בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אזור הדמדומים | התאחדות יוצאי טייבה

מאות אורחים מאמריקה דיברו ערבית במבטא אמריקאי, החליפו כרטיסי ביקור, גייסו תרומות להקמת מתנ"ס וקנו מזכרות. הבירה נשפכה כמים ובדוכנים מכרו נקניקיות כמו באמריקה ושווארמה כמו בפלסטין. הכנס השנתי של יוצאי הכפר הכל-נוצרי האחרון בגדה, טייבה, הזכיר מאוד כנס של המגבית היהודית

תגובות

אולי ככה היינו רוצים שהפלסטינים ייראו: לבושים במכנסי ברמודה, מדברים אנגלית במבטא אמריקאי, כמה מהם לומדים בהרווארד, משנוררים תרומות להקמת מתנ"ס, לא מדברים על פוליטיקה ובעיקר - לא מתגוררים כאן יותר. חזון אחרית הימים הישראלי: כך נראו השבוע רחובות הכפר הנוצרי טייבה, ששוכן בין רמאללה ליריחו.

ברחובותיו המטופחים של הכפר דיברו השבוע יותר אנגלית מערבית. עשרות בתי האבן והווילות המפוארות, ארמונות השיש שעומדים מוגפים וריקים מרבית ימות השנה, מלאו אורחים, בירה טייבה נשפכה כמים. לארגון יוצאי טייבה נבחר נשיא חדש והאורחים מאמריקה קנו סובנירים לנכדים: מלאכת יד רקומה, דבש וסבון משמן זית, תוצרת הכפר.

שיעור מולדת: הם סבבו בכפר ילדותם המרהיב, שמשקיף אל בקעת הירדן, העלו זיכרונות מימי ילדותם, הימים הרחוקים לפני שגלו, לפני ש"ירדו" מארצם, לפני שהפכו לפזורה, לגולה או לתפוצה, ממש כמו היורדים שלנו. בין השנור להחלפת כרטיסי הביקור, בין כל סממני ההתנהגות האמריקאיים כל כך, נדמה היה לרגע שנקלענו לכנס הסוכנות היהודית; בין כנסיות האבן, הצלבים ופסלוני מריה הקדושה, נדמה היה שאנחנו באירופה. הסניף של חברת השיגור הבינלאומית "פד-אקס", בטבורו של הכפר, הוסיף עוד נופך בינלאומי.

אבל כאן טייבה, הכפר הכל-נוצרי האחרון בגדה המערבית, המעוז האחרון של ישו. הכירו את ראש המועצה, דייוויד חורי, דאוד במקור, בעל מבשלת הבירה המקומית. הוא חזר לכאן מבוסטון, והוא מתגאה בכך שכל בני כפרו נוצרים, זולת הרוקח המוסלמי שנשוי לרוסייה, שבית המרקחת שלו אמנם בכפר, אבל, ג'יזס כרייסט, הוא גר מחוצה לו. עוד מתגאה דייוויד-דאוד בכך שטייבה שלו שומרת על צביונה, שלא לומר על טהרתה, ותיירת אמריקאית מיוצאות הכפר מבקשת לשמור על תקינות פוליטית כפי שלמדה באמריקה: "כולנו פלסטינים", היא מתקנת את ראש המועצה, ומבקשת שלא נזכיר את שמה.

כ-2,300 תושבים נותרו בכפר. לא פחות מ-12 אלף מבניו, בנותיו וצאצאיהם, הם יורדים-גולים, בארצות הברית, בצ'ילה ובגואטמלה. יש להם כמובן ארגון: "האיגוד המאוחד של אמריקאים מטייבה" (UTAA), כמו ההתאחדויות שהקימו יוצאי ארצות שונות בישראל, והוא מתכנס מדי שנה לוועידה, כל פעם במקום אחר בעולם.

השנה החליטו לקיים את הכינוס ה-15 של הארגון לראשונה במולדתם, בטייבה. יותר מ-300 אורחים באו מחו"ל, לכנס שנראה כמו ועידה של המגבית היהודית המאוחדת: סיורים במקומות הקדושים - לא כולל "יד ושם", מחנות צה"ל, שדרות והכותל - דיונים, שנור ובחירות.

הם הוציאו חוברת כרומו מהודרת עם שמות התורמים ותמונה של בניין הדואר החדש שנבנה במרכז הכפר. "מיטב האיחולים והברכות לכנס בטייבה האהובה שלנו", כותב היורד חנא פרעא סאלייה. "הלוואי והיינו אתכם", כותבים ד"ר סמי וקארן ניוואס ומשפחתם.

יש גם תוכנייה לכנס, שיימשך תשעה ימים: סיורים בכפר בליווי מדריכים צעירים באנגלית ובצרפתית, נטיעות עצים, מופעים לילדים שבאו עם הוריהם לטיול השורשים הזה, ארוחות מסורתיות, משחק כדורגל בין נבחרת בני הכפר לנבחרת מהגריו, תפילות לשלום והדלקת נרות בכנסיות, פיקניק, קייטנה לילדים וערב בינגו למבוגרים. תוכנית הסיורים ב"ארץ הקודש", כך כתוב, כוללת את ירושלים, רק לבעלי היתרי כניסה; רמאללה, כולל עלייה לקבריהם של יאסר ערפאת ומחמוד דרוויש, יריחו וים המלח. אפשר גם להירשם לסיורים בנצרת ובטבריה.

עם גורמט וטבעות זהב על ידיו, לבוש בחליפה ועניבה, מקדם דייוויד חורי את פנינו בפתח בניין המועצה. בחצר הבניין מופיעה להקת תיאטרון לילדים, בדוכנים שמסביב מוכרים נקניקיות כמו באמריקה ושווארמה כמו בפלסטין. "טייבה גאה לקיים את הכנס ה-15 של יוצאיה", מצהיר חורי בחגיגיות נמלצת, במבטא בוסטוני, "אני מודה לכם שהקדשתם מזמנכם לבוא לכאן". בשנה שעברה הם נועדו בדירבורן, מישיגן, שנה קודם ביוסטון, טקסס, פעם בגואטמלה סיטי והפעם בטייבה.

גלי ההגירה מכאן החלו ב-1948, ומאז, כל מלחמה וגל ההגירה שלה. אחרי החתימה על הסכמי אוסלו ב-1993 החלה השיבה, אחרי האינתיפאדה השנייה שוב נטישה. ל-60% מתושבי הכפר יש דרכונים אמריקאיים, אמריקה בפלסטין. מרבית הצירים האורחים מתגוררים בבתים שבנו כאן לעצמם, מיעוטם לנים בשתי אכסניות של הכנסיות בכפר.

בטקס הפתיחה של הוועידה השתתפו כאלף בני אדם, כולל שרת התיירות הפלסטינית, חולוד דעיבס, והפטריארך הלטיני, פואד טוואל. חורי: "אנחנו מוקפים ב-16 כפרים מוסלמיים ואנחנו גאים לשמור על הצביון הנוצרי שלנו". ואם אחת מבנות הכפר מתחתנת עם מוסלמי? "זה לא קורה. אי אפשר להתחתן בלי ברכת ההורים. במאה השנים האחרונות זה קרה אולי פעם או פעמיים, וגם אז הבנות תיקנו אחר כך את דרכיהן".

לפני הכיבוש הישראלי חיו בכפר כ-40 משפחות מוסלמיות, אבל הן עקרו לכפרי הסביבה. יש בכפר כ-450 בתים חדשים, בתי הגולים, ו-270 בתים בחלקו העתיק, שראש המועצה חורי מבקש לשקמו. לחדר נכנסים בני זוג מאמריקה: הם שמעו שהמועצה משפצת בתים עתיקים, ומה עם הבית של הוריהם? חורי עצמו נולד בטייבה ועבר עם הוריו לבוסטון אחרי מלחמת ששת הימים. הוא למד מינהל עסקים, והשתלב בעסקי האלכוהול של אביו בבוסטון.

נישאים על גלי התקווה שיצרו הסכמי אוסלו, מיהרו אחיו ואביו לחזור למולדת, מאמינים שהמדינה הפלסטינית בדרך, ובשנת 1995 חנכו את מפעל "בירה טייבה". אחיו של חורי, נדים, למד לייצר בירה בקליפורניה. יאסר ערפאת אמנם נתן בזמנו את ברכתו לאבי המשפחה, אבל לא הכל בגדה רואים כיום בעין יפה את תעשיית השיכר המצליחה הזאת.

דייוויד חורי עשה עלייה בשנת 2000 ונפל היישר אל האינתיפאדה השנייה, כשהמבשלה כמעט נסגרה לגמרי. הוא החל להרצות בפקולטה למינהל עסקים באוניברסיטת ביר זית הסמוכה, עד יעבור זעם. בשנת 2005 נבחר לראשות המועצה ומאז הוא עסוק בפיתוח הכפר. עשרה קילומטרים של כבישים חדשים, מיליון דולר תרומות לשיקום הכפר העתיק, וכמובן פסטיבל הבירה השנתי, כל שנה באוקטובר.

חורי אומר שהוא "שם את טייבה על המפה העולמית". מריה, אשתו היוונייה, שעומדת בראש פסטיבל הבירה השנתי, Taibeh Oktoberfest, מגישה לנו כרטיס ביקור, באנגלית בלבד, ואומרת: "באמצעות פסטיבל הבירה אנחנו מנסים לשוות לעצמנו נורמליות, כמו באירופה, כמו באמריקה". היא מספרת על הלהקות שיבואו מכל העולם להופיע בפסטיבל השנה. יהיו מוסיקאים ישראלים? "עקרונית כן", אומרת מריה, "אבל לישראלים יש כל כך הרבה בימות להופיע בהן, ולכן נעדיף להקות שאין להן הזדמנות להופיע". נרים כוס בירה טייבה לשלום, בלי פוליטיקה, כמובן. רק בירה לאוהבי הבירה ומוסיקה לאוהבי המוסיקה, כולם מוזמנים.

דייוויד, בעלה, אומר להציג לבאי הכנס את תוכניות המתנ"ס שלו, מקווה שבערב הנעילה יזרמו התרומות להקמתו. בוועידה הקודמת, בשנה שעברה, תרם מישהו 50 אלף דולרים לאבן הפינה. עכשיו חסרים מיליון דולר. אונסק"ו וממשלת ספרד הבטיחו תרומות, אבל בגלל המצב הכלכלי באירופה, התרומות עוד לא הגיעו. רק השוודים תרמו בינתיים.

"הקהל הישראלי יודע להעריך בירה על טהרת המרכיבים הטבעיים", הוא מייחצן את הבירה המשפחתית, שלפני האינתיפאדה נמכרה ברובה לבארים אנינים בישראל ועכשיו היא נמכרת ברובה בגדה. שישה מיליון ליטר בשנה, כולל ייצוא ליפאן. בתו של חורי, הלנה, נכנסת לחדר. היא עושה דוקטורט במשפטים בבוסטון ואחיינו, כנען, לומד הנדסה בהרווארד. כל קיץ הם באים לכאן עם המשפחה. כשיגמרו ללמוד ולהתבסס באמריקה, אומרים שני הצעירים הכמעט-אמריקאים הללו, יחזרו לכפר. ממש כמו שמבטיחים ילדי היורדים שלנו.

ההופעה לילדים ברחבה שלפני בניין המועצה הסתיימה, ואנחנו פוגשים את היורד האני חבש. יליד ירושלים, 1954, שבילדותו גר בטייבה, כפר הולדתם של הוריו, לא היה כאן 32 שנה, מאז 1978, אז בא לביקור. גם משפחתו עזבה אחרי מלחמת 1967 והצטרפה לדוד בלוס אנג'לס. מאז הוא שם. בשנים 1969-1973 הוא שיחק בנבחרת הנוער של ארצות הברית בכדורגל.

חבש היה נהג משאית, סוחר ג'ינס של "ליווייס", ועכשיו יש לו מרכול בלוס אנג'לס. הוא גם היה טכנאי קול ומתופף שהרבה להופיע באירועים של יהודים יוצאי עיראק בלוס אנג'לס, מנגן פאריד אל-אטרש שהיהודים העיראקים אוהבים לשמוע. גם אשתו מטייבה. עכשיו הוא פגש כאן חברים ובני משפחה שלא ראה מאז ילדותו.

למשפחתו יש בית בכפר, מול הכנסייה. בקומה הראשונה יש עכשיו מכון כושר ובשנייה עומדת דירתו הריקה, שהשבוע הוא לן בה. פתאום הכל נראה לחבש קטן כל כך. מעלה ההר מזיכרון ילדותו, הרחובות, הכנסייה והבתים, הכל קטן כל כך. אחרי עשרות שנים באמריקה הגדולה, טייבה נראית זעירה. "הכל כל כך קרוב כאן, יחסית ללוס אנג'לס", הוא אומר בחיוך מבויש.

Drink Palestinian - שתו תוצרת פלסטין, אומרת כרזת הפרסומת לבירה בחצר. אנחנו לוגמים בירה צוננת מהחבית וחבש נזכר בבן דודו, ג'ורג' חבש, אבל לא ג'ורג' חבש ההוא. פעם, בשנות ה-70, טס הדודן לישראל ולפני הנחיתה קראו ברמקול: "כל הנוסעים לרדת, חוץ מג'ורג' חבש".

עכשיו מתחיל החוג לציורי פנים לילדים. המבוגרים הולכים לאכול צהריים ולהתכונן להופעה של להקתו של איברהים רארפה בערב. זוגות-זוגות הם פוסעים לאטם במשעולי הכפר, קשישים הדורים שחולפים על פני בית הקברות המפואר, עם אחוזות הקבר הגדולות ומצבות האבן ההדורות, שבו טמונים בני משפחותיהם, חולפים על פני בתי ילדותם. הנה בית הספר ושם הכנסייה, חלקם עדיין משוחחים ביניהם בערבית, חלקם כבר מדברים באמריקאית. להתראות בוועידה השנתית הבאה, שבטח שוב תהיה באמריקה הגדולה, כל כך רחוקה מטייבה וכל כך קרובה.



מכירת בירה בכפר טייבה. כל מלחמה וגל ההגירה שלה



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו