בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

החוק האוסר לחבוש בורקה עבר בפרלמנט בצרפת. דיון

מדוע דמוקרטיה מתקדמת המונה 65 מיליון תושבים מחוקקת חוק האוסר על פחות מאלפיים נשים מוסלמיות ללבוש בורקה? צרפת מציגה: פנים לכאן ולכאן

תגובות

כשסיהאם חבשי חושבת על הרעלה היא חושבת על כלא. "העולם שחייתי בו היה עולם מסוגר", אומרת חבשי, צרפתייה ילידת אלג'יריה. "היה הבית, והמקום היחיד שיכולת לצאת ממנו אליו היה בית הספר. אם בשבילי, שגדלתי במשפחה חילונית, הבית היה מרחב של הסתגרות - הרי שהרעלה שומרת שהאשה תישאר בבית גם כשהיא יוצאת אל הרחוב".

חבשי היא נשיאת הארגון הצרפתי עם השם המתנגח "לא זונות ולא כנועות" (Ni Putes Ni Soumises), שהוקם כדי לסייע לנערות ונשים בפרברים העניים של צרפת. בשנתיים האחרונות היה הארגון לאחד מהלוחמים הקולניים למען חוק האוסר על כיסוי פנים בצרפת, מרגע היציאה מהבית אל הרחוב. הארגון הוביל מערכה "להציק לנציג", שנועדה לשכנע את חברי הפרלמנט לתמוך ביוזמה. לפני כשבועיים אושר החוק בפרלמנט. התמיכה היתה גורפת.

"שום אדם לא יוכל, במרחב הציבורי, ללבוש בגד שנועד להסתיר את פניו", קובע נוסח החוק. יש ממד של אירוניה ברשימת היוצאים מהכלל שמגיעה אחר כך. הצרפתים שיורשו ללכת עם כיסוי פנים ברחוב יהיו: עדי מדינה; צוותי בריאות שיצטרכו, למשל, לחבוש מסכה בזמן מגיפה; אדם שנפצע והוא חבוש בפניו; אנשי כוחות הביטחון; חוגגים שיתחפשו בחג או בקרנבל; שחקני קולנוע, קרקס ותיאטרון, שבזמן עבודתם מול מצלמות ועל במה חובשים מסכה.

בלי שהמנסחים התכוונו לכך, "שום אדם" הוא המינוח המדויק ביותר לפתוח בו את נוסח החוק. "שום אדם" הוא בעצם היישות הטעונה שעל הגדרתה התווכחו רעולות, פמיניסטים, פילוסופיות ופוליטיקאים. האם כיסוי הפנים הוא אקט ההופך אותך ל"שום אדם"? ואולי דווקא "אדם" הוא המעמד שהרעלה מקנה למי שמכסה בה את פניה?

אנדרה ז'רן מהמפלגה הקומוניסטית, שעמד בראש הוועדה הפרלמנטרית שחקרה את סוגיית הרעלה, כינה אותה "כלא נייד". פדלה עמארה, מייסדת "לא זונות ולא כנועות" וכיום השרה לענייני מדיניות עירונית, קראה לה "כותונת משוגעים". הפסיכואנליטיקאי פתחי בנסלמה מאמין ש"האיסלאם הקיצוני רוצה להוציא את גופי הנשים הרעולים אל המרחב הציבורי כדי לבחון את גבולותינו". לדבריו, "כשאנחנו ממקדים את תשומת הלב ברעלה, אנחנו, במידה מסוימת, מקבלים אותה". המסאית פאוזיה זוארי חושבת שהרעלה היא ביטוי של כוח. "כשצעירה צפון-אפריקאית רעולה הופכת מושא למבטים ברחוב, היא נושאת משא סמלי עצום. האיסלאם הוא היא. המתוסכלים הם אנחנו. היא רואה אותנו. אנחנו לא רואים אותה".

ומה אומרות הרעולות עצמן? רובן המוחץ, לפי הסקרים, החליטו לחבוש את הרעלה על דעת עצמן ולא על דעת בעליהן, אבותיהן או אחיהן. נדיה, בת 27, סיפרה ל"לה פואה" איך עזבה את בית הספר בלי בגרות, עישנה ושתתה, ואיך "האחיות של הרובע" פרשו עליה חסות וקירבו אותה למסגד. החיג'אב (צעיף שמכסה את הראש, אך לא את הפנים) לא הספיק לה. כשלבשה את הניקאב (ראו איור) בפעם הראשונה הרגישה "בתוך העור" שלה. סנדרה, בת 23 שהתאסלמה לפני שנתיים, אמרה שהרעולות הן פמיניסטיות, "אבל הנשיות שלנו שמורה לבעלנו. אנחנו צריכות לספק אותו וגם הוא צריך לספק אותנו". רעולה שלישית אמרה ל"אומה טי-וי" שהיא מופתעת מצרפת, מולדתה הדמוקרטית. לדבריה, "אילו רציתי שיכפו עלי איך להתלבש - הייתי חיה במדינה איסלאמית עם חוקי שריעה".

הרעולה המפורסמת ביותר בצרפת בשנה האחרונה היא קנזה דרידר. באופן פרדוקסלי שמאפיין את הדיון הזה יותר מכל, הפכה דרידר לסוג של סלבריטאית שאיש לא ראה את פניה, כשעברה מתוכנית אירוח טלוויזיונית אחת לשנייה בפנים רעולות, ומשם לראיונות בתחנות רדיו ובעיתונים, כדי לספר שיום אחד הודיעה לבעלה שהחליטה לכסות את פניה למען הנביא מוחמד. אם יחייבו אותה להסיר את הרעלה, היא תשמח להגיש ערעור לבית המשפט לזכויות אדם של האיחוד האירופי.

קנס ושנת מאסר

חבשי אינה מאמינה בבחירה הנשית הזאת, ולפחות לא בהגדרתה כבחירה חופשית: "מהי בחירה אם אין לך שום תנאים של בחירה? אין להן ברירה אלא ללבוש את הרעלה, זאת האפשרות היחידה והעצובה שלהן לזכות בכבוד. מעבר לזה, אם נשים מבקשות להתאבד, האם אני מאפשרת להן להתאבד או עושה הכל כדי שלא יתאבדו?"

חוק הרעלה ממתין בינתיים לאישור הסנאט, שם צפויה ההצבעה בספטמבר. אם יאושר, ובתנאי שיעבור את המכשול של "מועצת המדינה" שחושבת שהוא מנוגד לחוקה, אשה בצרפת שתצא רעולת פנים מביתה תיקנס ב-150 יורו ותוזמן לקורס אזרחות. אדם אחד שיכריח אדם אחר ללבוש רעלה מלאה - ובלשון נקייה פחות: גבר שיאלץ אשה לכסות את פניה - יכול לספוג קנס גבוה בהרבה, עד 30 אלף יורו, ואף להסתכן בשנת מאסר. תיירות רעולות פנים - ויש רבות כאלו הבאות לצרפת מסעודיה או ממדינות המפרץ - ייאלצו להסיר את הרעלה בצאתן מהמטוס.

מאז תחילת הדיונים עליו הצליח חוק הרעלה להכעיס ולהלהיב, לעורר תשומת לב עצומה ולהשפיע על דיונים דומים באירופה ובמזרח התיכון. בפועל, הוא מכוון נגד כ-1,900 נשים בלבד מתוך עשרות מיליוני התושבים בצרפת ובטריטוריות הצרפתיות. רובן לובשות ניקאב ובמקרים נדירים יותר בורקה. רובן שייכות לקהילה הסלפית, זרם רדיקלי המאמין בחזרה ל"מקורות" של האיסלאם. מעוזי הקהילה הם הפרברים העניים והשיכונים, "הגטאות" הצרפתיים, שרוב דייריהם הם מהגרים או בני מהגרים מאפריקה.

חבשי עצמה נולדה לפני 34 שנים בכפר באלג'יריה. אביה נשא קרובת משפחה רחוקה ונסע לצרפת, שם עבר מעיר לעיר בחיפוש עבודה. כשהיתה חבשי בת שלוש, הצטרפה המשפחה אל האב. הם גרו בשיכונים בז'נטיי, פרבר מדרום לפאריס, ואחר כך עברו לדירה קטנה בשיכון מהגרים ברובע ה-14 בפאריס. המשפחה גדלה עם השנים, והיא מונה חמש אחיות ואח. אחרי בחינות הבגרות ביקשה חבשי לקבל אזרחות צרפתית, ונאלצה לחכות שנתיים. בינתיים החלה ללמוד רפואה ועזבה כעבור שנה כדי ללמוד ספרות ולשון. ב-2003 ראתה את עמארה בטלוויזיה והחליטה להצטרף לארגון.

הפרברים, ה"בונליו", "הגטאות" הצרפתיים, מובערים ומוצתים מדי כמה שנים. התקשורת רודפת אחרי הלהבות וחושפת את התנאים הקשים שבהם חיים המהגרים ובני המהגרים, את ההזנחה, את הנטישה של מוסדות הרווחה והחינוך. "לא זונות ולא כנועות" הוקם בעקבות הצתה אחרת: הצתתה ב-2002 של הנערה סוהאן בנזיאן, בת 18, בידי בן זוגה לשעבר, כי "לא צייתה לחוקי הרובע". הנער הצית אותה במרתף והיא יצאה אל הרחוב כשגופה עולה באש. זמן קצר אחר כך מתה בבית החולים. הארגון נולד בחמשת השבועות של מצעד המחאה על מות בנזיאן, "מצעד נשות השיכונים נגד הגטאות ולמען השוויון", שחצה יותר מעשרים ערים בצרפת והסתיים בהפגנת ענק בפאריס במארס 2003.

מלחמה נגד הגטו

בראשות המייסדת עמארה, צרפתייה ממוצא אלג'ירי שגדלה בפרבר של העיר קלרמון-פראן, החל "לא זונות ולא כנועות" לטפל בבעיות שבהן נתקלו צעירות החיות בפרברים ובשיכונים, כמו לחץ שהופעל עליהן לנשור מהלימודים ולהינשא מוקדם ובשידוכים כפויים, או שהיו קורבנות של אלימות משום שלא לבשו חיג'אב או בגדים צנועים מספיק, ובמקרים אחדים כי לא התכסו בניקאב או בורקה. כשחבשי נבחרה לנשיאות הארגון כבר היו לו סניפים ברחבי אירופה וגם מבקרים לא מעטים, שטענו כי הוא מלבה איסלאמופוביה וגורם ליצירת תמונה מסולפת, שבה, לכאורה, אין בצרפת הלבנה סקסיזם ואלימות נגד נשים.

עמארה גררה ביקורת נוספת, לצד הזדהות עמוקה, כשכתבה ספר ששמו כשם הארגון, "לא זונות ולא כנועות", ובו היא טוענת שחברת המהגרים השתלבה בצורה יפה יחסית בחברה הצרפתית עד למשברים הכלכליים הגדולים של שנות התשעים. ראשי משפחות רבים בפרברים איבדו אז את פרנסתם ובעקבות זאת את סמכותם. במקומם עלו האחים הבכורים במשפחה. הם פנו עורף למרותו של האב המסורתי/חילוני והעדיפו את סמכותם של אנשי דת אדוקים וקיצוניים, שהשפעתם בפרברים מתחזקת והולכת. כך, טוענת עמארה, התקבע בפרברים קוד בלתי כתוב, שמשאיר לצעירות שתי אפשרויות: לנהוג ולהתלבש כבחורות מוסלמיות טובות - או להיחשב זונות.

אילו הבדלים את רואה בין צרפתיות ממוצא צפון-אפריקאי בנות דורה של פדלה עמארה, לבין בנות דורך ממוצא צפון-אפריקאי?

חבשי: "פדלה שייכת לדור המצעד ההיסטורי שקיימו יוצאי צפון אפריקה למען השוויון בשנות השמונים. אם תסתכלי על התמונות של המצעד תגלי כמה הן מרתקות: לא תראי שם אשה אחת שלובשת רעלה. שום רעלה משום סוג. במצעד, שחצה את צרפת, היתה תחושה של אפשרות, של סיכוי. הוא נגע לשוויון אתני והשאלות של השנים האלה היו שאלות סביב צבע העור. אלה שאלות שמטרידות אותנו פחות עכשיו.

"בנות דורה של פדלה הן נשים שחוו שינויים דרמטיים מאוד. ההשכלה של רבות מהן היתה מזערית. הרבה מהן נישאו בנישואים כפויים ומתוכן, והנתון הזה בולט מאוד, רבות התגרשו. הדור שלי, לעומת זאת, הוא דור של צעירות שהלכו לבית הספר, למדו מושגים כמו 'חירות' ו'שחרור'. עם זאת, כשחזרתי מבית הספר הביתה לא יכולתי לצאת. אילו הייתי יוצאת לבית קפה הייתי נחשבת זונה. לא יכולתי לצאת למסיבות. היו רק בית הספר והבית".

אמרת בראיונות שלמזלך אביך מאמין בחילוניות הצרפתית.

"נכון. אבל בכל זאת הוא גבר מסורתי, והוא בא מתרבות פטריארכלית מאוד".

אז הוא פטריארך חילוני?

"כן. בדיוק. אבי הוא הביטוי לחילוניות הצרפתית שמפרידה בין דת למדינה. כמו 'הזקנים' האלג'ירים, הוא הולך למסגד המתון בפאריס, ששונה באופן מהותי מהמסגדים של האיסלאמים הקיצוניים, ובו בזמן רואה בעצמו אזרח של צרפת החילונית. אבל אי אפשר לדבר איתו על מצב הנשים הצעירות בסביבה שבה הוא חי. הוא לא יקשיב לך. הוא יישאר בתוך הגבולות שלו. ולכן, בשבילי, בית הספר הפך לזירה היחידה שבה אפשר להילחם על הדברים האלה.

"כשראיתי שגם בבית ספר מתחזקת המגמה ללבוש רעלות - הבנתי שגם הזירה הזאת נמצאת בסכנה, שגם בבית הספר נרגיש את חוסר האפשרויות. וזאת התחושה שצריך לחזק היום בפרברים. התחושה שאפשר נטשה אותם. הצעירות יעדיפו להיכנע ולהסתגר ולא לצאת ולהילחם עליה. אני רואה את הצעירות האלה כל הזמן. בנות העשרים, בנות הדור השלישי, להבדיל ממני, כבר לא רואות בבית הספר אלטרנטיבה".

בעצם, את מדברת על נסיגה מאז שנות השמונים.

"לא. בכל זאת יש התקדמות. אז, בשנות השמונים, היה רגע של היפתחות. רגע של גילוי, של הבהרה לעצמך: 'זה לא בסדר'. הצעירות המוסלמיות בפרברים של היום כבר יודעות ש'זה לא בסדר'. זאת ההתקדמות. אבל הן עדיין בוחרות להסתגר. כי השגת החירות, כך הן מאמינות, קשה מכדי שאפשר יהיה להילחם עליה. קשה מדי למצוא דירה ועבודה, להכיר אנשים חדשים. הן מרימות ידיים ונכנעות לחוקים של הפרברים".

למה לא להפנות את כל המאמצים למען הצעירות האלה, במקום להשקיע משאבים וזמן על חוק שנוגע רק ל-1,900 מוסלמיות רדיקליות?

"אחד ההיבטים החדשים של הגטו הוא הרעלה , דימוי לכלא שבו אנחנו חיים בגטאות של מהגרים. ולכן, המלחמה ברעלה היא המלחמה בגטו. פוליטיקאים שיגידו לך שאנחנו נטפלים או מנצלים מיעוט מסכן לצרכינו, פשוט מפחדים מהמלחמה נגד הגטו. הם יצרו עם פרברי המהגרים יחסים של קניית קולות. בשבילם, הרבה יותר קל לנטוש אותנו להירקב".

 קנזה דרידר, שנייה מימין, במסיבת עיתונאים שכונסה ליד פאריס כדי למחות על הצעת החוק, מאי 2010. החליטה לכסות את פניה למען הנביא מוחמד | צילום: אי-פי

תרגיל מכוער

ההיסטוריון פטריק וייל, מנהל המחקר ב"מרכז הלאומי הצרפתי למחקר מדעי" (CNRS) ומומחה להיסטוריה של הגירה, היה מחברי ועדת סטזי שגיבשה ב-2004 חוק האוסר על לבישת סמלים דתיים בולטים בבתי הספר הציבוריים בצרפת - חיג'אב (וממילא גם כיסוי פנים), כיפות או צלבים גדולים. החוק נועד לגונן על עקרון ה"לאיסיטה" (חילוניות), השומר על הפרדת הדת מהמדינה.

וייל מתנגד לחוק הרעלה שאושר בפרלמנט, וחושב שזה תרגיל פוליטי מכוער של הנשיא ניקולא סרקוזי. "סרקוזי עשה חשבון והגיע למסקנה שלמוסלמים ולשחורים בצרפת אין כוח פוליטי. הוא עשה חשבון נוסף: אם הוא יתגרה בקיצוניים שבתוכם, הוא ימשוך את קולותיהם של הצרפתים הוותיקים. עד לפני כמה חודשים הוא היסס, אבל אחרי התבוסות שספג בבחירות האזוריות הוא החליט לקדם את החוק בכל הכוח".

וייל תומך בניסוח אחר, שלפיו הנענש יהיה רק מי שכפה על אדם אחר לכסות את הפנים. "נחוץ פתרון שלא מסכן את זכויות האדם הבסיסיות ביותר", הוא מסביר. "אי אפשר להצדיק חוק שמונע מחובשת ניקאב לקנות אוכל או ללכת לרופא. אי אפשר להגביל תנועה של מי שמכסה את עצמה בגלל שהיא מאמינה שזה רצון האל". בעיניו, החוק נועד לכישלון. "רוב הסיכויים שהחוק לא יעבוד, ואם יעבוד, כלומר ייושם, הנשים שיאולצו להוריד את הרעלה יגישו ערעור למועצה האירופית לזכויות אדם והיא תפסוק לטובתן. זאת תהיה מכה לממשלה ומתנה גדולה לאיסלאמים הקיצוניים, שקצתם באמת כופים על הנשים ללבוש ניקאב".

וייל חושב שיש משהו נלעג במערכה לקידום החוק. "בכל הדתות יש פרקטיקות קיצוניות שקשורות לנשים. נזירות קתוליות מתבודדות במנזר. יהודיות חרדיות מגלחות את ראשן. תארי לך שבמשך שנתיים מתווכחים ברדיו, בטלוויזיה ובעיתונים על מיעוט החרדיות שמגלחות את ראשן. בסופו של דבר את תגידי: אני מתנגדת שאשה תהיה גלוחת ראש, אבל נמאס לי לשמוע מהבוקר ועד הערב ויכוחים על נשים כאלה. יש לי חברים מוסלמים רבים שמאסו לגמרי בדיון הרעלה. נמאס להם, וחשוב להם לדעת שגם לרעיהם הצרפתים הלא-מוסלמים נמאס. לא קל להיות בימים אלה מוסלמי או שחור שמכבד את החוק. לא מעט פעמים קושרים אותם עם דתיות קיצונית. זאת תקופה רעה ואני מקווה שהיא תעבור".

אתה יכול לדמיין שוטר או שוטרת מנסים להסיר רעלה מראשה של אשה?

"אני לא יכול לדמיין את זה. לא. גם השוטרים עצמם לא יכולים לדמיין את זה. הם יראים מהרגע הזה. זה רגע איום ונורא".

נטישת השמאל

אישור חוק הרעלה בפרלמנט היה אמור לשמח את סיהאם חבשי. אבל לא ממש. היא מוטרדת, שלא לומר נעלבת, מהחלטת המפלגה הסוציאליסטית (שבה היא תומכת) להיעדר בזמן ההצבעה בפרלמנט. חבשי, כפמיניסטיות מוסלמיות חילוניות רבות שפועלות היום בפוליטיקה האירופית, תקועה באמצע משהו שאולי בעתיד תהיה לו הגדרה ברורה יותר. מצד אחד היא מתעבת את הימין הקיצוני ואינה מסוגלת להזדהות עם הימין המתון - שניהם תמכו כמותה בחוק נגד הרעלה. מצד שני, היא מרגישה נטושה על ידי השמאל שעמו היא מזדהה.

"הרבה ממשלות במערב לא מסוגלות להבדיל בין מוסלמים לפנאטים", היא אומרת. "בעיניהן זאת אותה חיה. אבל אני מוסלמית ולא פנאטית. כשמרטין אוברי (יו"ר המפלגה הסוציאליסטית) מחליטה להימנע מהצבעה על חוק הרעלה, היא חושפת משהו מהתפיסה הזאת. בעיניה, המאבק על הרעלה אמור להיות מאבק פנימי של הקהילה המוסלמית. בעיני, המאבק על הרעלה הוא מאבק בין בני אדם מתונים לקיצוניים בצרפת כולה.

"קשה לשמאל בצרפת לקבל את זה כי הוא, ממש כמו הימין, עדיין מתייחס לקהילת המהגרים כקהילה זמנית, כזאת שפשוט תסתלק מכאן יום אחד. בשבילם אנחנו עדיין אוכלוסייה שצריך 'להתמודד' איתה. אבל לא צריך 'להתמודד' איתנו. אנחנו אזרחי צרפת. יש לנו זכויות שצריך להילחם למענן. בעיני, החלטת השמאל לעזוב את הבמה ולהניח לדיון האיסלאמי הקיצוני להתפתח, היא מסוכנת. במיוחד לאור מה שהארגון שלנו רואה בשטח: מדי יום נעלמות יותר ויותר צעירות מוסלמיות מהחיים הציבוריים והחברתיים לטובת נישואים וחיי בית בגיל מוקדם. והן צרפתיות, לא סעודיות. למה, אם כך, השמאל נוטש אותנו להיאבק לבד באיסלאם הקיצוני?"

גם הרעולות חשות נטושות. סיהאם, בת 50, אמרה ל"לה פואה" שלאחרונה היא כמעט אינה יוצאת מהרובע שבו היא חיה. "כשאני כבר חייבת לצאת אני נכנסת לחרדה. מסתכלים עלי כאילו אני מפלצת. מאז הדיון על הרעלה אנשים מרשים לעצמם לתקוף עוד יותר. המקום היחיד שבו אני מרגישה בטוחה הוא המסגד". נדיה לעומתה הרימה ידיים, וכשהיא יוצאת לעבודה היא מסירה את הניקאב. כשהיא חובשת אותו ברחוב צועקים לה "באטמן" או "נינג'ה".

צרפתים רבים חוששים מסצנת השיא הדרמטית, שמחזירה אותם לסיוטים ישנים ומעוררי אשמה: מישהו, מתישהו, יוריד למישהי את כיסוי הפנים - ובכוח. זה יכול להיראות כך: שוטר או שוטרת יעצרו רעולה ברחוב ויבקשו ממנה להסיר את הרעלה, בנימוק של שמירה על ביטחון הציבור (כלומר, לוודא שאינה עבריין במסווה). האשה תסרב. יוזמן מתווך. יתווכחו. האשה תעמוד בסירובה. השוטר או השוטרת ייקחו אותה לתחנת המשטרה. האשה תמשיך לסרב גם שם. אולי אז תישלח יד אל ראשה. רעולות רבות כבר מחכות לרגע הזה. אחריו, הן יוכלו לערער לבית המשפט לזכויות אדם של האיחוד האירופי. כמו וייל, משפטנים רבים מאמינים שבית המשפט יפסוק לטובתן.

המחשבה על שוטר שמסיר רעלה מפניה של אשה באמצע הרחוב אינה מחרידה אותך?

חבשי: "זאת טעות. בחוק אין הוראה מפורשת שמנחה את השוטרים להסיר את הרעלה מאף אחת. זה רגע שנמצא בדמיון ובזיכרון המבועת של הציבור האירופי. השוטרים יבקשו מהנשים להסיר את הכיסוי ולהראות את פניהן".

ואם הן לא ירצו לעשות זאת?

"יהיו מתווכים, תהיה שיחה".

את לא יכולה לקבל שום אפשרות שאשה תעטה על ראשה רעלה מלאה מרצונה, מאהבתה?

"לא. בעיני זה יהיה לעולם אקט של היעלמות, של החרמה. תסתכלי על השיח הפמיניסטי האיראני. אחרי המהפכה באיראן החליטו הנשים האיראניות לספח את גופן לקודים של האיסלאם כדי שיוכלו להשתתף בשיח הציבורי ולפעול. אבל סליחה, זה לא עבד. זניחת הגוף, העלמת הגוף, זה לא עבד. הן ניסו, באמת ניסו, ובסופו של דבר הן, סטודנטיות וצעירות איראניות כמו נדה (נדה סולטן, שנרצחה על ידי הרשויות בהפגנה באיראן ב-2009; הרצח תועד במצלמת וידיאו של מפגין אחר והסרט הופץ בעולם) התייצבו ואמרו: 'זה לא עובד. אין לנו כוח ציבורי. גם אם מותר לנו ללכת לבית הספר ולאוניברסיטה, נוהגים בנו כמו גופים שעושים ילדים'. אז האפשרות הזאת, של הפמיניזם שמכסה ומעלים את הגוף, נוסתה ונכשלה. צריך למצוא דרך אחרת".*

אירופה נגד הרעלה

צרפת אינה היחידה המגבילה את כיסוי הפנים

* צרפת (5.5 מיליון מוסלמים, כ-8% מהאוכלוסייה): ב-2004 התקבל חוק האוסר על כניסה לבתי ספר ציבוריים בכל סוגי הרעלות, כולל חיג'אב. הפרלמנט תמך לפני שבועיים באיסור על רעלה מלאה (כיסוי פנים) במרחב הציבורי כולו. אישור הסנאט צפוי בספטמבר.

* בלגיה (500 אלף מוסלמים, כ-4% מהאוכלוסייה): הפרלמנט תמך ב-29 באפריל באיסור על רעלה מלאה במרחב הציבורי כולו. החוק מחכה לאישור הסנאט.

* ספרד (1.2 מיליון מוסלמים, כ-2.6% מהאוכלוסייה): הממשלה בוחנת הצעת חוק בעניין. כרגע, ברצלונה וערים אחרות בקטלוניה אוסרות על רעלה מלאה במוסדות ציבור.

* גרמניה (4.3 מיליון מוסלמים, כ-5.2% מהאוכלוסייה): הרעלה המלאה אסורה בבתי ספר ציבוריים.

* הולנד (מיליון מוסלמים, כ-6% מהאוכלוסייה): הממשלה בוחנת הצעת חוק בנדון. כרגע, בתי הספר אוסרים על התלמידות לכסות את פניהן ברעלה.

* איטליה (1.3 מיליון מוסלמים, כ-1.9% מהאוכלוסייה): חוק מ-1975 אוסר על כיסוי פנים במקומות ציבוריים מטעמי ביטחון.

* דיונים על חוק המגביל את הרעלה ייפתחו בין היתר בבריטניה ובאוסטריה.



אשה רעולת פנים באפגניסטן. בצרפת צועקים להן 'באטמן' ו'נינג'ה'



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו