טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לזמן מוגבל - מינוי לאתר ב-35 ש"ח לחודש  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

פרופ' עדנה פואה מטפלת בסובלים מפוסט-טראומה. בעולם כבר מוחאים כפיים

במשך 30 שנה פיתחה עדנה פואה, פסיכולוגית ישראלית, שיטה לטיפול בנפגעי פוסט-טראומה שחותרת נגד כל הקונבנציות המסורתיות. השיטה הזאת צפויה להציל את חייהם של מיליונים ולמקם את פרופ' פואה בספרי ההיסטוריה של המדע

תגובות

"זה היה מצחיק", אומרת פרופ' עדנה פואה בסלון דירתה ברחוב יוחנן הסנדלר, בקומה השלישית של בניין באוהאוס הצופה אל גינת שינקין בתל אביב. "כיוון שאני נוטה לזרוק כל מה שאני יכולה מתיבת הדואר האלקטרוני, המזכירה שלי התקשרה והודיעה שהגיע מייל חשוב שאסור לי בשום אופן למחוק. הייתי בנסיעה מחוץ לעיר, וכשהגעתי מאוחר יותר למחשב, אותה הודעה נראתה באמת מסוג המיילים שמודיעים לך שזכית במיליון דולר, סוג של רמאות. כשקראתי את הפרטים חשבתי לרגע שאולי מדובר בבדיחה. אני הרי לא שחקנית קולנוע, לא פוליטיקאית, לא שחקנית כדורגל ולא סלבריטי. חשבתי לעצמי, איך הגעתי לרשימה הזאת בכלל?"

אבל היא יודעת בדיוק. פואה, בת 72, פסיכולוגית קלינית ישראלית המנהלת את המרכז לחקר החרדה באוניברסיטת פנסילבניה בפילדלפיה, נכללה בסוף אפריל ברשימת מאה האנשים המשפיעים בעולם לשנת 2010 של המגזין "טיים". שיטה ייחודית שפיתחה לטיפול בסובלים מפוסט-טראומה וחרדה, היא שזיכתה אותה בכרטיס הכניסה לגיליון המיוחד. תוך שהיא משתעשעת מהדרך הקורקטית שבה הודיעו לה על כך, היא מעלעלת באותו גיליון שמונח עכשיו על שולחן זכוכית. בין הדפים המבריקים שעוברים בין ידיה, מופיעים גיבורים מגוונים, כמו נשיא ארצות הברית ברק אובמה, הזמרת ליידי גאגא, כדורגלן צ'לסי דידייה דרוגבה, מנכ"ל אפל סטיב ג'ובס ומנהיג האופוזיציה באיראן, מיר חוסיין מוסאווי. "הנה אני", היא פוסקת פתאום וחיוך נבוך עולה על פניה.

נימוקי השופטים לבחירתה של פואה, החיה בארצות הברית מאז סוף שנות ה-60, לא מותירים ספק - האמריקאים מעריצים את תרומתה המחקרית, פורצת הדרך. הם תופסים אותה כמלכת הלבבות השבורים, מצילת נפשות אבודות, שיש לנהוג בה בכבוד השמור למתי מעט. "בני האדם מתוכנתים לפחד - מאריה בעשב, מתוקף בסמטה", נכתב בטור הרגיש ב"טיים", שתיאר את פועלה לאורך השנים. "אם אחד הפחדים האלה מתממש, אנחנו עלולים לא להירגע שוב לעולם. הכאב קשור למצב הזה, מוכר כהפרעת דחק פוסט-טראומטית (PTSD), שילוב של דיכאון, חרדה, כעס ובדידות. אף אחד לא עושה יותר על מנת להפסיק את הכאב הזה, מאשר הפסיכולוגית עדנה פואה".

אבל היא לא ממהרת להתבשם מהמלים הטובות, להפך. על ספה רחבה, לבושה שמלה שחורה מעוטרת פרפרים כסופים וזהובים, היא מרגישה שהיא צריכה לתפוס מרחק מהחיבוק של השבועון האמריקאי. "זה לא דבר שכל כך חשוב לי", היא מצננת את המחמאות החמות. "זה מגזין, לא מרכז החיים שלי. אני שמחה על זה, חשבתי שזה כיף והתפלאתי שבלי לעסוק בפוליטיקה ויחסי ציבור מקצועיים, קיבלתי הכרה על העבודה שלי. אבל החלק האישי שלי בתוך זה ייגמר די מהר. אני שמחה יותר שהפרסום הביא להגברת המודעות לנושא שקרוב ללבי. יש הרי כל כך הרבה אנשים בעולם שסובלים מטראומות שנגרמו להם בעקבות פיגועים, מלחמות ואסונות טבע. תשומת לב לטיפול בטראומה יכולה לעזור להם מאוד. אני מרגישה שזה הדבר החשוב בסיפור".

תבניות של פחד

בביקור שלה בחודש שעבר בישראל, מזכירה פואה שההכרה שלה היא זוכה עכשיו, היא פועל יוצא של מאורעות שדות הקרב האיומים. היא מספרת כי בארצות הברית לבדה, חצי מיליון יוצאי מלחמת וייטנאם, ויותר מ-300 אלף חיילים שחזרו מאפגניסטן ועיראק, סובלים מפוסט-טראומה. לאחר שנחשפו לאירועים קשים, של מוות וסכנת חיים, הם חווים פחד מתמשך, חרדה, אימה וחוסר אונים שגורמים למצוקה נפשית.

לא רק חיילים סובלים מכך. גם ילדים ובוגרים שחוו תקיפה מינית, למשל, עברו אסונות טבע או אסונות במשפחה, או כל מאורע קשה שמציב איום לחיים או לאופן שבו הם תפסו את עצמם עד אותו רגע - איום על מי שהם. האימה גורמת להם לחזור ולחוות את האירוע בחלומות ביעותים, למשל, או ההפך - להימנע ממחשבה עליו או מדברים שעשויים להזכירו. חייהם הופכים לסיוט בצלה של הטראומה, עמוסי פחדים, דיכאון, התפרצויות של חרדה.

על רקע מצוקתם המתמשכת של החיילים האמריקאים, התבקשה ועדה מקצועית לבחון את הדרכים לסייע לשיקומם, וב-2007 היא המליצה לאמץ את הטיפול ב'חשיפה ממושכת' (Prolonged Exposure), שיטת טיפול לסובלים מפוסט-טראומה וחרדה, שפיתחה פואה ב-30 השנים האחרונות.

"'חשיפה ממושכת' מבוססת על עקרונות של טיפול קוגניטיבי-התנהגותי, ובמרכזה חשיפה דמיונית חוזרת, מבוקרת ומתמשכת של הנפגע לאירוע הטראומטי שעבר", היא מסבירה. "הטיפול מתמקד בהתמודדות עם המחשבות הטורדניות והניסיונות של המטופלים להימנע מזיכרונות הקשורים בטראומה. אותה חשיפה מאפשרת למטופל להבדיל בין האירוע הטראומטי שעבר, לבין אירועים שאינם טראומטיים, ועל ידי כך להפסיק לחוות את העולם כמקום מסוכן. בסופו של התהליך, הטיפול מגביר את תחושת השליטה העצמית ומפחית את תחושת חוסר האונים הקיימת אצל המטופלים. על פי מחקרים רבים שבחנו את יעילותה של השיטה, עולה כי היא מביאה לירידה משמעותית של הסימפטומים הפוסט-טראומטיים אצל יותר מ-80 אחוז מהמטופלים".

זה לא היה מהלך פשוט. מאז החלה לפתח את הטיפול, היא מוסיפה לתקן ולשכלל אותו, להפוך אותו יעיל יותר. השלבים הראשונים החלו בתחילת שנות ה-80, אז עלתה בדעתה השאלה מדוע בניגוד לחוויות חיוביות, חוויות שליליות נשארות איתנו ורודפות אותנו. "ניסיתי להבין מדוע מראות נהדרים לא חוזרים אלינו בפלאשבק אבל את המאורעות השליליים, שמעוררים מצוקה, אנחנו חיים מחדש שוב ושוב", היא אומרת. "לא חשבתי אז בניסוחים של פוסט-טראומה ופתולוגיה, זאת היתה מחשבה כללית יותר. ראיתי את התופעה הזאת בספרות ובחיים, ושאלתי את עצמי מדוע זיכרונות מסוימים מחוויות קשות רודפים אותנו ולא מרפים?"

פואה, אז בתחילת שנות הארבעים של חייה, שיערה שכנראה יש לאדם צורך בעיבוד חוזר ונשנה של החוויות השליליות. "חשבתי שאם אנחנו משקיעים את המשאבים הנפשיים בעיבוד החוויה השלילית, זה כנראה חשוב. כיוון שאותן חוויות מאיימות עלינו - על הקיום החברתי, הפסיכולוגי והגופני שלנו - יש לנו צורך ללמוד מהן. הן חשובות לנו כדי לשרוד. פיטר לאנג, המנטור שלי ואחד מעמודי התווך בחשיבה על חרדות, פיתח מושגים שעוזרים להבין מהם חרדה ופחד. הוא טען שפחדים הם תבניות קוגניטיביות, שהתפקיד שלהן הוא להגן על עצמנו מסכנות. בתוך המאמרים הרבים שלו, הוא כתב משפט אחד בודד שאמר שתהליך חשוב בטיפול בחרדות הוא 'העיבוד הרגשי'. התיאוריה שלי התחילה משם".

יחד עם מייקל קוזאק, תלמיד של לאנג, החלה פואה ב-82', באוניברסיטת טמפל בפילדלפיה, לצלול לעומקן של החרדות. "ישבתי עם מייקל כמעט שעתיים כל יום", היא נזכרת בהנאה. "הקדשנו לנושא הזה הרבה זמן, היום לא הייתי מוצאת שעתיים ביום להקדיש לפיתוח תיאוריה. בכל אופן, כתבנו כל יום פסקה, אם הצלחנו ולא התווכחנו יותר מדי, כתבנו גם שתיים. יצאנו מהנחה שבכל תבנית פחד במוח, נמצא מידע על הגירוי המפחיד ועל התגובה אליו, נניח פחד מחיות גדולות כמו אריות ונמרים, שגורם לנו לברוח ולהתחבא באופן אוטומטי. אבל אמרנו שתבניות אלה הן נורמליות, כי הן מסייעות להישרדות שלנו. אחר כך התרכזנו בתבניות פתולוגיות של חרדה, כשהגדרנו לראשונה את הפרעות החרדה כמשקפות מבנים חולניים, שבהם אנשים מפחדים מגירויים שאינם מסוכנים - למשל מעליות, מקומות הומי אדם או כבישים חד-סטריים".

מכאן, פרצו המחשבות לגבולות חדשים. "התיאוריה שלנו אומרת שהסיבה שבגללה נוצרות תבניות פחד פתולוגיות, קשורה להימנעות שלנו מלעבד חוויות שליליות", היא מוסיפה בקצב מהיר. "כלומר בכל פעם שעולה לנו מחשבה על הטראומה שרודפת אותנו, במקום לנסות לעבד אותה, לתת לה מקום, להתמודד איתה אנחנו דוחקים את הזיכרון הטראומטי הצדה. בניגוד ללאנג, שדיבר על גירויים ותגובות, אנחנו הדגשנו את המשמעות והפרשנות של הגירויים המפחידים והתגובות שלנו אליהם. הבנו שהמשמעויות משנות את האופן שבו אנחנו מרגישים, ואת האופן שבו אנחנו מגיבים לגירוי. לדוגמה, אריה בסלון מעורר פחד, אבל אריה בגן חיות יעורר אצלנו מחשבות על היופי של חיות הפרא". כאן עברה התיאוריה לעולם המעשי. פואה פיתחה פרוטוקול טיפולי ראשוני, שמדגיש את החשיפה לטראומה, והחלה לבדוק אותו בניסויים ומחקרים.

לפחות תהיי מורה

היא נולדה בחורף 1937, בשכונת הדר הכרמל בחיפה, בת זקונים לאברהם בן-יעקב, שניהל את מחלקת הביטוח של חברת סולל בונה, ולרבקה, עקרת בית. "היה לי אח, אורי, שהיה גדול ממני בשבע שנים, פלמ"חניק. הוא נהרג באחד מניסיונות הפריצה לנגב ב-48'", היא מספרת. "הייתי אז בת עשר ונשארתי בת יחידה להורים שכולים. באותו גיל עברנו מהדר הכרמל לשכונת נוה שאנן. הנעורים שלי עברו שם. למדתי בבית הספר הריאלי, בית ספר נוקשה עם חינוך יוצא מהכלל. מנהל בית הספר, ד"ר ארתור בירם שבא מגרמניה, אימץ את תוכנית הלימודים הגרמנית ולמדנו אמנות, פילוסופיה יוונית, קראנו טרגדיות יווניות, את האודיסיאה, את פרויד. היו לי אז מורים נהדרים, ברוך קורצוויל, למשל, לימד אותי ספרות".

כשסיימה את התיכון, החלה, בעידוד אמה, ללמוד הוראה בסמינר הקיבוצים באורנים. "כיוון שאחי נהרג והייתי בת יחידה, אמא לא רצתה שאתגייס לצבא. אני, שהייתי חברה בתנועת 'מחנות העולים' כמובן התנגדתי מאוד, רציתי מאוד להתגייס ולהתנדב בקיבוץ. אבי נפטר כשהייתי בת 14, ארבע שנים אחרי שנפל אחי, ואמי ביקשה שאדחה את השירות הצבאי. בינתיים, בתמורה, היא הציעה לשלם עבור הלימודים שלי בסמינר הקיבוצים. היא אמרה לי: 'אם בתום הלימודים תרצי ללכת לקיבוץ, לפחות תעבדי שם בתור מורה ולא כחולבת'. זה היה סוג של שוחד כדי שלא אלך לצבא", אומרת פואה, מקפלת את רגליה מתחת לשמלה ומעליה מניחה את שתי ידיה.

באורנים חל שינוי שלא ציפתה לו, ממנו נפתח המסע שלימים יציב אותה בראש רשימת המומחים המובילים בעולם בטיפול קוגניטיבי-התנהגותי בחרדה. "בתיכון היה לי ברור שאמשיך ללמוד באוניברסיטה ארכיאולוגיה או היסטוריה" היא ממשיכה. "אבל בלימודי ההוראה נפתח לי פתח - התחלתי להתעניין בפסיכולוגיה. את עבודת הגמר שלי כתבתי על נוער עבריין. כשסיימתי את הלימודים, קיבלתי עבודה במוסד לעבריינים ברמת השרון שהיה ממוקם בתוך החולות. היום הכל שם בניינים. אחרי שנה שבה ילדים קפצו על שולחנות, ילדים גדולים וחזקים שלפעמים פחדתי מהם, שלא רצו לשמוע מה שאני רוצה ללמד אותם, הבנתי שאם אני רוצה באמת לעזור להם, אני צריכה להיות פסיכולוגית, לא מורה".

בקיץ 60' נרשמה ללימודי תואר ראשון במחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטת בר אילן, אך להפתעתה, קיבלה במהרה תשובה שלילית. "לא קיבלו אותי כי למדתי בסמינר הקיבוצים ושם אכלו חזיר", היא מסבירה בחיוך, "אבל לא ויתרתי, הלכתי לראש המחלקה אז, פרופ' אהרן זיגמן, שהיה איש דתי מאוד. אמרתי לו שאני רוצה ללמוד פסיכולוגיה, ועל אף שאני לא דתייה, אני מבטיחה שאתנהג כפי שדורש מוסד דתי. אחרי כמה ימים הוא קרא לי אליו ואמר: 'מה שאפשר לעשות הוא שתיכנסי לשני קורסים שלי בתור שומעת חופשית. אם תעברי את המבחנים בהצטיינות, אעמוד לצדך ואלחץ שיקבלו אותך'".

היא עמדה ביעדים המחמירים והמשיכה בלימודיה, שבמהלכם הכירה את פרופ' אריאל פואה, בעלה הראשון ואביהן של שלוש בנותיה המתגוררות היום בארצות הברית. "אריאל היה אז פרופסור חבר במחלקה לפסיכולוגיה, ואני הייתי סטודנטית צעירה", מספרת פואה שנשואה ב-22 השנים האחרונות לצ'רלס קאהן, פרופסור אמריקאי לפילוסופיה יוונית. "ב-66', כשהייתי בת 28, אריאל הוזמן כמרצה אורח לאוניברסיטת אילינוי. שם המשכתי בלימודי תואר שני בפסיכולוגיה קלינית. התזה שלי עסקה במבני אישיות של פסיכוטים ונוירוטים. אחר כך עברנו משם, ואת הדוקטורט כתבתי באוניברסיטת מיזורי, על מבנים קוגניטיביים של אגרסיה ותסכול".

התחנה הבאה היתה אוניברסיטת טמפל בפילדלפיה, ביתו של אחד מאבות הטיפול ההתנהגותי, ג'וזף וולפה. "חשבתי שיהיה מעניין לעבוד איתו", היא אומרת. "הוא עשה מהפכה בשיטת הטיפול. המחשבה שלו היתה שחרדות הן תוצאה של התניה, שמאורע מסוים גרם לאדם לפחד. הוא לימד אותי לעבוד בשיטה התנהגותית, למרות שהייתי יותר קוגניטיבית. בניגוד לתפיסה ההתנהגותית, שאמרה שהחשיבה לא חשובה - שלח אדם למעלית, הוא יראה שהיא אינה מסוכנת וישנה את דפוסי ההתנהגות שלו - התפיסה הקוגניטיבית טענה שההתנהגות תשתנה עם שינוי דפוסי החשיבה של האדם. כמו אז, גם היום אני באמצע, בין שתי התפיסות האלה".

פרשנות חדשה

הטיפול בחשיפה ממושכת, המורכב משמונה עד 14 פגישות בנות שעה וחצי, הנערכות בתדירות של אחת לשבוע, מבקש להעניק פרשנות חדשה לזיכרון הטראומטי. המטרה היא להביא את המטופל להגדיר את הרגשות שלו במסגרת חדשה, שתאפשר לו להשתלט על הזיכרון ולפתור אותו. "בטיפול, אנחנו רוצים לעזור למטופל להבין שהחרדה שממנה הוא סובל, אינה מסייעת לו במציאות", מדגישה פואה. "אם מטופלת שנאנסה חושבת שבכל פעם שתלך ברחוב חשוך היא תיאנס, או חייל ששירת בלבנון חושב שבכל פעם שהוא נמצא ביפו הוא יותקף - אלה הנחות שלא משקפות נכונה את המציאות. הפחדים של אנשים שסובלים מפוסט-טראומה הם פחדים לא ריאליסטיים".

בעקבות הפחדים האלה, היא מסבירה, נוצרות שתי הימנעויות עיקריות. "הראשונה, הימנעות מלחשוב. הפוסט-טראומטיים לא מרשים לעצמם להיכנס שוב לטראומה, לחשוב עליה, כי הם לא רוצים להרגיש מצוקה, מפחדים להתפרק מזה, להישבר, להשתגע. השנייה, הימנעות מללכת למקומות שמזכירים את הטראומה, כיוון שהאדם לא רוצה לחשוף את עצמו לסכנה עוד פעם, למצב דומה. אני אומרת להם 'בואו ניכנס לזה שוב, בואו נזמין את הזיכרון הטראומטי. הוא לא האויב שלכם. הזיכרון הקשה הזה חי בתוככם, הוא חוויה שלכם - אמנם קשה מאוד - אבל אתם צריכים לעבד אותו וללמוד לחיות איתו בשלום'".

חשיפה חוזרת כזאת לא יכולה לגרום גם נזק?

"חשיפה טובה היא כזו שמבטיחה חוויה מתקנת. במהלך הטיפול אנחנו מגינים על המטופל שלא ייכנס יותר מדי לחוויה, אם כי זה לא קורה הרבה אצל אנשים פוסט-טראומטיים, כיוון שהם יודעים להגן על עצמם. זו בדיוק הבעיה שלהם, הם מומחים בהימנעות והם לא מתחברים בקלות לרגשות שלהם".

באיזו דרך את מחזירה את המטופל לטראומה?

"אני מבקשת ממנו לספר על הטראומה, בזמן הווה, כדי שיוכל להתחבר באופן רגשי לסיפור. אנחנו יודעים שאם מספרים את הטראומה בלי רגשות, כמו דיווח משטרתי - זה לא עובד. צריך לדבר על הטראומה עם נגישות אמוציונלית. עיבוד רגשי מחייב לחוות את החוויה כמו שהיתה. אני גם מקליטה את הסיפור של המטופל ונותנת לו להקשיב להקלטות בבית שוב ושוב. בהתחלה זה קשה, כמו שרואים סרט מאוד מפחיד בפעם הראשונה. אבל ממש כמו בסרט, בפעם העשירית שאתה צופה בו, הפחד שוכך והסרט הופך משעמם".

מה המטופל מגלה תוך כדי התהליך הזה?

"כשהוא מספר את הסיפור הטראומטי ומקשיב לו שוב ושוב, המטופל מגלה שהוא לא מתפרק ולא נשבר. להפך. ככל שהוא מספר אותו יותר פעמים, החרדה יורדת יותר ויותר. יש התרגלות. הוא מגלה שלא קורה לו שום דבר רע. אם לפני החשיפה בדמיון, הזיכרון הטראומטי שלט בו, בהמשך הטיפול הוא מרגיש שהוא שולט בזיכרון. בסוף הטיפול, החוויה הטראומטית מקבלת פרספקטיבה אחרת, משמעות אחרת. מה שקורה הוא שבמהלך הטיפול מטופלים מגלים פרטים חדשים בסיפור, מכיוון שהם לא נתנו לעצמם הזדמנות להתעמק בו".

את יכולה לתת דוגמה?

"חייל, חובש ישראלי, סיפר למטפל שלו בבושה ואשמה, שבמהלך הקרב הוא לא תיפקד, שהוא לא עזר לחברים שלו, שהוא היה משותק מהפחד. זה מה שהוא זכר, וזה מה שנתן את המשמעות המרכזית למאורע הטראומטי שלו. אבל כשהוא התעמק בפרטים במסגרת החשיפה בדמיון, הוא גילה דווקא שעבד מאוד קשה, שהציל אנשים. הוא לא הדחיק את הזיכרון של הפרטים האלה, הוא פשוט לא נתן לעצמו אפשרות להיזכר בהם, כי הוא דחה על הסף את המחשבות הטורדניות של הטראומה. בחורה בארצות הברית שנאנסה על ידי שמונה גברים שהכירה, טענה שאם הם רק היו יודעים שהיא לא נהנית מהחוויה המינית איתם, הם היו מפסיקים. זה היה הרגש הדומיננטי שלה. אבל החשיפה בדמיון העלתה תמונה אחרת, הסתבר שהיא זכרה שנלחמה בהם, ששרטה אותם ונשכה. בדרך הזאת, הסיפור שלה קיבל משמעות אחרת".

מערכת תומכת

במשך שנים התפתח הפרוטוקול הטיפולי של פואה וזכה לפרסום מסוים, אך הדחיפה המשמעותית להטמעתו, הגיעה באחת ממעבדות הטראומה הגדולות בעולם - מדינת ישראל. הרגע המכונן הזה קרה כמעט במקרה, כשבספטמבר 2000 הגיעה פואה לביקור מולדת מביתה בפילדלפיה. "הגעתי לארץ לשלושה חודשי שבתון", היא אומרת, ומיד מבהירה שהיא "אף פעם לא יוצאת לשבתון, יש לי יותר מדי אחריות במרכז שאני מנהלת באוניברסיטה של פנסילבניה, ואני לא יכולה לעזוב לתקופה ארוכה. אבל בכל זאת אמרנו אז, בעלי ואני - ניסע לישראל, נעשה חיים, ננוח קצת. חשבתי שאקום בבוקר, אפקח עין אחת ואחר כך עין שנייה. שלאט-לאט אשאל אותו, לאן נלך היום - לגלריה? לטיול? למוזיאון? זה היה התכנון".

אבל חמישה ימים לאחר הגעתה לארץ, פרצה האינתיפאדה השנייה, ואירועי הדמים בישראל ובשטחים שיבשו את התוכנית למצוא קצת שקט. במקום זאת, נסחפה פואה לעבודה אינטנסיבית. "הייתי אמורה לתת סדנה קטנה ל-30 מטפלים בתל השומר", היא משחזרת. "פתאום הגיעו 140 איש. זה נראה לי כמו בית משוגעים. באותו שבתון הגיעו אלי המון פניות, שמעו שאני פה, ידעו שהמומחיות שלי היא טיפול בפוסט-טראומה. מכל מקום ביקשו שאתן סדנאות. במקום ללכת לגלריות, עבדתי כל הזמן. אבל הדבר המשמעותי שקרה אז, היה שהתחלתי בניסיון ראשון למסד את השיטה בישראל. חשבתי על דרך שבה שיטת החשיפה הממושכת תעבוד, ומטופלים יקבלו טיפול, גם כשלא אהיה פה".

כדי שהשיטה תכה שורש בישראל, היא העבירה סדנאות רבות למטפלים שימשיכו את דרכה. בעזרת עמותת "אשלים" לתכנון ופיתוח שירותים לילדים ובני נוער בסיכון והג'וינט, ביטוח לאומי והקואליציה הישראלית לטראומה, התגבשו סדנאות רבות במשרד הביטחון, משרד החינוך ובמרכזים טיפוליים. "רבים מהמטפלים שעברו את הסדנאות החלו להשתמש בשיטה בהצלחה", היא מוסיפה. "כך למשל בבית חולים העמק בעפולה, ברמב"ם בחיפה ובהדסה בירושלים".

מה למדת תוך כדי התהליך?

"תוך כדי ניסוי וטעייה, למדתי לראשונה איך מטמיעים שיטת טיפול פסיכותרפיסטית. את המסורים והטובים ביותר מתוך האנשים שהדרכנו, אימנו להיות מדריכים שיסייעו למטפלים פחות מנוסים. בין 2000 ל-2003 הכשרנו 20 מדריכים ישראלים במרכז שלנו בארצות הברית, ועוד עשרה במרכז הרפואי שיבא בתל השומר. כך למדתי איך ליצור מערכת תומכת. להעביר סדנה זה לא בעיה, הקושי הוא לדאוג למסגרות משמרות שלא תלויות באדם אחד.

"תמיד נתתי סדנאות, בארצות הברית ובאירופה, אבל לא בצורה שיטתית, ולכן לא ניסיתי לבנות מערך הדרכה מובנה. בעקבות הניסיון בישראל הרחבנו את הפרוטוקול לטיפול בחשיפה ממושכת. אם בשנות ה-80 הוא עמד על עשרה עמודים בלבד, היום הוא הורחב מאוד ועומד על מעל מאה עמודים. הפרוטוקול היום מאוד מובנה ומסודר. למעשה כל פגישה מובנית ברמת הדקות - מה לעשות, איך ומה להגיד. הפרוטוקול מציג צעד אחר צעד את תוכנית הטיפול, לגבי כל פגישה מפורטים סדר הזמנים ורשימת משימות למטפל ולמטופל. לכן גם קל יחסית ללמד לעבוד בשיטה הזאת".

תוך כדי הפעילות בישראל, החלו גם רשויות הבריאות האמריקאיות להתעניין בשיטה. המערכת הרפואית הציבורית ליוצאי צבא בארצות הברית (VA) יצאה לניסוי ממושך של כמה שנים לבחינת השיטה.

בעצם, רק אחרי שבנית את המודל הזה בישראל, התחלת להפיץ אותו בארצות הברית.

"נכון. ב-2007, כשחיילים אמריקאים חזרו מאפגניסטן ועיראק, ה-VA היתה מוצפת בסובלים מפוסט-טראומה. עד אז ישבו איתם בקבוצות שיחה, שלא בדיוק נתנו תוצאות, כמו שבישראל אנשים מקבלים טיפולים במערכות של משרד הביטחון במשך 20 ו-30 שנה, טיפולים שלא עוזרים להם להחלים ולחזור לתפקוד יומיומי. באותה שנה, התפרסמו תוצאות המחקר שנעשה ב-VA, שבדק את השיטה על 300 נשים יוצאות צבא. התוצאות היו מצוינות, וכיוון שהשיטה קיבלה הוכחה לתקפותה, ראשי הארגון פנו אלי וביקשו שאעזור להם לבנות מערכת שתטמיע את השיטה במערכת הארצית שלהם. אמרתי להם, 'בואו ננסה ליישם תהליך דומה לזה שעשיתי בישראל'. וכך התחלנו לאמן מטפלים של ה-VA. התחלנו עם שמונה סדנאות שבכל אחת מהן היו 40 איש. בנוסף בנינו מערכת של מדריכים ומורים. היום יש 1,100 מטפלים, והמספרים עולים כל הזמן. יש 80 מדריכים ו-18 מורים ואנחנו, המרכז לחקר החרדה באוניברסיטת פנסילבניה בפילדלפיה, משמשים רק כגוף מייעץ".

וכך הבשילו 30 שנה של פיתוח תיאורטי, ניסוי שיטתי ומעין-הזדמנות בישראל, להשפעה מיידית, כמעט השפעת פלא, על עשרות-אלפי חיילים אמריקאים השבים מהקרב. בעקבות פועלה בשורות יוצאי הצבא, העניקה האגודה הקוגניטיבית-התנהגותית בארצות הברית שני פרסים לפואה: עבור התרומה המדעית ועבור ההישגים שאליהם הגיעה. האגודה הפסיכולוגית האמריקאית העניקה לה שלושה: על התרומה המדעית לפסיכולוגיה, תרומה לפסיכולוגיה הקלינית ותרומה לידע אודות תגובות לטראומה.

"'חשיפה ממושכת' היא ללא ספק משיטות הטיפול המובילות היום בעולם בסיוע לנפגעי טראומה, והתוקף של יעילותה הוכח בצורה הסדורה והרחבה ביותר", אומר ראש שירותי בריאות הנפש במשרד הבריאות, ד"ר גדי לובין, לשעבר ראש מערך בריאות הנפש בצה"ל, ממנו פרש בדרגת אל"מ. "את פרופ' פואה פגשתי לראשונה בתקופת הפיגועים הקשה, לפני כשמונה שנים. הייתי אז ראש ענף קליני במערך בריאות הנפש של צה"ל, והיא העבירה בהתנדבות הכשרה לקציני בריאות הנפש. מאז, היא צירפה קצינים במדים להשתלמויותיה מספר פעמים. התרשמתי מאוד מהשילוב שקיים אצלה בין ידע, רצון עז לתרום, מחויבות וחריצות. זה צירוף תכונות שמייצר, מן הסתם, הצלחה גדולה".

אולם בישראל, השיטה עדיין לא אומצה באופן גורף. "צריך להתאים לאדם את שיטת הטיפול המתאימה לו, ולא את האדם לשיטת הטיפול", מסביר ד"ר לובין. לדבריו, למרות ההצלחה המובהקת של 'חשיפה ממושכת', חשוב לשמר מקום לשלל גישות, גם אם יעילותן נבחנה בהיקפי מחקר צנועים יותר ביחס לשיטתה, לעתים אף צנועים בהרבה. "יש אנשים ש'חשיפה ממושכת' אינה מתאימה להם, כמו אלו שבמקביל לתגובות הפוסט-טראומטיות סובלים מהפרעות נפשיות נלוות קשות, או, כפי שלמדנו, מטופלים שדפוסי התנהגותם או איכות הקשב והריכוז שלהם מקשה מאוד על השגת שיתוף פעולה נדרש לצורך יישום שיטתה. יחד עם זאת, אנו עדים להיקף הולך ומעמיק של יישום מוצלח של השיטה בארץ".

"זו לא אכזבה אישית, אין לי זמן לאכזבות אישיות", אומרת פואה על כך שהשיטה שלה עדיין לא קיבלה את ההכרה המלאה בישראל. "אני מבינה שמאוד קשה להחדיר שיטות טיפול חדשות למערכת הקיימת. הטיפול הפסיכו-דינמי הוא חלק ממסורת שמקבלת הרבה דגש באוניברסיטאות הישראליות. אמנם ההשפעה של הטיפול הקוגניטיבי-התנהגותי גדלה, אבל עדיין המסורת הדינמית מאוד חזקה.

"היו ניסיונות להחדיר את השיטה לצה"ל למשל, ביחידה לתגובות קרב, אבל היא לא הצליחה להתבסס. אימנו שם קבוצה גדולה של מטפלים ומדריכים, עבדנו מאוד קשה, אבל הרבה מטפלים עברו לתפקידים אחרים והפסיקו לטפל בפוסט-טראומה. אחרים עזבו את הצבא. גם הפסיכיאטר הראשי שהתחיל להכניס את השיטה, עזב. בשלב מסוים היה צריך להתחיל את הכל מחדש והרמתי ידיים. משרד הביטחון דווקא אימץ את השיטה, במסגרת ועדה שבראשה עמד פרופ' יוסי זהר מתל השומר, הוחלט להכניס את השיטה כחלק משלוש או ארבע שיטות טיפול לפוסט-טראומה. אבל אני לא יודעת מה הערך המעשי של ההחלטה הזאת".

לא חבל שאנשים שסובלים לא מקבלים טיפול שיכול להציל אותם?

"חבל מאוד, אבל אני מציאותית, ייקח זמן עד שגופים ציבוריים כמו משרד הבריאות או משרד הביטחון ידרשו לאמץ את השיטה, כפי שזה קרה בארצות הברית. אני מקווה שזה יקרה, זה מוכרח לקרות. משרד הביטחון משלם הון עתק להחזיק אנשים פוסט-טראומטיים בטיפולים שנמשכים שנים. זו לא רק בעיה אתית, זו גם בעיה כלכלית ופה קיימת שיטה שתעזור לאנשים לתפקד תוך עשרה עד חמישה-עשר מפגשים. לכן השיטה הזאת בסופו של דבר תנצח. היא חייבת לנצח. בינתיים, אני עושה את שלי".*

חזרתי לחיים

רמי יולזרי, בן 47, סמנכ"ל של חברת מחקרי שוק המתגורר בנס ציונה, הוא בין הראשונים שעברו בישראל טיפול ב"חשיפה ממושכת". יולזרי, נשוי ואב לשלושה בנים, התגייס ב-82' לשירות צבאי שמרביתו עבר בלבנון. "המלחמה השאירה אותי שלם, לפחות פיזית", הוא אומר, "נשארה לי צלקת קטנה בברך, דיממתי קלות כמה פעמים, לא משהו שילד בן 19 שעבר קורס חובשים קרביים לא יכול לפתור לבדו. לא נפצעתי, לא נקטעה לי רגל, לא עליתי על מוקש. קברתי חברים, סחבתי אנשים שנשארו שקי בשר ועצמות, אבל נשארתי שלם. לבנון העניקה לי את מנת הזוועה הממוצעת שמלחמות יודעות להעניק לחיילים הנוסעים דרך נופיהן".

ב-90', חמש שנים אחרי שסיים את שירותו הצבאי, הוא הבין ש"שלם" זה עניין יחסי. "בעקבות סדרה של ראיונות עם אנשי מקצוע, שאלונים ומבדקים למיניהם, הגדירו את הסימפטומים שלי כהפרעת דחק פוסט-טראומטית, 'הלם קרב' בלשון עממית יותר. מסיום השירות הצבאי ועד בערך 2002, סבלתי מעליות וירידות, חזקות יותר או פחות, של התקפי חרדה, פרצי דיכאון, נדודי שינה, סיוטים ופחדים. בתקופה הזאת, מבחינתי, תמיד הייתי בלבנון. לכן פחדתי כל הזמן. תקופות ארוכות לא יצאתי מהבית כי כל הליכה לקניון, למסיבה בגן של הילד, לאירוע משפחתי, לשיחה בטלה עם אנשים, היתה הופכת למצב מלחמה שבו צריך לחפש כל הזמן דרכי הימלטות".

בדרך כלל יש אירוע שאליו מתנקזת הטראומה, מה היה שלך?

"הגזרה המזרחית בלבנון, קיץ 83'. ב-24 שעות הייתי מעורב בשתי תקריות. באחת מהן כמעט נהרגתי".

איך טופלת עד שיטת החשיפה הממושכת?

"עברתי טיפול דינמי בחלק מהתקופה, קיבלתי תרופות, בעיקר להתמודדות ותחזוקה של הסימפטומים. ואז, ביולי 2002 התחלתי בטיפול של עדנה פואה. הרופאה שלי, ד"ר ניצה נקש, נסעה ללמוד את השיטה בארצות הברית. ההבדל הדרמטי היה שבמקום להציע עוד שיטה של תחזוקה - טובה יותר או טובה פחות - של הסימפטומים, היא הציעה דרך להתמודד עם הבעיה. לקח זמן, אבל הטיפול החזיר אותי לחיים. הטיפול הפך את החוויה הלבנונית לעוד חוויה, רק עוד חוויה. חוויה מכוננת, מעצבת, ענקית, אבל חוויה שאפשר להבין. הטיפול הפך את לבנון לזיכרון, לזיכרון שאפשר לקרוא לו, אם רוצים, או להזניח אותו אם רוצים".

החיים השתנו.

"שיפצתי מחדש חלקים גדולים מחיי, מאז הטיפול המשפחה גדלה, הקמנו עסק, בחודשים האחרונים אני עובר מהפך נוסף והופך לרץ מרתון. ככל הנראה בינואר 2011 ארוץ את ריצת המרתון הראשונה שלי, אבל בטח לא האחרונה".

ללא נחמה

האם בכל מקרה אפשר לטפל? בסוף השבוע האחרון רצח איתי בן דרור את שלושת ילדיו, עומר, רוני ואור. אמם, לילך שם טוב, שהרצח אירע ביום הולדתה, הופיעה בתקשורת, שבורה והמומה. היא הצהירה שלאחר שתראה את בעלה לשעבר בכלא, היא "רוצה לעלות לילדים שלה". האם השיטה של פרופ' פואה יכולה להציע לה נחמה? "קראתי על הטרגדיה הזאת", היא אומרת מארצות הברית. "בשלב זה אין טיפול לאשה האומללה הזאת. העצה הטובה ביותר בשבילה היא להישאר קרוב ככל האפשר לבני משפחתה ולחברים ולהביע את הרגשות שלה בדרך שנראית לה המתאימה ביותר, ולהיות תחת השגחה קפדנית של רופא. בעוד כשישה חודשים, אם לא חלה הפחתה ברגשות השליליים שלה, היא צריכה לקבל עזרה פסיכולוגית".



''אני אומרת למטופלים, 'בואו נזמין את הזיכרון הטראומטי. הוא לא האויב שלכם. הזיכרון הקשה הזה חי בתוככם, הוא חוויה שלכם - אמנם קשה מאוד - אבל אתם צריכים לעבד אותו וללמוד לחיות איתו בשלום''


בית שנהרס מפגיעת טיל בחיפה במלחמת לבנון השנייה וזירת פיגוע בעיראק. בארצות הברית כבר 1,100 מטפלים משתמשים בשיטה של פואה



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
tm_tools.isArticleType(article) : true