בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הפרופסור לפסיכולוגיה וולטר מישל ממשיך לגלות עלינו דברים שהדחקנו

הוא נחשב לאחד הפסיכולוגים המשפיעים במאה העשרים, הראשון שאמר שהתכונות שלנו רחוקות מלהיות קבועות, ומי שחשף באמצעות מרשמלו אחד, מה גורם לנו (לא) להצליח בחיים. לאחרים זה היה אולי מספיק, אבל בגיל 80 וולטר מישל ממשיך לבסס את מפעל חייו, ולהתרחק כמה שאפשר מהשכן של אמא שלו בווינה, אחד - זיגמונד פרויד

תגובות

אם קבלת תואר דוקטור של כבוד מהאוניברסיטה העברית, מרטיטה את לבו היהודי, הוא לא ממש מראה זאת. האם הוא סנטימנטלי? קשה לדעת. האם וולטר מישל, פרופסור מכובד לפסיכולוגיה מאוניברסיטת קולומביה, מסתיר את רגשנותו? לפי תיאוריית האישיות שהוא בעצמו פיתח וחקר, רגשנות היא תכונה שבאה לידי ביטוי מרבי בחדר המיטות, על הספסל בגינה הציבורית, בליל ירח כשאשה יפה בזרועותיך, או בערב רומנטי על שפת הים כששקיעה אדומה ברקע. אלה הן, לפי מישל, סיטואציות שבהן מסגיר האדם הרגשן את רגשותיו. ומישל אינו מסגיר דבר בהתנדבות. תווי פניו האניגמטיים מסקרנים, אך חתומים. בצעד גמיש וספורטיבי הוא נכנס ללובי במלון המלך דוד בירושלים, הקרחת האופנתית משווה לו מראה מעודכן, ואי אפשר שלא להתפעל מהחיוניות שהוא משדר, על אף שמונים שנותיו.

פרופ' וולטר מישל. ביל קלינטון מוכיח היטב את המודל שלי | צילום: רלי אברהמי

מישל הוא אייקון. מהפכן ומורד. בדירוג שהתפרסם בתחילת העשור בכתב העת המקצועי של החברה האמריקאית לפסיכולוגיה, מתנוסס שמו במקום ה-25 ברשימת מאה הפסיכולוגים המשפיעים ביותר במאה העשרים, מיד אחרי קרל יונג ואיוואן פאבלוב. ברשימת הפסיכולוגים החיים היום, דורג שלישי. הוא התפרסם בסוף שנות השישים ותחילת השבעים בשני תחומים: חקר האישיות, ושליטה עצמית בדחיית סיפוקים.

תורת האישיות שלו שינתה סדרי עולם בפסיכולוגיה: אישיותו של אדם, הוא טען, אינה קבועה, אלא תלויה באינטראקציה שבין נטיותיו לבין הסיטואציה המסוימת שבה הוא פועל: אופיו של אדם הוא סך כל המצבים שבהם הוא מתנסה. אם אומרים על אדם שהוא 'נחמד', מישל ישאל 'מתי?' אם אומרים עליו שהוא רגזן, אלים, או נדיב, מישל ירצה לדעת מהו המצב שבו מדובר. אחרת, קבע, אין להגדרות אלה תוקף ממשי, ואי אפשר לנבא באמצעותן את התנהגותו של אדם. "להגדיר אדם באמצעות תכונה אחת, זה פשטני מדי ומתעלם ממורכבויות של אישיותו וממגוון המצבים האנושיים שבהם הוא מתפקד", הוא אומר. "זה לא מתאר את האדם בצורה מספקת, ולא מסביר מדוע הוא חושב ומתנהג כפי שהוא מתנהג".

ב-68' יצא לאור ספרו המפורסם: "Personality and Assessment" (אישיות והערכה), שבו טען שההנחה הקלאסית שרווחה עד אז, כאילו התנהגותו של אדם עקבית במצבים משתנים, אינה נכונה. את המחקר העיקרי בתחום, ערך במחנה קיץ לילדים עם בעיות אישיות קשות בוודיקו בניו המפשייר. "היתה לנו הזדמנות להתבונן מקרוב על 82 ילדים במצבים שונים. צילמנו והקלטנו אותם במשך למעלה מ-880 שעות", הוא מספר. "אלו ילדים בסיכון, הסובלים מבעיות אלימות קשות ומדיכאונות. בדקנו אותם במצבים פסיכולוגיים רבים. בין היתר בדקנו תגובות של ילדים כשהם שומעים ביקורת ממטפליהם וכאשר הם שומעים ביקורת מחבריהם, ומצאנו הבדלים גדולים. ילד יכול היה להיות נחמד מול ביקורת של חבריו, אבל רגזן ואלים כשהמטפלים עשו זאת, וכמובן גם להפך. במחקר הזה עשינו משהו בתחום האישיות שלא נעשה קודם לכן".

עמיתיו למקצוע דחו את מישל ואת מחקריו בשאט נפש, וטענו שהוא מדבר שטויות - נחמד הוא נחמד הוא נחמד, בכל מצב. "כאשר פירסמתי את המחקר שלי, אמרו עלי דברים איומים ונוראים", אומר מישל. "נחשבתי לשטן של התחום, אמרו שאני הולך להרוס את המקצוע כולו. אבל זה לא קרה. בכתב עת מקצועי אחד קראו לי 'הנבל הראשי של תורת האישיות'. לא מזמן נכנס אלי סטודנט נסער לחדר וסיפר שבמבחנים לקבלת רישיון בפסיכולוגיה הוא נשאל: 'איזה פסיכולוג לא מאמין באישיות?' התשובה היתה: 'וולטר מישל'. זה בולשיט להגיד שאני לא מאמין באישיות. כמדען, אני פשוט לא מאמין בהפשטה ובהשטחה של האישיות, ובהסתפקות בהגדרת האישיות בתכונה אחת כמו: חברותי, מצפוני או אגרסיבי, אבחנות כמו אלה אינן מובילות לטיפול נכון".

גישתו המהפכנית סייעה לביסוסה של הפסיכולוגיה הקוגניטיבית-התנהגותית כשיטה טיפולית, לצד - או על חשבון - האנליזה הפרוידיאנית. "התמקדתי בהקשר ובחשיבותה של הסיטואציה, במיוחד במצבים בין-אישיים טעונים, ופחות בניתוח ההיסטוריה המוקדמת של המטופל", הוא מסביר. "תשומת הלב עברה לתהליכים ולהשפעות של ההתנהגות העכשווית, ופחות למקורותיה הרחוקים. השאלה היא איך אפשר לשנות מחשבות ותגובות הנובעות מאי-התאמה לסיטואציה, ולא מהיכן ומדוע התפתחו אותם דפוסים".

המאבק בין הפסיכולוגים הפרוידיאניים לאלו הקוגניטיביים עדיין רחוק מהכרעה, אך למרות הבוז שספג בתחילת דרכו, גם מישל לא הוכרע. אי אפשר להכחיש את חשיבותו בתולדות הפסיכולוגיה, וגם בהווה שלה. את ההצלחה שלו הוא חוגג בפרסומים מדעיים שאינם פוסקים, בפרס שקיבל ב-84' מהחברה הפסיכולוגית האמריקאית על תרומה מיוחדת לתחום, בחברותו באקדמיה האמריקאית למדעים ובאקדמיה האמריקאית לאמנות ולמדע, וכמובן בכך שהוא עדיין עובד במשרה מלאה, חוקר ומרצה, באוניברסיטה יוקרתית כמו קולומביה.

הוא נשוי בשלישית, למישל מאיירס, ואת זמנם הם מחלקים בין ניו יורק לפאריס. לו ולאשתו השנייה, הארייט נרלוב, יש שלוש בנות ושישה נכדים. הלב והראש היהודיים הביאו אותו בחודש שעבר לירושלים, לקבל תואר דוקטור לשם כבוד מהאוניברסיטה העברית, במסגרת אירועי חבר הנאמנים של המוסד.

הוא לא רואה בכך רמז שהגיע הזמן לסכם את הקריירה: לגיל הפרישה הוא מתייחס כאל נתון יבש, שאיכשהו פסח עליו. "בגילי כבר אין חוקים. עובדה. אני עוד מלמד בקולומביה, יש לי סטודנטים ואני ממשיך לחקור. אני מאוד קשור למחקר שלי ואוהב את העבודה, והם עוד רוצים שאשאר, אחרת כבר היו עושים לי סימנים", הוא אומר.

להתאפק עם מוניקה

תחום המחקר השני שבו התפרסם הוא שליטה עצמית ודחיית סיפוקים, והוא מוכר בעיקר בזכות שמו הלא-מדעי של הניסוי הפשוט והגאוני שערך, "מבחן המרשמלו". פריצת הדרך היתה בסטנפורד, לשם הגיע ב-62', אחרי שלימד באוניברסיטת קולורדו ובהרווארד.

מישל הרגיש בסטנפורד כמו בגן עדן אקדמי מכושף. זאת היתה תקופת תור הזהב של האוניברסיטה, במיוחד במחלקה לפסיכולוגיה שקיבצה כמה מהחוקרים הגדולים בכל הזמנים, בהם פיליפ זימברדו, אלכס בנדורה, ריצ'רד אטקינסון וליאון פסטינגר. שלוש פעמים עמד בראש המחלקה, ואת ההישג המרכזי שלו הוא רואה בהבאתו מישראל של עמוס טברסקי, שמחקריו המשותפים עם דניאל כהנמן בחקר הטיות קוגניטיביות, זיכה את האחרון בפרס נובל לכלכלה. "נוכחותו של טברסקי האירה את המקום בלהט אינטלקטואלי, השפיעה על דרך המחשבה שלי בצורה בולטת, והפכה את חיי למעניינים יותר", הוא אומר.

בגן הילדים בעל הקירות השקופים של סטנפורד, הוא מצא את המעבדה שהיתה דרושה לו. "התבוננתי בשלוש בנותי, יהודית, רבקה ולינדה, ובחבריהן", הוא אומר, "והחלטתי שהגיע הזמן לקדם ברצינות את המחקר על דחיית סיפוקים".

דרכו המחקרית בנושא החלה בתחילת שנות החמישים במקום אקזוטי הרבה יותר מסטנפורד, לאחר שסיים את הדוקטורט שלו בפסיכולוגיה קלינית באוניברסיטת אוהיו בקולומבוס. אשתו הראשונה, פרנסס הנרי, קיבלה תקציב מחקר כדי לכתוב דוקטורט על טקסי השבטים באיים הקריביים והם נסעו לטרינידד. מישל ראה בטרינידד מפלט אקזוטי לפנטזיות כמוסות. "עשיתי חיים משוגעים", הוא אומר, "שתיתי רום וקוקה קולה. זאת היתה הזדמנות לעזוב את אוהיו הקרה, להתמסר לשמש באזור אקזוטי, ולפגוש אנשים מעניינים".

אבל הרום, השמש והאקזוטיקה הפכו לתחילתו של רומן עם השליטה העצמית, כשבדרך הוא גם מפריך, לפי ראות עיניו, את מבחני האישיות, אבן יסוד מוצקה בפסיכולוגיה. "התעניינתי במצבם הפסיכולוגי של בני השבטים שם, כאשר הרוחות והשדים משתלטים עליהם והם נכנסים לטראנס", הוא נזכר. "רציתי לראות אם זה משתקף במבחני אישיות השלכתיים כמו מבחן רורשאך, למשל. בעת שלא היו בהשפעת הרוחות, ביקשתי מהם לספר מה הם רואים במבחן. הם תיארו תמונות מסרטים אמריקאיים שראו.

"ויתרתי על הפרויקט והתחלתי לדבר עם האנשים בכפר. היו שם שתי קבוצות אתניות, של שחורים ושל אנשים ממוצא הודי. ההודים אמרו על השחורים שהם לא דואגים למחר, שהם חסרי אחריות ושליטה עצמית, ואי אפשר לסמוך עליהם. השחורים אמרו על ההודים, שהם לא יודעים ליהנות מהחיים, חושבים רק על מחר ומחביאים את הכסף מתחת למזרן. מזה צמח הרעיון ללכת לבית הספר ולראות אם ההבדלים בין התרבויות נראים גם בקרב הילדים. שיחקנו משחק. הצעתי לילדים שוקולד קטן היום או שוקולד גדול כשאחזור בשבוע הבא. זאת היתה ההתחלה של מה שנחשב היום בכלכלה לדבר הגדול: בחירה בין-זמנית - האם עדיף 100 שקל עכשיו או 1,000 בעוד שנתיים?"

התוצאות הפריכו את הסטריאוטיפים, וגרמו לו להתעניין בשאלה מה מניע אנשים, ובמיוחד ילדים, כאשר הם עומדים לפני בחירות היפותטיות, שבהן הם נדרשים לוותר עכשיו לטובת העתיד. את המחקר הראשון, שנכנס למיתולוגיה של הפסיכולוגיה הניסויית, עשה מישל בסטנפורד בין 69' ל-70' עם 653 ילדים בני ארבע.

הילדים הושבו, כל אחד בתורו, לפני צלחת עם מרשמלו. המנחה הסביר לילד שאפשר לאכול את המרשמלו מיד (ולאחר שלוחצים על פעמון), או להמתין עד שהמנחה יחזור, ולקבל ממנו שני מרשמלו. 15 הדקות שחלפו עד חזרת המנחה היו מבחן אולטימטיבי לכוח הרצון של הילדים. "חלק מהם לא הנחינו כלל. לילדים במחקרים אחרים, הצענו אסטרטגיות שונות לפני שעזבנו את החדר. לימדנו אותם איך הם יכולים לשנות את הגישה לאובייקט בעזרת שינוי הייצוג שלו".

כמו למשל?

"הצענו להם להציב מסגרת תמונה דמיונית מסביב למרשמלו. בעזרת ההנחיה הזאת, ילדה שלא יכלה להמתין 30 שניות, הצליחה בקלות להתאפק 15 דקות. כששאלנו אותה למה לא אכלה את המרשמלו, היא ענתה, 'כי תמונה אי אפשר לאכול'. היו שעשו את התהליך הזה באופן ספונטני, מה שאומר שלאנשים מסוימים יש מרכיב מנטאלי קבוע במוח, שתמיד יצליח לדחות סיפוקים. אפשר לייצג כל אובייקט בשתי דרכים: להתמקד בתשוקה שלי לעוגייה או למוניקה לוינסקי, או להרחיק את התשוקה הזאת איכשהו".

זה לא אנושי להדחיק את התשוקה הזאת, לא לעוגייה ולא למוניקה לוינסקי.

"נכון, רוב האנשים ישאלו את עצמם, 'למה שאני אוותר על מוניקה לוינסקי? היא יפה וצעירה ואשתי זקנה ומקומטת'. אני מתעניין ביכולת שיש לאנשים מסוימים, להתנגד לפיתוי. וזה תלוי איזה חלק של המוח אני מפעיל כשאני מסתכל על מוניקה לוינסקי או על משהו נחשק אחר. אני משתוקק לקולה קרה, אבל אני יודע שזה לא בריא, אז אני יכול לצנן את התשוקה שלי אם אדמיין שקודם נכנס לכוס חרק או שמישהו דחף אצבע מלוכלכת, וזה כבר ישנה את הייצוג המנטאלי של האובייקט בעיני ובמוח שלי".

אבל לא להתפתות למוניקה לוינסקי זה עניין מוסרי-ערכי.

"אפשר להשתמש בשליטה עצמית כדי לעשות דברים טובים או רעים. אתה יכול להיות חבר במאפיה, ובעל שליטה עצמית פנטסטית בבחירת האנשים שאתה הורג. בעלי שליטה עצמית מסוגלים לראות את התמונה המרוחקת, למשל, מה יקרה לי בעוד חמש או עשר שנים, אם אמשיך לעשן? זה מאוד אבסטרקטי".

אז מה קרה איתו

30 אחוז מהילדים שהשתתפו במחקר המרשמלו, הצליחו להתאפק. מרבית הילדים הצליחו להתאפק במשך כשלושים שניות בממוצע, עד שאכלו את המרשמלו. חלק קטן מהילדים אכלו אותו מיד, בלי שאפילו טרחו לצלצל בפעמון.

מבחני המרשמלו נערכים גם היום במקומות שונים בעולם. בסרטון שמישל הציג בארץ, אפשר לראות ילדים בני ארבע מצ'ילה, שם הושיבו אותם לפני עוגיות שוקולד ממולאות. התגובות של הילדים משעשעות וחושפות את הקושי הרב מול הפיתוי. הם בוחנים טכניקות שונות. מפלרטטים עם העוגיות, נוגעים בהן, עושים פרצופים, מזיזים את הצלחת מצד לצד. ילדה אחת סובבה את גבה לצלחת וכיסתה את עיניה. ילד אחר, אולי המאפיונר העתידי, פתח את העוגיות, אכל את המילוי, הדביק את שני החלקים מחדש והחזיר לצלחת כאילו כלום.

במהלך השנים צפה מישל במאות ילדים, בוגרי הניסוי, חיפש מכנה משותף לכל מה שראה והגיע למסקנה ששליטה עצמית הושגה בעזרת אסטרטגיה של הסחת דעת. במקום להתמסר לתשוקה, מתרחקים ממנה. חלק מהילדים שרים שירים, אחרים מכסים את העיניים, או מתחבאים מתחת לשולחן. "הם לא הביסו את התשוקה, הם פשוט הצליחו להשכיח אותה", אומר מישל, "אם אתה כל הזמן חושב על כמה המרשמלו טעים, בסופו של דבר, תאכל אותו".

מזה אפשר להבין שכוח רצון הוא עניין נלמד?

"כן, זה בדיוק העניין, שאתה יכול ללמד את עצמך איך לשלוט בתשוקה ולאן לנתב אותה".

הממצא המעניין ביותר שעלה ממחקר המרשמלו, היה מתאם ברור בין היכולת לדחות סיפוקים לבין הישגיות בחיים. את הרעיון לביסוס התיאוריה, בישל מישל במטבח הביתי. מדי פעם, בשיחות סביב שולחן האוכל, היה מתעניין אצל בנותיו המתבגרות בשלומם של חבריהן וחברותיהן, שהשתתפו בניסוי כילדים. הוא החל לשים לב שהילדים שלא הצליחו להתאפק יותר משלושים שניות מול המרשמלו, היו תלמידים פחות טובים ופחות רציניים. ב-81' החליט לחזור ל-653 הנבדקים המקוריים, אז תלמידי תיכון, ולראות אם התיאוריה שלו עומדת במבחן המציאות. לאחר שניתח את התוצאות הבחין שלילדים שהחזיקו מעמד רק שלושים שניות, היו בעיות התנהגות בבית ובבית הספר, הם היו לחוצים והתקשו ביצירת קשרים חברתיים. הילדים שהצליחו להמתין 15 דקות, הצליחו במבחני הקבלה לאוניברסיטה בכ-210 נקודות בממוצע יותר מהאחרים.

אין כאן סתירה לתורת האישיות שלך? מתברר שהאישיות אינה גמישה: מי שלא התאפק בילדותו, התקשה להגיע להישגים בהמשך.

"שאלה מצוינת, רבים שואלים אותי על כך, אבל אני לא חושב שיש כאן פרדוקס. הביקורת שיש לי על תיאוריות של תכונות האישיות, אינה אומרת שלאנשים אין נטיות ומאפיינים שאפשר לראות על פני השנים. אני מסביר את זה בחלקו האחרון של ספרי 'אישיות והערכה': תכונות גלובליות הן יחידות גולמיות מכדי לכלול באופן הולם את המורכבות היוצאת מן הכלל, ואת ההבחנות הדקות שאנשים עושים באופן קבוע. תיאוריות האישיות המסורתיות הן למעשה הכללה פשטנית המחטיאה את העושר והייחוד שטבוע בחיי כל אחד.

"אני מתמקד בעובדה שגם כאשר תכונות אישיות הן קבועות, הן אינן באות לידי ביטוי בצורה עקבית בסיטואציות משתנות, וזה הורס את הנחות היסוד של תיאוריות אישיות קלאסיות. ילד אלים בבית, למשל, יכול להיות בבית הספר, פחות אלים מרוב הילדים. אדם שנוקט אלימות קיצונית בשל דחייה על רקע רומנטי, יכול להתגלות כמאוד סבלני במקום העבודה. ביל קלינטון הוא בעיני דוגמה מצוינת. הוא בעל שליטה עצמית ראויה להערכה בפוליטיקה, ולא כל כך עם נשים - במצבים מסוימים. הוא מוכיח היטב את המודל שלי, 'אם-אז'".

מישל ועמיתיו המשיכו לעקוב אחרי הנבדקים גם שלושים שנה מאוחר יותר. פרופ' אוזלם איידוק מברקלי מצאה שכאנשים בוגרים, הילדים שלא הצליחו להתאפק נוטים יותר להשמנה מחבריהם המתאפקים, ויש להם יותר בעיות סמים. בקיץ שעבר, מישל וחוקרים נוספים זימנו לסטנפורד 55 נבדקים שהשתתפו בניסוי המקורי, כדי לעבור סריקת מוח, "בתקווה לגלות קשרים מסוימים במוח שיאירו את עינינו ויסבירו מדוע אנשים מסוימים יכולים לשלוט בתשוקות שלהם ואחרים, שהם הרוב, לא מסוגלים לעשות זאת. הם בני 44-45 היום. המסקנות לא פורסמו עדיין, אבל ברור מאוד שיש הבדלים ברורים ביניהם".

מה יקרה אחרי שתדע מה קורה במוח של אותם אנשים, ימציאו תרופה נגד פיתויים?

"כולם תמיד חושבים שתהיה איזה גלולת קסם. אולי באחד הימים זה יקרה, כרגע אין. אבל עד שזה יקרה, אפשר ללמד ילדים קטנים לפתח מנגנונים שיעזרו להם לשנות ייצוגים מנטליים במוח של מקור התשוקה שלהם. הדוגמה הכי טובה היא הכשרות. כשמשהו מוגדר לא כשר, הרבה מאוד אנשים מוותרים עליו ומתייחסים אליו כאילו היה זבל. אתה עושה אותו דבר לאנשים, מסווג אותם כלא אטרקטיביים ואז מתעלם מהם. אם אפשר יהיה לעשות זאת בעוד דברים, יהיה אפשר לשנות את ההשפעה הרגשית ולצנן את התיאבון ואת התשוקה או את הפחד".

ועד שתימצא תרופת הפלא, מלמדים היום ילדים, בבתי ספר שונים בארצות הברית, מיומנויות בשליטה עצמית לפי המודלים של מישל.

נס פיסת הנייר

מישל נולד ב-1930 בווינה, להורים שבאו מגליציה שבפולין. אביו, סלומון, איש עסקים מצליח, אהב לחלום אגב קריאת עיתון ולגימת ספל קפה ליד שולחנו הקבוע באחד מבתי הקפה בווינה. אמו, לולה (לאה), היתה אשה אינטליגנטית בעלת נטייה אופנתית לכאבי ראש ועצבים רופפים, כראוי למי שהיתה שכנתו של פרויד. ילדותו הנעימה וחסרת הדאגות הסתיימה באביב 1938, כאשר אוסטריה סופחה לגרמניה הנאצית. "תוך שישה חודשים הפכנו לפליטים", הוא אומר. "ברחנו לאנגליה ומשם לארצות הברית, במקום לתאי הגזים כפי שקרה לחברי ולמשפחותיהם".

משפחתו, הוריו ואחיו הצעיר, ניצלו בזכותו ובזכות פיסת נייר קטנה שהוא מצא בדרך נס בביתם. "זה הסיפור שעובר אצלנו במשפחה", אומר מישל. "הייתי בן שמונה, עברנו על כל הניירות שלנו לפני ששרפנו אותם, וכל אחד מאיתנו עבר על חלק מהניירות. עשינו את זה מהר ולפי המיתוס המשפחתי, ראיתי איזה נייר ושאלתי: 'מה זה?' אני חושב שמה שמשך אותי להסתכל בו שוב היתה חותמת אדומה או משהו צבעוני אחר. ושם היתה התמונה של הסבא שלי, אביה של אמי, שנפטר בגיל צעיר יחסית ומעולם לא פגשתי אותו. התברר שזאת היתה האזרחות האמריקאית שלו. בסביבות 1900 הוא חי בניו יורק למעלה מחמש שנים, וקיבל אזרחות שב-1938 עדיין היתה בתוקף. זה הפך את כולנו באופן אוטומטי לאזרחים אמריקאים".

אפשר להגיד שבזכותך בעצם ניצלתם?

"זה סיפור שאף פעם לא נבדק. זה הזיכרון שלי, אבל אני יודע מספיק על זיכרונות כדי להגיד שאני לא יודע אם הזיכרון קיים בגלל שסיפרו לי את זה או שאני זוכר שכך היה במציאות".

זיכרונותיו מווינה הכבושה חלקיים, אבל עזים בעוצמתם. ביניהם הוא רואה את אביו מסתובב בלילה ברחוב, מתחת לחלון ביתם, ביחד עם יהודים אחרים בפיג'מה, במצעד השפלה שערכו הנאצים. "אני רואה אותו עד היום. גררו אותם מהמיטות. זה אולי הזיכרון החריף ביותר שלי מאותה תקופה. פחות משבוע לאחר האנשלוס הועברתי מהספסל הראשון לאחרון בכיתה. חברי הנוער ההיטלראי התעללו ביהודים. דרכו על נעלי החדשות, הכריחו יהודים אורתודוקסים לאכול סנדוויצ'ים עם חזיר, ועוד. כולם ידעו מי יהודי ומי לא, ושאת היהודים צריך להטריד".

מישל ומשפחתו התיישבו בברוקלין, שם רשמו אותו לגן ילדים כדי שילמד אנגלית. הוא היה בן תשע. הילדים בגן היו בני חמש. הזיכרון הראשון שלו מאמריקה: "ניסיתי ללכת על ברכי כדי להיראות כמו שאר הילדים בני החמש". הזיכרון השני: "מיד אחרי שבאנו לאמריקה התבקשתי לעבור מבחן אינטליגנציה, באנגלית, שאותה רק התחלתי ללמוד, והמורה התאכזבה מאוד מהישגי העלובים. אני חושד שחוויה זאת אינה בלתי קשורה לביקורת שהשמעתי על המבחנים הפסיכולוגיים, 30 שנה מאוחר יותר".

בברוקלין פתחו הוריו חנות קטנה שבה מכרו מוצרים זולים. "הנעורים בברוקלין היו תקופה מאושרת", אומר מישל. הוא קרא הרבה ובגיל עשר החל לצייר. צבעי שמן היו אז יקרים מדי, ומישל מצא תחליף: הוא השתמש בג'לי. הוא הצליח להפיק מהרפרפת של אמו צבעי מאכל נאים. בדירתו במנהטן תלוי עד היום, שלם ובלתי אכול, פורטרט עצמי עשוי צבעי ג'לי. מישל עדיין מצייר. הוא קורא לזה, "הצד הפרטי של חיי".

אחרי שסיים את התיכון, הוריו קיוו שילמד רפואה או לחלופין ייכנס לעסקי המטריות של דודו. מישל בחר להיות "איפה שהיו הבנות, בכיתות לפילוסופיה, ציור, ספרות ושירה, באוניברסיטת ניו יורק". את התואר השני בפסיכולוגיה הוא עשה בסיטי קולג' בניו יורק ובתחילת שנות החמישים, כאמור, נסע לעשות את הדוקטורט שלו באוניברסיטת קולומבוס באוהיו.

אחרי 20 שנה בסטנפורד, הוא קיבל הצעה מאוניברסיטת קולומביה וב-83' חזר לניו יורק והמשיך שם במחקריו בתורת האישיות ושליטה עצמית. "במבט לאחור", הוא אומר, "אני שמח שבגיל 18 לא בחרתי ללכת לעסקי המטריות של דודי. הדרך שבה הלכתי עדיין גורמת לי לקום מדי בוקר ולהשתוקק ללכת לעבודה. כל מה שאני מייחל לו הוא עוד קצת זמן ולא לבזבז יותר מדי זמן להסתכל על העבר".*

מגיע לו נובל

פרופ' גולן שחר מאוניברסיטת בן גוריון, חושב שלוולטר מישל מגיע פרס נובל. לא פחות. "הוא אחד הפסיכולוגים הכי חשובים היום בעולם", הוא אומר. "הוא פתר בעיה מאוד קשה. הפסיכולוגים לפניו נהגו לחשוב על תכונות אישיות כעל דבר יציב: אם אני ביישן, אני ביישן תמיד. אבל כשמודדים זאת, רואים שזה לא נכון. העקביות בין שני מבחנים היא נמוכה. מישל, בעבודה מונומנטלית של עשורים, הציע את המודל שהביישנות תלויה בסיטואציה. אני ביישן במצבים מאוד ספציפיים ולא ביישן במצבים אחרים. אינטואיטיבית זה נשמע מאוד פשוט, כמו שאר הרעיונות שאנשים לא חשבו עליהם, אבל זה מאוד מבריק".

פרופ' מריו מיקולינסר, דיקן בית הספר לפסיכולוגיה במרכז הבינתחומי בהרצליה אומר שבוויכוח מי משפיע יותר, הסביבה שבה גדל אדם, או הגנטיקה שעמה נולד - הסביבה ניצחה, ובגדול, ולדבריו למישל יש תפקיד חשוב בכך. "חוץ מאנשים שאינם חוקרים ושמאמינים שלסיטואציה אין משמעות, אף אחד לא יטען היום שהכל גנטיקה", הוא אומר. "מחקר ארוך טווח, של פרופ' אבשלום כספי, למשל, מראה שילדים שיש להם גן שאמור לגרום להם להפרעות בהתנהגות, אבל גדלו בבתים תומכים ואוהבים - אין להם שום הפרעות. מי שאומר שהנטיות הגנטיות הן בלתי משתנות, לא קרא את הספרות העדכנית, ולא את מישל".

מיקולינסר מרחיק לכת ואומר, שבעתיד הקרוב יתברר שהסביבה גם משנה את הגנטיקה. "אפשר לראות זאת בחולדות", הוא אומר. "כאשר לקחו חולדות שנולדו לאמהות שפחות מלקקות את גוריהן, והעבירו אותן לכלוב של חולדות שמלקקות אותן יותר, התברר כי חלו אצלם שינויים גנטיים משמעותיים, עד שינוי מערכת העצבים בתוך כמה דורות. הכוח של הסביבה הוא אדיר. היופי של התיאוריה של מישל הוא שסביבה ותורשה פועלים ביחד".

אמרו שהוא הורס את הענף.

"יש כאלה שעדיין טוענים זאת, אבל זה מטומטם לגמרי. הוויכוח בין הפסיכולוגים החברתיים לבין האישיותיים, הוכרע על ידי מישל שמפתח מודלים מורכבים של אינטגרציה בין נטיות אישיותיות שונות וההקשר שבו הן פועלות".



ניסוי המרשמלו. מי שהצליח להתאפק בגיל ארבע, השיג ציונים הרבה יותר טובים באוניברסיטה


מישל מקבל דוקטור לשם כבוד מנשיא האוניברסיטה העברית, מנחם בן-ששון



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו