בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ההיסטוריון אריק הובסבאום בן 93, וטרם נואש מהתקווה לשנות את העולם

ההיסטוריון היהודי-בריטי אריק הובסבאום ציין השבוע את יום הולדתו ה-93, וטרם נואש מהתקווה לשנות את העולם. הוא מבכה את שקיעתה של התנועה הקיבוצית וממשיך לצפות להתמוטטות הקפיטליזם בעולם. טוב, פעם קומוניסט - תמיד קומוניסט

תגובות

"אפילו היסטוריון, שמפאת גילו אינו יכול לצפות לשינויים דרמטיים לטובה בשארית חייו, אינו יכול להתכחש לאפשרות שבעוד רבע - או מחצית - המאה, הדברים ייראו מבטיחים יותר" ("עידן הקיצוניות")

בשנת 1963 כתב ההיסטוריון הישראלי יעקב טלמון דברי פתיחה ל"תקופת המהפכה", ספרו של ההיסטוריון הבריטי אריק הובסבאום. טלמון הרעיף שבחים על "החיבור המבריק", הבוחן את תולדות אירופה מסוף המאה ה-18 עד אמצע המאה ה-19 ומראה כיצד עיצבה תקופה זו את החשיבה ואת האקלים של הזמן המודרני. אף שלא היה שותף להשקפותיו הקומוניסטיות של המחבר, מצא טלמון כי הובסבאום מצטיין בהצגת העבר תוך קישורו לבעיות ההווה, משלב בהצלחה בין התמונה הכללית לפרטים המרכיבים אותה, מתנסח בסגנון חי, אירוני וחותך, ו"שום שיקול אינו מרתיעו מלזהות עצמו בגלוי עם מחנה הנבדל מן המסלול השגור. הריהו אדם בעל ישרות כדי כך שמעלתו הופכת לו לחטא: נאמן הוא מכדי לפרוש, בלתי תלוי מכדי ללכת בתלם".

כמעט יובל שנים אחר כך, ההיסטוריה המשיכה לנוע במשעוליה אבל התרשמותו של טלמון נשארה בתוקף והובסבאום מוסיף לצעוד בדרכו-שלו. הוא נפיל אינטלקטואלי, שמעטים כמוהו מהלכים בעולמנו; מחברם של כמעט 30 ספרים, שקצתם תורגמו לעשרות שפות ובהם מזדהרות יצירות מופת היסטוריוגרפיות כמו הטרילוגיה שנפתחה ב"תקופת המהפכה" ומנתחת את "המאה ה-19 הארוכה" (מאה שנמשכה, לטענתו, מהמהפכה הצרפתית ב-1789 עד פרוץ מלחמת העולם הראשונה ב-1914) והספר שהמשיך את הטרילוגיה - "עידן הקיצוניות", המוקדש ל"מאה העשרים הקצרה" (שבאה לקצה ב-1991, שנת התפרקותה של ברית המועצות); חוקר ביקורתי בולט בתחום ההיסטוריה החברתית, שהיה אחד הראשונים שעוררו את העניין האקדמי הגואה בתופעת הלאומיות, ועוטר בפרסים ובתוארי כבוד רבים.

שלשום, 9 ביוני, מלאו להובסבאום 93 שנה אבל הוא אינו חדל מעבודתו העיונית. "להיסטוריונים אין מגבלה של גיל ולמעשה, זקנה היא כמעט יתרון, מכיוון שיש מאחוריך תקופת חיים של למידה וניסיון", אמר בעבר ל"גרדיאן". בשני ספריו האחרונים - "גלובליזציה, דמוקרטיה וטרוריזם" מ-2007 ו"על האימפריה: אמריקה, מלחמה ועליונות גלובלית" מ-2008 - הוא מתמקד בכמה מהמגמות המרכזיות של תחילת המאה ה-21, כהיחלשות ריבונותן של מדינות הלאום, איום הטרור והשחיקה במעמדה הבינלאומי של ארצות הברית, ומעברו של מרכז הכובד הכלכלי אל מה שכונה פעם "העולם השלישי".

גם מבקריו, שאינם מרכיבים את המשקפיים האדומים שדרכם הוא עדיין רואה את העולם, מתפעלים מרוחב אופקיו והיקף ידיעותיו, ונאלצים לאשר - כפי שכתב חוקר מדע המדינה הישראלי שלמה אבינרי - כי "בידיו של הובסבאום הופכים כלי הניתוח המושחזים של מסורת מרקס למכשיר רב עוצמה להסברת תהליכים היסטוריים מכריעים; הוא ללא ספק מגדולי ההיסטוריונים של המאה העשרים". בראיון עמו, שנעשה בהתכתבות אלקטרונית, מתייחס הובסבאום לכמה סוגיות מרכזיות המונחות על סדר היום הבינלאומי, ושוב מתברר כי הוא מצליח לעשות את מה שאשת לוט, ולא רק היא, נכשלה בו: להביט לאחור בלי לקפוא במקום.

צרה צרורה

נתיבי החיים הובילו את הובסבאום למקומות רבים והפגישו אותו עם דמויות יוצאות דופן. כך, לדוגמה, הוא הכיר את גאי ברג'ס ואנתוני בלאנט, שניים מחברי "חמישיית קיימברידג'", רשת הריגול הסובייטית המפורסמת שפעלה בבריטניה; בלונדון הפגין יחד עם הפילוסוף ברטראנד ראסל נגד החימוש הגרעיני; כשביקר במוסקבה באמצע שנות ה-50 ראה את גופתו של סטלין, וכשהתארח בהוואנה בשנות ה-60 פגש את צ'ה גווארה. אולי אין זה מפליא לגלות כי המלומד הוותיק, שתמיד הקפיד למזג באופן דיאלקטי בין ההכרח לפרש את העולם לבין הכמיהה לשנותו, נולד באלכסנדריה, העיר שהיתה מקום משכנה של הספרייה הגדולה ביותר בעת העתיקה.

אריק ג'ון ארנסט הובסבאום נולד ב-9 ביוני 1917 בעת שהוריו היהודים, אב בריטי ואם אוסטרית, חיו בעיר המצרית, ובתום מלחמת העולם הראשונה עברה המשפחה לווינה. הוריו מתו בילדותו, והוא ואחותו הקטנה עברו ב-1931 לחיות אצל דודם בברלין. זו היתה תקופת הדמדומים של רפובליקת ויימאר ושם נחשף הובסבאום בבית הספר לחיבור שבעזרתו גיבש את תודעתו הפוליטית - "המניפסט הקומוניסטי". שם גם נחרת בזיכרונו, כפי שסיפר בהזדמנויות רבות, תאריך היסטורי גורלי: באחר צהריים חורפי ב-30 בינואר 1933, בעת שהוא ואחותו חזרו מבית הספר, לכדו את עיניו כותרות העיתונים, המבשרות על מינוי היטלר לקנצלר גרמניה.

כעבור זמן קצר מצא מפלט בלונדון, שהיתה מאז למקום מושבו העיקרי. ב-1936 החל ללמוד באוניברסיטת קיימברידג' ובאותה שנה הצטרף למפלגה הקומוניסטית הבריטית, שבה נשאר חבר פעיל עד התפרקותה ב-1991. הוא היה חבר תא ההיסטוריונים של המפלגה ובניגוד לרוב עמיתיו, לא נטש אותה בעקבות המשבר הגדול שפקד את התנועה הקומוניסטית ב-1956, לנוכח חשיפת פשעי סטלין ודיכוי המרד ההונגרי, וגם לא בעקבות הפלישה הסובייטית לצ'כוסלובקיה ב-1968. "אני השתייכתי לדור שנקשר בחבל טבור בלתי ניתן להתרה אל התקווה למהפכה עולמית ואל מכורתה המקורית - מהפכת אוקטובר, ולא משנה כמה אהיה ספקני או ביקורתי כלפי ברית המועצות", הסביר לימים הובסבאום, שבמשך השנים הביע הסתייגויות חריפות מהמדיניות הסובייטית.

תמיכתו הפומבית בקומוניזם עיכבה את קידומו האקדמי בבריטניה. מאז 1947 הוא נמנה עם סגל המרצים בקולג' בירקבק של אוניברסיטת לונדון, אך לא התקבל כמרצה באוניברסיטאות יוקרתיות ולמרות המוניטין העולמי שהקנו לו מחקריו, רק ב-1971 ניתנה לו דרגת פרופסור. בתחילת דרכו עסק רבות בעליית הקפיטליזם, בחיי הפועלים ובמרידות חברתיות שהתחוללו לפני העידן המודרני, ומתחילת שנות ה-80 הוא מוכר גם בזכות מחקריו על הלאומיות.

בדומה לכמה היסטוריונים ביקורתיים אחרים, הוא בחן את ההבניה החברתית של תופעת הלאומיות והראה כיצד היא שירתה אליטות, שהשתמשו בעבר מדומיין כדי להצדיק את השלטת הלאומיות בהווה. בצד זאת, הוא עמד על תפקידם המרכזי של היסטוריונים במתן הצדקות לתנועות לאומיות, או בלשונו החדה: "היסטוריונים הם ללאומיות מה שמגדלי הפרג בפקיסטן הם למכורי ההרואין: אנו מספקים את חומר הגלם העיקרי לשוק".

לדעת רבים, אנו חיים בעולם שנעשה יותר ויותר גלובלי, על חשבון כוחן של מדינות הלאום. עד כמה הגלובליזציה אכן ניצחה את הלאומיות?

"ההתקדמות העצומה, שהואצה מאז שנות ה-60, של הגלובליזציה הטכנית והכלכלית היא בלתי ניתנת להכחשה. אבל היא נעצרה בדרמטיות ובפתאומיות בגבולות הפוליטיקה, ולמרות הנחלתה של האנגלית כשפת התקשורת הבינלאומית היחידה, הגיוון של התרבויות הלשוניות והדתיות לא נפגע כמעט. נכון להיום, הממשלים של מדינות הלאום הטריטוריאליות שמרו על מעמדם כמקבלי ההחלטות האפקטיביים היחידים, כפי שמעידות גם המתיחויות העכשוויות בתוך האיחוד האירופי.

"הדבר נובע לא רק מהיעדרן של רשויות פוליטיות גלובליות אפקטיביות, היעדר שהובלט על רקע הכישלון האמריקאי מאז 1989 לכונן שליטה גלובלית של מעצמה אחת. הוא נובע גם מהעובדה שאין שום דבר בפעולות הספונטניות של הכלכלה הבינלאומית שהיה מסוגל להחליף את תפקידי המדינה הטריטוריאלית בתחומי החברה, הרווחה וחלוקת המשאבים, ולתת מענה לשאיפותיהן של קבוצות אנושיות לייסד זהויות קולקטיביות ספציפיות. מעמדה של הפוליטיקה נשאר מרכזי, והמדינות והעולם ממשיכים לחיות בדו-קיום הכולל בה בעת סימביוזה וקונפליקטים. וכך, בניגוד לניידות הגלובלית המלאה של גורמי ייצור אחרים שנדרשו לנביאי הטורבו-גלובליזציה הקפיטליסטית, אין שום מדינה - כמה שלא תהיה מחויבת ל'שוק החופשי' האוניברסלי - שהיתה מסוגלת לאפשר תנועה חוצת גבולות של עובדים, בלי הגבלה ובלי פיקוח, וזאת לנוכח ההתנגדות של אזרחיה".

בהקשר זה, מה יחסך לשנאת הזרים הגוברת, שיש הרואים בה את אחת הבעיות הקשות של זמננו?

"שנאת הזרים, בין שהיא באה כצורה של הגנה מפני תחרות על מקומות עבודה במדינה ובין שהיא קשורה לזהות תרבותית מסורתית, היא צרה צרורה וטורדת מנוחה בשביל רבים האוחזים בערכי הנאורות של המאה ה-18. קרוב לוודאי שהיא אידיאולוגיית ההמונים (השלילית) היחידה כיום, והתגברותה היא תופעה שאין להמעיט בחשיבותה".

עליית האיסלאם הקיצוני נהפכה לתופעה מרכזית בפוליטיקה הבינלאומית בשנים האחרונות. מה מייחד אותה בהשוואה לתנועות קיצוניות אחרות בהיסטוריה והאם אתה מעריך שהיא תתחזק בעתיד הנראה לעין?

"תחיית הפונדמנטליזם הדתי, או ליתר דיוק - הבנייה הנוכחית של אידיאולוגיות דתיות השואפות לאידיאלים חברתיים ותיאולוגיים על בסיס שיבה למצב 'אמיתי' או 'מקורי' כביכול של אמונה בעבר - אינה ייחודית לאיסלאם, שהוא עצמו מסתעף לשני זרמים העוינים זה את זה - שיעה וסונה. אפשר למצוא זאת גם בנצרות, ביהדות ואף בדתות ללא כתבי קודש מחייבים כמו הבודהיזם וההינדואיזם. כמעט בכל מקום התופעה מוגבלת לקבוצות מיעוט פעילות ובכל המקרים היא אינה מייצגת חזרה לפרקטיקה הממשית או לאמונות של העבר, אלא דווקא שבר חריף ביחס אליו. זה ודאי, לדוגמה, בנוגע לקהילות המוסלמיות בבריטניה, שבהן הגרסאות הווהביות-לכאורה, שאומצו על ידי דור הבנים בעל המודעות הפוליטית, מבטאות שבר חד וחלק ביחס לאיסלאם הכפרי המושפע מהסופים של הוריהם, שהיגרו מפקיסטן או בנגלדש.

"בכל מקום שיש לתנועות כאלו ממד פוליטי חזק, הוא ממוקם באגף הימני-קיצוני של הקשת הפוליטית. מבחינה פוליטית, הניאו-פונדמנטליזם הוא ללא ספק בעל חשיבות רבה באזורים הנרחבים של האיסלאם ושל ההינדואיזם, וייתכן שגם בארצות הברית הפרוטסטנטית (אף שמבחינה היסטורית, התופעה שם ותיקה יותר ובעלת תוקף פוליטי מועט יותר), וכן בישראל. תחייתן של הפלישות הצבאיות המערביות לשטחים איסלאמיים ומצבם הבלתי נסבל של הפלסטינים תרמו בוודאי להרחבת השפעתן של תנועות ההתנגדות המיליטנטיות בתוך הקהילות האיסלאמיות במערב הודו. כתוצאה מכך גברה גם השפעת ארגונים איסלאמיים, ש'איסלמו' במידה הולכת וגוברת את תנועות השחרור והתנועות האנטי-אימפריאליסטיות המקומיות. בנוסף לכך, אין לשכוח את המימון השיטתי והמתמשך הניתן לאיסלאם הפונדמנטליסטי על ידי הרשויות הסעודיות.

"כפי שהדברים נראים עתה, סביר להניח שהאקטיביזם האיסלאמי יגדל, אף על פי שייתכן שהוא יופנה נגד מוסלמים אחרים או נגד בלתי דתיים. מכל מקום, הרטוריקה של ארגונים כאלה ויכולתם הממשית לביצוע פעולות טרור, ולעתים גם יכולתם ללוחמה בקנה מידה קטן, אינן צריכות לגרום לנו להפריז בהערכת הפוטנציאל הצבאי או המדיני האמיתי של התנועות הניאו-פונדמנטליות".

מעשיות פוליטיות

הובסבאום התחתן פעמיים. נישואיו הראשונים נמשכו שמונה שנים, וב-1962 התחתן עם אשתו השנייה, מרלן שוורץ. לבני הזוג שני ילדים: ג'וליה, יועצת בכירה לאסטרטגיה פוליטית וליחסי ציבור, ואנדי, מחלוצי האינטרנט ופעיל למען איכות הסביבה. להובסבאום בן נוסף מקשר קודם - ג'ושוע, מורה לדרמה ומפיק. לאחר צאתו לגמלאות מקולג' בירקבק ב-1982 עבר הובסבאום ללמד כמרצה אורח באוניברסיטת ניו סקול בניו יורק והתמיד בכך עד 1997. מאז 2002 הוא מכהן כנשיא אוניברסיטת לונדון (לשעבר קולג' בירקבק).

אחד מספריו שזכו להדים רבים הוא האוטוביוגרפיה "זמנים מעניינים: לחיות במאה העשרים", שפורסמה ב-2002 ובה הוא מגולל את זיכרונותיו וגם משיב לכמה ממבקריו. בסוף 2003, כשהאוטוביוגרפיה תורגמה לגרמנית, נסע הובסבאום למסע הרצאות בגרמניה ובאחת מהן, שהתקיימה במינכן, בחר לקרוא קטע המתייחס לנעוריו בברלין, בצל האנטישמיות הגוברת.

בתום הקריאה, עבר המנחה הגרמני במהירות מן העבר אל ההווה והשאלה הראשונה שהפנה לאורח היתה: "בתור יהודי, מה דעתך על מעשיה של ממשלת ישראל בשטחים?" מכיוון שהובסבאום אינו חשוד בציונות וידוע כבר שנים רבות כמבקר נוקב של המדיניות הישראלית כלפי הפלסטינים, אפשר היה להניח שהוא ינצל את ההזדמנות להצליף, אבל הוא בחר להפתיע. "בתור מרקסיסט, איני רוחש סימפתיה לשום תנועה לאומית, גם לא לזו הציונית", השיב. "אבל עלינו לזכור כי בישראל קיימת גם תנועה משמעותית של התנגדות וסירוב לפשעי הממשלה". למשך כמה שניות ארוכות השתררה באולם דממה גרמנית הרת-משמעות.

ועם זאת, פעמים רבות נטען נגד הובסבאום שהוא מנצל את יהדותו כדי לתקוף את ישראל. הוא חבר פעיל ב"קולות יהודים עצמאיים", קבוצה של יהודים-בריטים שנוסדה ב-2007 ומבקשת להימנע מהזיהוי האוטומטי כמעט בין יהודים לבין ישראל. כשהוא נשאל כעת מדוע חשוב לו, כיהודי, להיבדל מישראל, הוא אומר: "בעוד שאין יהודי היכול להישאר שווה נפש לקיומה של ישראל ולהישרדותה, אין שום הצדקה - היסטורית, מוסרית ולמיטב שיפוטי גם תיאולוגית - להפיכת הזהות היהודית כשלעצמה לכזאת שהיא בלתי נפרדת מקיומה הנוכחי של מדינת הלאום של ישראל, כפי שהיא מוגדרת באופן בלעדי במונחים אתניים. עוד פחות מוצדקת מכך היא ההתייחסות לביקורת על מדיניות ישראל, בין שהיא מושמעת בפי יהודים ובין שבפי לא-יהודים, כאנטישמית מעצם מהותה.

"נקיטת עמדה המבקשת להראות כי להיות יהודי אין פירוש הדבר בהכרח תמיכה בפעולות הנתעבות של הממשלות הישראליות האחרונות - היא זו שמספקת את המחסום החזק ביותר נגד חזרתה של האנטישמיות לעולם המערבי", הוא מוסיף. "צריך לומר את הדברים כהווייתם: הפעולות של ממשלת ישראל ממיטות קלון על יהודים, והן - יותר מאשר כל דבר אחר - אלה שמעודדות אנטישמיות כיום".

בראיון לכתב העת "ניו לפט ריוויו" לפני כחצי שנה אמרת שיש לך ספק אם הסכסוך בין ישראל לפלסטינים יוביל לפתרון שתי המדינות ובכל מקרה, "שום דבר לא ישתנה עד שהאמריקאים ילחצו על הישראלים". האם יש דבר-מה שהישראלים (והפלסטינים) יכולים או צריכים לעשות עד שארצות הברית תגביר את מעורבותה?

"אין זה מציאותי להניח שארצות הברית עשויה להשתמש בעוצמתה כדי לכפות על ממשלת ישראל שינוי מהותי, לנוכח העובדה שהיא לא הפגינה שום נכונות להציב בלמים ממשיים בפני התפשטות הקולוניות היהודיות בגדה המערבית. אם ארצות הברית תחליט לפעול, קרוב לוודאי שהדבר יביא לאימוץ פתרון שתי המדינות, אף על פי שלעת עתה, מעורבותה עלולה להסתכם מבחינה מעשית בלא הרבה יותר מאשר הבטחת מעמדה של ירושלים כבירתה של המדינה הפלסטינית העצמאית. למרבה הצער, הפתרון החלופי - מדינה אחת רב-אתנית או רב-דתית בשטח שבין לבנון למצרים - אינו מונח על סדר היום.

"אני יכול לחשוב על מגוון דברים שישראל יכולה לעשות אפילו ללא לחץ אמריקאי, אבל אני ממאן לספר לעצמי מעשיות פוליטיות. אשר לפלסטינים - האפשרויות הניצבות לפניהם יהיו מוגבלות באורח קיצוני גם אם יצליחו לאחד מחדש את שטחיהם כמו בימי ערפאת, מה שנראה בלתי סביר".

ב"עידן הקיצוניות" כתבת: "הקיבוצים בישראל היו קומוניסטיים יותר מכל מה שנמצא בברית המועצות". למה התכוונת באמירה קצרה זו?

"לא הרחבתי בספר בעניין הקיבוצים מפני שהדבר נראה לי ברור: לא היו שום גופים קואופרטיביים או קולקטיביים בברית המועצות שדרשו מחבריהם משהו דומה להיעדרו המוחלט כמעט של רכוש פרטי ולרמת החיים השיתופיים, לרבות שינוי צורת משק הבית ויחסי המשפחה, כפי שהיה נהוג בקיבוצים. מובן מאליו כי היה קל יותר להשיג זאת במוסדות שהורכבו ביסודם ממתנדבים, מאשר במדינות, ואפילו במדינה היהודית הקטנה בראשית ימיה הקיבוצים מעולם לא היו יותר מאשר מיעוט צנוע מכלל האוכלוסייה".

כיצד אתה מעריך את סיכויי ההישרדות של הרעיון הקיבוצי, בישראל או מחוץ לה?

"השקיעה המצערת של האופי הסוציאליסטי של התנועה הקיבוצית - וכן של חשיבות הקיבוצים בחייה של ישראל - היא חלק מההידרדרות, במיוחד מאז 1967, של המרכיב הסוציאל-מהפכני השמאלי ושל מרכיב העבודה, שנבעו מהניסיון הרוסי של החלוצים. היו אלה מרכיבים מכריעים בכינונה של ישראל ולציונים, כמו ללא-ציונים, יש סיבה לחוש צער על החלפת התכלית של החלוצים הסוציאליסטים בזו של יורשי ז'בוטינסקי. קהילות כמו הקיבוצים לעולם לא ימלאו בשום מקום אחר תפקיד שווה-ערך לזה שהיה להן בישראל, אבל הנטייה לחיות ב'קומונות' כאלה או אחרות עשויה להתפשט בקרב שוחרי אוטופיות או מורדים אנטי-קפיטליסטיים. באיזו מידה גופים כאלה יוכלו להתקיים ואף לפרוח במאה ה-21 - זאת יהיה עלינו להמתין ולראות".

היסוד האוטופי

דורות של סטודנטים וחוקרים בכל רחבי העולם - לא רק במחלקות להיסטוריה אלא גם בתחומים אחרים של מדעי הרוח והחברה - למדו ועדיין לומדים את מחקריו של הובסבאום. אף על פי כן, כמה אינטלקטואלים בולטים גורסים כי השקפתו המרקסיסטית האדוקה גורמת לעתים סילופים בקריאתו את ההיסטוריה.

נדמה כי הובסבאום כבר מורגל בביקורות כאלה ובאוטוביוגרפיה שלו הוא מלין על נטייתם של עיתונאים המראיינים אותו בערוב ימיו להציגו כטיפוס מוזר, תוך התמקדות בהיותו מרקסיסט שנשאר נאמן לאמונתו גם אחרי התמוטטות האימפריה הסובייטית, או בהיותו חובב ג'אז מושבע (ראו מסגרת). ואולם, גם בראיון הנוכחי אי אפשר להימנע מלתהות על משמעות המרקסיזם בתקופתנו ועל מצבו העכשווי של "הסובייקט המהפכני" - מעמד הפועלים. בתור אחד מאחרוני המרקסיסטים שנולדו עוד לפני המהפכה הבולשביקית, מי כהובסבאום יודע שהשאלות הללו יוסיפו ללוות את האנושות גם בעתיד; ואם לא במציאות הפוליטית-הפרקטית, אזי לכל הפחות כרוחות רפאים חסרות מנוח.

"המרקסיזם שומר על הרלוונטיות המיידית שלו, הן כצורת ביקורת של הקפיטליזם והן כדרך ניתוח של פעולותיו העצמיות וההופכות-עולם", קובע הובסבאום. "במובן רחב יותר, הוא נותר המסגרת הפורייה והמתוחכמת ביותר להבנת ההתפתחות ההיסטורית של החברות האנושיות. אף על פי שייתכן כי מרקס לא היה מודה בכך, היסוד האוטופי במחשבתו והלהט המוחלט שהיה בהתנגדותו לאי-שוויון ולניצול לא איבדו את יכולתם לעורר השראה, במיוחד כיום.

"יחד עם זאת, נבואותיו של מרקס בנוגע לתפקיד הפרולטריון במעבר ההיסטורי הבלתי נמנע של החברה הקפיטליסטית אל הסוציאליזם היו שגויות באופן ברור, ודרך אגב, הן אינן נובעות בהכרח מהניתוח שלו את הקפיטליזם. רבות ממחשבותיו של מרקס - ועוד יותר מכך, רבות ממחשבותיהם של תלמידיו המגוונים - אינן ניתנות לתיקון או שחזור. אין כל טעם בציפייה לסוכן יחיד של שינוי, שיחליף את האמונה המוטעית כי מעמד הפועלים הנושן שימש סוכן כזה".

אתה ממשיך להיות היסטוריון פעיל ומשפיע שנים רבות אחרי גיל הפנסיה. יורשה לי לשאול, במלותיו של ניטשה, "כיצד מועילה ומזיקה ההיסטוריה לחיים" - לחיים שלך?

"כדי לדון בזיקות המורכבות בין חייו של היסטוריון ובין עבודתו, יידרש יותר מאשר ראיון. למעשה, במקרה שלי, יידרשו לשם כך חיים שלמים. לפיכך, סלח לי אם אומר שאיני חושב כי אוכל להוסיף דבר על מה שנכתב באוטוביוגרפיה שלי, 'זמנים מעניינים', שבמהותה היא ניסיון להשיב לשאלתך".*


כל הג'אז הזה פרנסיס ניוטון על "הצונאמי של מוסיקת הרוק"

אריק הובסבאום היה חובב ג'אז עוד בנעוריו בתחילת שנות ה-30, אבל רק במקרה הפך את התחביב למקצוע: באמצע שנות ה-50, כשהיה זקוק להכנסה נוספת, החל ההיסטוריון בקריירה משנית כמבקר ג'אז במגזין הבריטי "ניו סטייטסמן". הרעיון להציע עצמו לתפקיד צץ אצלו לאחר שהסופר קינגסלי אמיס החל לכתוב בעיתון "אובזרוור" על ג'אז - "תחום שללא ספק הוא ידע עליו לא יותר ואולי אף פחות ממני", כפי שמספר הובסבאום ברשימה שפירסם בחודש שעבר בכתב-העת "לונדון ריוויו אוף בוקס", ובה הוא מגולל את זיכרונותיו מהעשור שבו היה מבקר ג'אז.

על הביקורות שלו חתם פרנסיס ניוטון, במחווה לחצוצרן האמריקאי הקומוניסט פרנקי ניוטון, שניגן בין היתר עם בילי הולידיי. מבחינה פוליטית, הטור שפירסם איפשר לו, לדבריו, הפוגה מהטלטלות שחוותה התנועה הקומוניסטית ב-1956. הוא התיידד עם מוסיקאי ג'אז, בהם מוסיקאים שחורים שעברו מארצות הברית לאירופה, וכחוקר בעל רגישויות חברתיות התרשם מפתיחותה וסובלנותה הפוליטית של סצנת הג'אז.

לדבריו, הוא היה בר מזל להספיק להיחשף למוסיקת הג'אז האמריקאית ב"תור הזהב" שלה ונמנה, לדוגמה, עם קומץ של לבנים שזכו לשמוע את ריי צ'רלס בהופעה באוקלנד, כשעוד היה מוכר בעיקר לקהל השחור. כשביקר פעם נוספת בארצות הברית ב-1963 כבר הבין באיזו מהירות "הצונאמי של מוסיקת הרוק", כהגדרתו, סחף את הצעירים.

הובסבאום חיבר ספר העוסק בג'אז, "סצנת הג'אז" מ-1989 (בשם העט פרנסיס ניוטון), והתייחס לכך גם בקובץ מאמריו "אנשים לא שגרתיים: התנגדות, מרד וג'אז" מ-1998.

הובסבאום בעברית רק שלושה מספריו תורגמו

למרות המוניטין העולמי שיצא לאריק הובסבאום, רק שלושה מספריו הרבים תורגמו עד כה לעברית. "תקופת המהפכה: אירופה 1789-1848", שפורסם באנגלית ב-1962, תורגם עוד ב-1965 (על ידי עליזה נצר, הוצאת הדר), בתוספת דברי פתיחה מאת ההיסטוריון יעקב טלמון והסברים מאת שלמה נצר. אבל שני הספרים הבאים בטרילוגיה של הובסבאום על תולדות "המאה ה-19 הארוכה" - שנקראים "עידן ההון" ו"עידן האימפריה" - טרם תורגמו.

ב-1999 פורסם בעברית "עידן הקיצוניות", ספרו המקיף של הובסבאום מ-1994 על ההיסטוריה של "המאה העשרים הקצרה, 1914-1991" (תרגום: כרמית גיא, הוצאת עם עובד/ ספרית אופקים), וב-2006 פורסם ספרו "לאומיות ולאומים מאז עידן המהפכה" (תרגום: עידית שורר, הוצאת רסלינג), שיצא לאור במקור ב-1990. למהדורה העברית של ספר זה צורפה הקדמה מאת ההיסטוריון הישראלי שלמה זנד, ובה הוא עומד על יחסם של היסטוריונים לתופעת הלאומיות. זנד עצמו הושפע במידה לא מבוטלת מהשקפותיו של הובסבאום על לאומיות בספרו מעורר הפולמוס, "מתי ואיך הומצא העם היהודי" (רסלינג, 2008).



אריק הובסבאום, 1976. שנאת זרים היא אידיאולוגיית ההמונים השלילית היחידה כיום


אריק הובסבאום, 2009. הפגין עם הפילוסוף ברטראנד ראסל נגד הנשק הגרעיני, פגש את צ'ה גווארה בקובה



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו