שהקהל יירגע קצת. התירוץ שלו היה כי במהלך שהוביל לשער היה נבדל. עד היום אני לא יודע איך הם בכלל דיברו. אובדוליו לא ידע מלה באנגלית ולשופט לא היה מושג בספרדית. הם דיברו עם הידיים, בתנועות גדולות. זה בכלל לא שינה דבר, רק עצר את המשחק לחמש דקות והאווירה התקררה. לא היה שום סיכוי בעולם שהוא יבטל את השער, זה היה רק תכסיס טקטי.

הוא היה קפטן מעולה, וארלה. היו לו עקרונות והוא התעקש עליהם. החולצה של הנבחרת היתה מאוד חשובה לו, והוא לא הרשה לאף שחקן להשליך אותה על הרצפה בחדר ההלבשה אחרי אימון או משחק. כל אחד מאתנו הלך איתה ביד אל איש המשק והניח אותה בשק הכביסה. זה נשמע כמו משהו קטן, אבל הדבר סימל את החשיבות של החולצה, של הנבחרת, בשבילנו.

כשהמשחק התחדש, הצלחנו להחזיק מעמד מול ההתקפות שלהם במשך מספר דקות. ואז הגיעה הדקה ה-66. אובדוליו מסר לי כדור באמצע המגרש ואני רצתי על הקו. הצלחתי לעבור את ביגודה הברזילאי, ששמר עלי צמוד כל המשחק, ושלחתי כדור לאמצע. שיאפינו השתלט עליו וכבש את שער השוויון. חגגנו וצעקנו אחד על השני, "ואמוס, ואמוס". אחרי כן אפשר היה לראות על הפנים של הברזילאים שהם מבינים כי המשחק יכול לברוח להם מהידיים. עד אז הם היו רגועים, אבל עכשיו הרגליים שלהם התחילו לרעוד.

אם המשחק היה נגמר בתוצאה הזאת, ברזיל היתה אלופת העולם. היינו חייבים עוד שער. למזלי, בדקה ה-79 קיבלתי כדור ליד הקו והתחלתי לרוץ אתו לכיוון השער. לא ראיתי שום דבר חוץ ממנו. אחרי המשחק מדדו את הריצה שלי ואמרו לי שהיא נמשכה שש שניות. לי זה היה נראה כמו שש שעות. רצתי ורצתי עד שנכנסתי לרחבה. את ההמשך אתם מכירים, לא? כולם חשבו שאני עומד למסור כדור לשיאפינו, שהיה ברחבה, אבל ראיתי שיש לי מספיק מקום כדי לנסות בעיטה לשער, אז בעטתי עם כל הלב והנשמה והכדור נכנס. שער. גביע. סוף הסיפור.

גיג'יה משתעשע במדי נבחרתו

שקט, זוכים

עד היום, ב-16 ביולי בכל שנה, הרדיו הלאומי של אורוגוואי משמיע את ההקלטה מאותו משחק. אני זוכר אותה בעל פה, כמו הרבה מאוד אורוגוואים. זה הולך ככה: "טחרה מגן, הכדור חוזר לדנילו, שמפסיד אותו לחוליו פרס. פרס מוסר למיגס. מיגס מחזיר לחוליו פרס, שנלחם בז'איר, עדיין בחלק המגרש של אורוגוואי. הוא נותן לגיג'יה. גיג'יה מחזיר לחוליו פרס, שמוסר מסירת עומק לקיצוני הימני. גיג'יה רץ! גיג'יה רץ! הוא מתקרב לשער של ברזיל ובועט! גול! גול של אורוגוואי! גיג'יה! שער שני של אורוגוואי. שתיים-אחת, אורוגוואי מובילה..."

אני אוהב את ההקלטה הזאת. היא עושה לי צמרמורת בכל פעם שאני שומע אותה. זה היה השער האחרון שכבשתי במדי אורוגוואי, אבל לא נראה לי שמישהו כועס עלי בגלל זה. אחרי שהכדור שלי נכנס לשער של ברבוסה, השוער הברזילאי, שרר שקט מוחלט באיצטדיון. חוץ מהחגיגות שלנו, השחקנים בתכלת, אף אחד לא הוציא מלה מהפה. הרבה שנים אחר כך, בראיון לעיתון ברזילאי, עלה לי בראש משפט מעניין, שמאז ציטטו אותו הרבה פעמים: "רק שלושה אנשים הצליחו להשתיק את ה'מרקאנה': האפיפיור, פרנק סינטרה ואני".

הקהל שתק והשחקנים של ברזיל היו גמורים. בדקות שנשארו עד סוף המשחק, הרבה מאוד כדורים הגיעו אלי. ביגודה המסכן, כמה התעללתי בו בצד ימין. הוא כבר היה גמור מעייפות, אבל אני הרגשתי כמו חדש. המאמן שלנו, חואן לופס פונטנה, צעק לי להפסיק להתקיף ולרדת לעזור להגנה. מאוחר יותר סיפרו לי שהוא אמר לאנשים שלנו על הספסל: "המשוגע הזה רוצה להכניס את השלישי", אבל אני לא שמעתי אותו.

כשהשופט שרק לסיום, אובדוליו רץ אלי והרים אותי על הידיים החזקות שלו. אחרי זה רצתי מהר לחדר ההלבשה כדי להתקלח. בקושי ראיתי איך הוא מקבל את הגביע הקטן מז'יל רימה. בלי טקס ובלי זיקוקים. ידעתי שקרה פה משהו גדול, אבל עדיין לא תפשתי עד כמה גדול.

לשמחתי, אנשים עדיין מזכירים לי את זה, גם במקומות הכי מפתיעים. לפני כמה שנים, למשל, הגעתי לשדה תעופה בברזיל והאישה הנחמדה בביקורת הגבולות הסתכלה על הדרכון שלי ושאלה: "אתה גיג'יה?". השבתי בחיוב. "גיג'יה מ-1950?", היא המשיכה. "כן, אבל זה היה מזמן ואת עדיין לא נולדת אז", אמרתי לה. "זה בכל זאת עדיין כואב לי בלב", היא סיפרה בפנים עצובות, והחתימה את הדרכון שלי.

באורוגוואי קיבלו אותנו יפה כשחזרנו עם הגביע. אף פעם לא ראיתי כל כך הרבה אנשים בטיילת של מונטווידאו הבירה, אבל תמיד היה נדמה לי שכולם כאן חושבים שניצחנו בגלל ה"גארה צ'רואה" (רוח הלחימה שקרויה על שם שבט אינדיאני קדום) ולא בזכות הכדורגל הטוב ששיחקנו. זה תמיד קצת הפריע לי, אבל אני יודע שעשיתי משהו טוב. את החוב שלי למדינה כבר שילמתי. היא, בתמורה, העניקה לי שעון מכסף ו-250 דולר אחרי שחזרנו הביתה.

בדיוק באותה זווית

אני חושב שנולדתי מוקדם מדי. אם היום הייתי משחק באיטליה, כמו שעשיתי בשנות ה-60', הייתי כבר מיליונר ולא היו לי דאגות בחיים. לצערי, בגלל קשיים כלכליים נאלצתי למכור לפני עשר שנים את המדליה בה זכיתי בגביע העולם בברזיל. קיבלתי תמורתה רק 1,600 דולר, אבל למזלי מי שקנה אותה היה אוהב אמיתי של כדורגל, והוא החזיר לי אותה. אחרי הכל, אני הייתי זה שכבש שער בגמר המונדיאל - לא הוא.

אני עדיין אוהב כדורגל, אבל לא אוהב מה שהרבה מאוד מאמנים עשו לו. אני רואה נבחרות שמשחקות עם חמישה שחקנים בהגנה ועוד ארבעה בקישור, ומרחם על החלוץ המסכן שלהן. מה הוא אמור לעשות שם לבד? לחכות לנס? כל נבחרת שמכבדת את עצמה חייבת לשחק בשיטה של 4-3-3. הרי בלי שחקני התקפה אתה לא יכול לנצח. אני מעריך שחקני הגנה, אבל אוהב רק קשרים וחלוצים.

היום אני מחבב במיוחד את כריסטיאנו רונאלדו מפורטוגל ואת פרנק ריברי הצרפתי. כשאני רואה אותם משחקים, אני נזכר בכדורגל היפה ששיחקנו פעם. מבין השחקנים של אורוגוואי, אני מאמין בדייגו פורלאן - הוא יודע לכבוש שערים ויש לו רוח לחימה שמתאימה למסורת שלנו. הוא טוב, אף שבכלל התחיל כטניסאי.

השחקנים של היום לא מכבדים את החולצה של הנבחרת כמו שאנחנו כיבדנו אותה. אני רואה אותם במשחקים בינלאומיים ומרגיש שהם שומרים על הרגליים שלהם כדי להרוויח עוד כסף בקבוצות שלהם באירופה. גם אני שיחקתי בקבוצות גדולות באיטליה, רומא ומילאן, אבל בכל הקריירה הארוכה שלי - אל תשכחו ששיחקתי עד גיל 42 - לא היו לי רגעים מאושרים כמו במשחקים במדי אורוגוואי.

בשנת 2006, כשאורוגוואי שיחקה נגד ברזיל בריו דה ז'נרו, תחנת טלוויזיה ברזילאית הציעה לי לשחזר לרגל המאורע את השער המפורסם שלי ב"מרקאנה". הלכתי לאיצטדיון עם אנצו פרנצ'סקולי, גיבור גדול של נבחרת אורוגוואי מדור אחר. הוא גילם את התפקיד של חוליו פרס, ואני הייתי אני, אלא מה?

פרנצ'סקולי העביר לי מסירה מדויקת ואני בעטתי לכיוון השער. הבעיטה הראשונה שלי הלכה החוצה. בכל זאת, אני כבר לא ילד. הצלם אמר שמבחינתו זה בסדר, כי הוא יצלם את הכדור נכנס לשער בנפרד, אבל אני התעקשתי להתחיל את המהלך מחדש. בפעם השנייה הכדור התלבש לי כמו שצריך ועף לתוך הרשת בדיוק באותה הזווית כמו אז, ב-1950.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו