בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

רון מיברג לא מתגעגע לישראל. אבל אל דאגה, הוא גם לא מאושר מדי. ביקור

מביתו במדינת מיין, בין איילות בדשא ודובים שחורים, רון מיברג מסתכל על ישראל במרמור ובלי טיפת נוסטלגיה. למעט געגוע אחד, לאדם ברוך

4תגובות

רון מיברג מת ברמת השרון והוא חי מחדש בבית השמש העולה. חלון חדר השינה שלו הפונה מזרחה, הוא המקום הראשון שבו עולה השמש בארצות הברית. כשמדובר ברון ובת זוגו זה 37 שנים, נעמי ליס-מיברג, הביטוי "חדר שינה" הוא אנדרסטייטמנט פרוע. מדובר באולם רחב ידיים שכולו עץ, ובתוכו גם פינת הסבה עם כורסאות טובעניות מול מסך טלוויזיה ענק. צמודים לו חדר אמבטיה ושני חדרי ארונות - זה של רון דחוס יותר, עם הצטיינות באגף המגפיים. כמו כל הבית, מעוטר גם החדר בעבודות האמנות של נעמי, ציירת ומאיירת, בפוסטרים ובתמונות משפחתיות, והוא מרופד בשטיחים צבעוניים.

רון מיברג ליד הבקתה בחצר ביתו במיין. הגעתי למיין כי היה לי נורא טוב בתל אביב לדעתך? | צילום: נעמי ליס-מיברג

מתחת לבית משתרע מרתף, ומעליו עליית גג. יום תמים שהיתי בבית המקסים הזה במיין - רון ונעמי הם המארחים המושלמים - בטרם נודע לי, שהמטבח, הסלון, הספרייה, חדר האוכל, חדר העבודה, חדר הכביסה, חדר האמבטיה הנוסף וגם שלושת חדרי השינה, הסלון, חדרי הארונות וחדר האמבטיה שבקומה העליונה, הם רק מחציתו של הבית. וזאת, כמובן, בלי להביא בחשבון גם את הבקתה שבקצה החצר.

זה הבית שאותו תיאר יאיר לפיד, שלא הוזמן אליו אף פעם כ"בקתה במקום נידח עם שתי עזים ודוב". ללפיד יש סיבות לכעוס על מיברג שכתב עליו שהוא אחת הסיבות לכך שעזב את ישראל.

יום לפני שהגענו לשם בנסיעה בת שמונה שעות מניו יורק, ביקר דוב שחור בגינה שבחזית הבית ושבר את מתקן המזון לציפורים. בחצר האחורית ראיתי אייל ובמבי שקפא על עומדו בטרם נס בדילוגים אל עבר היער. לפעמים חוצה את המדשאה להקת תרנגולי בר, אבל עזים דווקא אין שם. יש לעומת זאת חתול העונה לשם ויטו, על שם ויטו קורליאונה כמובן, שהובא על ידי המיברגים מביתם הקודם, הווילה עם הבריכה שברמת השרון.

הבית על הגבעה

מיין יכולה להיחשב במונחים אמריקאיים למקום נידח. פחות משני מיליון תושבים מתגוררים במדינה ששטחה למעלה מפי שבעה משטח ישראל והיא המדינה הצפונית ביותר בחוף המזרחי של ארצות הברית. ריח עצי המחט נישא באוויר, ומזג האוויר בקיץ מושלם, מה שמסביר מדוע הפכו עיירות החוף של מיין למחוז חפצם של קייטנים אמידים.

את ביתם של המיברגים, בית עץ צבוע לבן שניצב בראש גבעה, שנבנה ב-1830 ועבר שיפוץ מרהיב, מקיפה חלקת דשא ששטחה 25 דונם שתחומה ביערות (נעמי מכסחת את הדשא עם טרקטורון). במקום הזה, שפעם נקרא סדג'וויק ועכשיו הוא פרבר של העיירה בלו-היל, מתקשה רון למצוא ולו אדם אחד שיאות לצפות איתו במשחקי המונדיאל. האמריקאים אוהבים פוטבול ובייסבול, ורון עדיין איש של כדורגל.

"אני שמח בחלקי, חיי טובים", אמר לי מיברג בשיחת הטלפון המקדימה לראיון והדחף הראשון שלי היה לרוץ אל חלוני כדי לראות אם גר זאב עם כבש ואם הגיעה באמת אחרית הימים. מיברג, לידיעת מי שלא קראו עיתונים ב-30 השנה האחרונות, עשה קריירה מתלונות וקיטורים (וגם, כמובן, מכישרון כתיבה יוצא דופן). למקרא טוריו בשנים מסוימות יכול היה להתעורר החשש שמא התעמר בורא עולם במיברג בכך שהעניק לו איברים פנימיים, וזאת רק כדי שיוכל להכות גם אותם במיני פגעים ונגעים.

גם היום, כשהוא מעלה באוב באתר שלו רשימות ישנות לצד חדשות, מתעוררת התהייה מניין לוקח מיברג את תעצומות הלהט שבהן הוא מסוגל לשנוא במידה שווה את בעלי הכלבים ברמת השרון שלא תמיד אוספים את הקקי, את גיל חובב שוודאי לא עשה לו שום רע, או את עפר נמרודי, האיש שיחד עם אמנון דנקנר, הוא בעיניו בעל אחריות שילוחית לכך שאחד הטובים מעיתונאי ישראל נמצא עכשיו חסר עבודה בעיתונות המודפסת.

מכיוון שבדיקותי הדקדקניות הוכיחו שלא הפך בינתיים נמר חברבורותיו, הטרחתי את עצמי עד למיין כדי לחזות במו עיני בפלא שהוא מיברג מודל 2010 כלומר, בגרסתו המפויסת.

כמו כל העיתונאים הוותיקים הצטלבו דרכינו כמה פעמים, והוא כתב תמיד לפחות פי שלושה מכל עיתונאי פורה אחר. ב"חדשות" התרוצצו שמועות אודות המשכורת האגדית של מיברג, שהקפיד אז לקבל תשלום על פי מלה, וכתב לפחות ארבע כתבות בכל סוף-שבוע וכתבה אחת בממוצע ביום במשך השבוע.

"בדקתי וגיליתי שלא היה אף עיתונאי בארץ שהתחרה בכמויות המלים המטורפות שכתבתי. לכן גם הייתי צריך כל כך הרבה משככי כאבים", הוא אומר ומתייחס להתמכרותו לפרקודן, שאת הגמילה ממנו תיעד בהרחבה בעיתון "העיר".

אמרו שאתה גרפומן.

"הייתי גרפומן וגם נרקומן וכל מה שנגמר במן. היה כבר מישהו שחישב ומצא שכתבתי במשך חיי מספר מלים שהיה מספיק לפחות למאה ספרים עבי כרס. אבל אני אף פעם לא הבנתי את השיגעון הזה לספרות. תמיד התעניינתי אך ורק בכתיבה עיתונאית".

מיברג הוא מאבותיהם הרוחניים של הכותבים הניו-ז'ורנליסטים בעיתונות הישראלית, כלומר של כולנו, ז'אנר שהושפע ממנו בשנותיו באמריקה ובהשראת המשיכה הגדולה שלו מילדות לכל מה שאמריקאי.

איפה הוא לא היה ומה הוא לא עשה? הוא היה כתב נוער ב"מעריב לנוער" וכבר בגיל 16 הוזכר בעצמו בעיתונות כשהעיתונאי הלא-לגמרי-מתחיל דאז יהונתן גפן בא לתיכון בליך כדי לראיין אותו ואת חברו שאירגנו שביתה במחאה על כך שהתבקשו על ידי המנהל לגזור את שערם הארוך. מיברג מתהלך עד היום באותה תסרוקת שהחלה להלבין, ומתאזנת על ידי זקן בלתי מאורגן במתכוון. בנעוריו, זה הקנה לו מראה של נער מרדן והיפי צעיר, ועכשיו משווה לו חזות אנכרוניסטית במקצת של מי שתקוע, כפי שאומרת נעמי, באמצע שנות ה-70.

בגיל 28 כבר התמנה לעורך "מוניטין" שהיה מגזין כרומו חודשי שנתן את האות לפתיחת העידן הניו-ז'ורנליסטי בעיתונות הישראלית. בהמשך, ב"חדשות", כתב, בין השאר, מדור פוליטי משותף מהולל עם אמנון דנקנר. אחר כך היה כותב בכיר ב"מעריב" וגם עורך "סופשבוע" ביחד עם ציפה קמפינסקי ואחר כך שוב כותב, ומרגע שהתמנה דנקנר לעורך העיתון, התחילה לטענתו מסכת ייסוריו שם. הוא פוטר, הוחזר, החליט לעזוב את הארץ ולכתוב, לבקשת העורכים החדשים דורון גלעזר ורותי יובל, טור בשם "נכתב על הקרח" וכתבות בנושאים אמריקאיים. הוא עבר קיצוץ אחד ואחר כך עוד קיצוץ במשכורת, ואז החליט להתפטר סופית מ"מעריב" ולהיפרד מהעיתונות המודפסת.

לפני כחצי שנה עלה לאוויר עיתון האינטרנט שהקים, "מגזין אחר" (theothermag.com), שנקרא תמורת תשלום ואינו תלוי במו"ל או במפרסם. מצד שני, זאת גם הסיבה לכך שהוא נמצא עתה בקשיים כלכליים ועלול לרושש את מיברג המממן אותו מכספו (בין היתר, הוא פירסם בו שמונה פרקים מתוך ספר שכתב, שגיבורו הוא מו"ל בעל קווים מאפיונריים בשם "במבינו").

מיברג גייס 25 כותבים, הבטיח 100 דולר לכתבה "אבל לפני שבועיים", הוא מספר, "הודעתי להם שהאתר סובל ממצוקה כלכלית ושייתכן שלא אוכל להמשיך לשלם עבור כתבות. לשמחתי, וזה לא מובן מאליו, כולם כתבו לי שימשיכו לכתוב גם בלי תשלום" (אחד מכותבי המגזין, איתמר שאלתיאל, דווקא כתב לאחרונה בבלוג שלו שלא קיבל תשלום עבור חלק מהטורים שכתב, וגם לא קיבל הסבר). מיברג נאלץ לשלם שתי משכורות למנהלת האתר ולמעצבת הגרפית מכיסו שלו. עדיין לא הגיע אפילו למכסת האלף מנויים בתשלום שהיתה אולי מאזנת את מצבו הכלכלי של העיתון. "אבל דווקא בהתחלה, נרשמו כ-150 מנויים ושילמו מראש עוד בטרם נפתח האתר", הוא אומר.

בינתיים הוא גם עושה סרטים. לאחרונה סיים את עריכת הסרט על אדם ברוך, "מות האדמו"ר", שהקרנת הבכורה שלו תיערך בשבוע הבא בפסטיבל הקולנוע בירושלים. את הסרט (בהפקת נעם שלו וחברת "היילייט סרטים") ערך במיין ביחד עם בועז ליאון. "אנחנו עורכים ביחד כבר פעם שלישית", הוא אומר, "בכל פעם הוא מגיע לכאן. כמי שכמוך יודעת איזה חור תחת זה כאן, זאת פריבילגיה שלבי לא גס בה".

אתה אוהב את העובדה שאתה בחור תחת?

"מאוד".

אגדת ג'ינס

מיברג גדל ברמת גן, בקרבת מקום לאדם ברוך שנקרא אז ברוך רוזנבלום. זה היה בית מפא"יניקי לא פוליטי. מצד אביו, בעל מאפייה, הוא דור רביעי בארץ, ואמו היתה בתם של מיוחסים מקרקוב. אבי אמו, יוסף שטיגליץ, היה סוחר אמנות ובעל גלריה מפורסמת ברחוב אלנבי, ודרך סבו התחילו קשריו עם אדם ברוך, שראה עצמו כתלמידו של שטיגליץ בכל הקשור למסחר באמנות ויודאיקה, ולימים גם עבד בשבילו.

בגרעין הנחל בקיבוץ יד חנה הכיר מיברג את נעמי ליס, בתם של פרופסור לבלשנות ואמנית, שעלתה מארצות הברית בגיל ההתבגרות. רון נמשך מאוד לבית הוריה, שבשונה מבית הוריו היה מלא ספרים, תקליטים ויצירות אמנות.

נעמי השתחררה שנה לפניו ונסעה לסן פרנסיסקו ללמוד אמנות. רון, שהתקבל ל-SFAI שבסן פרנסיסקו (שלמדו בו בין השאר קתרין ביגלו ואנני ליבוביץ) הצטרף אליה. הם חיו באושר ובעוני בדירות בגודל ארון, מספרת נעמי, ובאמצע קפצו ארצה כדי להתחתן. "קשה לומר שבין ההורים שלנו צמחה ידידות גדולה", אומר מיברג. "תרבויות שונות, תפיסות עולם שונות. אבא שלי בא לדבר איתם על דירה לזוג הצעיר והם לא הבינו מה הוא רוצה מהחיים שלהם. באמריקה נותנים לך בעיטה בתחת בגיל 18 ואין ספק שזה הרבה יותר מוצלח", אומר מי שמממן כרגע את שכר הדירה, שכר הלימוד והמחיה של שניים משלושת ילדיו, עמנואל (24) ואבנר (22), באוניברסיטאות אמריקאיות. אנולה (28) כבר עצמאית ומוצאת את פרנסתה כצלמת וכמורה לפילאטיס בניו יורק.

סרט הגמר של מיברג הגיע לרשימת עשרת הסרטים הדוקומנטריים שהיו מועמדים לאוסקר באותה שנה. הוא התקבל ל-AFI (American Film Institute) שהוא "בית הספר היוקרתי ביותר לקולנוע באמריקה. אבל חודש אחרי שעברנו לאל-איי אבי חלה והחלטתי לחזור לארץ. כמה חודשים לאחר שחזרנו הוא נפטר בגיל 55".

מיברג כיום מבוגר בשנה מהגיל שבו נפטר אביו, והמחשבות על המוות מעסיקות אותו. בשנים האחרונות מתו כמה מהחברים הכי קרובים שלו. האחרון בהם, אדם ברוך, נפטר לפני שנתיים, במאי 2008. תמיד היה ברור למיברג, שמחזיק מעצמו טיפוס חולני בהחלט, שימות לפני ברוך, למרות שברוך מבוגר ממנו בשמונה שנים. הם סיכמו ביניהם, כך הוא אומר בסרט על ברוך, שברוך יהיה מי שיספיד אותו. אבל עכשיו, "אחרי שאדם מת, כבר אין יותר חשק למות", הוא אומר בסרט. ובחדר הספרייה שלו במיין הוא מוסיף: "אני לא רואה אף אחד, אף עיתונאי שאני רוצה שיכתוב עלי".

היה זה דן בן אמוץ שהוליד את השמועה שרון מיברג רוצה להיות אדם ברוך. הוא הוכיח את טענתו בכך ששניהם היו בני אותו גובה בערך, ובתקופה ההיא גם בעלי משקל דומה, ונהגו ללבוש בעיקר בגדי ג'ינס ולהתהלך במגפיים. "איזו שטות זאת", מתעצבן מיברג, "עם מגפיים אני הולך מאז התיכון וגם עם ג'ינס. אבל זה נכון שבתקופת 'מוניטין', כשאדם היה נוסע לחו"ל, הוא היה קונה לפעמים עשר חולצות של רלף לורן, חמש לו וחמש לי. אולי מזה צמחה האגדה הזאת".

מעבר לגובה, לג'ינס ולעובדה ששניהם תפסו מקום חשוב בתולדות הניו-ז'ורנליזם הישראלי, מדובר באנשים בעלי סגנונות מנוגדים. "אדם עישן ושתה, אני אף פעם לא. הוא עשה מה שעשה בזמנו עם נשים, אני אף פעם לא".

בסרט חושפת המבקרת והאוצרת נעמי אביב שהיתה אהובתו של ברוך טפח מיחסו המורכב של ברוך לנשים. בשנותיו האחרונות הקים משפחה עם שירה, שילדה את בנם איתי. אלמנתו כמו גם ילדיו וגרושתו סירבו לשתף פעולה עם מיברג בהכנת סרטו ממניעים שונים.

"מאוד אימצתי לעצמי את תפיסת העיתונות והתקשורת שלו", אומר מיברג, "ולמדתי ממנו המון והפנמתי את השקפתו, שעיתונאי יבגוד ברעהו תוך חצי שנה, ובואי נודה שהעיתונות שלנו היתה מלאה אנשים קנאים ונקמנים. אחרת הייתי יושב פה? הגעתי למיין כי היה לי נורא טוב בתל אביב לדעתך?"

ברוך נטה לתמציתיות. הוא אפילו המציא סגנון כתיבה חדש בעיתונים שבא לשיא ביטויו והשפעתו במוסף "שבעה ימים" שערך וששוכתב כולו לשפה "ברוכית". מיברג מעיד על עצמו שאיננו מסוגל לכתוב קצר.

"אדם שנא אוכל. הוא אכל בשביל להתקיים", אומר מיברג, אנין טעם עם תעודות, מבקר מסעדות מטיל אימה, עריץ גסטרונומיה שגם עכשיו, במיין, חברו היחיד הוא בעל חנות הקפה, היין, הגבינות והפסטה. "אני אוהב מאוד את רון", אומר מקס, הבעלים. "אני יודע שהוא היה אדם חשוב בישראל ושהוא עשה סרט על אדם חשוב אחר בישראל".

ברוך היה אחת הדמויות המרכזיות בעולם האמנות כמבקר, אוצר, מנהל בית ספר קמרה אובסקורה ועורך שהביא לגילוים של כמה מהצלמים החשובים כיום. הוא היה נכדו של הרב הראשי של מאה שערים, הרב וכטפויגל "ואני בטוח שאם הוא היה מכין לעצמו כרטיסי ביקור, מה שמעולם הוא לא עשה כמובן, הוא היה כותב עליהם 'נכדו של הרב וכטפויגל' בתור העיסוק המרכזי שלו. שום דבר לא נראה חשוב בעיניו ביחס למשפט אחד של הסבא שלו", אומר מיברג.

ברוך, שהיה בוגר מצטיין של מדרשיית נעם, שהסיר את הכיפה כמו שני אחיו כשסיים את לימודיו במדרשה ואחר כך היה סטודנט למשפטים, התיידד מאוד עם שטיגליץ. "אדם העריץ את חוש ההומור של סבא שלי, את הידענות שלו, את ההבנה העמוקה שלו ביהדות, היידישקייט. אבל היתה ביניהם גם תחרות על מי יצליח לנסח את המשפט היותר אניגמטי. אדם היה אלוף בזה והיה גם אלוף בלגרום לאנשים להרגיש מאוד קטנים לידו. אם אפשר היה להסביר משהו בשלוש רמות הוא תמיד היה בוחר ברביעית".

סבו של מיברג הפגיש אותו עם ברוך, והוא התחיל לכתוב ל"מושג" שבעריכת ברוך בזמן לימודיו בסן פרנסיסקו. בהמשך, הציע ברוך לנעמי עבודה כמאיירת. "הסידור היה כזה שנעמי עבדה ל'מוניטין' ואני פשוט באתי איתה כדי להראות לה איפה המקום ואז אדם אמר לי 'רון, אולי תכתוב משהו'". עד מהרה מינה אותו גם לרכז המערכת.

בין ברוך למיברג נוצרה ידידות קרובה שנשענה על הערצתו של מיברג לברוך וגם על העובדה שברוך, נטול רישיון הנהיגה, נזקק למי שיסיע אותו. "אני", אומר מיברג, "שתמיד היתה לי מכונית גדולה, התקבלתי".

וכך התחברתם?

"אני לא יודע מה זה להיות חבר של אדם עד היום. זה לא היה חבר שהולכים לראות איתו סרט. אבל אני הכנסתי את אדם לחיי חודשים ספורים אחרי שאבי מת, ואם היו לי פליטות פה פרוידיאניות ובמקום 'אדם' הייתי קורא לו 'אבא', זה היה מובן מאליו ואף אחד לא התרגש, מה גם שהמרחק מ'אדם' ל'אבא' בצליל הוא לא בלתי אפשרי. אני חושב שהוא זיהה בינינו איזו קירבה נפשית, תרבותית, אולי אפילו, אומר בזהירות, מעמדית. היתה לו תפיסה בדבר הרקע האציל שהוא בא ממנו והיתה איזו קדושה שקשורה בסב שלו שלא זרה גם לי עצמי כנכד".

שנה וחצי לאחר תחילת עבודתם המשותפת ברוך החליט לפרוש מ"מוניטין" כשהוא ממליץ על מיברג כיורשו בעריכת העיתון. ברוך נסע לחצי שנה בניו יורק, ושלח למיברג את תגובתו על גיליון 51, הראשון בעריכתו. "זה היה מכתב אקספרס. אני מתיישב במכונית וקורא מכתב מזעזע בכתב ידו של אדם. מה אתה חושב שאתה עושה? למה אתה כותב על הזה ולמה אתה כותב על ההוא. ישבתי במכונית וידי רועדות. אחר כך חשבתי שאולי המכתב נכתב בהשפעת סמים. אבל באותו רגע זה היה נס שלא חיברתי את האגזוז לחלון המכונית שלי. עד היום אני לא מצליח לפרש מה זה היה אבל זה היה מכתב שעמד לעצמו, בודד. לא היה לזה המשך. שמרתי אותו במשך זמן מה עד שהרגשתי שזה כמו אסבסט, מפיץ קרינה".

כשחזר ברוך ארצה, הצטרף לשבועון "כותרת ראשית", ועד מהרה המשיך ל"ידיעות אחרונות".

לא רלוונטי

מ"ידיעות" עבר ברוך ל"מעריב" ביחד עם דב יודקובסקי כשנקנה העיתון בידי מקסוול. קצרים היו ימיו ב"מעריב" והסתיימו לאחר טביעתו המסתורית של מקסוול, כשנקנה העיתון על ידי נמרודי, שעם כניסתו לתפקיד המו"ל והעורך האחראי פיטר את ברוך ואת יודקובסקי.

לתקופה קצרה נעתר ברוך לבקשת חיים בראון והפך לעורכו של "גלובס" ואז חזר ל"מעריב" כבעל הטור "שישי", שבו התבלט ברוך ממין חדש - כזה המעוניין לקשר בין ההלכה העתיקה והמציאות המודרנית, נכדו של הרב שהפך את עצמו לאדמו"ר לחילונים.

מיברג עלה כפורח ב"מעריב". הפרויקט הראשון שהפיקו הוא וקמפינסקי כעורכי "סופשבוע", היה כתבה בת 18 עמודים על אדם ברוך.

עפר נמרודי הוא כיום שנוא נפשו של מיברג, אבל פעם הם היו החברים הכי טובים. כל כך טובים שהוא ניצל את קשריהם כדי לשכנע את נמרודי, לדבריו, להביא ל"מעריב" גם את חברו הטוב, דנקנר, שהיה אז עיתונאי ב"הארץ". כמה שנים לאחר מכן כשהתמנה דנקנר לעורך "מעריב", הוא פיטר את מיברג תוך שהוא מודיע לו שהוא "זקן, משעמם ולא רלוונטי, למרות שאני צעיר ממנו בכמה שנים", אומר מיברג. "הוא חזר כל הזמן על זה שהתחלתי לשעמם את הקוראים, והוא גם בחר לעשות את זה בתקופה שבה הייתי בתחתית השפל של חיי, הרוס ושבור כתוצאה מהניסיון שלי להיגמל מההתמכרות שלי למשככי כאבים. הגמילה נמשכה שנה, שהיתה בפירוש השנה הכי קשה בחיים שלי ושל משפחתי".

במשך שנים נזקק מיברג לכמות גדלה והולכת, עד שהגיע ליותר מ-20 כדורי פרקודן ליום, שאותם רשם לו רופאו וחברו הטוב שלמה שגב כדי לטפל במיגרנות. שגב, מיברג ויוסי גינוסר היו שלישייה של חברים בלב ובנפש, מבינים גדולים באמנות החיים הטובים שאפילו המציאו לעצמם כינוי, "מועדון השרימפ הצולע". מותו של גינוסר ממחלת הסרטן, כשהוא מצטרף למותם של חבריו חיים בראון, מאיר אגסי ומיכאל סגן כהן, הוא מהסיבות העיקריות לתחושה של מיברג שהחיים קצרים מכדי לבזבז אותם בניסיונות להמציא את עצמו מחדש בארץ. אל שרשרת המתים הזאת הוא מצרף גם את עלי מוהר, דודו גבע, ישראל סגל, אודי אשרי, ואת מי שהשפיע עליו יותר מכולם, אדם ברוך. "כששואלים אותי על הסרט על אדם אני אומר שזה סרט שנעשה מטעם ההשגחה העליונה", אומר מיברג. "אי אפשר היה בכלל לסבול את המחשבה שאני לא אעשה עליו סרט".

לפני שעזב את הארץ, יצר מיברג עבור הטלוויזיה טרילוגיה בשם "כל הדרך הביתה", שבה הוא נפרד מישראל, מחלומו להיות עיתונאי כותב בה, ומחבריו. מתוך השנתיים שקדמו לעזיבתו את הארץ בילה יותר משנה וחצי במיטה.

לדברי מיברג "אדם לא ישן בלילה כשדנקנר העיף אותי מ'מעריב'. הוא לקח על עצמו לתווך סולחה, לא משנה מה המחיר שלה. לצערי ולחרטתי הגדולה הוא הצליח בכך ואני נכנעתי לא בפעם היחידה בחיי לאישיותו החזקה וחזרתי בזחילה ל'מעריב'".

ברוך עצמו, בעשור האחרון לחייו, המשיך לכתוב את "שישי" ולהוציא ספרים שעניינם פירוש ברוח ההלכה של ענייני חולין, אבל לאיש בעל אנרגיות כשהיו לו, מדובר היה בבטלה שנכפתה עליו. ניסיונותיו הטלוויזיוניים היו בלתי מוצלחים. שפת הגוף שלו היתה בעייתית ושפתו לא תמיד מובנת, אומר מיברג.

משבר הגמילה של מיברג הביא עמו תובנות מרחיקות לכת. "לאחותה של נעמי יש בית נופש במיין, ותמיד נעמי אמרה שבפנסיה היא רוצה שנעבור לגור שם. כשקמתי מהמיטה הגעתי למסקנה שלא צריכים לחכות עד לפנסיה. התבוננתי על חייו של אדם וראיתי מה צפוי גם לי".

את זה דנקנר עשה לך?

"לא הייתי נותן לו כבוד כזה גדול. אם הוא המאיס עלי במידה רבה את החיים בארץ? בפירוש כן. כמו שיאיר לפיד עשה את זה. אני חושב שכל מה שאנשים אמרו עלי מדברי גנאי ועד אי שביעות רצון הצטבר אצלי לאיזו תחושה של אי-ישראליות. איזו שונות, איזה חוסר חיבור".

ופה אתה מרגיש שייך?

"אני לא אמור להרגיש שייך. הבית שלי הוא איפה שהמשפחה שלי נמצאת. אני לא יודע להגדיר את זה אחרת".

ואיך זה קשור ליאיר לפיד?

"אני הייתי הראשון שזיהה אצלו והתריע על כך כבר לפני שלוש או ארבע שנים שהוא מתכוון גם לפנות לפוליטיקה. אנשים כמותו, שיש להם אג'נדה, שיודעים כבר כשהם מגיחים מרחם אמם מהי ומתכוננים לממש אותה, ואין להם אף אויב ושום צ'ילבה ושמצליחים לאחוז גם בעיתונות וגם בפרסום וגם בפוליטיקה כאילו הכללים אינם חלים עליהם - אותי הם מפחידים מאוד. ואני חששתי שילדי יחיו במדינה שהלפידיזם שולט בה. חוץ מזה אני שואל, ממתי חוסר השכלה כמו של לפיד הפך לערך חיובי?

"מדינת ישראל על פי הבנתי נמצאת בצומת הקריטי ביותר בתולדותיה שלא לומר אולי האחרון חלילה. במצב כה קריטי העובדה שאדם בעמדה כה חזקה של כוח מחליט לא לקחת איזה צד ולמשוך לכיוון יותר טוב, בעיני זה יותר גרוע מלאונן בפרהסיה. כשאת מסתכלת על ליברמן לפחות את יודעת מה את רואה. אבל אצל לפיד את לא יודעת מה את מקבלת.

"יש לי עוד כמה סימנים. אדם שמעשן סיגר קובני ולא מסיר את החבק שלו - זה השיא של הדה-קלאסה. לא רציתי שילדי יגדלו במדינת לפיד גם כשהוא היה מגיש צעיר בטלוויזיה. זה כמובן מתקשר לאדם, ולמה שאדם קרא 'אימת הפיגור השכלי'. כמה עצוב ואירוני הוא שהבן של אדם הפך בעצמו לאחד מהמייצגים של התופעה הזאת".

שתיקת הטלפון

הקיץ במיין נפלא. האוויר קריר, השמים תכולים והעצים מאוושים ברוח הנעימה. אבל בחורף שנמשך שם כחצי שנה "המושג קדחת הבקתה מתברר כעניין לא רק מטאפורי", אומר מיברג. "קור אימים בחוץ ויש אור אולי ארבע שעות ביממה. ובעונת ציד האיילים חייבים לחבוש כובע כתום זרחני אחרת יש חשש שיירו בך משום שיחשבו שאתה אייל. החורף קשה מאוד אבל אני אוהב אותו משום שיש תירוץ לא לעשות כלום, להתכרבל, לשבת בבית שעות". על פי התרשמותי, זה מה שהוא עושה גם בקיץ.

אכן, קשים חייו של עיתונאי זקן. מצד שני, גם מיברג תרם ביד יפה לעובדה שנותר מובטל בכל הקשור לעולם התקשורת הישראלי. כל מי שרמס בדרכו מעלה, רמסו אותו בדרכו מטה. ידידו רונאל פישר, עיתונאי בעבר ועורך דין בהווה, הטיח בפניו ב"כל הדרך הביתה", שזה מצבו "בגלל שהתעקשת מאוד חזק להוכיח לכולם שאי אפשר לעבוד איתך".

"אני מעדיף שהטלפון שלי לא יצלצל במיין מאשר לא יצלצל בארץ", מצטט מיברג באוזני דברים שכבר אמר באותה סדרה, וכדי להדגים הוא שואל אותי "כמה פעמים שמעת ביומיים שאת כאן את הטלפון מצלצל?" האמת היא שפעם אחת. זאת היתה אחותה של נעמי.

קשה לך פה עם השקט הזה?

"לא. פה אני אוהב את האנונימיות שלי. אני עדיין מאוד שמח שאין לי במקום הזה שום היסטוריה ושום עבר".

הוא כבר התגורר במיין שלוש שנים כשהתקשר אליו דורון גלעזר והודיע לו על מותו של ברוך. "אני מרגיש בר מזל ברמות מאוד-מאוד גבוהות, שאני לא יודע לכמת אותן, שלמשך זמן מסוים בתקופה מאוד חשובה בחיי אדם היה חלק מהם", אומר מיברג. "קשה לי לחשוב על חיי או לאן הייתי מגיע בלעדיו. ואני תמיד אסתובב בתחושה שלא היה לי הזמן לגמול לו על החברות שלו. בחודשים שהוא היה חולה לא עסקתי לרגע במחשבה איך אני אתרגם את האסון המתקרב ליצירה כי זה היה בלתי אפשרי בעיני שהוא ימות. אבל בשנייה שדורון גלעזר העיר אותי באמצע הלילה ידעתי מה אני צריך לעשות כשאקום בבוקר".

ברוך נפטר לאחר שלושה חודשים וחצי בבית החולים, ככל הנראה מסיבוכים של מחלת הסוכרת ויש האומרים שגם כתוצאה מחיידק טורף. "כל ניסיונותי לברר איך בדיוק וממה מת אדם עלו בתוהו. כך או אחרת זה מוות שממש לא התאים לאדם", אומר מיברג. "התאים לו מוות הרבה יותר הרואי. אולי הוא היה צריך להיבלע על ידי מכונת דפוס".

ואיך לדעתך אתה צריך למות?

"אין לי מושג".

הטבע מסביב לא גורם לך לראות דברים בפרספקטיבה אחרת? אתה אוהב טבע?

"הוא לא מפריע לי. חוץ מזה, איזו מן שאלה זאת? יש תופעה נורא מצחיקה שהאנשים הכי ברוטאליים רוצים להיות פה באוקטובר לראות את השלכת. ההנחה היא שאם אני לא משמיע צעקות אורגזמיות אז אני לא רואה את זה? אני הרי בכלל לא בן אדם מאוד אקספרסיבי. למה נדרש ממני להתפעם מול האיילות? ראיתי אותן וזה אכן מראה מרנין. ואני לא יודע שהכל מלא פה מים וירוק? ואם אני כבר עומד למשפט אסתטי, למה לא עומדת לזכותי העובדה שבחרתי לגור פה? ואם הייתי כותב מאתיים מלה על חילופי העלים לא היית חושבת שצריך לשלוח אותי לסי-טי?"

סליחה. פשוט תמיד חשבתי שאתה טיפוס עירוני. כתבת הרבה על ניו יורק. היית מבקר מסעדות.

"בן אדם יכול לראיין את הראיונות עם האנשים הכי גדולים ולכתוב את הסיפורים הכי מרעישים ותמיד יזכרו לך את זה שהיית מבקר מסעדות. לגבי העירוניות, זה אף פעם לא היה נכון. אף אחד לא תפס אותי יושב שיכור על ברים בתל אביב. כל מה שרציתי תמיד היה לחזור הביתה לאשתי ולילדים".

ומה היו הציפיות שלך מהאתר?

"לא היו לי ציפיות. אני לא עושה שום דבר במחשבה תחילה. אמרתי, אני אקים אתר, על חשבוני. יהיה על הכיפאק. אני מודה שהניסיון שלי לנהל אתר שעוסק בתרבות, חברה ופנאי נכשל במידה מסוימת כי הכותבים הכתיבו את ההתעסקות באקטואליה ישראלית".

יש אנשים שכועסים עליך שעזבת את הארץ?

"היתה תקופה ב'מעריב', שעם כל תרבות הטוקבקים הזאת גיליתי שמאוד כועסים עלי. אם ישראל היא מקום כה נפלא וטוב, למה אתם כועסים על אלה שהפסיקו לחלק איתכם את הטוב הזה? מאיפה הישראלים מגייסים את החרון הזה כלפי ישראלים שהחליטו לא לחיות איתם? כל כך אהבתם אותי כשחייתי אצלכם? לאדם היה קטע נהדר, הוא היה קורא לי 'בוא, בוא אל החלון', ואומר 'חבל, הפסדת. בדיוק התפזרה ההפגנה נגד הפיטורים שלך ממעריב'. והוא כמובן צדק. איש אחד לא ביטל את המינוי שלו מתוך מחאה. אז מה, יש לכם רווחה שאני לא מעיק עליכם, או שאתם כועסים עלי? תחליטו. בדקתי את זה, ואין מדינה בעולם שבה גורמים לאנשים שמהגרים ממנה להרגיש כל כך לא נעים. אין דבר כזה.

"את יודעת, זה בדברים הקטנים. אני זוכר את חיי ברמת השרון, שכונת מותרות לכל דבר ועניין. שעה וחצי מהבית ועד בית הספר להוריד את הילדים, עשרים רחובות. אני זוכר את הטיקים האלה שאת מקבלת בתל אביב, אגזוז מתפוצץ, מישהו נדחף וצועק לך חתיכת חרא. אני קם בבוקר ומהדס בג'יפ לסופר, בדרך אני עובר שלושה נחלים ובחורף גם שני אגמים, מגיע למגרש חניה שיכולים לעמוד בו שלושה ג'מבו. בכל צומת הזולת יוצא מדעתו לתת לך זכות קדימה, המניירה הזאת שכה שנואה על הישראלים של איך אתה היום אדוני? שיהיה לך יום נעים, הנימוס הזה, מה רע? אני גם מטבעי אדם לא דביק. אני לא מתפקד במצבים של הזעה מוגברת. אז אם מישהו היה מסביר לי למה אני חיוני כרגע למצבה של מדינת ישראל והפנייה היתה מנוסחת בתבונה ורגש, אז היה על מה לדבר.

"הייתי בישראל בבחירות האחרונות. זכותי להצביע אבל לא הצבעתי. למה שאני אקח חלק פעיל בבחירת גורלו של עם כשאני לא חלק מהתוצאה שתתקבל? ואני ממעט וכמעט חדלתי להתבטא באופן ישיר על ישראל, ודאי בכל מה שקשור בשמאל-ימין, שטחים וכל הבולשיט הזה. אני לא מאמין בהתערבות ממרחק של עשרת אלפים מייל. אני את ה-30 שנה שלי בתקשורת נתתי בעמידה נחרצת על עמדותי. אני לא מבין את הדיסוננס הזה של חרא, למה עזבת את הארץ? ומצד שני, כל כך חרא באמריקה. את יודעת, אם את רוצה את זה הכי פשוט: נמאס לי. היה לי מספיק מהכל".*




מיברג עם אדם ברוך. אי אפשר היה בכלל לסבול את המחשבה שאני לא אעשה עליו סרט



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו