בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

רבים ממובילי המאבק נגד מתנחלי שייח ג'ראח באים מרקע דתי

אסף למד בישיבות באלון שבות ובעתניאל. שירה זוכרת את השמחה על רצח רבין בסניף בני עקיבא. עמוס גדל כדתי, ומגדל כך גם את ילדיו. אלישבע באה מאפרת. וכמו יהודים טובים רבים אחרים, הם נפגשים בכל יום שישי, בהפגנות בשייח ג'ראח. מדוע כה רבים ממובילי המאבק נגד ייהוד השכונה באים מרקע דתי? בדיוק בגלל זה, הם מסבירים

תגובות

זמן לא רב לפני שהלל בן-ששון הגיע לראשונה להפגנה בשייח ג'ראח, הכריז אריה קינג, אולי האדם המזוהה ביותר עם ההתיישבות היהודית במזרח ירושלים, שבמערכה על הבירה, השמאל הובס. "פעם הם עוד היו מארגנים הפגנות", אמר קינג בראיון ל"הארץ" בנובמבר, "היום גרמנו להם להבין שהם איבדו את המערכה. עשרים אנשים הם לא מצליחים לגייס, ואם כבר יש הפגנה, אז מי שבא אליה אלו אירופאים. ישראלים כבר לא מגיעים. ניצחנו". בן-ששון התגייס לקרב מאסף, שאינו רק על נוכחותו של השמאל בירושלים, אלא גם על הזהות והזיהוי של הציבור שאליו הוא משתייך.

"מבחינתי, להיות בשייח ג'ראח זה מימוש מלא ועליון של החיים הדתיים שלי", הוא אומר. "בכל יום שישי שאני לא מגיע לשם, אני מרגיש כאילו לא הנחתי תפילין בבוקר. כשאני כאן, אני נלחם נגד הוצאת אנשים לפליטות שנייה, אבל גם נגד המתנחלים. אני נלחם נגדם כי הם מנסים לגרש אותי מגבולות הלגיטימיות. הם אויבים כפולים מבחינתי: הם מנסים לשדוד את הבתים של הפלסטינים, ולהבדיל, גם את הדת שלאלוהים שלה אני מתפלל".

בעיני בן-ששון, בשם אותה דת, שלוש משפחות פלסטיניות כבר איבדו את בתיהן בשייח ג'ראח. פינוי שתיים מהן בקיץ שעבר, עורר את אחת מתנועות המחאה המעניינות שצמחו בישראל בעת האחרונה. בניגוד לתחזית של קינג, המחאה בלב ירושלים היא כמעט על טהרת ישראלים יהודים, והיא נמשכת בעיקשות מדי שישי מאז נובמבר. בדומה להפגנות בבלעין ונעלין, אין גוף אחד העומד מאחוריהן. כמה עשרות פעילים, בשיתוף התושבים, הם הכוח המניע של המחאה, ואליהם מצטרפים מדי שבוע בין 200 ל-300 איש, רק מיעוטם זרים או פלסטינים.

בהערכה זהירה, ניתן לקבוע שכמחצית מבין 30 הפעילים המרכזיים בשייח ג'ראח הם דתיים, או דתיים לשעבר. רובם צעירים בשנות העשרים והשלושים לחייהם, המייצגים את כל קשת אפשרויות האמונה: דתיים, חילונים, דתל"שים (דתיים לשעבר - הגדרה שבז'רגון הפנימי אינה זהה לחילוני, אלא מתארת אדם שלדת עדיין יש תפקיד בחייו), דתל"פים (דתיים לפעמים), "כיפות שקופות" (אנשים גלויי ראש שמגדירים עצמם כדתיים) וכאלו שמתקשים, או אינם רוצים, למקם את עצמם במדויק. כך או כך, כולם רואים ביהדות ובחינוך הדתי שספגו, מרכיב משמעותי בחשיבה ובפעולה הפוליטית שלהם. ולמרות ההתגייסות הבולטת שלהם להובלת המאבק, גם הם תוהים אם התרכזותם בשייח ג'ראח היא מניצניה של תופעה חדשה בחברה הדתית, או שהם מייצגים זרם נכחד של שמאל דתי.

הכיפה והזקן הוותיקים ביותר בשייח ג'ראח, הם ככל הנראה של הרב אריק אשרמן, מנכ"ל ארגון "שומרי משפט - רבנים לזכויות אדם". זה שנים שהרב הרפורמי, מצויד בערבית במבטא אמריקאי כבד, נאבק שכם אל שכם עם התושבים הפלסטינים בשייח ג'ראח ובמקומות רבים אחרים. "אני חושב שזו תופעה חדשה", הוא אומר. "בירושלים נוצר היום משהו שחוצה דתות. צעירים שלא משועבדים למוסכמות ההורים, ולא משנה להם אם השותפים שלהם דתיים או לא, אבל לכולם תחושה משותפת שעתידנו בסכנה".

עבודת השם

"אני מדמיין מישהו מבני הדודים שלי שיאמר: 'שוב השמאלנים האלו מזדהים עם הצד השני ולא עם המסכנים שלנו'", אומר בן-ששון, "אבל בשייח ג'ראח אי אפשר לטעות בשאלה מי הטובים ומי הרעים. איך שלא תהפוך בדבר, עם הרטוריקה הכי מלוטשת, לא תצליח להפוך את המתנחלים שגרים שם לטובים, ואת הפלסטינים לרעים. אולי במקומות אחרים אתה יכול להפוך את הסבל הפלסטיני ליחסי, אבל כאן זה כל כך ברור. ולא משנה כמה תתרחק מהתמונה, או כמה נתונים נוספים תכניס, תגייס את הרצל - זה לא ישנה".

כבר כ-60 שנה, חיות כמה עשרות משפחות של פליטים פלסטינים בשכונת שייח ג'ראח. בשנים האחרונות, החלה חברת "נחלת שמעון", זרוע ביצועית של ארגוני מתנחלים, לפנותם מבתיהם, על בסיס מסמכי בעלות יהודיים מסוף המאה ה-19, שבתי המשפט אישרו את תקפותם (ראו תיבה). המתנחלים מאכלסים כעת שלושה בתים באופן קבוע, ועוד עשרות משפחות פלסטיניות נמצאות בסכנת פינוי. החוק הישראלי שמאפשר לעמותות הימין לתבוע רכוש יהודי שננטש לפני כמעט מאה שנים, אינו מתיר, כמובן, למשפחות הערביות המתגוררות במקום, לדרוש את רכושן שננטש בעת מלחמת העצמאות. משפחות הפליטים של 48', עלולות למצוא את עצמן שוב פליטות, ב-2010. חוסר השוויון הזה הוא שמזין את המאבק.

בן-ששון, בנו של נשיא האוניברסיטה העברית, פרופ' מנחם בן-ששון, שכיהן בכנסת הקודמת מטעם קדימה, שוקד כיום על עבודת דוקטורט במחשבת ישראל, שעוסקת בשם המפורש של האל. את ההפגנות בשייח ג'ראח הוא מגדיר כ"עבודת השם", והוא שש מאוד לעימות תיאולוגי עם יריביו המתנחלים. ניכר שאת הוויכוח הזה הוא כבר גילגל בראשו פעמים רבות. "אם תוריד מהם את העוזי ותעיף את המשטרה, ותושיב אותנו על פודיום באותו גובה, ותוציא את התקשורת מהחדר - הם יוצאים עם הזנב בין הרגליים", הוא אומר בנחרצות. "בימי הביניים נהגו לעשות פולמוסים, ומה שמגניב זה שיהודים היו מנצחים לפעמים, ואז הם היו צריכים לברוח, כדי שלא יהרגו אותם. אם היית מביא אותם לפולמוס, אני הייתי מנצח. כל המקורות לצדי, אחד-אחד. כל הפעילות שלהם מעוותת. מה שהם עושים זה חילול השם, בצורה מפורשת".

כשהוא מתבקש להסביר ולהדגים, הוא מתחיל לדקלם בעל פה ובמהירות: "יחזקאל ל"ג: 'בן אדם, יושבי החרבות האלה על אדמת ישראל... ודם תשפוכו, והארץ תירשו?' עוד?" הוא שואל, "בבקשה, תהלים ט"ו, 'מי יגור באהלך, מי ישכן בהר קדשך... לא עשה לרעהו רעה וחרפה לא נשא על קרבו'. וזה רק מהמקרא, אפשר לעבור הלאה לחז"ל: 'ויירא יעקב שמא ייהרג וייצר לו שמא יהרוג'".

אסף שרון, אף הוא מהפעילים המרכזיים והוותיקים במאבק, פחות נחרץ מבן-ששון. "אין דבר כזה 'היהדות'. יש בה הרבה רעיונות וזרמים ומוטיבים, חלק מהם ללא ספק לצדנו, וחלק לא. לצערי, החלק השני הוא דומיננטי יותר בחברה שבה גדלתי". שרון, היום דוקטורנט לפילוסופיה באוניברסיטת סטנפורד בארצות הברית, בעברו תלמיד ישיבת ההסדר וכן ישיבת אלון שבות שבגוש עציון וישיבת עתניאל, הוא היום חילוני. "באחת מהפעולות של תעאיוש בדרום הר חברון ליווינו ילדים פלסטינים לבית הספר, כשמאה מתנחלים הקיפו אותם ואת הג'יפ", נזכר שרון. "הם התחילו להרביץ לנו ואז שמעתי את השם שלי - חבר שהיה איתי בתיכון עמד איתם. באמצע הכל, חיבוקים ומה נשמע. תוך כדי כך, הגיעו כוחות משמר הגבול וסילקו את כל פעילי השמאל. אלי לא שמו לב כי הייתי עם המתנחלים. ואז נוצר מצב שאני לבד מול 40-50 חבר'ה, שהתחילו להתווכח איתי ויכוח תיאולוגי. זרקתי להם 'גזל הוא גזל', פסוקים מפה ומשם. זה היה מעניין ומהנה להתווכח, וזה חשוב לי להגיד שאני חושב שהיהדות איתי ולא איתם. אני באמת חושב שהחלקים הנכונים והיפים של היהדות הם איתי, אבל יש ביהדות גם המון גזענות והרבה אלימות. בחלוקה גסה הם בנביאים ראשונים, בשלב כיבוש הארץ, ואני בנביאים אחרונים, בשלב בניית החברה. אני אומר שגמרנו לכבוש את הארץ, שמלחמת הקוממיות נגמרה, והשאלה שנותרה היא איזו חברה תהיה לנו".

שרון, שכמו רבים מחבריו בילה שבתות בבית המעצר בשל ההפגנות, מספר שתיווך פעם בין שני עצירים שהתווכחו בסוגיה הנוגעת להלכות הקידוש. "כשהייתי במעצר היו איתנו עצורים דתיים, שמאוד נלחצו שהביאו להם שמאלנים לתא", הוא מספר. "הם קלטו שהייתי דתי ושאלו אותי אם אני שומר מצוות. עניתי שאני מתרכז במצוות שבין אדם לחברו. הם לא הבינו מה הקשר לדת, איך דתי יכול להפוך לשמאלני".

על עזיבת הדת אומר שרון, ש"זה מסוג הדברים שכשאתה מסתכל אחורה, אתה מבין שהם התחילו בעצם הרבה לפני שהם קרו בסופו של דבר". כמו רוב חבריו למחאה, הוא בן למשפחה דתית-ליברלית, חריגה בנוף הציונות הדתית. אחת מנקודות התפנית, לדברי שרון, היתה בליל הרצח של רבין. "זה לא היה מקובל, אבל הלכתי לכיכר באותו ערב, ואחרי הרצח נשארתי עד לפנות בוקר. בבוקר הלכתי לישיבה. הייתי מאוד דתי באותה תקופה. באותו יום בא אלי הרב של הישיבה ואמר לי שאנשים מהשומר הצעיר התקשרו, והם רוצים לבוא לפגוש אותנו. עכשיו תחשוב מה קורה פה. איזה היפוך פסיכי: הגופה של רבין עדיין חמה, ובמקום שאנחנו נחפש דרך לבוא אליהם ולבקש סליחה, הם באים אלינו. ולא רק זאת: הרב פנה אלי כי הוא ידע שאני נחשב לשמאלני, ורוב התלמידים בכלל לא יסכימו להיפגש איתם. בסוף לא נפגשנו איתם בישיבה, כדי שלא יראו. רצח רבין הפך למנוף מטורף עבור המתנחלים, לא רק שהוא לא גרם לנסיגה שלהם, אלא הם זכו מאז לעמדות מפתח והשפעה בתקשורת, בפוליטיקה ובתרבות, והכי חשוב, הם גם השתלטו על ההון הסימבולי של הישראליות. היום הם מזוהים כבעלי המטען היהודי. אם ארון הספרים היהודי היה פעם של החרדים, היום הוא של המתנחלים. הם ההגמוניה".

המקום והשם

בתוך הקבוצה, יש המשייכים את עצמם לשרידיה של קהילה דתית-ליברלית, שמאלנית, שהתקיימה בימים עברו בירושלים, קהילה שהתפוגגה או נבלעה בזרמים הלאומניים שכבשו את הציונות הדתית. "מבחינה סוציולוגית, הדתיות הירושלמית היא הרבה יותר פלורליסטית", אומר עמוס גולדברג, מרצה ליהדות זמננו באוניברסיטה העברית ופעיל מרכזי במאבק. "באופן מסורתי, המורים שלנו הם ישעיהו ליבוביץ ואבי רביצקי. גם השמאל הירושלמי הוא הרבה פחות אנטי-דתי, ויש בו הרבה יותר דתיים ודתיים לשעבר".

שרון מבקש להציע תזה אחרת למקורות הצמיחה של האקטיביזם השמאלי-דתי. "אולי דווקא בגלל שלא גדלנו על ברכי השמאל האינטלקטואלי, אלא על ברכי גוש אמונים, ששם העיקרון הוא שצריך לעשות את הפוליטיקה, שצריך להיות במקומות שבהם זה קורה ולא איפה שנוח, כמו בכיכר רבין. שפעולה פוליטית זה מעשה, ולא לשכנע מישהו שאתה צודק. אולי מהבחינה הזאת אנחנו הרבה יותר דומים לזמבישים מאשר לרביצקים. מהם למדנו גם את הנכונות להתעמת מול המנגנונים של המדינה".

גולדברג יודע לזהות את הרגע המכונן, כפי שהוא מגדיר אותו, שבו חל השינוי שהוביל אותו לשייח ג'ראח ולתא המעצר. זה היה לפני מספר שנים, בעת שהצטרף לליווי שהעניקו ארגוני שמאל לחקלאים פלסטינים שמתנחלים התנכלו להם. "תמידי הייתי שמאלני, אבל גם חייל. ופתאום ראיתי זקן פלסטיני שרוצה לחרוש, ובא חייל ומגרש אותו. ההזדהות האינטואיטיבית שלך היא עם הזקן, ואתה אומר לעצמך 'החייל הזה הוא קלגס'", אומר גולדברג, שאת הדוקטורט שלו כתב על כתיבה אוטוביוגרפית של יהודים בתקופת השואה. "פתאום אתה בהיפוך: הסולידריות שלי היא חד-משמעית לא עם המדינה, ולא עם הסמלים שלה ולא עם המשטרה. אלה נראים בעיני... אני מתאפק שלא להגיד 'האויב'. אחרי זה, אתה לא יכול לראות את המציאות כפי שראית לפי כן. אני לא טלי פחימה, לא עברתי צד, אבל מפת ההזדהות שלך משתנה, אין דרך חזרה מהרגע הזה".

כחוקר שרוב עיסוקו בשואה, נותן גולדברג להיסטוריה לכוון את צו מצפונו: "ברמה הפסיכולוגית האישית, זה עניין של חובה מוסרית, החובה של אלו שעמדו מהצד. זה יכול להיות עוול גדול או קטן, לא צריך לחכות שהסיטואציה תהיה כל כך קיצונית, אבל כשיש עוול וגזענות כמו שיש פה צריך להתערב".

גולדברג עזב את הדת לפני שנים, אך מסרב למקם את עצמו על סקאלת האמונה המוכרת. ילדיו דתיים והוא חובש כובע: "זה נגד שמש וזה לא מאפשר להגדיר אותי, וזה גם נוח כי אני מקריח", הוא מתרץ. הוא דווקא רואה מקום לתקווה בחשיבה שמקורה בחברה הדתית ואפילו המתנחלית. "השיח של חלקים ניכרים בציבור הדתי הוא גזעני מובהק. עולם המושגים שלהם מהדהד תנועות פולקיסטיות באירופה משנות ה-20 וה-30. אבל מצד שני, אסור לשכוח שאת העוולות הגדולות ביותר לפלסטינים לא ביצעו המתנחלים, אלא הלאומיות החילונית. לתלות את האשם במתנחלים זה סוג של היטהרות פנימית של הישראליות. דווקא בתוך השיח הדתי-מתנחלי, יש פוטנציאל לשיח פוליטי מסוג אחר, שוויוני הרבה יותר. רעיונות שיצמחו מתפיסת עולם דתית שתקדש את המרחב כולו, משום שהארץ היא של אלוהים ולא של לאום - משם יכולים להתפתח רעיונות של שוויון".

גולדברג מקים עליו את חבריו, כאשר הוא לא שולל את השימוש בשם "שמעון הצדיק", שבו מכנים המתנחלים, העירייה והמשטרה את שייח ג'ראח. המאבק על השם הוא הצד הסמלי של המאבק על השכונה. לדברי פעילי השמאל, אחד הניצחונות שלהם הוא על השם. "אתה יכול לראות ביו-טיוב את הסרטים שמעלים המתנחלים, וכתוב שם: 'פלסטינים מתנכלים ליהודים בשמעון הצדיק (שייח ג'ראח)'", אומר בן-ששון בחיוך.

גולדברג מבקש לנסח כללים אחרים למשחק. "קבר שמעון הצדיק היה שם במשך הרבה מאוד שנים ולא הפריע לפלסטינים. יהודים באו ולא היתה אלימות", הוא אומר. "אני רוצה להאמין שבמאבק משותף צריכה להיווצר גם שפה חדשה. צריך למצוא את הדרך להגיד שזה גם שמעון הצדיק וגם שייח ג'ראח". לדבריו, הדת יכולה לסייע בכך. "הלוואי שיום יבוא, ובכניסה לירושלים יהיה כתוב גם 'אל-קודס', הלוואי שנהיה ראויים לזה", משיב בן-ששון. "בינתיים אנחנו צריכים לעשות סייג לתורה".

בושה לכיפה

"לגדול בחברה הדתית זה לתרגם את האמונות שלך למעשים", טוענת אלישבע מיליקובסקי, עובדת סוציאלית בת 27, שגדלה בבית דתי-לאומי בהתנחלות אפרת. "אתה לא רק יושב בבית והוגה דעות. אתה מוציא לפועל את הדברים שאתה מאמין בהם. לכן אני חושבת שיש משהו באינרציות שגדלנו איתן, שבאות לידי ביטוי בערכים שאנחנו מאמינים בהם, ויוצאים בפעילות". מיליקובסקי התפרסמה לפני מספר שנים, כשהפכה למוסד של איש אחד לטיפול בפליטים האפריקאים שהגיעו לישראל. הנוהל היה שצה"ל משאיר את הפליטים שנתפסו ברחוב בבאר שבע, ומישהו מהצבא היה מתקשר למיליקובסקי ומודיע לה על הקבוצה. היא מצדה, עשתה מה שניתן לעשות כדי לסייע לפליטים בימים הראשונים. מאז היא ממשיכה לעבוד עם הפליטים, שלדבריה הביאו אותה בסופו של דבר גם לשייח ג'ראח: "באפרת מאוד בולט שהפלסטינים הם אנשים שקופים. אתה חי ביישוב ואין לך מושג מה קורה סביבך. בתור נערה תפסתי את עצמי כשמאל, אבל השינוי חל בפעילות שלי עם הפליטים. עשיתי מהלך של לראות את הצד השני".

גיל גוטליק, בן 44, מנהל ההפקה בהוצאת כתר, לא השתתף בפעילות פוליטית לפני שייח ג'ראח. הוא חילוני כבר שנים ארוכות, אך גם הוא מייחס לעברו הדתי חלק מהסיבות שהביאו אותו למאבק. "בתקופה שלי לא קראו לאנשים כמוני דתל"שים, אלא 'חוזר בשאלה'. ומבחינתי, חוזר בשאלה הוא אדם שחוזר ושואל, חוזר ושואל, וכך אני תופס את עצמי - אני חוזר ושואל, אני חוזר ושואל", הוא אומר. "הזהות היהודית שלי מאוד חזקה, ואני חש בושה שהמתנחלים היהודים נכנסים לתוך הבתים כשהמיטות עוד חמות. הדבר הראשון שהוציא אותי מהבית זו הבושה הזאת. עמוס (גולדברג) שלח לי מייל, ואמר שמה שהם צריכים זה שיבואו להיות איתם. סיימתי לעבוד באותו יום ונסעתי לשם ומאז אני בשכונה, אם לא מרחיקים אותי". גוטליק הוא אחד מ-14 הפעילים שהורחקו על ידי בית המשפט מהשכונה למשך חמישה חודשים, לאחר שנעצרו באחת ההפגנות האחרונות.

"אני דתי, אבל היתה תקופה שחשבתי שלמרות שאני לא מפסיק להאמין, אני לא רוצה להסתובב עם כיפה", אומר נתנאל ורשבסקי, בן 27, שעובד גם הוא בהוצאת כתר. "קצת התביישתי שבשם האמונה של המתנחלים, ובשם הכיפה, הם אומרים ועושים דברים נוראים. לא רציתי להזדהות עם החברה הזאת, שיחשבו שאני כמוהם, ושאנחנו חולקים אותן עמדות. לפני שמונה שנים היה לי ויכוח עם קבוצה של מכרים, ובשלב מסוים מישהו אמר שאני מבייש את הכיפה על הראש, ומאז החלטתי שהכיפה היא סמל בדיוק הפוך. אני גאה בזה שאני דתי, ואני מייצג את הדת יותר טוב מהם. חשוב לי שתושבי השכונה הפלסטינים יראו שהדת היהודית אינה קשורה בהכרח בנישולם. זו הסיבה שאני עדיין הולך להפגין עם כיפה".

בחבורת הפעילים הדתיים והדתל"שים יש צעירים בשנות העשרים המאוחרות, ומבוגרים באמצע שנות הארבעים לחייהם. סיפורי החיים שלהם מלמדים רבות על השינוי שעברה החברה הדתית בעשורים האחרונים. גולדברג וגוטליק, בני ה-44, השתתפו בצעירותם בפעולות של נוער "עוז לשלום". שרון, בן 35, השתתף בעצרת ביום רצח רבין, אם כי הדבר נחשב חריג. הצעירות בחבורה, מיליקובסקי ושירה וילקוף, מופתעות לשמוע שבכלל היתה אפשרות כזו. "החוויה שאני זוכרת מכיתה ו', שלוש שנים לפני רצח רבין, קשורה לרב שלימד אותנו גמרא בקבוצת בנות מיוחדת. הוא נכנס לשיעור הראשון וכתב על הלוח בגדול 'ערבי טוב זה ערבי מת'", מספרת וילקוף, סטודנטית בת 29 לתואר שני לתכנון ערים בטכניון. בליל רצח רבין היא היתה בסניף בני עקיבא ברעננה. "אני זוכרת את תרועות השמחה הספונטניות של ילדים בכיתה ט' כששמעו על הרצח", היא מספרת. "היו מעט מאוד שמאלנים במקום שבו גדלתי, אני מניחה שזה קשור גם להבדל בין ירושלים לרעננה. בירושלים היתה האליטה האינטלקטואלית והליברלית. אבל אני עוד דור הביניים, בדור שלי עוד היה פאסון של ציונות דתית פתוחה. עכשיו השתלטה האווירה של 'הלנו אתה או לצרינו', אני מניחה שעכשיו זה קשה שבעתיים".

בניגוד לבן-ששון, וילקוף רואה בפעילותה את ההפך מ"עבודת השם". "החוויה שלי היא שונה לחלוטין. אין שום ממד רליגיוזי בהליכה שלי לשייח ג'ראח. להפך, יש בזה הכרעה מאוד ברורה בין המסרים הפרטיקולריים, הבדלניים, בחברה הדתית, לבין המסרים האוניברסליים".

ורשבסקי, גם הוא מהצעירים, מוסיף: "אצלי בבית הספר לא היה דבר כזה שמאלנים. אני עוד הייתי ילד קטן, אבל ידעתי שאצלי במשפחה יש שמאלנים - דוד אחד ישב בכלא בגלל סרבנות, דודה אחרת ממקימת נשים בשחור - ואני הייתי צריך להסתיר מהחברים שלי לכיתה את המשפחה שלי. שם זו היתה אגדה שיש גם אנשים שמאלנים בעולם".

גוטליק שהתגורר עד לפני שלוש שנים במצפה בגליל, זכה לנקודת מבט ייחודית על התהליך. "חייתי בבועה, וחסרות לי 14 שנים של היכרות עם השינויים שחלו בחברה הישראלית, ומאז שחזרתי אני לא מצליח להבין את השנאה. החברה שגדלתי בה היתה ימנית, לקחו אותנו לסיורים ביהודה ושומרון, והיו גם דברים אחרים. אבל אני לא זוכר כזו שנאה כמו שיש היום, לערבים, לשמאלנים, לתל-אביבים, לא משנה למה, לאחר".

לשאלה מה ייחשב ניצחון במאבק, לא נמצאת תשובה פשוטה. "זה לא מסוג המאבקים שאם רק תפתור משהו, הכל יהיה בסדר", אומר שרון. "מה שקורה בשייח ג'ראח הוא ביטוי למבנה העומק של המשטר הישראלי - הפריווילגיות על בסיס גזעי. לכן, במובן העמוק, הצלחה במאבק היא כמעט מהפכה". כדי לענות על השאלה מה הסיכוי שזה יקרה, נזקק שרון לשוב לחז"ל. "לא עליך המלאכה לגמור, ולא אתה בן חורין להיבטל ממנה", הוא עונה.*

עניין ביורוקרטי

כך הפכה שכונת הפאר הערבית למוקד חיכוך

שייח ג'ראח הוקמה במאה ה-19, כשכונת יוקרה ערבית, ועד היום ניתן למצוא בה את בתיהן של כמה מהמשפחות המכובדות והמוכרות ביותר בציבור הפלסטיני, כמו נשאשיבי וחוסייני. מערת הקבורה שבמרכז השכונה מיוחסת זה מאות שנים למקום קבורתו של שמעון הצדיק, הכהן הגדול מתקופת בית שני, ומשיירי כנסת הגדולה. סביב הקבר הזה התפתחה בסוף המאה ה-19 שכונה יהודית קטנה. בדומה לשכונות יהודיות אחרות במזרח ירושלים, ננטשה השכונה לאורך שנות ה-20 וה-30 של המאה הקודמת, בין היתר בשל התנכלויות מצד השכנים הערבים.

בזמן מלחמת העצמאות, הלאימו הירדנים את קרקע השכונה היהודית, ובשנות החמישים הובאו למקום 28 משפחות פלסטיניות שנעקרו בזמן המלחמה מבתיהן שבגבולות הקו הירוק. ממשלת ירדן וסוכנות הסעד והפליטים של האו"ם (אוונר"א), יישבו אותן במחיר סמלי על הקרקעות שנרכשו על ידי היהודים, ובתמורה ויתרו הפלסטינים על תעודות הפליט שלהם ושילמו דמי שכירות נמוכים.

בתחילת שנות ה-70 הצליחו שני גופים - ועד עדת הספרדים וועד כנסת ישראל - לקבל מהאפוטרופוס הכללי זכויות על הקרקע ולרשום את השטח על שמם. ב-82', עשו הפלסטינים ככל הנראה טעות מכרעת להמשך מאבקם. בשל ייעוץ משפטי לא מוצלח, הם חתמו על הסכם שלפיו הם מכירים בבעלות של הוועדים על הקרקע, ובתמורה קיבלו מעמד של דיירים מוגנים. מאז ועד היום ניסו הפלסטינים ובאי כוחם להתכחש להסכם הזה ולנסות לבטלו, אך כל הניסיונות הללו נדחו על ידי בתי המשפט.

מצבם של התושבים הורע לאחר שחברת "נחלת שמעון" רכשה חלק מהשטח משני הוועדים. החברה היא שמנהלת מאז את המאבקים המשפטיים לפינוי המשפחות. עד היום פונו מבתיהן שלוש משפחות. נגד רבות אחרות מתקיימים הליכים משפטיים במטרה לפנותן. המשפחות שפונו הקימו מאהלי מחאה על המדרכות שמול בתיהן ואלו הפכו למוקדי חיכוך ועימות קבועים מול המתנחלים.

ההתרחשות המשפטית בשייח ג'ראח מעוררת שאלות פוליטיות ומוסריות כבדות משקל. הפלסטינים המתגוררים במקום, שכמעט נואשו ממערכת המשפט הישראלית, מתכננים מהלך בינלאומי שישאל שאלה פשוטה: מדוע הוועדים היהודיים קיבלו את רכושם שננטש בשנות השלושים על סמך מסמכים עותמאניים, ואילו הפלסטינים אינם יכולים להעלות דרישה זהה לגבי הרכוש שנטשו ב-48'? המשפחות שפונו מצהירות כי הן מוכנות לוותר על הבתים בשייח ג'ראח בתמורה לנכסיהן שננטשו ביפו, צריפין ומקומות אחרים.

המתנחלים מתכננים להרוס את 30 הבתים, ולהקים במקומם שכונה יהודית גדולה בת 200 יחידות דיור, שעתידה להתחבר להתנחלויות מתוכננות נוספות בשכונה, כמו מלון שפרד, שבבעלות פטרון המתנחלים, ארווין מוסקוביץ, אזור כרם המופתי ועוד. במקרה כזה תעבור השכונה הפלסטינית הוותיקה תהליך ייהוד מהיר. במצב המדיני הרגיש שבו ישראל נמצאת בימים אלה, ולנוכח הקשיים באישור תוכניות בנייה הרבה פחות פרובוקטיביות, קשה לראות כיצד תאושר תוכנית כזו בעתיד הנראה לעין. אך בשייח ג'ראח נדמה לעתים, שצריך הרבה פחות מזה כדי לפוצץ את חבית אבקת השריפה שנקראת מזרח ירושלים.

הצתה מאוחרת

פעילה בשייח ג'ראח זכתה לביקור מפתיע של משטרת ירושלים

המאבק בין מפגיני שייח ג'ראח לשוטרי משטרת ירושלים, לבש לאחרונה צורה משונה ביותר. בשעה חמש בבוקרו של יום רביעי לפני שבועיים, הגיעו שוטרים לבית הוריה של אחת הפעילות המרכזיות, כדי לבקש ממנה להתלוות אליהם לחקירה. אמה של הפעילה הסבירה שבתה לא מתגוררת בבית, וסירבה למסור להם את מקום מגוריה.

למחרת, ניגשה הפעילה ביוזמתה לתחנת המשטרה, שם ביקש ממנה קצין להתלוות אליו ל"שיחה". בפגישה המצומצמת, נאמר לפעילה שהיא זומנה למשטרה בשל מידע מודיעיני, שלפיו היא מתכוונת להצית את עצמה בהפגנה הקרובה. "אמרו לי שכתבתי בפייסבוק שאני מתכוונת לזרוק בקבוקי תבערה ולהצית את עצמי, כדי לעשות פרובוקציה". הפעילה, שמעולם לא כתבה דבר כזה או דומה, השיבה לחוקר, "אתה צריך להזמין לחקירה את מי שמסר לכם את המידע". לאחר חקירה קצרה של 20 דקות שוחררה הפעילה.

בקרב הפעילים מעריכים כי פעילי ימין שמבקשים להתנכל להם, הם שהעבירו את הדיווח השקרי למשטרה. שמה של הפעילה, כמו שמות רבים אחרים, אכן פורסם לאחרונה באתרי ימין הקוראים להטריד אותם. "משטרת ירושלים ממשיכה להציק לפעילי שייח ג'ראח, במקום לטפל בפורעי חוק מימין", אמר בתגובה אסף שרון. "כבר לפני שלושה חודשים הוגשו תלונות על הטרדות ואיומים של פעילי ימין קיצוניים. המשטרה לא עשתה דבר כדי לחקור את האיומים האלה ולשים להם סוף. זהו ביטוי נוסף להטיה המסוכנת של משטרת המחוז, שהפכה לזרוע מבצעת של עמותות הימין. כך מוצאת את עצמה המשטרה מבזבזת את משאביה הדלים במרדף סרק אחרי רוחות רפאים".

ממשטרת ירושלים נמסר כי בעקבות "התבטאויות חמורות ומעשים חמורים שיוחסו לפעילה חיפשו אותה השוטרים במהלך כל היום כדי למסור לה הזמנה לחקירה. לפנות בוקר נמצא מישהו בבית ולכן השוטרים הגיעו כדי למסור את הצו. בצהריים היא הופיעה לחקירה בלוויית עורך-דינה, תושאלה ושוחררה".

זו ארצנו

דובר המתיישבים: איך אפשר לגנוב מה ששייך לך?

מי שנחשב לדובר היישוב היהודי בשכונת שמעון הצדיק הוא יהונתן יוסף, נכדו של הרב עובדיה יוסף, ובנו של יעקב יוסף, שהתפרסם לאחרונה כמוביל המאבק למען שילוב הבנות הספרדיות בבית הספר בעמנואל. יוסף מבקש לבטל את תופעת הדתיים במחנה השני. "אני נמצא שם שבעה ימים בשבוע, ויש לנו צלם שמצלם את כל ההפגנות שלהם. מספר הדתיים שם זעום עד כדי חוסר נוכחות. יש אולי כמה עם כיפה קטנה".

בכל מקרה לדברי יוסף, "מי שהוא דתי ופועל נגד האמונה הדתית שארץ ישראל היא של עם ישראל, למי שיש ספקות ומאמץ את הנראטיב הערבי וצועד תחת דגלי אש"ף ומציק ליהודים שבאים להתפלל על קבר יהודי - מוציא את עצמו מכלל הדתיים". יוסף גם לא חושש מעימות תיאולוגי, "מפני מה נפתחת התורה בבראשית ולא במצוות. התשובה שנותנים היא שהקדוש ברוך הוא ברא את העולם כדי לתת את הארץ לעם ישראל. אומרים לנו באתם לגנוב, איך אפשר לגנוב משהו ששייך לך. מי שטוען אחרת עובר על כלל מפורש בתורה, כל תינוק שלמד קצת חומש יודע את זה".



הפגנה בשייח ג'ראח. לא עליך המלאכה לגמור, ולא אתה בן חורין להיבטל ממנה


מיליקובסקי. אמונה הופכת למעשה



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו