בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ההרצלים

אחד היה מפקד חיל האוויר | שני מנכ"ל עירייה | שלישי מרצה באוניברסיטה | ורביעי עובד כמחסנאי | המכנה המשותף ביניהם - לכולם קוראים הרצל | כך נהפך שם משפחתו של חוזה המדינה לשם ישראלי חוצה שכבות

תגובות

שם ישראלי - כתבה ראשונה בסדרה

הרצל בודינגר מפקד חיל האוויר ב-1992-1996 | כיום נשיא ויו"ר ראדא תעשיות אלקטרוניקה בן 67 | נשוי + 4 | גר ברמת השרון הרצל בודינגר במשרדי ראדא מערכות. "המפעל של ראדא קסם לי"

נפתח בווידוי: "לא נקראתי על שם חוזה המדינה", מבקש הרצל בודינגר להדגיש כבר בתחילת השיחה. "קיבלתי את השם מסבי. אבי עלה לישראל מרומניה עם עליית הנאצים לשלטון, ומרבית משפחתו נספתה בשואה. כעבור שנים התגלה שאחיו, סמי, ניצל, וגם הוא קרא לבנו הרצל. יש כיום שני הרצל בודינגר בישראל. בן דודי הוא פסיכולוג ומתגורר בחולון".

בודינגר היה תמיד ההרצל היחיד בסביבה: כך זה היה בבית הספר התיכון (הריאלי, חיפה), בפנימייה הצבאית ובקורס הטיס. רוב הזמן השם לא משך תשומת לב, עד שבקורס התחילו להתבדח על חשבונו. "החברים היו צוחקים עלי: 'אתה הרצל? אולי אתה ויצמן, ואולי ביאליק?"

מרבית בוגרי הפנימייה התגייסו לחיל השריון, אבל עבור בודינגר ביקור אחר בבסיס חיל האוויר רמת דוד חיסל כל התלבטות: "בשיחת הסיכום בבסיס עם סגן מפקד הטייסת דאז, אמנון הליבני, הוא אמר: 'אתם לא תבואו אלינו. אתם מכוונים ליבשה ואתם גם בטח מפחדים להיכשל. זה כל מה שהייתי צריך לשמוע, כדי להגיד 'אני בא'".

כבר אז טייסים נחשבו לאליטה?

"עוד לא. בשנות ה-50 וה-60 לא היו מספיק טייסים, והתחילו בתעמולה: עזר ויצמן, מפקד חיל האוויר דאז, טבע את הסיסמה: 'הטובים לטיס'".

והטובות לטייסים.

"את זה הציבור המציא".

איך היתה חוויית הקורס?

"הקורס הזה קשה כיום, והוא היה קשה אז. קצב ההדחות היה מפחיד. למה קשה כל כך ליהפך לטייסי קרב? בדיוק כמו שכל אחד יכול ללמוד לנגן פסנתר, אבל לנגן ברמה של ארתור רובינשטיין לא כל אחד יכול".

בודינגר הוצב בטייסת הווטורים, ונקלע לתאונה שכמעט קיפחה את חייו. "אני קורא לה 'התאונה שבה נהרגתי'. המנועים הפסיקו לפעול זה אחר זה", הוא נזכר. "אמרתי לעצמי,'יש פה שביל אדמה בכרם. אני נוחת בו'. ההחלטה הזו הצילה אותי". בודינגר ניצל בנס. הוא שהה בגבס חודשים ארוכים, ונלחם לחזור לטוס. "לא רק שלא פחדתי לחזור, אלא נאבקתי בוועדה הרפואית. לא יודע להסביר למה לא היה בי פחד, אולי זה קשור לגיל הצעיר".

תולדות הקריירה אחרי השחרור מצה"ל, כשהוא בן 53, יצא הרצל בודינגר - המפקד ה-12 של חיל האוויר - ל"טיול הגדול" שלו. יחד עם אשתו ושני ילדיו הצעירים, דורון וליאור, הם חצו את ארה"ב לאורכה במכונית ("כל יום היינו במקום אחר"). אז גם התפנה לחשוב על המשך הדרך, ואף שלא היה בטוח מה יעשה, דבר אחד היה לו ברור: "ידעתי שאני לא רוצה ללכת לפוליטיקה. אני פשוט לא מתאים לזה. אני לא אומר אם זה כן טוב או לא טוב, רק שלי זה לא מתאים".

בודינגר החליט על כיוון להמשך דרכו: "התלבטתי בין שתי חברות: חברת טלפוניה שסיקרנה אותי מאוד בשם אלגדפון, וחברת ראדא תעשיות. לראדא יש מפעל בבית שאן, ובזמנו הוא היה מצוי בקשיים".

מה הכריע את הכף?

"ראדא היתה בעדיפות שנייה, אבל המפעל קסם לי. החברה היתה במשבר, ואמרתי 'אני נותן יד'. הגעתי לחברה במאי 1997, קיצרתי בחודשיים את חופשת השחרור שלי כי מצאתי את מה שחיפשתי. במאי אני חוגג יום הולדת, ומבחינתי זו היתה מתנת יום הולדת, לחזור לעבוד".

בודינגר לקח על עצמו את תפקיד המנכ"ל, היו"ר והנשיא - ולא מתוך בחירה. "המשבר של החברה היה עמוק כל כך, עד שבנקים וכמעט כל הארגונים שעמם עבדנו התנו את המשך העבודה אתנו בכך שאשא בשלושת הכובעים". רק ב-2000, לאחר שראדא התייצבה, מינה בודינגר מנכ"ל לחברה - אך גם אז עברו עליה זמנים לא קלים: "היה שלב, כשהדולר ירד לשווי של כמעט 3 שקלים, שהמכירות עלו אבל המטרה של להגיע לרווחיות התרחקה. היה סיכוי שהחברה לא תשרוד. רק בשנה שעברה היא נהפכה לרווחית".

כשהוא נשאל על המעבר לתחום העסקי, בודינגר מסתייג מההגדרה: "אני לא איש עסקים, אני יצרן. בחיל האוויר למדתי להרוס, ידעתי לעלות לאוויר ולבצע את המשימה כאילו היתה ניתוח כירורגי. לאחר השחרור לא רציתי להתעסק יותר בהרס, אלא ביצירה. וכאן אני בונה". לקראת סוף השיחה בודינגר מציע סיוע למראיינת: "את יודעת שלא שאלת אותי את השאלה הכי חשובה - מה ההבדל המשמעותי בין התפקיד של מפקד חיל אוויר לתפקיד הנוכחי".

ומה התשובה?

"שבתפקיד הזה אין יותר טלפונים באמצע הלילה. כשמפקד חיל מקבל טלפון כזה, בדרך כלל השאלה היא 'מי נהרג?', פה הדבר הכי גרוע שיכול לקרות הוא שאפסיד כסף. שסיימתי את התפקיד, לא ידעתי איזו מועקה ישבה עלי עד. אני כבר לא ערב יותר לחיי אנשים. זו הקלה גדולה".

מבט לעתיד בודינגר לא דימיין את עצמו כמפקד חיל האוויר - אבל בכל פעם שרצה לעזוב, הציעו לו תפקיד מפתה והוא נעתר ("חשוב לי לציין שתמיד התייעצתי עם אשתי"). במשך השנים העדיף באופן ברור תפקידי הדרכה על פני תפקידי מטה: "ב-1979 הציעו לי העלאת דרגה לאל"ם ותפקיד מטה, אך העדפתי להמתין עם העלאת הדרגה, ולקבל את תפקיד מפקד בית הספר לטיסה. אמרתי לעצמי, כך אני יכול ללמד, וגם להמשיך לטוס (צוחק). יש בי אהבה להדרכה. אם לא הייתי בחיל האוויר, בטח הייתי נהפך למורה למתמטיקה ולפיסיקה".

בתקופת כהונתו של בודינגר, הוא עבד צמוד לראש הממשלה יצחק רבין, עד להירצחו ב-1995. "היו דיבורים על כך שרבין כבר לא בשיא כוחו, לא מרוכז. אני ראיתי בדיוק את ההפך. בכל פעם שנפגשתי אתו התרשמתי מהאופן שבו היה קשוב והקדיש את עצמו לשיחה", מספר בודינגר. "לא היו מעולם הפרעות - לא פתקים, לא טלפונים, לא דפיקות בדלת. היה לו זיכרון מצוין לפרטים: שנה אחרי פגישה אתו הוא היה שואל שאלות על הפגישה הקודמת.

"היינו אז בשיא התקווה לשלום - והתנהלו אף מגעים עם הסורים. אמרתי אז למקורביי שאני מקווה שעוד בחיי אזכה לנהוג במכונית מתל אביב למגדל אייפל בפאריס. ב-2000 נשבר החלום, עם פרוץ אינתיפאדת אל אקצה - ומאז הוא רק הולך ומתרחק. אני מקווה שהוא עוד יתממש".

מה הבעיה העיקרית במדינה?

"ישנה הסוגיה הביטחונית, וצריך להקצות לכך משאבים. זהו צורך מיידי, ועלינו להבטיח את קיומנו. סוגיית החינוך היא אחרת: לא מדובר בהוצאה, כי אם בהשקעה. הממשלה זורעת זרעים ובעוד 20-40 שנה היא תראה את הפירות. אבל הפוליטיקאים לא בונים תוכניות עבודה לטווח ארוך, כי הם רוצים להראות תוצאות בטווח המיידי ולהיבחר שוב".


הרצל פלח מחסנאי | בן 58 | גרוש + 4 | גר בנתניה הרצל פלח בסמוך למקום עבודתו בנתניה. "אתה מרגיש שחסר לך כשפעם היה לך"

הרצל פלח היה הצבר הראשון של הוריו, ולכן החליטו לצ'פר אותו: "ההורים שלי מלוב, ואבי היה דתי מאוד וציוני מאוד. כששאלתי את אבי מדוע קיבלתי את השם הרצל, הוא ענה: 'אתה הבן הראשון שנולד בארץ, לכן זכית'. האחים שלי קיבלו שמות תנ"כיים, כמו שלמה, ואני קיבלתי את הרצל".

השם הרצל היה נפוץ בשכונת דורה הנתנייתית, והילדים היו צריכים למצוא פתרונות כדי להבדיל בין נושאי השם: "נתנו כינויים - הרצל הגבוה, הרצל השמן וכך הלאה. מה שמוזר בעיני הוא שהרצל המקורי היה אירופאי, וכל ההרצלים שהכרתי היו ממוצא מזרחי. נראה לי שההרצל האחרון האשכנזי היה בנימין זאב הרצל".

בשנות ה-80, כשיצא לטיול משפחתי בשווייץ, ביקר במרפסת המפורסמת בבזל: "מכיוון שאני יהודי ואני הרצל - עבורי זה היה משהו. עבור אחרים זה כמו פסל החירות. עוד אתר היסטורי".

תולדות הקריירה כשפלח סיים את בית הספר התיכון בנתניה, שם התמקצע בחרטות, פנה אליו חבר ואמר לו: "הרצל, מה תעשה עם חרטות? כמה כבר תוכל להרוויח, חצי לירה ליום?". החבר הציע לפלח להיכנס לתחום היהלומים, כעובד באחת המלטשות או המפעלים שמילאו את העיר. שם, הבטיח, ירוויח 2 לירות ליום. "הוא לא טעה", מספר פלח, "אם מורה באותם ימים הרוויח 200 לירות בחודש, אז אני הרווחתי 500".

פלח הלך והתבסס במקצוע: הוא עבד כמנהל עבודה ובהמשך ניסה את כוחו כבעליו של עסק עצמאי. "היו לי שמונה עובדים, הלך לא רע, אבל הבנתי שסוחר ואיש כספים אני לא. אז חזרתי להיות איש מקצוע עם משכורת. כשכיר ידעתי לפחות שבשש בערב אני מגיע הביתה".

כמי שגידל שלושה מבין ארבעת ילדיו לאחר גירושיו מאשתו לפני 15 שנה, הקפיד פלח להיות נוכח בבית. הבן הצעיר, טל, עבר גם הוא להתגורר עמו כשמלאו לו 17. "היה קשה, אבל יצאנו מזה. אם הייתי יכול, הייתי חוזר על התקופה הזו שוב: אין דבר יפה יותר עבור בנאדם מאשר לגדל את ילדיו. לא גדלנו בבית רגיל שבו אמא בבית ואבא עובד, הילדים חיברו אותי לעולם שלהם.

"לא היו לי רגעי שבירה. מאוד נהניתי מהם. היינו רואים סרטים יחד, משחקים רמיקוב, תענוג. כשהם גדלו הצטערתי שהם ברחו לי מהבית. עובדה שעד היום הם מחכים לבוא לארוחת יום שישי אצל אבא". טל, בנו בן ה-42 של פלח, מאשר: "גדלנו בבית ליברלי, דאגנו לעצמנו. היתה אווירה כיפית, עם הרבה מוסיקה טובה. היינו שרים עם הרדיו". פלח: "אני אוהב מוסיקת נשמה אמריקאית. זמרים כמו ווילסון פיקט וג'יימס בראון".

איך הסתדרתם? נעזרתם במישהו?

"בהתחלה המשפחה עזרה, מישהי כיבסה, מישהי בישלה, אבל באיזשהו שלב אמרתי 'תודה רבה, אבל אשתי לא יצאה לטיול ועוד שבועיים תחזור. אני צריך ללמוד להתמודד'. עשיתי הכל: הלכתי לאספות הורים, לימי הולדת, להצגות ולמסיבות סיום. התחלתי לבשל: בכל משפחה יש את המאכל של שישי בערב שאותו לא יחליפו - אצלנו אלה החצילים שלי. כשהילדים מגיעים בשישי בערב, הם קודם כל פותחים את המקרר ומחפשים את החצילים ואת הבורקס". בשנה האחרונה יש להרצל חברה בשם יאנה, שאותה הכיר בעבודה ("זה הולך ממש יפה. על מה זוגות רבים בדרך כלל? חינוך ילדים וכסף. לנו אין את הבעיות האלה").

בכל הנוגע לפרנסה, פלח מסביר שכל עוד עבד ביהלומים הזמנים היו טובים. ב-2000 שינתה התעשייה את פניה ופלח הבין שזמנו עבר ("נכנסו המחשבים, שהחליפו אותנו, והתחילו לייצר בחו"ל באמצעות כוח עבודה זול. הבנתי שהענף נגמר עבורי").

פלח התגלגל לעבודה כמחסנאי בחברת דלתא פילם, אך כעבור שלוש שנים שוב גילה שטכנולוגיה חדשה הפכה אותו למיותר: "החל העידן הדיגיטלי וכבר לא מכרו פילם, נייר או כימיקלים. הכל נעצר". משם המשיך למשרה הנוכחית שלו: מחסנאי בחברת סנו ("ביהלומים היינו מוקפים במצלמות, כמו האח הגדול, עכשיו העבודה רגועה יותר. אני מרוצה").

כמי שגדל בשכונת עוני בנתניה, ללא חשמל וגז, פלח מסביר כי כילד כלל לא ידע שהוא חי בתנאים חריגים - "אתה מרגיש שחסר לך כשפעם היה לך ועכשיו אין לך. זה לא שמישהו בא עם מוסטנג ולך אפילו אין אופניים. לאף אחד אין אופניים". אבל כיום, לאחר שידע רווחה כלכלית, ההתמודדות מורכבת יותר: "חוויתי צניחה ברמת החיים. חסכתי סכום כסף מספיק גדול שאיפשר לי ליפול לאט, לא להתרסק. זו היתה נפילה מרופדת, הדרגתית: מווילה (שבה גר עם משפחתו לפני הגירושים, ה"ו), לדירה קטנה יותר, מעבודה עם משכורת יפה לעבודה פחות מכניסה".

מבט לעתיד פלח מאמין כי שינוי יתחיל בשינוי שיטת הבחירות: "יש לנו כאן יותר מדי מפלגות", הוא פוסק. "מספיקות שלוש מפלגות - ימין, שמאל ודתיים. למה בארה"ב מסתדרים עם שתי מפלגות וכאן לא? בנוסף, המנהיגות שלנו מידרדרת. אני זוכר שבצעירותי, כשראיתי את שמעון פרס, את יצחק רבין או את פנחס ספיר - נפעמתי. הם הגיעו לביקור בסניף ההסתדרות בנתניה. ישבתי ליד רבין והרגשתי שמישהו גדול נמצא לצדי. כמו שוויקי כנפו צעדה לבדה וסחפה אחריה אנשים, כמו שעשתה משפחת שליט - כך שצריך לקום מישהו שיתחיל ללכת והציבור אחריו. מדברים עכשיו על יאיר לפיד שרוצה להקים מפלגה. אם הוא יקלע לרעיונות שלי - אהיה בעדו".

מה הבעיה הכי גדולה במדינה?

"בעיית המנהיגות. פעם המדינה היתה חשובה לפוליטיקאים, הם עצמם היו פחות חשובים. יצחק שמיר, מנחם בגין, גולדה מאיר - כולם הגיעו מבתים צנועים. ביקרתי עם הילדים בביתו של דוד בן גוריון בנגב, ואני זוכר שהתפעלתי מכך שראש ממשלה לשעבר גר בצריף. היום הפוליטיקאים נחקרים במשטרה, וגרים בווילה. רף המנהיגות יורד והולך. הוא כמו קו המים של הכנרת. אני חרד".


ד"ר הרצל כהן היועץ האקדמי של תוכנית מוסמך לביקורת פנימית וציבורית, אוניברסיטת חיפה | בן 60 | נשוי + 4 | גר בבת ים הרצל כהן על רקע נמל יפו, נוף ילדותו. "הציונות היתה בדמנו"

אביו של ד"ר הרצל כהן החליט לשנות את שמו דקות ספורות לפני ברית המילה: "אבי החליט לקרוא לי על שם דודו, בנימין. בברית הוא הסתובב בין כולם כמו טווס, וכולם הקניטו אותו על כך. אמרו לו 'מה קרה, מי נולד לך? הרצל?' ואז, ממש לפני שהמוהל החל בעבודה, אבי אמר 'כן, הרצל נולד. נקרא לו הרצל'. היום אם אני רוצה להקניט מישהו אני אגיד, 'מי נולד לך, מרדונה?' אבל בתקופה ההיא הרצל היה אייקון".

את שנות ילדותו העביר כהן בדירת חדר בשכונת שבזי התל אביבית, שנהפכה ברבות השנים לחלק משכונת נווה צדק. מה שכיום הוא סמל ליאפיות תל אביבית, היה אז ערבוביה של עדות ושפות: "כל חצר נראתה כמו קיבוץ גלויות אחד גדול. לא היינו צריכים ללמוד על מגדל בבל, מגדל בבל היה אצלנו בבניין".

בשנים הבאות התגלגלה המשפחה בין שכונות סמוכות, על גבול יפו-תל אביב, שמרכזן היה רחוב הרצל ומוסדות שזוהו עמו. "העניין הזה של הציונות היה בדמנו, כי כל המקומות שהרצל ביקר בהם כשהיה בישראל היו במרחק הליכה ממני. מלון קמיניץ ברחוב יפו - המלון שבו התאכסן הרצל בביקורו בארץ ישראל ב-1898, מתחם תחנת הרכבת של מנשייה, כל אלה היו מגרש המשחקים שלנו. כשאתה לומד כך את מורשתו של אדם, אז זה שונה".

ביפו, שאליה עבר עם משפחתו בנעוריו, הכיר כהן את אשתו, שושי ("ממוצא טורקי"), כשהיה בן 23. היא היתה אז בת 20 וכעבור שנה התחתנו.

תולדות הקריירה כהן הוא חוקר בדם: זה התחיל עוד בצה"ל כששירת כחוקר פלילי במצ"ח והיה ממקימי היחידה לאיתור נעדרים במלחמת יום הכיפורים ("לא התכוונתי שזה יהיה המסלול, ככה יצא"). בבנק לאומי הגיע לעמדת מנהל הביקורת באזור ירושלים ותל אביב, ובהמשך סיים דוקטורט באוניברסיטת סיטי בלונדון - גם הוא בתחום הביקורת. "אף אחד לא אוהב ביקורת", הוא פוסק. "בשיעור הראשון באוניברסיטה אני אומר לסטודנטים: 'אם מישהו אומר לכם שהוא אוהב ביקורת, אז תדעו אחד משניים: או שהוא משקר או שהוא לא יודע על מה הוא מדבר'.

"מה שאהבתי בתפקיד המבקר הוא את היכולת לתרום. לאמירה שלך יש משמעות. העניין של הנתינה הוא לא מובן אליו ולא בא לידי ביטוי בכל תפקיד. אתה יכול להיות מנהל שיווק ואז אתה תורם לחברה בעיקר מהפן הכספי. בביקורת - ואת זה אני גם אומר לסטודנטים שלי - התרומה היא מוחשית. אתה יכול לבדוק תהליכים, להציע הצעות לשיפור, להצביע על ליקויים".

אתה זוכר ליקוי ספציפי שהצלחת לאתר?

"חשפנו עניינים רבים בבנק, כמו מעילות. אין מה לעשות - איפה שיש כסף יש מעילות".

משלמים מחיר על עיסוק בביקורת?

"כן. היו אנשים שהפסיקו לדבר אתי. אי אפשר להיות חברים של האנשים בעבודה שאתה מבקר, אתה פחות יוצר קשרים עם מי שמחר בבוקר אתה יכול להיכנס למשרד שלו ולתקוף אותו. אז החברים שלך הם גם אנשי ביקורת. החבר הכי טוב שלי הוא איש ביקורת".

ב-1986 החליט כהן לפרוש מהבנק כדי להגשים חלום: לעשות דוקטורט בבריטניה בתחום הביקורת. למה דווקא שם? "כי דודי מעירק למד בבריטניה, והוא היה הדמות הנערצת עלי. בגללו חלמתי על לונדון".

כהן יועד לצאת לשליחות בלונדון מטעם הבנק, שם אמור היה לנהל סניף וללמוד במקביל, אך זו לא יצאה לפועל. הכעס על ההבטחה שלא מומשה תרם גם הוא לניתוק היחסים: "לעזוב את הבנק היה דבר מטורף לעשות, אבל אני אוהב להגשים את החלומות שלי. גם אשתי, שעבדה בבנק, פרשה זמן קצר אחרי".

אם אשתך עבדה גם היא בבנק לאומי המשמעות היא שביקרת גם אותה?

"מה פתאום, היתה בינינו הפרדה מוחלטת".

המטרה של כהן היתה ברורה: לא סתם ללמוד בלונדון, אלא ללמוד אצל מי שנחשב לאבי תורת הביקורת הפנימית ולימד באוניברסיטת סיטי בעיר - פרופ' ג'ורג' סלים (Georges Selim). "חיכיתי בתור עד שיקבלו אותי לשם", משחזר כהן. "רק כעבור חמש שנים, ב-1991, זה קרה".

בפרק הזמן הזה, שהתארך מעבר למתוכנן ("כל פעם חשבתי שזה או-טו-טו קורה והנה אני נוסע"), עבד כהן כמבקר פרילנסר בגופים שונים, בין השאר בארגון ויצ"ו העולמי. כשהגיעה הבשורה על קבלתו לתוכנית, עקרו כהן, אשתו וארבעת ילדיהם לעיר שלא מחכה לאף אחד. דווקא שם קיבל לפתע שמו משנה חשיבות: "עבדתי עם הפדרציה הציונית בלונדון, ושם ציינו את השם שלי בישיבות ועשו לו כבוד. בבריטניה, הרצל הוא שם מכובד ומיוחד מאוד. הרגשתי ששם מעריכים את זה. בישראל יש פה הרצל ושם הרצל".

אחרי ארבע שנות לימודים ("חוויה פנטסטית") קיבל כהן הצעה ללמד באוניברסיטה הלונדונית, אך לבסוף הוחלט על חזרה לישראל ("הבת עמדה להתגייס, וכל המשפחה נמצאת כאן"). מאז הם אנגלופילים: "סתם קוריוז - כשארבעת הילדים שלי השתחררו מהצבא, נתתי להם מתנה על חשבוני, נסיעת שחרור. לאן כולם נסעו? ללונדון, כמובן. שלא נדבר על זה שכולנו אוהדי אנגליה בכדורגל. במונדיאל לא כל כך הצליח לנו, הבן שלי, נמרוד, היה ממש בדיכאון".

מבט לעתיד עם החזרה לישראל נשאב כהן למגוון עיסוקים: הוא החל ללמד ביקורת באוניברסיטת חיפה ועבד כיועץ עצמאי לסוכנות היהודית. כיום הוא מחלק את זמנו בין שני תפקידים עיקריים: הוא מרצה ויועץ בתוכנית מוסמך לביקורת באוניברסיטת חיפה ("אני מאוד אוהב את ההוראה, זה היה חלום חיי וסגירת מעגל") ובנוסף משמש מבקר פנימי של הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו ("שם אני מתפרנס").

על הסטודנטים שלו הוא מפליג בשבחים: "הצעירים של היום יותר טובים מאתנו. כושר הקליטה שלהם הוא פנטסטי והיכולות שלהם טובות יותר".

מה לגבי ערכים?

"זה לא הוגן להשוות בין הדורות. הילדים שלי נולדו לעולם ממוחשב, עולם מטורף. המושג של הרצל רחוק מהם, אני לא בטוח שהם ביקרו אפילו בקבר של הרצל. אבל הנה - אני רואה את הסטודנטים שלי, ואני נהנה מהם. אני רואה אנשים שמדברים על עוולות שנגרמות לפלגים בציבור, אנשים שמוכנים לנטוש את העבודה הקיימת ולעבור לביקורת. זה מחמם את הלב. אני מקווה שיבוא יום והמערכת במדינת ישראל תהיה כל כך נקייה ויעילה - שכבר לא יצטרכו מבקרים פנימיים".

אבל אז לא תהיה לך פרנסה.

"אז אולי נחליף מקצוע".

מהי הבעיה העיקרית במדינה?

"סוגיית החינוך. במשפחתי אבי היה צריך להכריע מי מבין שלושת הבנים ילך ללמוד בתיכון ומי יעזור בפרנסת הבית. אני נבחרתי ללמוד, ועד היום יש לי רגשות אשם על כך. זו הסיבה שאני מלמד באוניברסיטה. אני מאמין בחינוך כמקור לפתרון הבעיות".


הרצל נחום מנכ"ל עיריית רמת השרון | בן 60 | נשוי + 2 | גר ברמת השרון הרצל נחום במשרד המנכ"ל, עיריית רמת השרון. "החיים בתל אביב היו סיוט"

"תמיד הרגשתי חריג בגלל השם שלי", מתוודה הרצל נחום כשהוא מתרווח בכסא משרדו בעיריית רמת השרון. "גם כיום אני מרגיש שונה. יש את הרצל, ויש את נחום שגם הוא לא שם קליל.

"דוד שלי, ששמע על השם הרצל, הציע אותו להורים שלי, עוד כשהיו בעירק. לקרוא לתינוק הרצל במדינה ערבית - זה אומר להתעסק עם השלטון. כשההורים שלי היו צריכים להציג תעודות בזמן ההתארגנות לעלייה, אמא שלי אמרה לשוטר: 'קוראים לו הרמל, לא הרצל. זו טעות בהדפסה".

נחום מספר שכבר מילדות השם הכביד עליו. "זה היה כמו חצי טונה שיושבת עלי. בעיר מגוריי בילדות, הרצליה, בכלל. אני מניח שזה מתאים לאופי שלי. גדלנו על ערכים של אכפתיות כלפי המדינה, וללא כפית של כסף בפה. הציעו לי פעם להתמודד על ראשות העיר הרצליה, והסלוגן היה: 'הרצל להרצליה'". כששטרות ה-100 לירה, שעליהם הוטבעה דמותו הרצל, יצאו משימוש, רכש נחום כמה שטרות כדי להנציח אותם ("זה עלה הרבה, לא אומר כמה").

בנעוריו היה נחום מדריך נוער בתנועת מחנות העולים, ולאחר סיום הלימודים בתיכון אורט יד גיורא בהרצליה המשיך למסלול של גרעין נח"ל. "ידעתי שאהיה ביחידה קרבית ושאהיה קצין. בתפקיד האחרון הייתי סגן מפקד חטיבת צנחנים שפעלה בגזרת רמאללה". בזכות השירות הקרבי אף פגש נחום את אשתו, פנינה: "הייתי סמג"ד בנח"ל, סרן בן 22. שירתנו בכפר רמא, ליד רמאללה, והיא עבדה בחברת קוסמטיקה והגיעה לבסיס כדי להעביר הרצאה. היא היתה צריכה לחזור לתל אביב, ושאלו 'מי מחזיר אותה? אמרתי 'אני'. ככה הכרנו, יצאנו הרבה מאוד זמן עד שהתחתנו".

מה זה הרבה זמן?

"משהו כמו שש שנים. קשה היה לתפוס אותי לחתונה. החתונה עצמה היתה סמלית: היא התקיימה ב-1982, יום לאחר פינוי שארם א-שייח בחצי האי סיני - בחצר של בית ההורים שלי. זו היתה חתונה בסגנון צבאי, סולידי".

אחרי שהתחתנו, עברו בני הזוג להתגורר בתל אביב, ברחוב זכריה הסמוך לרחוב דיזנגוף ("האזור שכל הצעירים אוהבים"). אלא שנחום רק חיכה לרגע שבו יוכל לברוח לכפר: "החיים בתל אביב היו סיוט. אשתי אהבה את תל אביב, היא לא רצתה לעזוב. אבל עבורי, כאחד שגדל בהרצליה בבית פרטי מוקף פרדסים וכמי שאוהב אדמה, זה היה סיוט. בכל מקום זיהום אוויר, פקקים, בעיות חנייה. בשלב כלשהו אמרתי די. אשתי אמרה, 'אם עוזבים את תל אביב, אז כבר לא משנה לי לאן אני עוברת'. אני רציתי לחזור להרצליה, אבל קיבלתי הצעות לשתי דירות ברמת השרון. הדירות עמדו זו מול זו. בחרנו באחת מהן - ומאז אנחנו שם".

ומה עם החלום על הבית עם הפרדסים?

"זה לא יצא".

תולדות הקריירה ב-1991 השתחרר נחום מצה"ל בדרגת סא"ל, ויצא לחופשת שחרור. הוא לא תיכנן להיכנס לעמדה מחייבת במהירות, אלא שאז נקרא לסייע לחבר, ד"ר קותי שרעבי, שרצה להתמודד על ראשות העיר רמת השרון ברשימה בלתי מפלגתית. הוא היה ראש מטה הבחירות. גם ראש העיר נוכחי, יצחק רוכברגר, התגייס למשימה. "הרעיון היה לעשות לטובת העיר. עבדתי שנה בהתנדבות כדי לעזור לבנות את הרשימה. הכנסנו מנדט אחד".

כעבור חמש שנים נקרא שוב לדגל, אז הקימו חבריו רשימה עצמאית - שבראשה עמד רוכברגר. אבל רק בבחירות הבאות, ב-2003, נבחר רוכברגר לראשות העיר: "לא הייתי מעוניין לקבל תפקיד בתמורה - אחרי השחרור מצה"ל לא עניין אותי להיכנס לתפקיד שכרוך במחויבות. אבל יצחק הציע לי את תפקיד מנכ"ל העירייה, וזה התבשל כך שהיה מכרז, התמודדתי ונבחרתי".

ביום העצמאות 2009 הופיע על הבמה המרכזית ברמת השרון - לשמחת תושבים רבים - הזמר אביב גפן. אבל נחום לא היה מרוצה כלל. הוא התנגד להגעתו של גפן לחגיגות העצמאות, וגם יותר משנה לאחר האירוע, הוא דבק בעמדותיו: "התנגדתי לגפן מהיבט ציוני-חינוכי. אדם שרוב הזמן מציג את המדינה באור לא חיובי בראיונות, ושמוציא את עצמו מהכלל כי לא שירת בצבא - לא צריך לאפשר לו להופיע בפני צעירים. בנוסף, עלויות המופע שלו היו גבוהות מאוד. התנגדתי משני המניעים האלה".

המלה "אכפתיות" חוזרת לעתים קרובות בשיחה עם נחום. "אכפת לי מהעיר", הוא מדגיש לא אחת, "אם לא היה לי אופי של אדם אכפתי לא הייתי בתנועת נוער, לא הייתי מ"כ בצבא, לא הייתי משרת בקבע ולא הייתי מתנדב למשטרה, אלא הייתי מחפש לעשות כסף מגיל צעיר. אבל כסף זה לא היה הכל בחיים.

"כשאני הולך ברחוב, כל תושב דורש תשומת לב אישית. אנשים תופסים אותי בכל מקום, גם בתור בסופר. אם אני נמצא במסיבה פרטית אני לא יכול לסיים את המנה, כי אנשים ניגשים. אבל בסך הכל אני מרוצה. אם לא הייתי מרוצה לא הייתי כאן שבע שנים".

מבט לעתיד בסוגיית מחירי הדירות הגואים ברמת השרון, נחום נשמע אמביוולנטי: "זה טוב ולא טוב. ברגע שמחירי הדירות גבוהים המשמעות היא שהעיר מבוקשת. תארי לעצמך שמחירי הדירות היו נמוכים, אז מה זה היה אומר על העיר? אנו רוצים להקל על זוגות צעירים, וכבר עכשיו אנחנו מקדמים תוכנית עבורם. אם היינו יכולים היינו עושים יותר לטובתם, כי זה האינטרס שלנו, אבל לעירייה אין קרקעות משלה. מי שמחזיק בהן זו המדינה באמצעות מינהל מקרקעי ישראל".

למראה בתי הקפה הרבים המציפים את העיר בשנים האחרונות, והומים בימי שישי לא פחות מאלה התל אביביים, מודה נחום כי העירייה עודדה את התופעה: "לא עשינו לבעלים קשיים בהפעלה, לא ירדנו להם לנשמה. ניסינו להתחשב בהם כי הבנו שבתי קפה זה דבר שמשדרג את העיר.

"אני אוהב את היכולת הזו להניע מערכות, להשפיע ולעשות. אני אוהב את זה שאני יכול לקחת מקום מוזנח ולהפוך אותו לפינת חמד. כעבור שנה אני מגיע לאותו מקום מוזנח ולא מזהה אותו: הוא משהו אחר לגמרי, עם ירק, ספסלים ומתקנים. אם התושבים מרוצים - זה נותן דיווידנדים טובים. הכוונה הוא להמשיך את המגמה הנוכחית: לשים את התושב במרכז, כך שיהיה לו טוב ונעים לגור ברמת השרון ולגדל בה את ילדיו".

מה הבעיה העיקרית במדינה?

"האלימות הגואה. האנשים הכי האלימים יוצאים ונכנסים מבתי הסוהר כמו בדלת מסתובבת, והאדם הרגיל נהפך לקורבן. לעומת זאת מי שזרק נעל על שופטת, ואני לא מקל בזה ראש, נשלח לכלא לשלוש שנים".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו