בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אזור הדמדומים | כפר שלם

לא מוכר, אבל כפר. לא יהודי, אבל בישראל. היישוב הבדווי אל-עראקיב נהרס פעמיים בשבועיים האחרונים. תושביו נחושים לשוב ולבנות אותו ומסרבים להפוך לאויבי המדינה

תגובות

בינות להריסות, בין כל כלי הבית המנותצים, אופני הילדים המחוצים והתרופות המתגוללות, בין הקירות שקרסו בחלקם על תכולת הבתים, העצים העקורים והצעצועים המנופצים, בין כל סימני החיים ההרוסים, מצאתי ארגז קרטון חום ועליו נכתב בעברית: "ספרי קודש". כמו הכתובות שכותבים המובילים שמעבירים את תכולות דירותיכם על הארגזים: מטבח, חדר ילדים. אבל הארגז הזה נותר במדבר, איש לא חשב להוביל אותו לשום מקום.

פתחתי את הארגז: כרך של האנציקלופדיה העברית ומתחתיו "כל מה שנותר", ספרו של ההיסטוריון ואליד חאלידי, על אודות 416 הכפרים הפלסטינים האבודים מ-1948, וספר על הסכמי אוסלו. חמלתם של ההורסים יצאה כנראה אל הספרים הללו. "ספרי קודש" הם הגדירו אותם מבלי דעת, אורזים אותם ומצילים אותם מכפות הדחפורים. אבל חמלה אחרת לא היתה שם, עם עלות השחר של יום שלישי בשבוע שעבר, עת פשטו הדחפורים בליווי כ-1,500 שוטרים, להרוס כפר בישראל.

לא מוכר, אבל כפר; לא יהודי, אבל בישראל. לא סיפור בישראל, רק העיתון הבריטי "גרדיאן" הגדיר זאת: "טיהור אתני בנגב". סרט הווידיאו באתר העיתון מציג את התמונות שלא ראיתם: הדחפורים שעולים על עשרות הבתים והמבנים, דגלי ישראל מתבדרים עליהם בגאון, גסות הרוח של מאות השוטרים החמושים, ומבטיהם הנוגים של התושבים שמתבוננים חרש, בהכנעה מעוררת פליאה, איך מדינתם הורסת את ביתם.

כבשות הכפר מחפשות עכשיו מסתור מהשמש הקופחת בינות לקברי הכפר. דירן נהרס גם הוא. חמלת ההורסים יצאה גם על בית הקברות, שהקבר הראשון נכרה בו לפני עשרות שנים והאחרון - השבוע. תמיד חמלה ישראל על מבני קודש: מסגדים ובתי עלמין היו האודים היחידים שניצלו עוד ב-1948. "פולשים" מכנה ישראל את תושבי הכפר. ומה עושה כאן בית הקברות? גם הוא "לא חוקי"? "לא מוכר"? "פולש"? ובארות המים, גם הן?

אפשר כמובן להתרשם משלל ההחלטות המשפטיות שהתקבלו על גורל הכפר, אל-עראקיב, צפונית לבאר שבע. עד שעת אישון ליל התקיימה המערכה בבית המשפט בקרית גת, בזמן שהכוחות כבר נערכו לפשוט. ישראל אומרת פולשים ושודדי אדמות, התושבים רואים במסמכים ובתעודות ובקיומם של בית הקברות והבארות הללו, הוכחות חיות-מתות לבעלותם על האדמה הזאת.

תושב אחד מציג קושאן (שטר בעלות) טורקי, אחר מראה החלטה של בית המשפט לדחות את הדיון בגורל ביתו עד לתחילת השנה הבאה ונציגי המדינה מאיצים בבית המשפט לגמור כבר, מבצע ההריסה מחכה.

האדמה הזאת היתה אדמתם, הם פונו ממנה בשנות ה-50 ושבו אליה בשנות ה-90. פולשים. אבל המערכה המשפטית היתה אבודה מראש: ישראל אומרת לטהר את הנגב מהבדווים, לרכזם בערי מסכנות, והחוק בידיה. חוות בודדים, רק ליהודים; פינוי מאחזים לא חוקיים, רק לערבים. הריסה אכזרית ללא פיצוי וגם ללא טיפול בילדים שנותרו לא רק חסרי בית, אלא גם הלומים - רק לבדווים.

מדינת ישראל נגד אל עראקיב: "יער השגרירים", מטעם מדינת ישראל, משרד החוץ והקק"ל, כבר ניטע מסביב לכפר. ספק אם עשרות השגרירים שנתנו ידם למעל הזה, גירוש הבדווים מאדמתם, כיסוי ההריסות בחורש, כיסוי החרפה בעצים, בדיוק כמו אחרי 48', ידעו שישראל הפכה אותם לשגרירי רצון רע.

אז, הנה, לידיעת הקורפוס הדיפלומטי: זוכרים את הטקס המרשים שהתקיים ב-2005 בנוכחותכם? דעו לכם שהיער הזה שלכם נועד אך ורק כדי לבסס את אחיזתה של המדינה באדמות הללו, על חשבון יושביה הבדווים. מעשה שטן: שתילי השגרירים לא עלו בינתיים יפה. מאות עצי זית בדוויים נעקרו, מאות שתילי אקליפטוסים ניטעו, בארץ המריבה והאבסורד הזאת, שבה בן הארץ הבדווי הוא לעולם הפולש והיהודי הוא המתיישב. חוקי, בטח חוקי, הכל על פי חוקי האפליה והנישול.

יש"ע זה לא כאן. מפעלי ההרס בשטחים, כמו זה שמתקיים עכשיו בבקעת הירדן, מותירים מאחוריהם בדרך כלל חורבות של אוהלים דלים והריסות של דירים עלובים. כאן הרסה ישראל חיים אמידים יותר. באל-עראקיב מעשנים מרלבורו וקנט, שותים מים מינרליים בכוסות חד-פעמיות ומדברים עברית מצוינת. ספריות וספות עור הדורות מתגוללות בין ההריסות. שתי מכוניות המרצדס של עשיר הכפר, מוחמד ג'ומע אבו-מדיעם, חונות בצד ההריסות וילדיו מפזורים עכשיו בין בתי ידידיו, שאול שי מאשדוד, דני חננאל ממבועים ויעקב רון מקיבוץ שובל.

ג'ומע הוא איש עסקים שמעסיק מאות עובדים במשחטת העופות בה הוא שותף ברחוב הקדמה באזור התעשייה הצפוני באשדוד, בסוכנויות המזון הגדולות שלו ברחבי הנגב ובשאר עסקיו. ישראלי לכל דבר, גם הוא נולד כאן, גם הוא רוצה להמשיך לחיות כאן, עכשיו הוא מתקלח בצל אחת ממשאיותיו, החליפה והבושם שלו בתא המטען של המרצדס 550, יבוא אישי. "היה לי בית של 300 מ"ר, עכשיו יש לי בית של מ"ר אחד", הוא אומר בזמן שהפועלים כבר בונים מחדש את ביתו. בשבת שעברה הגיעו לכאן גם מאות פעילי שלום ישראלים שבאו להפגין ולעזור בבנייה.

יונים ואווזים מסתובבים אנה ואנה בכפרם לשעבר, שנראה עכשיו כאתר אסון. "אפילו היונים לא רוצות לעזוב", אומר השייח סייח אבו-דרים. בשפם עבות, גלאבייה וכאפייה לבנות, מגולל השייח את דברי ימי כפרו בפאתוס מקראי כמעט. איך נולד כאן, איך שילמו אבותיו מס על הקרקע הזאת לטורקים, איך פרח האזור בילדותו, עצי זית, סברס, ענבים ותאנים, איך גורשו מכאן בשנות ה-50, איך החלה המדינה לייער את השטח מסביב בשלהי שנות ה-90 ואיך בראשית שנות ה-2000 ריססה ישראל את שדותיהם מהאוויר בחומר המסתורי הרעיל רנדאב.

אלף דונמים של מריבה עיקשת, מאה שנות ציונות. פעם טענה המדינה שהאדמות שייכות אמנם לבדווים, אבל לבני שבט אחר שנמלט ב-48' לירדן, ופעם טענה שהאדמות שייכות בכלל לה. ביום שלישי שעבר עלה הכורת.

"אני לא רוצה שתיפגע", אמר השייח, "אבל אין לנו אמונה בבית המשפט ואין לנו אמונה ביחידות הפושעים של המשטרה ואין לנו אפילו אמונה בעורכי הדין שלנו. השוטרים מחאו כפיים כשגמרו להרוס ואמרו: תחי מדינת ישראל. אבל איזו מדינה זאת? זאת מדינה מסריחה". ומיד מתקן אותו מישהו: "זה לא המדינה, זה רק מינהל מקרקעי ישראל והמשטרה".

וג'ומע העשיר מבקש לספר איך מישהו במינהל אמר לו פעם: תלכו לנסראללה. "כמה אנשים במינהל בבאר שבע מסכסכים אותנו, אבל בגלל זה לא נשנא את כל באר שבע. אנחנו שותפים בטוב וברע. אם מישהו מאיתנו היה מדבר בשם נסראללה, הוא היה הולך לכלא. אבל האיש שתפקידו לפתור בעיות דוחף אותנו לנסראללה. תראה את האוהל שם. מי בנה אותו? התנועה האיסלאמית. התנועה שמתנגדת למדינה בונה לנו והמדינה הורסת לנו. אבל אנחנו נוכיח לשונאי המדינה, לאלו שמגרשים אותנו, שנמשיך לעבוד ביחד".

ממינהל מקרקעי ישראל נמסר ל"הארץ", כי "הפינוי בוצע אחרי שנים של מאבק משפטי ופיסי. אנשי השבט פלשו לראשונה לאזור כבר ב-1998 וב-2000 ניתן צו מניעה על ידי בית המשפט האוסר כניסתם לשטח. למרות זאת, פלשו אליו בני השבט וביצעו בו נטיעות כדי לתפוס חזקה".

35 מבנים, מאות עצי זית, כ-400 תושבים, חמישה מיליון שקל נזקים, על פי אומדנם. "תגיד לי, כבודו", נאום השייח, "באיזו מדינה הורסים גם את העצים? מה האשמה של העצים האלה? אתה יודע מה האשמה? ששתל אותם ערבי".

ג'ומע: "תשאל את הנכד שלי מי הרס לו את הבית. הוא יגיד לך הפוליס. כשאני הייתי ילד ואמא שלי היתה רוצה להפחיד אותי היא היתה אומרת: הפוליס מתקרב. זה היה הסיוט של ילדותי ועכשיו הוא חוזר. הפחד של הילדים שלנו הוא מהפוליס, מבלי שהם עשו כל עבירה. הק-ג-ב הגיע לפה. אנחנו יודעים היסטוריה מהסיפורים של החברים היהודים שלנו".

והשייח: "אני לא יודע מתי העם היהודי יסתכל על המעשים של הממשלה הזאת. למה שותקים? ממשלות קודמות לא קיבלו החלטות להשמיד יישוב. הם הרסו בית פה ושם, אבל לשים יישוב שלם תחת חום השמש? לבוא בשעת לילה עם הכרזת מלחמה, הכרזת השמדה? ואחרי זה אני צריך להגיד לילדים שלי שהיהודים הם בסדר, שהם בני דודים שלנו? אנחנו לא נעשה רע לא למדינה ולא לעצמנו. לא נשפוך דם, אבל נבנה גם עוד 100 פעמים. יש לנו התכוננות לעוד 100 הריסות, עד שיכירו בזכותנו. אנחנו לא פולשים, המדינה פלשה אלינו.

"לחוות הבודדים נותנים את הסמל ולנו את הסבל. שיתנו גם לנו חווה חקלאית, הרי את האדמות האלה אנחנו לא לוקחים לשום מקום, לא לעזה ולא לחברון. בית הקברות נהייה רפת לכבשים. שיתביישו במדינה הזאת. וכשאני מבקש מים, מה אומרים לי? לא מגיע לך. אם הייתי מתנחל היה כבר מים וחשמל וגם הגנה. אתה יודע מה אומרים לי?", מוסיף השייח, "עדיפות ראשונה רק ליהודים".

המורה לספרות מוחמד אבו-מדיעם מסתובב גם הוא בינות להריסות. הוא לא הסכים לפנות את תכולת ביתו והכל נקבר מתחת להריסות, כולל המזגן הנייד. אתמול שלפו לו ילדיו מההריסות זוג נעליים. שכן אחר תלה דגל לבן על תלולית חול; "כיכר המדינה", הם קוראים למיצג הזה. וביום רביעי השבוע שוב עלו הדחפורים והרסו את כל מה שנבנה מחדש. *

הלא מוכרים

* בנגב יש כיום כ-36 כפרים בדוויים שלא מוכרים על ידי הרשויות, ובהם יותר מ-60 אלף תושבים

* עשרה כפרים נוספים, שבהם כ-18 אלף תושבים, נמצאים בשלבי הכרה ותכנון שונים

* תוכנית המתאר החדשה למטרופולין באר שבע מעוררת התנגדות בכפרים הלא מוכרים, כי המלצותיה נוגדות פתרונות שהציעו התושבים

* התושבים גם מתנגדים לסלילת ולהרחבת כבישים, כמו כביש 6, מחשש שיפונו מבתיהם וייוותרו ללא פרנסה

נתונים: עמותת "במקום"



תושב וחורבות באל-עראקיב. ''לחוות הבודדים נותנים את הסמל ולנו את הסבל''



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו