בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

שינייד אוקונור חיה ולא מפסיקה ליצור

היא כבר לא בעלת קרחת, אבל שינייד אוקונור מעולם לא הפסיקה לשיר וליצור ולהילחם ולהתחתן כאילו אין מחר

תגובות

שינייד אוקונור חיה, ואל ייקל הדבר בעיניכם, זה לא מובן מאליו.

מעבר לכך שנדמה כי נעלמה לנו מהרדאר, ולא ראינו-לא שמענו-לא קיבלנו ממנה גלויה/אס-אם-אס/משהו זה עידנים שלמים, ישנו הווידוי שהעניקה הזמרת בעלת הקרחת לאופרה ווינפרי (אלא למי?) שלפיו לפני כעשר שנים, ביום הולדתה ה-33, ניסתה לשלוח יד בנפשה המסוכסכת ולהתאבד. הניסיון נכשל, למרבה המזל, והדיכאון הקליני של אוקונור (שלווה בסינדרום של מחלת שרירים קשה) טופל. מאז היא כבר הביאה לעולם שני ילדים, והלילה, תחת ירח מלא בשמים צלולים, היא שרה שיר חדש וענוג מתוך אלבומה הבא, העתיד לראות אור בתחילת 2011: "אני לא יודעת איפה אני, אבל אני רחוקה מאוד מהבית".

אז תקשיבי לנו ותקשיבי טוב, יקירה. את נמצאת במדריד, באמפיתיאטרון של פוארטה דל אנחל. לא כל כך רחוק מהבית, אגב, הבית אשר בדבלין. בסיבוב ההופעות הקיצי והמצומצם הזה כבר הגעת רחוק יותר - לסין, למשל.

בקהל המדרידאי בולטות בריגדות של לסביות עם נקניקיות בלחמניות (זה לא דימוי, זה תיאור מציאות). הן בוודאי מתאכזבות כשאת מציגה את בעלך החדש, השלישי, סטיב קוני, אחד משני הגיטריסטים המלווים אותך על הבמה, שלו נישאת אך בחודש שעבר, ומתבאסות עד נחנקות עם הנקניקיות שלהן כשאת שרה על נשיקותיו המתוקות. חבל שלא עשו תחקיר מעמיק יותר לפני ההופעה. כך הן היו מגלות שגם יציאתך לכאורה מהארון בראיון עיתונאי בשנת 2000 משתייכת לקטגוריית "אז היא אמרה" המאפיינת את התבטאויותייך הפומביות באופן כללי. אחרי אותו צעד מיהרת להכחיש שאת לסבית, והסברת שניסית לשפר את הרגשתה של מישהי אחרת ובדיעבד רק גרמת כאב לעצמך (כמה עז ומטלטל, אגב, הוא השיר שבו את זועקת "קחו ממני את הכאב, את האשמה, את כל מה שלא שייך לי"). אחר כך סיפרת שהיו לך שלוש מערכות יחסים רציניות עם נשים, ולבסוף טענת שאת "שלושת-רבעי סטרייטית ורבע לסבית, אבל נוטה יותר לכיוון הגברים השעירים".

גבר שעיר ביקשת, גבר שעיר קיבלת. קוני, הנראה קשיש ממך בשנים רבות, מזכיר את הרב המזמר שלמה קרליבך. את, לעומת זאת, נראית בהופעה כמו רבקה זהר, אז אולי הוא בעצם השלמה קאלו שלך. ההשוואות הרבניות אינן מקריות לאור הערב שבו הקדשת את אחד השירים ל"רוח הקודש", וששפע פסוקים מולחנים מספר תהלים ולא מעט "בית לחם" ו"ויאמר אלוהים לעמו", והסתיים במזמור לפני השינה, שאינו אלא סוג של "שמע ישראל". לפחות עלייך אמרו שהתחרפנת עוד לפני שמצאת את אלוהים, כמקובל. הקרחת היחידה נצפתה ביציע - מה לעשות, שינייד אוקונור, לא הצלחת למלא את האמפי, לא כולם קובי פרץ. אבל סליחה, מי הנערה הזאת עם רעמת השיער והקארה הברונטי?

אחרי שגילחת את ראשך אי שם בתחילת דרכך המקצועית בשנות ה-80, כהצהרה נגד הייצוג המסורתי של דמות האשה, גידלת אותו מחדש ומיד גילחת שוב אחרי ששאלו אותך ברחוב אם את הזמרת אניה. אמרת שתמיד תשמרי על הקרחת, גם בזקנתך, כי בלעדיה את פשוט לא מזהה את עצמך. נו, אז אמרת. בתחילת העשור שעבר אמרת גם הרי שאת פורשת מעולם המוזיקה, ורק אחר כך הסברת שהוצאת מהקשרך ובעצם התכוונת שאת פורשת מעשייה מוזיקלית במיינסטרים.

מדונה אמרה עלייך פעם שאת נראית כאילו התנגשת במכסחת דשא. עכשיו תורנו להעיר: אז היא אמרה. ועוד הוסיפה הצדקת, שאת סקסית כמו תריס מתקפל. את לא נשארת חייבת ושאלת מה אמורות לחשוב נשים שמדונה היא המודל לחיקוי שלהן כשהן רואות אותה מלכלכת ככה על אשה אחרת. 1:0 לאחותנו!

האמת היא שיפה לך עם שיער. ויפה לך מחוץ למיינסטרים. ובעיקר יפה לנו. כמו תמיד, כשאת פותחת את הפה ונותנת לקול השמימי הזה, שרק התעצם והשתכלל והזדקק עם השנים, בעקבות לימודי הבל קנטו שלך, לפרוץ אל הסטרטוספירה, פשוט סולחים לך על הכל, מחליקים, מתעלמים ושוכחים את המוזרויות, הסתירות הפנימיות, הגחמות והשערוריות ("אני לא עושה שום דבר בכוונה כדי לגרום בעיות", התעקשת בעבר, "אבל אם מה שאני עושה גורם בעיות, אני גאה בזה"). ברוכה השבה, שינייד מארי ברנדט אוקונור, זה שמך המלא, יברכך האל הטוב, התגעגענו יותר משתוכלי לשער.

נהר של דמעות

הערב לווה במסתורין גדול, שבא לידי ביטוי ברחשושי "היא בהריון או לא בהריון?" בלתי פוסקים. הבגד חסר הצורה, כהרגלה של אוקונור, מלכת המתלבשים המנותקים מכל מה שקשור לעולם האופנה או העולם בכלל, ספק גלבייה ספק שק שינה בגוון ורוד-מיגרנה, הכיל גוף עגול במיוחד, שלא לומר חביתי. או שהזמרת התפרעה עם האגרולים בסין, או שהיא מבשלת תינוק חדש לקרליבך/קאלו שלה, ואולי זו הסיבה שסיבוב ההופעות הנוכחי קצר מן הרגיל, ושאחד השירים הוגש כ"תפילה לכבוד כל הנשים שעומדות ללדת" (בהזדמנות אחרת אמרה אוקונור שלהיות בהריון מקרב אותה אל אלוהים). הימור הקהל: היא שוב מתקרבת אל אלוהים והאוקונור החמישי בדרך.

כרגע יש לה ארבעה ילדים מארבעה אבות שונים (שרק אחד מהם היה בעלה): ג'ייק, בן 23; בריג'ידיין רושין, בת 14 ("היא בגיל הזה שכל יום צובעים את השיער בצבע אחר", סיפרה האם, "אז אמרתי לה: אולי פשוט תעשי קרחת וזהו? והיא ענתה לי: כן? ואת רוצה גם שאני אתחתן בגיל 43?"); שיין בן השש (שלו הקדישה אוקונור את גרסת האנפלאגד המצמררת של להיטה "שום דבר לא ישווה לך", שהילד מכנה "שיר החצר האחורית" על שם אחת השורות); ושימו לב, יהושע פרנסיס ניל בן הארבע. לכל אחד ואחד מהם היא הקדישה שיר, כמו גם לאמה, שנהרגה בתאונת דרכים כששינייד היתה בת 20. "אם תבואי לבקר, האם אהיה טובה אלייך?" שאלה מי שקודם לכן שרה על "עשרת אלפים נהרות של דמעות" שברור שכבר בכתה את כולם.

העצב אין לו סוף, במיוחד כשמכירים את הרקע המשפחתי. אוקונור האשימה את אמה בהתעללות חמורה בה ובארבעת אחיה, אך לא חדלה להביע מחילה וגעגועים לאם בכל הזדמנות. ההתעללות שחוותה בילדותה הפכה את אוקונור לפעילה מובילה במלחמה נגד התופעה, וזה למעשה שורש ההסתבכויות הפומביות שלה. כאשר באופן בלתי צפוי קרעה לגזרים את תמונתו של האפיפיור ג'ון פול השני במסגרת הופעתה ב"סאטרדיי נייט לייב" ב-92', זה היה בשיאו של שיר מחאה נגד ניצול מיני של ילדים בחסות הכנסייה. אוקונור החליפה את המלה "גזענות" בשיר "מלחמה" של בוב מארלי במלים "התעללות בילדים". היא השליכה את קרעי התמונה של האפיפיור לעבר המצלמה וקראה "הילחמו באויב". הטענה שלה, שבשעתו נשמעה מחרידה מכדי להיות אמיתית, היתה שהכנסייה הקתולית, בראשות הוותיקן, מטייחת בשיטתיות מקרים של ניצול מיני של ילדים בידי כמרים. כך, פחות או יותר, חיסלה במו ידיה את הקריירה שלה באמריקה ובארצות אחרות וקנתה לה מוניטין של תמהונית שתעשה הכל בשביל כותרת בעיתון.

נדרשו שנים רבות כדי להבין שאוקונור, בוגרת מוסדות קתוליים (כולל אחד לנערות בהפרעה, בעקבות עבירות של גניבה מחנויות והשתמטות מלימודים, שם קיבלה את הגיטרה הראשונה שלה מאחת הנזירות), ידעה בדיוק על מה היא מדברת וניבאה גל עולמי שלם ועכור של פרשיות ניצול מיני של ילדים בידי אנשי כמורה, שכל ועדות החקירה העצמאיות מצאו בהן דפוס קבוע של טיוח גורף מצד הערכאות העליונות. מאויבת הדת המטורללת ובת השטן הקירחת הפכה אוקונור כמעט בן לילה לפרשנית מוערכת ואקטיביסטית נחשבת, ובחודשים האחרונים הוזמנה לדון בתופעה בפורומים המכובדים ביותר - בי-בי-סי, סי-אן-אן ואפילו עמוד הדעות של "וושינגטון פוסט" - אך עמדותיה לא זו בלבד שלא התרככו, אלא הוקשחו.

כשם אלבום הפריצה שלה, אמא אווזה יודעת להיות גם אריה וגם קוברה כשצריך. היא קראה להחרמת הכנסייה ומוסדותיה עד אשר תצא הודאה באשמה מהוותיקן, הביעה זעזוע מהעובדה שהכמרים המורשעים לא פוטרו מעבודתם והציעה צעדי ייעול ו"החלמה" מעשיים. לדבריה, הכנסייה הקתולית נתקעה אי שם בחשכת המאה ה-16 וצריך לעזור לה לבצע התארגנות מחדש כדי להתאים את עצמה למאה ה-21. "לא אנחנו צריכים לעבוד בשביל הכנסייה", אמרה, "הכנסייה צריכה לעבוד בשבילנו. צריכה להיות לנו זכות הצבעה בבחירת האפיפיור, ומוכרחים לשלב נשים בהנהגת הוותיקן. עם נשים בשלטון לא היה קורה כל מה שקרה. אבל כמו תמיד, אי אפשר לעזור למי שלא רוצה עזרה. הוותיקן חייב להכות על חטא, לומר את האמת ולבקש היטהרות מן היסוד. זה יהיה תהליך ארוך וכואב, הצלקות כבר קיימות, אבל זה אפשרי". כדי לחדד את הנקודה, מבצעת אוקונור במופע החדש את "הזמנים משתנים" של בוב דילן.

אוקונור, שהוסמכה לכמורה בנסיבות מעורפלות אך מסרבת היום להתייחס לנושא ("זה היה עניין פרטי שביני ובין רוח הקודש"), מפרידה בין דת ואלוהים ("אלוהים אוהב אותך בלי תנאים, ודת תמיד מציבה תנאים. רוח הקודש היא ציפור חופשית, ואי אפשר להגיד לציפור איפה לנחות ואיפה לא". רגע, אז אולי היא בכל זאת התחרפנה?) ומתייחסת בסלחנות לא נטולת ציניות לטיהור הציבורי של שמה - רבים ממוקיעיה הודו ששגו, ובפייסבוק אפילו קמה קבוצה שנקראת "התנצלו בפני שינייד אוקונור עכשיו". הקדושה האהובה עליה, היא מסבירה ("וכל הקונספט של קדושים מקסים בעיני"), היא ז'אן ד'ארק. "ככה זה עובד", סיכמה, "את יוצאת נגד הכנסייה, מוציאים אותך להורג ואחרי מאות שנים הופכים אותך לקדושה".

איש לא ישווה לך

זוהי שינייד אוקונור. שום דבר לא ישווה לה. קטנת קומה (אם לארבעה ועדיין נראית ילדה בעצמה) וגדולת נשמה ותהודה. זמרת מחאה שמחפשת את היופי, טרובדורית מלאכית של כאב, עדינות, עוצמה וחמלה. בהופעה היא מחליפה גיטרות כמו גרביים (או כמו בעלים), ומסרבת להתחנף לקהל. בלי מלה אחת בספרדית, בלי "ערב טוב, מדריד". הרבה ציוצי "תודה רבה" מבוישים, מעט אנקדוטות חביבות. פטי סמית חרכה את אותה במה זמן קצר לפניה, ירקה בלי הפסקה והאשימה את "הפלפלים החריפים שלכם", קרעה את מיתרי הגיטרה שלה וקראה להמונים לצאת לרחובות "לא רק כשאתם מנצחים בכדורגל, אלא גם כשיש לכם משהו קשה להגיד לכל מי שעושה לכם רע ומקלקל לכם את החיים".

סמית לפחות התנצלה על אי שליטתה בספרדית ותירצה אותה בכך ש"המורה לספרדית בתיכון היה גם המורה לצרפתית והוא כל הזמן התבלבל בין השפות ובסוף לא למדתי כלום". אוקונור ויתרה על התירוצים, והסתפקה באנגלית במבטא אירי רך. כשקראו לעברה קריאות אהבה בספרדית היא התעלמה, במקרה הטוב מילמלה "לא הבנתי כלום" והמשיכה הלאה.

לפני עשר שנים, סמוך לניסיון ההתאבדות שלה, הלכה אוקונור לווידוי בכנסייה, שכלל לדבריה בעיקר ניאוץ עצמי. היא הסבירה לכומר המוודה עד כמה היא בן אדם פגום ורקוב ואבוד ודפוק, אבל הוא נזף בה על חילול הקודש שבדבריה, שהרי אלוהים ברא אותה בצלמו ואם היא מטילה דופי בעצמה היא למעשה מטילה דופי באלוהים. הדבר גרם לאוקונור לחשוב שגם ברדיפות של הכנסייה את ההומוסקסואלים, למשל, יש משום חילול קודש, מאותם טעמים. לא אחת העידו מראייניה בהתפעלות על כושרה האינטלקטואלי ויכולת הפלפול וההתפלמסות של אוקונור, שאולי ירשה מאביה, מהנדס שהפך לעורך דין, בין היתר כדי להילחם בחוקים הארכאיים העיוורים והאטומים של אירלנד הדתית שבה גידל את חמשת ילדיו, ושהורו על משמורת אוטומטית לאם במקרה של פרידת ההורים (שהרי גירושים אסורים לפי חוקי הכנסייה הקתולית), גם אם, כמו במקרה של משפחת אוקונור, האם אינה כשירה לכך.

שינייד (נקראת כך על שם אשת הנשיא האירי דאז, שינייד דה ולרה), אלה הם חייך: ב-1984, בעקבות מודעה בעיתון, הקמת את הלהקה הראשונה שלך, "טון טון מאקוט" (כשם המשטרה החשאית חסרת הרחמים של האיטי). הלהקה גילתה עניין במיסטיקה ובכישוף, אבל לא בהכרח בגללך. אחרי מות אמך עברת ללונדון והמנהל המודח של יו-2 פרש עלייך את חסותו ולימד אותך לפתוח ג'ורה פומבית על להקתו לשעבר ועל המחתרת האירית. בגיל 20, בעודך בחודש השביעי להריונך, הפקת את אלבום הבכורה שלך, "האריה והקוברה", שהגיע למעמד של אלבום זהב. גם אלבומך השני, "אני לא רוצה את מה שאין לי", עשה חיל, והכיל בין היתר את גדול להיטייך, "שום דבר לא ישווה לך" מאת פרינס. מי יכול לשכוח את הקליפ ההיסטורי, שרובו קלוז-אפ על עינייך הדומעות ומלאות ההבעה?

ההצלחה המסחרית לא שוחזרה מאז באלבומייך הבאים - מעניינים, חדשניים ומאתגרים ככל שהיו, והאחרונים שבהם, שכללו בין היתר עיבודים לשירי עם איריים, השפעות ג'מאייקניות והתבוננות בכתבי הקודש, כבר נחשבו אזוטריים ממש, שלא לומר מרחיקי קהל. שיתופי הפעולה המוזיקליים שלך עם אמנים כמו רוג'ר ווטרס ופיטר גבריאל הפיקו תמיד ניצוצות מרשימים, וכשחברת לאיאן בראון בשיר אנטי-מלחמתי ולמרי ג'יי. בלייג' בדואט שכל הכנסותיו קודש לארגון הפועל להצלת נערות מציפורני תעשיית הסקס, שיפרת עוד יותר את מקומך בגן עדן. ואת רק בת 43.


בנימה אישית לוחצת, אם יורשה לי. לפני 15 שנה בערך הופיעה שינייד אוקונור בבריכת הסולטן בירושלים. הייתי מאוהב אז (לא בה), יכולתי להישבע שזאת אהבת חיי, והיתה הופעה מעולה. 15 שנה אחרי אני שוב מאוהב, שוב יכול להישבע - וגם נשבע - שזאת אהבת חיי, ושוב היתה הופעה נפלאה. מכך אפשר ללמוד אולי שפעם ב-15 שנה מוצאים אהבת חיים (כבר היה שווה לבוא לשיעור, לא?) ושבכל מקרה, תמיד כדאי ששינייד אוקונור תהיה איכשהו בסביבה.*



שינייד אוקונור. צילום: Gettyimages/ Uli Weber / ContourPhotos


אוקונור, 1990 ,מימין, ואוקונור 2010. מאויבת הדת המטורללת הפכה לפרשנית מוערכת . צילום: אימג' בנק / Getty Images



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו