בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מכונת הצילום זירוקס חוגגת 50. סיפור הצלחה שלא קל לשכפל

הזירוקס, מכונת הצילום המקורית, חוגגת 50 שנה להופעתה במשרדינו. מה היינו עושים בלעדיה? סיפור הצלחה שלא קל לשכפל

תגובות

המזכירות שנאספו במשרד הפרסום סטרלינג קופר, התגודדו מסביב למכונת הצילום שזה עתה הגיעה למשרד, ובחנו אותה בצחקוק ובמבוכה. "תאמינו לי, המכונה הזאת היא מתנה עבורכן", אמרה האחראית, בעוד אחת המזכירות מספרת בהתלהבות איך שותפתה לדירה הכינה את ההזמנות למסיבת יום ההולדת שלה במכונה כזאת, ועוד על נייר צבעוני. "היא הרבה יותר גדולה ממה שהם אמרו, אני חושבת שהיא זקוקה למשרד", הוסיפה האחראית, והחליטה להשאיר אותה בינתיים באמצע המשרד, עד שתמצא לה מקום ראוי. "אני מאמינה לכם שאחרים שמים מכונות כאלו במסדרון", פנתה אל הסבלים. "אני רק לא יודעת אם זה מתאים לנו. זו סביבה ללקוחות, אנחנו לא רוצים ליצור רושם שהכל אצלנו מלא".

סביר להניח שסצנה זו, הלקוחה מתוך הפרק הראשון בעונה השנייה של סדרת הטלוויזיה "הגברים של שדרות מדיסון" (Mad Men), משקפת נאמנה את המציאות של שנת 62'. שנתיים קודם לכן, החלה חברת זירוקס לשווק את מכונת צילום המסמכים המשרדית הנוחה הראשונה, שייצרה במהירות ובלחיצת כפתור עותקים על עותקים, מודפסים על נייר רגיל. גודלה של המכונה היה כגודלן של שתי מכונות כביסה, היה צריך להפוך אותה על צדה כדי שתעבור בדלת, ומדי פעם היא עלתה באש.

50 שנה לאחר מכן, מכונת הצילום היא כבר לא רק מכשיר משרדי, כי אם אובייקט שהשפעתו על החיים ועל התרבות, גדולה בהרבה מתפקידו המקורי. אחד הביטויים לכך הוא ששם החברה, זירוקס, הפך לשם כללי למכונות צילום, ולפועל באנגלית שמשמעותו "העתקה". כך לדוגמה, במירוץ לראשות המפלגה הדמוקרטית לפני שנתיים, האשימה הילרי קלינטון את ברק אובמה בכך שחלקים מנאומו נכתבו על ידי מישהו אחר. בעימות ששודר בסי-אן-אן הטיחה בו, שלשבץ בנאומים פסקאות מנאום של מישהו אחר זה "לא שינוי שאתה מאמין בו, אלא a change you can xerox".

מכונת הצילום לא הופיעה רק בנאומי פוליטיקאים; היא הופיעה בקולנוע, בספרות, בטלוויזיה, באמנות ובעולם העיצוב. כבר בעונתה השנייה של "הסימפסונים", נאלץ בארט למלא את לוח הכיתה ולכתוב שוב ושוב את המשפט I will not xerox my butt"", לאחר שצילם את ישבנו במכונת הצילום - אחת הפעולות הנפוצות שאנשים נוטים לעשות במכונות צילום, לצד צילום חלקי גוף פחות חצופים. ג'יין פונדה נאבקה במכונת צילום שיצאה מכלל שליטה בסרט "תשע עד חמש", ואילו אדוארד נורטון עמד טרוט עיניים מול מכונת הצילום בסרט "מועדון קרב", כשברקע נשמע הרעש המונוטוני שעושה המכונה, ומחשבותיו: "באינסומניה שום דבר לא אמיתי. הכל רחוק כל כך. הכל הוא העתק של העתק של העתק".

"מכונת הצילום היא אחת מאותן המצאות טכניות שהפכו לחלק מהתרבות, המצאות שהופקעו מהטכנולוגיה וקיבלו מעמד חברתי ותרבותי יוצא דופן", אומרת רותי דירקטור, אוצרת, מרצה וכותבת על אמנות. "היא מאפיינת את המחצית השנייה של המאה ה-20, מכיוון שהשכפול הוא עניין כל כך מהותי לחשיבה האמנותית של המאה ה-20. ולטר בנימין כבר כתב בחיבור 'יצירת האמנות בעידן השעתוק הטכני', על האופן שבו אמנות מתנהלת ותתנהל בעתיד.

"מבחינה זו, מכונת הצילום נמצאת על רצף שהתחיל במאה ה-15 בהדפסים, שהיו הכלי להפצת דימויים. ככה היו מעבירים יצירות מופת לקהל רחב, שלא היתה לו דרך אחרת לראות את היצירה המקורית. במאה ה-19 הופיעה המצלמה, אבל היא עדיין לא היתה נגישה כמו היום. מכונת הצילום הפכה את הפצת הדימויים לנגישה, דמוקרטית וזולה יותר. המעניין הוא שבניגוד להדפס ולצילום, היא לא הפכה למדיום אמנותי כשלעצמו, אלא רק היתה כלי בשימוש האמנות, מיד עם הופעתה בשוק. לדוגמה, תנועת הפופ-ארט, שצמחה במקביל להופעתה של המכונה בשנות ה-60, קשורה עמוקות בשכפול של דימויים".

ד"ר ברוך בליך, מרצה בכיר במחלקה להיסטוריה ותיאוריה בבצלאל, מסכים עם דירקטור. "המהפכה הטכנולוגית החשובה ביותר, כנראה, היתה המצאת הדפוס במאה ה-15, שהפקיעה את מלאכת העתקת הספרים מהנזירים. בא הדפוס - אדיש לדעות ולמחשבות - ואיפשר להדפיס הכל. לפני כן, הנזירים השמיטו מה שלא מצא חן בעיניהם. מכונת הצילום עשתה צעד נוסף וקראה תיגר על הדפוס: היא איפשרה לשכפל ולהעתיק ספרים ללא מדפיס, ללא הטכנולוגיה שהומצאה כמהפכה".

בליך אומר שמכונת הצילום הקדימה את המושג הפוסט-מודרני שנקרא "הרלטיביזם של הידע". "בעוד שבמודרניזם דיברו כל הזמן על המקורי, מכונת הצילום שהופיעה בשנות ה-60 יצרה מצב של ידע יחסי, רלטיביזם תרבותי: התרבות כבר לא נמצאת במקום אחד, במקום המקורי, והיא יכולה לנדוד ממקום למקום באמצעות הצילומים. לפני המחשב והאינטרנט, מכונת הצילום יצרה רשתות ידע שלא היו אפשריות בתחילת המאה ה-20. הנאורות נוצרה בפעם השנייה באמצעות הזירוקס, בכך שאפשר היה להפיץ ולהעביר מידע דוקומנטרי, עסקי, משפטי, תרבותי. זה האינטרנט הראשון. מה שיפה במכונת הצילום זה שהיא נותנת לך טקסט נטו. צילומים לא יוצאים בה טוב; היא מעלימה את הצילום. זו חזרה אל היומרה של הדפוס שכל הרעיון שלו היה להעביר טקסט ולא תמונות".

לא ייצא מזה כלום

מכונת הצילום המסחרית הראשונה, זירוקס מודל A, פותחה כבר ב-50' על ידי חברת "הלואיד", חברה קטנה שנוסדה ב-1906 ברוצ'סטר, ניו יורק ועסקה בציוד צילום. לימים, שינתה החברה את שמה - ל"זירוקס". המכונה פותחה על סמך המצאתו של צ'סטר קרלסון משלהי שנות ה-30, שפיתח שיטת העתקה והדפסה המבוססת על חשמל: שטחים שחורים ולבנים במסמך המקורי הומרו למטען של חשמל סטטי על גבי גוף מתכת. בין 39' ל-44' פנה קרלסון לכ-20 חברות, בהן איי-בי-אם וג'נרל אלקטריק, שלא התרשמו יתר על המידה מההמצאה, שלא היתה מפותחת דיה, ולא הסכימו להשקיע במוצר. לבסוף הגיע למכון המחקר והפיתוח "?טל ממוריאל" שבאוהיו, שהסכים להשקיע 3,000 דולר בפיתוח ההמצאה, תמורת 40% מהרווחים העתידיים. העסקה הזאת היתה שווה למכון מיליארדי דולרים.

ב-47' משכה ההמצאה, שכבר הספיקה להשתכלל, את עינו של ג'ון דסאור, מנהל המחקר של חברת "הלואיד". מנהלי החברה הציעו שמות שונים למכונה, כמו "עותק נקי" או "מעתיק יבש", בגלל השימוש בחשמל במקום בגלופות ודיו. לבסוף התייעצו עם פרופסור לשפות קלאסיות, שאמר שהמלה "יבש" ביוונית היא "xeros", והמלה "graphe", פירושה כתיבה וגם ציור. צירופן יצר מלה חדשה, ההולמת את המצאת הגרפיקה היבשה: "xerography". לאחר התלבטות, הוחלט בחברה להשתמש בשם המסחרי הפשוט יותר, "Xerox".

גם לאחר יצירת מכונת הצילום הראשונה, המהנדסים והמנהלים לא האמינו שיהיה לה ביקוש בשוק: קיימות בעולם די והותר שיטות שעתוק, הם טענו. בנוסף, המכונה היתה מסורבלת ולא אמינה. רק ב-59' הצליחה החברה לייצר את מכונת צילום המסמכים המשרדית הנוחה הראשונה, שייצרה עותקים במהירות, על נייר רגיל ובלחיצת כפתור. המכונה נקראה דגם "914", מכיוון שייצרה עותקים בגודל 9 על 14 אינץ', ונמכרה החל מחודש מארס 60'.

מכונת הצילום זכתה להצלחה עצומה: בסוף 61' עמדו הכנסות החברה על 60 מיליון דולר; ב-65', הכנסותיה כבר היו 500 מיליון דולר. תוך שנים ספורות אפשר היה למצוא את המכונה בכל משרד, והיא חסכה שעות עבודה רבות - למרות שבמקביל גם גרמה לא פעם לתסכול, בניסיונות המרובים לשחרר דף תקוע רגע לפני שמתחילה ישיבה חשובה.

במהרה, הפך צילום הזירוקס לבעל מעמד משל עצמו, אומר בליך. "בתחילת שנות ה-70 תיאוריטיקנים של צילום הפסיקו לדבר על האסתטיקה של הצילום, והחלו לדבר על נקודת המבט של ה'פוטודוקומנט'. רוזלינד קראוס ואחרים דיברו על צילום שהוא לא רק תיעוד, לא רק היסטוריה, הצילום מפסיק להתייחס למציאות, והוא הפך למסמך. הוא הדבר, אין זולתו, גם אם מדובר בהעתק. היום אתה מתקשה להבחין בין מקור להעתק, והנבואה של ולטר בנימין, שהתרבות תחיה במקהלה של העתקים שאין לה מקור, מוצאת את ביטויה באמצעות מכונת הצילום. ברגע שהזירוקס הפקיע את המקור מהערך המקורי שלו, כל אובייקט, כל מסמך, יכול להיות המקור".

ד"ר עידן ירון, סוציולוג וחוקר תרבות, סבור שמכונת הצילום לא הביאה למהפכה טכנולוגית בעלת משמעויות עמוקות לגבי אורח החיים של האדם הבודד, בניגוד להמצאות כמו המכונית "מודל T" של הנרי פורד, המחשב האישי, הטלפון הנייד או הדואר האלקטרוני. "רבים הצליחו להסתדר היטב בלעדיה", הוא אומר, אולם עם זאת, גם הוא מסכים שנודעו לה כמה השפעות חברתיות וכלכליות משמעותיות, בעיקר בהקשר הארגוני.

"מכונת הצילום חידדה את ההבחנה בין מקור לבין העתק. בניגוד ליצירת האמנות, שאיבדה מה'הילה' שלה עם השעתוק הטכני, המסמך האישי-הציבורי לא איבד הרבה מערכו הסגולי עם ההעתקה, ה'כאן והעכשיו' שלו אינו כה מכריע. עם זאת, שאלת אמינותו של ההעתק נותרה בעייתית. כך עלתה קרנם של הנוטריונים שנדרשו ונדרשים לתת גושפנקה - במובן של חותמת שעווה של ממש - להעתקים, ולהצהיר על נאמנותן למקור של תעודות רשמיות, חתימות וכדומה".

אצבע קלה על הכפתור

כבר במאה ה-19 הפך ניהול המסמכים והניירת לחלק בלתי נפרד מהניהול הביורוקרטי. הסוציולוג מקס ובר, שהציע את "האידיאל של הביורוקרטיה", ציין בין השאר, שאותו ניהול ידרוש פקידים מומחים מסוגים שונים, שיטפלו במסמכים. בלי מכונת צילום אוטומטית, מלאכת ההעתקה נמסרה לבני אדם, כפי שמתאר בעוגמה הסופר הרמן מלוויל בסיפור הקצר "בארטלבי", מ-1853, על בחור צעיר שעובד כמעתיק מסמכים במשרד עורכי דין. "מובן שחלק חיוני ממלאכתו של הכתבן הוא לוודא את דיוקו של ההעתק שעשה, מלה במלה. כאשר ישנם שני כתבנים או יותר במשרד, עוזרים הם זה לזה בבדיקה. האחד קורא מההעתק, השני מחזיק במקור. זהו עסק משעמם, מייגע ומרדים. בקלות אני יכול לתאר לעצמי שבשביל כמה אנשים חמי מזג יהיה זה עיסוק בלתי נסבל לחלוטין. למשל, איני יכול לערוב לכך שהמשורר הנלהב והאמיץ, ביירון, היה מתיישב בשמחה עם בארטלבי לבדוק מסמך משפטי של, נניח, חמש מאות דפים, כתוב בצפיפות בכתב יד מסולסל" (תירגמה מאנגלית: דפנה לוי; התפרסם בכתב העת "המעורר").

ד"ר ירון מציין כי מכונת הצילום השפיעה באופן ברור על אופי הביורוקרטיה. "עם יכולת ההעתקה המהירה והפשוטה של מסמכים, העדיפו בעלי תפקידים ויחידות ארגוניות לשמור עליהם בהישג-יד, לשם שימוש שוטף ומתמשך", הוא מציין. "התוצאה היתה שבמקום ארכיון מרכזי אחד או ארכיונים בודדים - שטופלו בדרך כלל בצורה מקצועית, על ידי מומחים - נוצרו ארכיונים למכביר ומקומות תיוק רבים מספור. ניהול מבוזר כזה הוא משימה ניהולית מורכבת, היוצרת פתח לשיבושים ולתקלות, והוא דורש פקידים רבים, שיטפלו בים המסמכים החדשים. שטחי האחסון של מסמכים גדלו בהתאם, וגם העלויות הכרוכות באחסנה ובטיפול בחומר הארכיוני האמירו".

"קלות הלחיצה על הדק המכונה", כפי שמכנה אותה ירון, הביאה לכך שכמות הנייר שהמערכות הביורוקרטיות ייצרו, גדלה לאין שיעור. ערימות הנייר הלכו והצטברו. "אנו מרגישים מחויבים לצבור בדבקות שרידים, עדויות, מסמכים, סימנים. לא נוכל לדעת מראש מה נצטרך לזכור, מכאן העכבה מלהשמיד מסמכים", מתאר ירון את התהליך הפרדוקסלי שמכונת הצילום תרמה לצמיחתו. "כביכול מיועד התיק הגדל הזה לשמש הוכחה בבית דין כלשהו של ההיסטוריה. זהו ניפוח מוגזם של תפקיד הזיכרון, הקשור לתחושת אובדנו. התגלגלותו של הזיכרון בחומר התעצמה אפוא בתוך שנים מעטות, הכפילה את עצמה, בוזרה, ונעשתה נגישה לכל". מי שחשב שהמחשב יקצץ בכמות הנייר שמודפס, התבדה במהרה. חזון "המשרד ללא נייר" של ביל גייטס ואחרים - לא התממש. כמויות המסרים המועברים גדלה, ואיתם גם כמות ההדפסות.

מכונות הצילום החלו לשעבד את המשרד, ובדרך כלל שיעבדו אליהן מזכירות, שבילו שעות ארוכות בצילום מסמכים. בסיפור "גואדלופה", שמופיע בספרה הראשון, "לבי אומר כי זיכרוני בוגד בי", מספרת שהם סמיט סיפור נפלא וסוריאליסטי על מזכירה מתוסכלת, שמשתמשת במכונת הצילום כדי לשנות את יחסי הכוחות במשרד. "היא הרימה את המכסה, לקחה כיסא, טיפסה ונשכבה על הזכוכית, כל מיני איברים נשפכו לה לצדדים. היא אספה אותם וסידרה, שהכל ייכנס לפורמט. את המכסה הורידה על עצמה בעדינות, כמו שסוגרים ארון או מכסים תינוק. אז היא לחצה על 'on' ועצמה עיניים, חזק חזק, שלא להסתנוור.

"מרוב שעצמה עיניים נרדמה. מרוב שנרדמה לא שמעה את הצירים של המכונה חורקים וגם לא ראתה את עצמה נולדת. עצמה שנולדה מהזירוקס היתה דומה מאוד לעצמה. אותה פקידה, אותו חיוך, אותו חיתוך דיבור, מה יש לומר? קופי. מאתיים אחוז היא... 'עכשיו', אמרה, תוך כדי מסע אל הזירוקס, 'אני הולכת לעשות אותך כזה קטן'. אמרה ועשתה. זה היה מאוד פשוט. כל הכפתורים היו מכוונים, צריך היה רק לשנות את האחוזים מהגדלה להקטנה, וללחוץ".

עשה זאת בעצמך

הביורוקרטיה לא נשארה רק בגופים הרשמיים, בחברות ובמשרדים. גם האדם הפרטי החל לייצר ארכיון משל עצמו. "בנוסף לתעודות רשמיות, מכתבים מקוריים בעלי ערך סנטימנטלי, תעודות ביטוח, וכדומה, התחלנו לשמור ולצבור עשרות רבות של העתקי מסמכים שונים ומשונים", אומר ירון. "אנו נדרשים לחטט לא פעם במגרות אלו בתחתית הארון, כדי למצוא מסמך מיותם כלשהו, ובדרך כלל, בהתאם לחוקי מרפי, זהו המסמך היחיד שאיננו מוצאים".

כיום, השימוש במכונת הצילום שלא לצרכים משרדיים נפוץ פחות מבעבר. הזמינות של המידע ברשת האינטרנט, הרשתות החברתיות והופעתו של הדפוס הדיגיטלי, הזול יחסית, תפסו את מקומה של מכונת הצילום כאמצעי הפצה של אמנות ומידע להמונים, במיוחד בפורמט הפנזין (פרסומים עצמיים בעיקר בנושאי מוזיקה, תרבות נגד וביקורת חברתית).

בסוף שנות ה-70 של המאה הקודמת החל לצאת לאור גל חדש של פנזינים, שהיו קשורים לתנועות מחאה פוליטיות ולתרבות הפאנק. "שימוש במכונות צילום להפצת פנזינים היה חלק מגישת ה'עשה זאת בעצמך', שבה דגלו להקות הפאנק", מספר המעצב הגרפי יותם הדר. "חברי הלהקות היו בעלי מודעות פוליטית ועשו הכל בעצמם. זה היה לפני הופעת מדפסות הצבע הביתיות; כל מה שהיה צריך זה מכונות כתיבה, מספריים, מכונת צילום ודבק כדי לשלוח אנשים לחלק פליירים ברחוב, או לתלות אותם על עמודי החשמל ולוחות המודעות. לא היתה דרך אחרת לשכפל פליירים ללא עזרה של אנשי מקצוע. זה התחיל כצורך: מחר יש הופעה - ישר הולכים ומדביקים פליירים. כמה שנים לאחר מכן זה הגיע גם לארץ. אני זוכר בתור נער מתבגר הופעות בגדה השמאלית ופליירים שצולמו בזירוקס, שאת חלקם שמרתי עד היום. אני זוכר את 'מלחמת המלים', 'נקרופיליה לנוער', והיה גם פנזין סרטי אימה שנקרא 'באדי קאונט'".

החשיבות התרבותית של הפנזינים הביאה לכך שחלקם תועדו בספרות. ב-99' יצא לאור בהוצאת ג'ינקו הספר "Fucked Up and Photocopied". ב-2002 יצא לאור בישראל בהוצאת הסוכנות הספר "הכל שקרים", שתיעד כרזות, עיתוני מחתרת ופוסטרים. כיום אפשר למצוא חלק גדול מהפנזינים באתרי אינטרנט שמוקדשים לכך, וביניהם גם את ארכיון הפנזינים הישראלי באתר "המאסף".

מה איפיין את האסתטיקה של השימוש במכונת הצילום?

"טיפוגרפיה ממכונות כתיבה, שום דבר לא ישר כי הכל מודבק וגזור ידנית. האיכות הידרדרה מעותק לעותק, ואז עשו עותק שני, הוסיפו משהו, מחקו בטיפקס, הכל שחור-לבן. התוצאה היתה בעלת אופי גראנג'י ומלוכלך, אבל זה לא היה מכוון, לא הוסיפו לכלוך בכוונה. התמונות תמיד היו קונטרסטיות ולא ברורות. המעניין הוא שאפשר למצוא את האסתטיקה הזאת גם היום, לאחר הופעת הדפסות הלייזר. ניתן למצוא היום את Holster, הוצאה לאור יחסית חדשה בברוקלין שמוציאה פנזינים, או Nieves, הוצאה לאור שווייצרית, שמשתפת פעולה עם אמנים, מעצבים וצלמים מוכרים יחסית כמו מייק מילס, חברי להקת סוניק יות', ועוד".

מה מנסה להשיג מי שמחקה היום את האסתטיקה הזאת?

"אולי הם רוצים להבהיר שהם ממשיכי דרכם של מי שפעל בשנות ה-70. עם הטכנולוגיה הקיימת של פוטושופ וסריקות, הם הרי לא חייבים להישאר עם האסתטיקה הזאת. אז לא היתה ברירה, זה היה האופי של התהליך. היום זו בחירה. מי שמשתמש באסתטיקה הזאת מנסה להרחיב את השפה שהמחשב מכתיב, לחזור קצת למשהו שנראה ידני. זה מתחבר לטרנד של המישושי, המוחשי, לניסיון להכריח את המחשב להתנהג כאילו עשית את זה ביד. אם לעבודה במחשב יש אופי מנוכר, לאסתטיקה של מכונות הצילום יש כביכול תוצאה יותר אנושית. זה הכל חלק מהטרנד של לצאת מהמחשב ולהתעסק עם הידיים, למרות שדווקא אז אתה לא באמת רוצה להתלכלך".

גם דירקטור מציינת את שנות ה-70 ואמנים כמו רפי לביא, יאיר גרבוז, תמר גטר ודוד גנתון, שיצרו אמנות, שיכפלו אותה במכונת צילום, כרכו אותה במחברת והוציאו כמה עותקים. "זה נשא אופי ראשוני. היום, בעידן הדיגיטלי, מכונת הצילום מאבדת את המקום, החשיבות והמרכזיות שלה. יש דרכים משוכללות יותר לשכפל דימויים ולהפיץ אותם. אני מניחה שגם בגלל גודלה היא תהפוך בהדרגה לטכנולוגיה נכחדת, למכשיר שיותר ויותר יעורר נוסטלגיה, מין דינוזאור כזה".

והפנזינים ישרדו?

"הפן המחתרתי, החספוס, האיכות הלא מלוטשת, ברור שאנשים שמחפשים כיוונים מחתרתיים יילכו למקום הזה. יש לזה מראה מסוים, יש לזה חן רב. זה מאוד חינני בפני עצמו. אבל מעניין לחשוב על טכנולוגיות שמפציעות פתאום ומעוררות עניין שחייהן קצובים. מבחינה זו מכונת הצילום שרדה די הרבה זמן באופן יחסי".*

תתחדשו

בשנת 1960, הגיעה בשורת מכונת הצילום לארץ. בחוברת של נציבות שירות המדינה מאותה שנה, העוסקת ב"שכפול וצילום במשרד", הוצעו מגוון "שיטות שעתוק": כתיבה (ביד, במכונת כתיבה רגילה, אוטומטית או מיוחדת); שכפול (בשעוונית, בכוהל, באופסט, ועוד); צילום (העתקות אור, העתקות צילום, העתקות חום, צילום חשמלי יבש, צילום אלקטרוני); הדפסה (בלט, שקע, ועוד); והעברה (בתמסורת חוטית או אלחוטית - כגון טלפרינטר, טלקס וכדומה). כותבי החוברת הסבירו כי "צילום חשמלי-יבש" (xerography) הוא שיטה שיתרונה הגדול הוא פיתוח יבש של החומר המצולם, באמצעות אבקה במקום נוזלים. "אפשר לצלם באמצעות המכונה חומר כתוב, מצויר ואף מצולם", התבשרו אנשי המשרדים בהתרגשות.

זיכרון צילומי

טכנולוגיית המחשבים, הפקס, המדפסות והסורקים, יחד עם האינטרנט והדואר אלקטרוני, גרמו לכך שמכונת הצילום נדרשה להמציא את עצמה מחדש. כיום, מכונות הצילום מהוות "מרכזי הדפסה": נוספו להן אפשרויות לסריקה והדפסה מרשת מחשבים, והן הפכו למכשיר רב תכליתי משולב.

מנהל השיווק של זירוקס ישראל, ערן צור, מעריך כי כיום רק 30 אחוז מהמכירות הן של מכונות היודעות רק לצלם. אחד השינויים המשמעותיים, הוא הכנסה של כונן קשיח למכונה. "הכונן מאפשר לשמור מסמכים הנפוצים לשימוש בארגון, לנהל תיקיות במכשיר עצמו ולהדפיס מסמכים מהמכונה, בלי לשלוח אותם מהמחשב האישי. הדיסק גם מאפשר להתמודד עם עומסים רגעיים, ליצור תור של עבודות, ואין צורך לעצור את ההדפסה", מוסיף צור.

הוספת הכונן הקשיח העניקה למכונה תפקיד חדש בעולם הריגול, וכבר אין מדובר בהעתקת מסמכים בחשאי. במקום זאת, הופכת המכונה בעצמה למקור מידע. רבים אינם מודעים לכך שכל מה שמצולם במכונה - נשמר בדיסק הקשיח.

תחקיר בנושא, ששודר בחודש שעבר ברשת הטלוויזיה האמריקאית סי-בי-אס, כינה את מכונות הצילום "פצצת זמן דיגיטלית". במסגרת הכתבה, פנה תחקירן של הרשת למחסן של מכונות צילום משומשות בניו ג'רזי, ובחר באופן אקראי ארבע מכונות. כשהוציא מהן את הכונן הקשיח, גילה מידע סודי ויקר ערך: מספרי תעודות זהות, תעודות לידה, דו"חות כספיים, תלונות נגד עברייני מין, רשימת יעדים בחקירות סמים של משטרת ניו יורק, תוכניות בניינים, מסמכים רפואיים אישיים ועוד.

הכנסת הכונן, שנועדה להקל על העבודה, הפכה לבעיה בפני עצמה. מחברת זירוקס נמסר שכדי להתגבר על הפרצה, ברירת המחדל של מכונות הצילום היא לשמור כל צילום על גבי קודמו: כאשר נכנס מידע חדש, המכונה מוחקת את המידע הקודם שהיה בה. בנוסף, החברה מאפשרת להצפין את הכונן, ובכלל ממליצים למשתמשים לפרק את הכונן ולהשאירו בידי החברה, לפני שנפטרים מהמכונה, או אפילו אם שולחים אותה לתיקון.

צילום נשכח

המודעות האקולוגית והסביבתית למחסניות הדיו המשומשות ולנייר הרב שמתבזבז, חייבה אף היא את יצרניות מכונות הצילום לחשיבה מחודשת. אלכס רמז, מנכ"ל זירוקס ישראל, מספר שכתוצאה מכך החליפה החברה בשנת 2005 בערך 95 אחוז מהציוד שלה לציוד שמזיק פחות לסביבה.

"יש השקעה מטורפת בתחום של טכנולוגיה ירוקה, והעיסוק בו עובר מפופוליזם לפסים מעשיים", הוא אומר.

השינוי המרכזי הוא המעבר ממחסניות דיו - מכלי פלסטיק המלאים באבקה - לדיו מוצק, בצורת שעווה, המנוצל כליל, כמעט בלי שאריות. גם האריזה של גוש הדיו מיוצרת מחומרים מתכלים.

השינוי השני, שעתיד לחולל מהפכה בענף ההדפסות הוא פטנט חדש של זירוקס: נייר מחיק. רמז מספר שמחקר של חברת זירוקס מצא ששניים מכל חמישה מסמכים, מודפסים במשרד לשימוש חד-פעמי, ומושלכים לפח המיחזור ביום שבו הודפסו. המחקר אף מצא שכמויות גדולות מאוד של נייר מושלכות לפח בתוך 48 שעות מרגע ההדפסה, או שמסמכים מוכנסים לתיקיות או קופסאות לאחר שימוש חד-פעמי, מבלי שעין אדם תשזוף אותם עוד לעולם. הממצאים הביאו את החברה לפתח מוצר חדשני - נייר, דיו ומדפסת מיוחדים, שגורמים להדפסה להימחק מעצמה תוך 16 עד 24 שעות.

בחברה פיתחו תרכובות מיוחדות, שמשנות את צבען כאשר הן נחשפות לאור באורך גל מסוים. גילוי זה איפשר ליצור דיו המבוסס על תרכובות אלה, ולפתח מדפסת שמקרינה את האור במהלך תהליך ההדפסה. מרגע צאת המסמך מהמדפסת, מתחילה ההדפסה להיעלם מעצמה.

לאחר שההדפסה נעלמת מהמסמך אפשר להשתמש בנייר שוב ושוב, ובכל פעם להמתין למחיקת ההדפסה. אפשר גם למחוק את ההדפסה מהר יותר, אם חושפים את הנייר המיוחד לחום.

המוצר החדש עדיין נמצא בפיתוח ואינו בשל לשיווק, אולם אפשר להניח שכאשר ייצא לשוק הוא יהיה בעל פוטנציאל רב לחיסכון בנייר.



פנזינים וכרוזים ישראליים. כל עותק נראה שונה



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו