בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הצד האפל של ענקית הקוסמטיקה "לוריאל"

יש קמטים ששום קרם לא יוכל לטשטש. הפרשה שמסעירה את צרפת, שבמרכזה ליליאן בטנקור, בעלת השליטה בענקית הקוסמטיקה "לוריאל", מעלה מהאוב את עברה המפוקפק של החברה: לא רק תמיכה של מייסד הקונצרן במשטר וישי הפרו-נאצי, אלא גם פיטורי המנכ"ל היהודי כדי להיענות לתביעות החרם הערבי על ישראל. מיכאל בר-זהר, שכתב ספר על הצד האפל של לוריאל, מזכיר איך הנשיא פרנסואה מיטראן ניסה להשתיק את הפרשה לפני 20 שנים

תגובות

שלושה חברים יצאו לדרך. יחד גילו את מחמדי פאריס, העיר המעטירה; חלקו זה עם זה תקוות, חלומות וסודות. כשפרצה המלחמה הנוראה פגשו באיש עשיר ומוזר. אחד מהם הופקד על עסקיו של אותו האיש, והפך אותו לעשיר שבעשירים. השני נשא את בתו לאשה, והיה לאחד משועי הארץ; השלישי זכה לעזרתו של העשיר, והיה למלך צרפת.

כך, בסיפור שמתחיל כאגדה, ונשמע לסירוגין כסיפור מתח, רומן למשרתות או מסמך היסטורי מדהים, התגלגלה הפרשה שעלתה באחרונה לכותרות בצרפת כשערוריית ליליאן בטנקור. שמה של האשה העשירה ביותר בצרפת הוזכר בהקשר של מתן שוחד לנשיאים ושרים, הברחת כספים אל מחוץ למדינה ולהענקת מתנות בשווי מיליארד יורו לגבר מקסים בעיני אחדים - ולנוכל ערמומי בעיני המשפחה. אך השערוריה של היום היא רק קצה הקרחון.

הסיפור החל לפני מלחמת העולם השנייה, כששלושה חברים נפגשו בפאריס: פרנסואה דאל, אנדרה בטנקור ופרנסואה מיטראן. בעיר האורות הם פגשו באוז'ן שולר, כימאי גאון, שהמציא תמרוקים ותכשירי יופי רבים; בין היתר פיתח שולר צבע לשיער וקרא לו "לוריאל". מאוחר יותר העניק שם זה לחברה שהקים. שולר פירסם כתב עת מקצועי למעצבי שיער, כתב עת לנשים, המציא משחות ותחליבים, צבעים וסבונים, והתעשר מאוד. וככל שגדל העושר - גלש בעליו יותר ויותר ימינה, עד שבפרוץ המלחמה היה לאחד ממנהיגי הפשיסטים הצרפתים ולמממן הראשי של הארגונים הפרו-נאציים בצרפת.

דאל, הכלכלן בין השלושה, התמנה למנהל העסקים של שולר, ובתוך כמה שנים הפך את לוריאל לאימפריה ואת שולר לאדם העשיר ביותר באירופה. בטנקור נשא לאשה את בתו היחידה של שולר, ליליאן, ואילו מיטראן הלך גם הוא ימינה, השתתף בהפגנות הימין בפאריס וביקר בחריפות את המשטר הרפובליקאי של ארצו, שהיה בעיניו הסיבה לתבוסתה לגרמניה ב-1940. הוא היה למעריץ של מנהיג משטר וישי, המרשל פטן, שהעניק לו את אות ההצטיינות הגבוה ביותר של משטרו, ה"פרנסיסק".

רק בסתיו 1943, פחות משנה לפני שחרור צרפת בידי בעלות הברית, נטש מיטראן את וישי והצטרף עם בטנקור למחתרת האנטי-נאצית. הוא אף שלח את בטנקור לז'נווה, שם פגש האחרון עם אלן דאלס, מראשי הביון האמריקאי, וקיבל ממנו כסף רב כדי לארגן מרד של שבויי מלחמה צרפתים בגרמניה. בטנקור אכן העביר את הכסף לידי מיטראן, כפי שמעידים מכתבים אישיים ודו"חות אמריקאים שהגיעו לידי - אך מרד לא פרץ והכסף נעלם. פניתי בעניין הזה למיטראן כשהיה נשיא צרפת, אך הוא סירב להשיב.

בתום המלחמה ניצל שולר מהעמדה לדין כפושע נאצי. ואילו מיטראן נשאר מחוסר עבודה וכספו אזל, אך חבריו, דאל ובטנקור, סידרו לו עבודה ב"לוריאל", כעורך עיתון הנשים "היופי שלך".

בתפקידו החדש כתב מיטראן מאמרים מרגשים תחת שם עט של אשה, החולקת לכאורה צרות ועצות עם חברותיה. לבסוף התאושש, פתח בקריירה פוליטית ואחרי תהפוכות רבות נבחר לנשיא צרפת (ב-1981). אבל הוא לא שכח את חבריו. בשלב מסוים הוא אף שקל למנות את בטנקור לראש ממשלה. בטנקור, שגם הוא עשה חיל בחיים הפוליטיים והחברתיים, נבחר לאקדמיה הצרפתית, היה חבר פרלמנט ושר, וכיהן כסגן נשיא אגודת הידידות צרפת-ישראל.

התפוטר בחשאי

כך הצליחו השלושה. אבל הצלחתם המרשימה הועבה ב-1989, כאשר עלה לזירה שם חדש: ז'אן פרידמן - איש עסקים מצליח בתחום הקולנוע, וגיבור (אמיתי) של המחתרת הצרפתית בימי המלחמה. הוא היה בעל אזרחות כפולה, צרפתית וישראלית, תרם למפלגת העבודה ולמנהיגיה, ונמנה עם יוזמי לוויין התקשורת הישראלי "עמוס".

יחד עם "לוריאל", פרידמן הקים בצרפת חברת סרטים. שותפו וידידו הקרוב היה פרנסואה דאל. יום אחד הופיעה במשרדו של פרידמן פקידה שאמרה לו במבוכה: "אני לא מוצאת את מכתב ההתפטרות שלך". פרידמן תמה: "איזו התפטרות? אני לא התפטרתי!". "התפטרת ועוד איך", אמרה לו הגברת, "יש לי פרוטוקול של ישיבת מועצת המנהלים, שבה הודעת על התפטרותך".

"מתי התקיימה ישיבה כזו?" קצף פרידמן. הבירור העלה שבתאריך הנקוב במסמך הוא לא היה כלל בצרפת. פרידמן הזועם הזעיק את מנהל החברה, ואז התברר לו שהוא "התפוטר" בחשאי על ידי ראשי "לוריאל" ללא ידיעתו. שותפיו הנבוכים הודו כי הדבר נעשה כדי לספק את דרישות החרם הערבי.

בהדרגה יצאה לאור פרשה מדהימה: לוריאל רכשה את חברת הקוסמטיקה "הלנה רובינשטיין", שנוהלה בידי הגברת רובינשטיין - ציונית ידועה. עקב כך החליטו בדמשק להרחיב את החרם על מפעלי הלנה רובינשטיין ולהחילו גם על מוצרי לוריאל. משלחת של ראשי החרם באה לפאריס לשאת ולתת עם לוריאל. ערב בואם "פיטרו" ראשי לוריאל את פרידמן, כדי להוכיח לבני שיחם הערבים שאין בצמרת לוריאל אף ישראלי, או יהודי המקורב לישראל.

פרידמן זעף וקצף והגיש תלונה במשטרה, שכן לוריאל פעלה בניגוד לחוקי צרפת. זמן קצר לאחר היבחרו לנשיא, העביר מיטראן חוק נגד כניעה לחרם הערבי. והנה לוריאל, השייכת לחברו הטוב בטנקור, נכנעת לחרם.

רשת סוכנים נאצים

ימים לאחר מכן נחשפו עובדות מדהימות עוד יותר: בראש התומכים בחרם הערבי עמד ז'אק קורז, פושע מלחמה נאצי שנשפט בצרפת, בהעדרו, לתקופת מאסר ממושכת. התברר שהוא חי בארצות הברית בשמו האמיתי ומנהל שם את חברה-בת של לוריאל. בהדרגה התברר לפרידמן שקורז אינו בן יחיד: רבים מנציגי לוריאל בספרד ובאמריקה הלטינית היו פושעים נאצים נמלטים.

שולר לא שכח את חבריו מימי המלחמה, ופתח לפניהם את שערי לוריאל. פרידמן גילה שקורז בא לישראל, הציג עצמו כידיד מדינת היהודים ושיכנע את משפחת פרופר, בעלי "אסם" והלנה רובינשטיין במגדל העמק, לשנות את שם המפעל ל"אינטרביוטי", ולמחוק כך כל נוכחות של הלנה רובינשטיין בישראל. גד פרופר, שעמד בקשר עם קורז, לא העלה בדעתו שהאיש המקסים שבא לבקרו הוא פושע נאצי מבוקש.

כשהחלו הדברים להתפרסם ניסו ראשי לוריאל להשתיקם. הם עשויים היו להצליח - הרי לוריאל היא מהגדולות והחשובות בחברות הצרפתיות, ולראשיה קשר ישיר עם הנשיא מיטראן. אבל לרוע מזלם של מנהלי החברה, תלונתו של פרידמן הגיעה לשופט-חוקר ז'אן פייר ז'טי ולקצין המשטרה ז'אן לואי רקורדון - שני גברים אמיצים ונחושים. הם פשוט שברו את הכלים.

ב-28 במארס 1991, בשעה שש בבוקר, לבש הקולונל רקורדון את מדיו ויצא, בראש 40 שוטרים, למטה לוריאל. השוטרים פרצו לבניין וירדו לארכיון במרתף; ושם מצאו ערימות מסמכים, מקוטלגים ומסודרים, שהוכיחו שלוריאל עברה על החוק ונכנעה לחרם הערבי. אנשי לוריאל הדקדקנים רשמו דו"חות מפורטים על סכומי השוחד ששילמו לבעלי תפקיד ערבים מראשי "משרדי החרם", כדי שימחקו את לוריאל מהרשימה השחורה. המסמכים - שזכיתי לראות ולנתח - הוכיחו מעל לכל ספק שלוריאל עברה עבירה פלילית.

השופט ז'טי הגיש כתבי אישום נגד ראשי לוריאל. ואז חל מפנה דרמטי בחקירה: מארמון האליזה התקשרו בבהילות לפרידמן - "אתה מתקרב יותר מדי, הנשיא מבקש שתפסיק". הנשיא הציע לפרידמן הסכם: הנשיא ימנה ועדת חקירה לעניין לוריאל ויעביר חקיקה כלל-אירופית נגד החרם הערבי, בתמורה לביטול התלונה. פרידמן נדהם, אך מתוך כבוד למיטראן הסכים למשוך את תלונתו, דבר שהביא לביטול כתבי האישום (בהמשך התברר שמיטראן לא מילא את הבטחותיו).

כך הסתיים כביכול הצד המשפטי. פרידמן זכה בניצחון מוחץ בתביעתו האזרחית נגד לוריאל. ראש החברה פנו, כעבור זמן קצר, למשרד החוץ הישראלי וביקשו לפתור את הסכסוך. על פי דרישת מנכ"ל המשרד אז, אורי סביר, חידשה לוריאל את פעילותה בישראל. שולר וחבריו הפרו-נאצים בצמרת לוריאל, כולל קורז, כבר הלכו לעולמם, והחברה פתחה דף חדש ביחסיה עם ישראל.

יורש המיליונים - יהודי

נדמה שאדם אחד בלבד נותר ללא רבב בסערה שפקדה את לוריאל: אנדרה בטנקור. הוא היה ונשאר אדם מכובד, האיש העשיר ביותר באירופה בזכות נישואיו לליליאן. אבל אז גילה דוד, אחיו של ז'אן פרידמן, במרתף הארכיון הלאומי הצרפתי, שני כרכים של דו-שבועון בשם "לה טר פרנסז" ("אדמה צרפתית"), שיצא לאור בימי המלחמה במימון ישיר של משרד התעמולה הנאצי בברלין. בכל גיליון של הדו-שבועון נדפסו מאמרים מלאי שנאה לבעלות הברית, למוסדות הרפובליקה, לסיסמאות החופש, האחווה והשוויון, ליהודים ששפכו את דמו של ישו - חתומים בידי אנדרה בטנקור ומלווים בתצלומו.

פרסום המאמרים של בטנקור הסעיר את צרפת. גם הוא אם כן היה בין משתפי הפעולה. הוא התנצל פומבית, ונאלץ להתפטר מתפקידו כסגן נשיא לוריאל.

כאן קרה הבלתי ייאמן. את מקומו של בטנקור במועצת המנהלים של לוריאל תפש חתנו, בעלה של בתו פרנסואז. החתן, ז'אן-פייר מאיירס, הוא יהודי, נכדו של רב העיר אנסי, שסירב לברוח וגורש עם אשתו וקהילתו לאושוויץ.

לאחר שמאיירס נשא את פרנסואז לאשה היא התגיירה וגידלה את ילדיה כיהודים לכל דבר. ובבוא היום תעבור ירושתו הענקית של בטנקור, וחברת התמרוקים הגדולה בעולם - לידי יורשיו היהודים של שולר, מהפרו-נאצים הפנאטים ביותר בצרפת.

קשה לחשוב על דוגמה טובה יותר לצדק פיוטי.

ספרו של פרופ' בר-זהר, "בושם מר" (הוצאת ידיעות אחרונות, 1996), עוסק בעברה של חברת לוריאל



אנדרה וליליאן בטנקור באירוע בוורסאי, ב-1973. הסכסוך עם ישראל נפתר לאחר שמשרד החוץ דרש מהחברה לחדש את פעילותה בארץ


מיטראן. משירות בווישי לנשיאות צרפת



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו