בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

האיומים, ההכנות, המועקה והפרידה. חמש שנים להתנתקות, זיכרון של קצין מפנה

חמש שנים אחרי ההתנתקות, חוזר רון פרסלר לזירת הפינוי שבה השתתף כקצין ונזכר שההיסטוריה היא בכלל לא מה שסיפרו לכם

תגובות

"כל העולם במה וכל איש ואשה רק שחקנים"

(וויליאם שייקספיר, "כטוב בעיניכם", 1600)

"עלינו לזכור שהדבר בו אנו צופים אינו הטבע עצמו אלא הטבע לאחר שהושפע מחקירתנו"

(ורנר הייזנברג, "פיזיקה ופילוסופיה", 1958)

"אל תחסום את עדשת מצלמתו של הכתב"

(אגף המבצעים, קובץ הוראות למפקד למשימת ההתנתקות, 2005)

האופן שבו מצאתי את עצמי, בקיץ 2005, מפנה את רצועת עזה מתושביה היהודים היה כך: באותו הקיץ עמדתי להשתחרר מצה"ל בתום שירות צבאי ארוך. שירתתי אז כמהנדס מערכות תוכנה בחיל האוויר, ועבודתי היתה לתכנן ולפקח על פיתוח תוכנה שאת אופיה הספציפי אסור לי, אני חושב, לפרט כאן.

לא ידעתי אז איך ומדוע הוחלט בצה"ל לשלוח לביצוע המשימה דווקא אנשי קבע ג'ובניקים - אולי כי נדרשו אנשים מבוגרים ובוגרים מעט יותר מחיילי החובה, אולי כי הלוחמים נדרשו למשימות ביטחוניות יותר, אולי רצו לשדר למפונים כי זוהי משימת שלום ולכן שלחו אליהם, במקום אנשי קומנדו, את עורמי הניירות ומסובבי הברגים - ולמען האמת איני יודע את הסיבות לכך עד היום, וממילא לא במדיניות עוסק הסיפור. אבל מרגע שנודע כי חיל האוויר מגייס משורותיו חטיבה שלמה שתפנה את ההתנחלויות מרצועת עזה, וכי כל יחידה תידרש לספק מכסת אנשים, ביקשתי להצטרף.

הקבוצה ששלחה היחידה כללה כ-15 חיילי קבע, בהם שתי בנות, כמעט כולם קצינים וכולם מתכנתי מחשבים. מיעוטנו נודב למשימה, אבל הרוב התנדבו. המתנדבים היו ההרפתקנים וחובבי האקשן שבקרב מתכנתי חיל האוויר, אבל אני חושב שלא אחטא לאמת אם אומר שהיינו רובנו די שמאלנים, או, לכל הפחות, זכורים לי רק מעטים שאמרו שהם מתנגדים לתוכנית.

הכנות ראשוניות

לקחו אותנו, יחד עם שאר חיילי חטיבת ההתנתקות של חיל האוויר, שנקראה כבר החטיבה הכחולה, למוזיאון תל אביב להקשיב לנאומים. מספר הנאומים ששמענו בזמן ביצוע תוכנית ההתנתקות - ממפקדים, אנשי מילואים, פסיכולוגים, מפונים ומתנגדי הפינוי - היה עצום, והוביל למסקנה שרבים סבורים שהחייל העברי, בשונה מעמיתיו באומות העולם, לא סתם נשמע לפקודות, אלא זקוק למידה הגונה של שכנוע. באותו היום במוזיאון תל אביב, חזרו הנואמים פעמים רבות על המלים "משימה לאומית" ו"המשימה החשובה ביותר של חיל האוויר השנה". יכולנו להבין מכך שבחיל מתייחסים למשימה הזאת ברצינות.

עוד משפט ששמענו כמה פעמים היה "המשימה הזאת תבוצע, בכך אין ספק; השאלה היא כיצד", ממנו יכולנו להבין שמפקדי החיל מתפללים שהמשימה הזאת תבוצע, וחוששים מאוד מכיצד. עורכת דין הסבירה לנו את הסכנה, מבחינה דמוקרטית, שבאי-ציות אפשרי. הציגו לנו לראשונה גם את עקרון הפעולה: "שימוש בהידברות תוך הקרנת נחישות", עיקרון שמאוחר יותר ישוכתב בידי הקופירייטרים של הצבא לסיסמה הקליטה "בנחישות וברגישות".

סא"ל אחד, שעמד להתמנות לאחד המג"דים בחטיבה, הסביר את הקשיים בפינוי: ראשית, בעיית הניסיון. מבצעי המשימה בכל הדרגים לא התנסו במשימה דומה בעבר, ובכלל, הצבא התנסה במצב דומה רק פעם אחת - בפינוי ימית. שנית, בעיית השפה. יש צורך להמציא לקסיקון מתאים שאינו מכיל מלים הלקוחות מעולם הלחימה ומשמשות, מטבע הדברים, את הצבא במשימותיו הרגילות - מלים כמו "אויב", "קרב" ו"הכרעה". שלישית, בעיית ריבוי המהנדסים. במשימה הזאת יש מג"ד, מ"פ, מפקד צוות ואוסף שלם של מהנדסים שבטוחים שהם יודעים איך לעשות את הדברים טוב מכולם. האתגר הרביעי הוא הסיקור התקשורתי.

הגדוד שלנו, גדוד רקיע, הוקם רשמית זמן מה אחר כך במתקן נופש לחיילים באשקלון. אחרי שיחות עם המפקדים, שניכר היה בהם שהם עוטים בהנאה רבה את התארים הירוקים של כוחות היבשה שניתנו להם (מג"ד, מ"פ), הקשבנו שוב להרצאות. הוסבר לנו ש"רמת התפקוד וההתמודדות" במשימה שלפנינו, ובחיים בכלל, היא סינתזה של שני גורמים: "שק הלחצים", ומולו "סל המשאבים להתמודדות". פסיכולוג צבאי מילא את סל המשאבים שלנו במנטרות שעליהן היינו אמורים לחזור כדי להקל על עצמנו את קשיי הפינוי, כמו למשל "זה לא אישי" (זה לא אישי. זה לא אישי), או "הבלגתי ונשארתי בשליטה" (הבלגתי ונשארתי בשליטה. הבלגתי ונשארתי בשליטה). לסיום קיבלנו כולנו מתנות - אולר ותיק רחצה משוכלל ומלא כיסים.

ההכנות נחתמו ביום גיבוש בבריכה בבסיס של חיל האוויר בצפון. לא גיבוש מהסוג הצבאי - ניהלה אותו חברה אזרחית שעורכת ימי גיבוש לחברות היי-טק, ושהפעילה אותנו במיני הפעלות שכללו הרבה כדורי טניס וחבלי סנפלינג.

הקפצה

באמצע יולי צעדו מתנגדי ההתנתקות מנתיבות לכפר מימון, והכריזו כי כוונתם להמשיך בצעידה לגוש קטיף. הכוחות הוקפצו לדרום, ואנחנו התרגשנו כמו כל כיתת מתכנתי מחשבים שיוצאת לקרב. ישבנו בחדר הדיונים של היחידה בקריה והמתנו לאוטובוסים. שוהם, מפקד הצוות שלנו בהתנתקות ומפקד פרויקט תוכנה למטוסי קרב בשגרה, היה במצב רוח היסטורי. "אם הם מגיעים לגוש קטיף זו הפיכה במדינה", הוא אמר, וסקר לפנינו את פעילות המפגינים בדרום (ריקודים, שיעורי תורה). "זה כמו קייטנה של חמאס", אמרה אחת הקצינות בצוות.

יצאנו לשכב על הדשא ולחכות לאוטובוסים. הרגשנו כמו מגיני הדמוקרטיה. כמו הסכר האחרון בפני צבא המתנחלים. אבל ההתרגשות לא פעלה על כולם באותה המידה. יוני דיפדף בעלון פרסומת שצורף לעיתון והתפעל ממחירו הנמוך במיוחד של מגב פטנט, ודניאל העיר, "אנחנו הולכים אל מותנו והוא חושב על מגב פטנט?" בינתיים הגישו לנו ערמות של סנדוויצ'ים.

בערב, כשהגענו לבסיס שאירח אותנו ללילה, מוכנים לפעילות המבצעית הראשונה בחיינו, מצאנו את ארז המ"פ במצב רוח קרבי אף הוא. "אנחנו חייבים לעצור אותם", הוא אמר, אבל באותו הערב לא עצרנו אף אחד.

בבוקר ערכנו היכרות עם הצוות השני במחלקה, שהורכב מנגדים מאחד מבסיסי חיל האוויר. מפקדם היה נווט F16. כפי שהונחינו, קיימנו שיחות היכרות קצרות, אחד על אחד, עם אנשי הצוות השני. ההבדלים החברתיים בין שני הצוותים בלטו מאוד. אנחנו היינו כמעט כולנו אקדמאים. כמעט כולנו אשכנזים. כמעט כולנו קצינים. הנגדים היו טכנאי אלקטרוניקה, חמשי מטוסים ונהגים, ברובם מזרחים, רובם מהפריפריה, קצתם דרוזים.

לא היה בנו צורך מבצעי, אז ניצלנו את הזמן לאימוני בלימת צעדות מפגינים. למדנו ליצור חומה אנושית בפני מפגינים המפעילים אלימות מילולית או פיזית. נאמר לנו להבליג על כל אלימות מילולית ואף על הצקות פיזיות קטנות, אך על תקיפה גופנית ישירה יש להגיב בכוח. חשבנו שמהקללות קל יהיה להתעלם, אבל כאשר ישי שיחק מפגין, הוא קרא אל אחד הדרוזים "אחותך מזדיינת עם ערבים", ובאותו הרגע נפסק התרגיל כי הנגד הדרוזי התחיל לרדוף אחריו ברחבי הבסיס.

אחרי המתנה של עוד יום וחצי, כשהתברר שמנהיגי המפגינים החליטו לא להתעמת עם הצבא וההפגנה התפזרה, חזרנו הביתה. ברכבת פגשנו כמה תיכוניסטיות מקושטות בכתום, שחזרו הביתה מההפגנה באותה הרכבת. הצטלמנו איתן. הן קצת נבהלו לראות את כל החיילים ומילמלו משהו בקשר לכך שלא הוקפצנו לשם באשמתן, אלא באשמת אריק שרון.

הכנה מנטאלית

האימונים התחילו שבוע אחר כך. ביום האימונים הראשון השתלט הגדוד על בית הספר מקיף כללי עמל 1 באופקים. רשת תקשורת הוקמה. מחשב עם מקרן הוצב בכל כיתה. פוסטרים של ביטחון שדה נתלו במסדרונות לצד ציורי התלמידים, ובכל שטח פנוי אפשרי הוצבו שולחנות אוכל ארוכים לקפה וחטיפים, ארוחות צהריים או ערמות סנדוויצ'ים.

האימונים נפתחו בחלוקת סנדוויצ'ים, ומיד אחר כך שיעורי הכנה מנטאלית על פי ערכת הסרטים והמצגות, "הכנות מנטאליות למשימת ההתנתקות - מעגל פנימי", שחולקה, ארוזה יפה, לכל המפקדים. מתכנני הערכה ניסו ליצור הדרגתיות בהצגת המתנחלים. קטעי הווידיאו הראשונים היו סרטים ביתיים שהכינו ילדים חילונים מאלי סיני, שסיפרו למצלמה על חייהם בהתנחלות ועל חששותיהם לקראת הפינוי, וקטעים אמפתיים מהתקשורת על חיי התושבים. מצגות הפאואר-פוינט מנו, בנקודות, את מאפייני האוכלוסייה שבה נפגוש. אחר כך הציגה לנו הערכה גם מתנחלים אופייניים יותר, דתיים, מגוש קטיף. גם הם התראיינו בנימוס ובאיפוק. הפאואר-פוינט קבע שהמתנחלים באים מרקעים שונים, ויש לנהוג בהם בכבוד.

אחת המצגות הוקדשה לפינוי מוקדים רגישים. שקף "כללי עשה ואל תעשה בפינוי בית כנסת" עורר במחלקה את השאלה: האם נכון שהדרוזים (היו ארבעה במחלקה) ישתתפו בפינוי בית כנסת? הדעות היו חלוקות. לאחד הדרוזים לא היתה בעיה עם העניין. "אני פעם אפילו השלמתי מניין", אמר.

אחרי שצפינו בסרטים שוחחנו. אייל המ"מ שאל את זיאד מה היה עושה אילו היו מפנים אותו מביתו. זיאד ענה שהיה מגייס צבא. בינתיים נראה שהמחלקה מגלה אמפתיה. המפקד צייר שני צירים ניצבים על הלוח, אחד מסומן "רגישות" והשני מסומן "נחישות". אחד לא בא על חשבון השני, הוא הסביר, והצביע על המקום במערכת הצירים עם הרבה נחישות והרבה רגישות, שם כתב את המלה "מקצוענות".

הערכה עברה לקטעים קשים יותר, סרטים מפינוי מאחזים הוקרנו בו-בזמן זה בצד זה כדי להמחיש לנו את הרעש והבלגן. למדנו את התנהגות המתנחלים - הרטוריקה האלימה; השימוש בילדים. סצנות מסוימות הוקדשו לקללות אופייניות או מקוריות במיוחד, כדי שנבין מה יוטח בנו - קללות שלצערי הרב כבר איני זוכר. תהיתי אם מטרת הערכה היתה ליצור בנו רגשות קרבה למתנחלים, או זרות. שני המסרים עברו, אבל במנותק זה מזה כאילו היו אלו שתי קבוצות אוכלוסייה נפרדות.

שם השיעור הבא היה "התנהגות בפני תקשורת". אחת הדאגות המרכזיות של הצבא בהתנתקות היתה כיצד הפינוי יצטלם - זה היה ברור לנו עוד מהנאומים ששמענו במוזיאון תל אביב, שם ציינו לפנינו שמספר הכתבים שיסקרו את הפינוי גדול ממספר התושבים שיפונו. ואם זה לא היה ברור כבר אז, זה התברר כשביום ההקמה של הגדוד אמר לנו המ"פ: "אם יש צורך בשימוש בכוח צריך לעשות את זה בצורה שתיראה טוב לעין. צריך לעשות הכל כך שזה יצולם טוב. צריך שזה ייראה טוב בטלוויזיה". בשיעור אמר לנו אייל המ"מ ש"הכתבים יעשו פרובוקציות כדי לייצר סיפור, אבל אסור בשום פנים ואופן לכסות את עדשת המצלמה. זה מצטלם גרוע".

מוזיקה של אריאל זילבר הפריעה לשיעור. בהפסקה יצאנו החוצה לראות מה העניין, ומצאנו את אריאל זילבר - הוא ולא מלאך - יושב מעבר לכביש ושר שירים ומנגן באורגן, ואיתו כמה עשרות של מפגינים דתיים. בסוף היום, כשחזרנו לאוטובוסים, המפגינים הקיפו אותנו וצעקו, "חייל, שוטר, אני אוהב אותך", "שמאל ימין שמאל, המפקד אנ'לא יכול", "אתם יודעים מתי פינו בפעם האחרונה יהודים מהבתים שלהם?" "תוכלו לפנות את משפחת חתואל?" "איך אתם יכולים לעשות את זה?" וניסו לחלק לנו חוברות שלא לקחנו כדי לא להיראות כמשתפי פעולה. עד אותו הזמן ראינו את ההפגנות של מתנגדי הפינוי, שהתחילו זמן רב קודם לכן, רק בטלוויזיה. הפעם הצעקות היו מופנות אלינו, אנחנו היינו חלק מההתרחשות, ומן הסתם הדבר גרם לנו התרגשות רבה.

כשהתרחקתי מהמפגינים הרמתי שתי חוברות שהיו זרוקות על הכביש וקראתי אותן באוטובוס. אחת מהן נקראה "ניקוי ראש - ערכת עזרה ראשונה לעצירת שטיפות מוח". כך היה כתוב בה: "בהגיעך ל'הכנה המנטאלית' זכור: ה'התנתקות' היא פשע. 'הכנה מנטאלית' לביצוע פשע היא בעצם שטיפת מוח מסוכנת". החוברת הנחתה את החייל מתנגד ההתנתקות איך להפריע לכיתה. "אל תישאר פסיבי. עליך לתקוף ולחתור למגע, ליזום שאלות ולעורר אי-הסכמה לכל אורך ה'שיעור'. נצל את אלמנט ההפתעה - אל תקבל את התכתיב ש'שאלות והערות - בסוף'. השחל שאלות, אמירות פרובוקטיביות וויכוחים לכל אורך השיעור או ההרצאה".

החוברת השנייה הכילה סיפור קצר מאת נעה אריאל, שסופר מנקודת מבטו של מפקד צוות הנתקל בסיטואציות פינוי דרמטיות - משפחה שכולה ("'איך נראית אשה שרצחו לה את הילד?' חשב לעצמו... עכשיו היא נראית אחרת. נורא. מייבבת, יבבה ארוכה. כמו בעל חיים שמקונן"), ניצולי שואה ("'אין לי ברירה, זה פקודות שקיבלתי מהצבא שלנו'. 'גם אצל היטלר היו פקודות', יורה הזקן... 'כבר גירשו אותי פעם אחת, נכון, הם לא היו נחמדים כמוך, וגם לא התכוונו שאצא מזה בחיים, אבל גירוש זה גירוש ואתה מגרש אותי'"), התקף לב ("ואז פתאום מול עיניו חיים ששון מתקפל לשניים ונופל. לבו לא עמד לו"), וסתם רוע ("יש טיפות דם על הרצפה ועל המדים שלו ועל הידיים שלו... הוא שוטף את הידיים שלו היטב, נאנח, ואומר לחיילים שעוד נשארו איתו, 'משימה קשה. הקשה ביותר בתולדות המדינה, אבל אנחנו נעמוד בזה ונצא מחוזקים'"). היה משהו מוזר בדימויים - נאצי אבל נחמד; שוטף את הדם אבל נאנח - מעין קיצוניות מהוססת. כאילו הכותבת רצתה לומר את הדברים הנוראים ביותר ובאותו הזמן הבינה את חוסר הפרופורציה.

בדרך אל המחנה עבר האוטובוס במחסומי המעגל השישי, חגורת האבטחה הקיצונית שנועדה למנוע מישראלים להיכנס לרצועה. הסתכלנו בעד החלון בשיירות ארוכות של מכוניות ממתינות במחסומים בערב הקיצי. התחיל להחשיך, ופנסי המכוניות דלקו. הרגשנו שמשהו גדול עומד להתרחש.

אימונים

לפני שאמשיך בסיפור, אתאר בקצרה את המחנה שאליו היו מועדות פנינו ובו היינו עתידים להתגורר בזמן האימונים ומשימת הפינוי. מחנה "רעים" הוקם בתוך חודשים ספורים במיוחד כדי לשכן את חיילי ההתנתקות. מראה הבסיס עורר השתאות. הוא נבנה כשבעה קילומטרים מרצועת עזה על שטח מישורי וחולי רחב, והוא רבץ מול הרצועה כאילו עמד לבלוע אותה. הקרקע המדברית היתה מכוסה בשכבת חול-פודרה שהתעופף ברוח וכיסה בתוך דקות מיטות ותיקים. אוהלים גדולים, המכילים כל אחד 26 חיילים, השתרעו לכל כיוון עד האופק. אלפי עמודי תאורה ניצבו לצדם בשורות. בין האוהלים הזדקרו תרנים ועליהם דגלי המדינה. מאות מבני שירותים ומקלחות ניצבו בשתי שורות לרוחב המחנה. עשרות אוהלי אוכל גדולים, לבנים, ממוזגים, שובצו בסדר מופתי. מי שהתבונן במחנה לא יכול היה שלא להתפעל מהלוגיסטיקה שנדרשה כדי לבנות ולהפעיל את המקום. טרקטורים וצוותי בינוי עבדו יום-יום, והבסיס הלך וצמח והשתכלל. בתוך כמה ימים הופיעו בין האוהלים מכונות שתייה. אחר כך הצטרף אליהן סניף של בורגר ראנץ'. וכדי שנוכל להתרכז בביצוע המשימה שהוטלה עלינו, את חדרי האוכל הפעילו חברות אזרחיות, ואת השירותים והמקלחות ניקו עובדי קבלן במדים כחולים.

למחרת, ביום האימונים השני, אימנו אותנו ב"טכניקות", כלומר דרכי פינוי אנשים בכוח. תירגלנו כיפוף ידו של אדם בחוזקה מאחורי גבו והפלתו לרצפה לצורך מעצר, ונשיאת אדם על ידי חוליה של ארבעה חיילים. למדנו גם טכניקה שנקראה "יהלום", שבה כוח עתודה מאחורי הקו הראשון מזהה בין המפגינים גורם מתסיס, פורץ לכיוונו, חוטף את המפגין הבעייתי ונושא אותו חזרה מעבר לקו.

ההוראות היו לא לשאת אדם משתולל. במקרה כזה יש להצמיד את האדם בכוח לרצפה וללחוץ בעזרת הברכיים על נקודות מסוימות בגופו בצורה שתסב לו כאב רב עד שיתרצה. שיטות ההכאבה, כך נאמר לנו, אושרו על-ידי פיזיולוגים כבטוחות משום שאינן מסבות נזק קבוע. כמתכנתי מחשבים לא היינו מיומנים מאוד במכות, אבל התרגלנו מהר. הרבצנו; חטפנו; נגררנו בחצץ. הכאב הרתיח את הדם, אבל היה באלימות משהו משחרר. אחרי כמה שעות כבר הצמדנו לקרקע מפונה משתולל ולחצנו על נקודות ההכאבה באופן כמעט אוטומטי. הבנות ביקשו תגבור בתרגולי המעצר, והתאמנו במאהל בזמנן החופשי על הפלת בנים שהיו מוכנים לשמש קורבנות, עד שהיו גם הן מיומנות וחשו בנוח.

ביום השלישי התאמן כל הגדוד במתקן האימונים ללוחמה בשטח בנוי בצאלים שמכונה "שיקגו". המתקן נבנה כך שידמה את מחנה הפליטים דיר אל-בלח, אבל באותו היום הוא דימה התנחלות מיועדת לפינוי. כשנכנסנו לתוך סט התפאורה הגדול הזה, עם צעקות של מגלמי המתנחלים ברמקולים, מסוק המשטרה מעל, והחיילים שצעדו ברחובות בצוותים גדולים, הרגשנו כאילו נכנסנו לשדה קרב. הכרוז המדומה עמד במרומי אחד המגדלים של שיקגו וצעק אלינו במגפון שנשמע גם מבעד לרעש המסוק: "גם אייכמן מילא פקודות", "תגידו למפקד 'אני לא יכול'", "זה סוף מדינת היהודים", "אנחנו לא מחבלים - דם יהודי זורם בעורקינו", "הפיגועים ימשיכו - זה לא יפתור את הבעיה", "מחר רמת הגולן". הוא חיקה את צעקות המתנחלים שכבר היו מוכרות היטב מהטלוויזיה, ועשה זאת היטב. למטה, ברחובות, הסתובבו גם חיילים שדימו כתבים וצלמים כדי שנתרגל פינוי לעיני מצלמה.

במקום סכנת חיים, דימה התרגיל אתגר רגשי. התבקשנו לפנות משפחה שכולה. החיילים שגילמו את ההורים השכולים שיחקו באופן משכנע. גם הם חיקו דמויות מוכרות מהטלוויזיה. למרות שזה היה תרגיל, עמדו לי ולאחרים דמעות בעיניים.

"צריך להבין שאתם מריונטות וזה הכל משחק", אמר לנו באותו היום אל"מ במילואים זאב דרורי, שבא לצאלים כדי להרצות לנו. "הרי אם הממשלה תחליט מחר לא לפנות, אז אף אחד כאן לא ייצא לפנות בכל זאת".

דרורי היה בעברו מפקד גלי צה"ל ובין שאר תפקידיו השתתף כמפקד בפינוי ימית. "בימית נתקלנו במערכת תעמולה. לוחמה פסיכולוגית", אמר. "רמקולים בעוצמה של אלף דציבלים עם שירי נעמי שמר ודרשות של רבנים. אתה מבין שנכנסת למדינה זרה, מדינת היהודים, ואתה לא חלק ממנה. אומרים לך שאתה בוגד. לאף אחד מאיתנו אין את היכולת הרטורית שיש לרבנים. להם יש מערכת משומנת שהיא חזקה יותר מהמערכת שלכם. יש להם תחושה של עליונות מוסרית.

"כמעט כל המשפחות שפונו התפרקו. לפחות עשרה אנשים התאבדו. אל תקנאו בהם. בבתים החדשים של אלה שהתפנו, גם לאחר שנים לא היו תמונות על הקירות. הם הרגישו שאין טעם לבנות הכל מחדש. שוחחתי עם קצינות שפינו את הנשים והילדים. הן בטראומה עד היום".

>>> להמשך הכתבה



פינוי ההתנחלות כרם עצמונה. דגל המדינה על האפודה נועד אולי לשמש קונטרה לטלאי הכתום שענדו כמה מהמתנחלים


חדר במדרשה בכפר דרום. אנחנו פורצים את הדלת, להתרחק בבקשה



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו