בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מאה שנה להולדת אלתרמן והסיפורים מאחורי הקלעים של "הטור השביעי", צפים ועולים

מחר ימלאו 100 שנה להולדתו של נתן אלתרמן. ד"ר מרדכי נאור, סופר וחוקר תולדות ארץ ישראל, יצא בעקבות שלושה משוררים ואנשי ספרות שתקפו את אלתרמן בחרוזים אנונימיים ועוקצניים, חשף את זהותם והאיר את הרקע לעימותים ההם, בימים שלפני הקמת המדינה, כשהנאיביות היתה מחורזת

תגובות

במשך כ-33 שנים כתב המשורר נתן אלתרמן מדור פובליציסטי, "הטור השביעי", שרוב הזמן היה מחורז, ורק בשנותיו האחרונות היה בפרוזה. ככל שחלפו השנים הפך טורו לביטוי ציבורי ולאומי ראשון במעלה והיה מאבני היסוד של תקופת המאבק להקמת המדינה והדור הראשון של מדינת ישראל. לצד מעריכים ומעריצים רבים היו לאלתרמן גם יריבים שהגיבו בדרכים שונות על דבריו, לעתים בחריפות יתרה. שלוש הדוגמאות שלהלן הן מהתקופה שלפני קום המדינה ושונות זו מזו. ייחודן בכך, שכפי שנהג אלתרמן בכתיבתו האקטואלית רוב השנים, אף התגובות הן מחורזות.

נ. אלתרמן פסל

הדוגמה הראשונה מחזירה אותנו לימי הבראשית של הכתיבה האקטואלית האלתרמנית. טורו הראשון במסגרת "סקיצות תל-אביביות" ראה אור ב"תוספת ערב" של "דבר" ב-20 ביולי 1934 (בחתימת אלוף נון). עד תחילת נובמבר פירסם אלתרמן 26 "סקיצות" כאלה - וחדל. לאחר הפסקה של שבוע חודשו הטורים המחורזים, שעד מהרה זכו לכותרת "רגעים", ב"הארץ", בחתימה סתמית למדי - אגב.

מדוע החליף אלתרמן כה מהר את האכסניה? לכאורה הסיבה היתה חומרית: "הארץ" הציע לאלתרמן, המשורר הצעיר (בן 24) וככל הנראה היחפן למדי, משרה קבועה של "מתרגם הטלגרמות". לצדה הוא הוזמן לכתוב את טורי "רגעים" (ללא תמורה). ואולם היו עוד שתי סיבות: א. המקום שהעמיד "דבר" לטוריו המחורזים של אלתרמן לא היה בקדמת הבימה אלא בשוליה - לא בעיתון הבוקר, המכובד והנפוץ ביותר בארץ בימים ההם, אלא בתוספת הערב העממית והקלילה יותר; ב. אלתרמן לא שבע נחת מרמת התוספת ועוד יותר מכך מכמה טורים מחורזים שנכללו בה, לצד הטורים שלו.

שבועות ספורים לאחר מעברו ל"הארץ" מצא עצמו אלתרמן מעורב בפולמוס חריף בין עיתונו לשעבר לעיתונו שבהווה, וחשף תוך כדי כך את תחושותיו הקשות ביחס ל"דבר". הפולמוס נגרם בשל שני מאמרים שפירסם שמריהו גורליק, פובליציסט ומבקר ספרות ותיק, שעלה ארצה ב-1933, כתב תחילה ב"דבר" ולאחר מכן ב"הארץ". במאמריו ב"הארץ" ביקר גורליק בחריפות את תנועת הפועלים הארצישראלית ואת מנהיגיה, וספג תגובות חריפות לא פחות ב"דבר" על "בגידתו" ועוינותו למעמד הפועלים. "הארץ" נחלץ להגן עליו, ובין השאר פירסם מאמר ארוך של נתן אלתרמן, תחת הכותרת "פרוזדורים", שאליה נלוותה כותרת משנה: "פולמוס בלווית זמר" ("הארץ", 22 בנובמבר 1934). התיבה זמר אינה צריכה להטעות: היא מתייחסת לטור מחורז ארוך ושמו "לא השפעתי? כן השפעתי!" שראה אור ב"דבר" ב-19 בנובמבר 1934, בחתימת הפסבדונים אתב"ש. אותו אתב"ש, שעוד מעט תתברר זהותו, כיוון את חציו במפורש אל "ר' שמריהו" (הלוא הוא גורליק) וסתר את טענותיו אחת לאחת.

אלתרמן, במאמרו, סבר שטעה "דבר" בצאתו למלחמה מיותרת נגד גורליק, שביקש לבקר ומצא עצמו "אויב תנועת הפועלים". על שיקול דעתו של העיתון הוא כתב בעוקצנות ש"קולמוסיו מרובים ומוחותיו לא הראו את עצמם מרובים באותה מידה".

גם על איכות טורו המחורז של אתב"ש, שכוון נגד גורליק, שפך אלתרמן את זעמו: "אינני יודע אם אתב"ש זה, שחתם על אותו מזמור, הוא חרזן מקצועי או רק מתחיל בענף זה. על כל פנים, במקרה שלפנינו היה על המערכת לחקור ולבדוק היטב [במי המדובר]".

בהמשך הדברים כתב אלתרמן, שבעבר הקרוב היה לו קשר ל"דבר", שהרי "אני עצמי הדפסתי לא פעם חרוזי-שיר על עמודיו של עיתון הערב". וכאן יצא המרצע מן השק, ונתגלתה דעתו האמיתית של המשורר על ה"תוספת": "גם בזמן השתתפותי וגם אחרי כן נדפסו על אותו העמוד חרוזים שהיו סטירת לחי לכל סופר עברי, הכותב את דבריו באותן כ"ב האותיות".

למחרת היום, הצטרף לאלתרמן ב"הארץ" תנא מסייע בחתימת מ"ט, שתקף אף הוא את אתב"ש בחרוזים חריפים:

בוש, פיטן, הסמק כסלק

ב"דבר" של בין ערבים;

עד מתי על ראש גורליק

מוץ תשפך קבי קבים!

התערבותו של אלתרמן בסכסוך המתוקשר עם גורליק יצרה מצב חדש, ש"דבר" לא הרשה לעצמו לעבור עליו לסדר היום. ב"תוספת ערב" של מוצאי שבת, 24 בנובמבר 1934 (ה"תוספת", אכן, הופיעה שבעה ימים בשבוע), הגיב דן פינס, מעורכי "דבר", ברשימה שכותרתה היתה: "בזמר ובלי זמר". פינס הביע פליאה על ביקורתו של אלתרמן על מערכת "דבר" ואיך "לפתע פתאום, בן לילה ממש, גילה דופי בטעמו הספרותי של אותו עיתון". ומדוע לא העיר ולא ביקר בעת שהשתתף ב"דבר" על חרוזים של אחרים שהם "סטירת לחי לכל סופר עברי"?

אולם התגובה העיקרית נגד אלתרמן ראתה אור ב"תוספת ערב" של 26 בנובמבר 1934. כתב אותה, בחרוזים, אותו אתב"ש שהותקף קשות על ידי אלתרמן, ובדיעבד אנו יודעים שמאחורי הפסבדונים הסתתר עורכו המוערך של מוסף "דבר" לספרות, דב שטוק (סדן). בשירו בא סדן חשבון עם אלתרמן, לא רק על כך שהעליבו על חוסר כישרונו השירי; הוא גינה את עריקתו ומעברו ל"הארץ" וגייס לעזרתו גיבור תנ"כי ידוע, איוב. כמו איוב המוכה והחבול התפלש גם אתב"ש באפר.

להלן השיר במלואו:

אני יושב באפר

אני יושב באפר

וקורא בספר

(אלהים יודע,

כי חרוזי צולע)

וקורא בספר

כמובן - איוב.

כי אבל ומכאוב

באוני ולבי דוי:

נ. אלתרמן פסל את חרוזי.

ובכן, אני יושב באפר

וקורא בספר

(הה, גם עכשו

חרוזי יוצא בקב)

על אותו איוב

(קצת בחור פטלי,

מיסורים לרב,

כידוע).

ופתאם

ונפתרה חידה לי:

איכה בן שבוע

ואולי בן יום

יד-החרוזים נגולה

מעל פי באר "דבר"

ובמשיכת קלמוס

בקו חלק, ישר

הצליחה

למצוא לה

פרוזדוריה למנוס

ב"הארץ". נו, וניחא.

כי מפי מנחמי הטוב

רב-השבר והשאה

והיאוש

מפי איוב

- בפרק למ"ד חי"ת -

שמעתי זה האמר:

"לאחז בכנפות 'הארץ' - -

תתהפך כחמר - -

- - כמו לבוש." - -

(הסברים לשיר: יושב אני באפר, לפי איוב, ב' 8: "והוא ישב בתוך-האפר"; חרוזי צולע - רמז לדברי אלתרמן על יכולתו השירית הדלה של אתב"ש; פרוזדוריה למנוס - רמז עבה לכותרת מאמרו של אלתרמן ב"הארץ" - "פרוזדורים"; בהמשך הפסוק מאיוב ל"ח 13, אחרי המלים "לאחוז בכנפי הארץ", הושמטו שלוש מלים רבות משמעות: "וינערו רשעים ממנה").

שני גיבורי הפרשה, אלתרמן וסדן, התעלמו בשנים הבאות מהעימות המוקדם הזה ושררה ביניהם הערכה רבה. כשמלאו לסדן 60 שנה, כתב עליו אלתרמן טור מחורז (אחד האחרונים שלו) מלא הוקרה והערצה. כמה שנים קודם לכן כתב לו:

אל דלתים פתוחות לא אתפרץ

ואומר נא דבר שביסוד המוסד הוא:

רבים חכמים וסופרים בארץ,

אך סדנא דארעה חד הוא.

נתן א. ונתן ק.

שמונה שנים לאחר שעבר אלתרמן מ"דבר" ל"הארץ", הוא עשה את הדרך חזרה. נשכח הסכסוך הישן ומתחילת פברואר 1943 ראו אור שיריו במסגרת "הטור השביעי" ב"דבר", אלה שעד מהרה יזכו את אלתרמן, שחתם מעתה בכינוי נתן א., במעמד-על ביישוב ובספרות העברית.

אלתרמן, שלא אחת האשימוהו שהוא מתפקד כ"משורר חצר" של הממסד, הפתיע מדי פעם בטוריו החריפים, שיצאו נגד הממסד. כזה היה שירו "אילוף ילדים", אחד הראשונים במסגרת "הטור השביעי", שראה אור באמצע אפריל 1943. בטור זה תקף המשורר בחריפות יתרה את תנועות הנוער הסוציאליסטיות - וראוי לזכור כי ההתקפה עליהן פורסמה ב"דבר", ביטאון הסתדרות העובדים.

השיר מתאר קבוצות של ילדים, חניכי תנועות נוער מתחרות, המחזיקים בדעות פוליטיות מנוגדות שהונחלו להם, כמובן, על ידי מדריכיהם:

על קריאות-הפקוד משרוקית חוזרת.

צועדים תינוקות

שגדלם כזרת.

...

גדוד של דינה צועק, לפי צו הפוקדים:

מדינת-יהודים! והבוז לבוגדים! -

וגדוד יוסי עונה: רק ארגון משתף!

כי שונות השקפות עולמו של הטף.

ולא פעם בין אלה יונקי-השקפות

מתחילות אבנים לעופף - ועפות!

ובלבנו שמחה וגילה ואורה

למראה תינוקות בעלי הכרה.

ואין פלא שכל זה קורה, שהרי צמח לנו טיפוס חדש של ילד-צבר:

ילד-רובוט! תכי! ילד כלי-ומכשיר!

וקדימה,

קדימה,

קדימה בשיר!

ומי אשם? אלתרמן הפנה אצבע מאשימה אל מדריכי התנועות. המדריך הצעיר, לעתים נער בעצמו, הוא המוביל את עדר החניכים בדרך הנלוזה:

כך הטף צועדים

ובראשם, כטור-עפל,

הבחור הנושא לצאנו אור-מאפל,

המצביא רב-הדעת וקצר-המכנס,

שפסוקים לשנון הוא חגור ומשנס,

שליטם ומושלם של ילדי היהודים -

המדריך הפוליטי

של גן-הילדים!

(טור עופל - מינוח עברי מיושן למגדל אייפל)

וכך משחית המדריך את נפשותיהם הרכות של חניכיו, ואיש לא מתערב בנעשה, זולת המשורר הקורא במרי זעמו:

ואין איש שיתפס בצוארון מעילו

ויטלטל ויקרא: עד הלום! הלאה לא!

אין עוצר! ונמשך המשחק ונמשך!

כי מוליך המדריך - וקדימה בסך!

כי בלשון בני-אדם (הנשכחת כעת)

איך קוראים למחזה? השחתה ודבר חטא!

אבל פה, בלשוננו, לחן ויפי-תאר,

קוראים גם ל ז ה -

תנועת נער!

בחוגי תנועות הנוער החלוציות (הנוער העובד, המחנות העולים, גורדוניה והשומר הצעיר) התקבל השיר בתדהמה. במיוחד סערו הרוחות בתנועת השומר הצעיר, אולי מפני שורה בשיר שהזכירה "תינוקות ניאו-מרקסיסטים". אחד מראשי המחנכים בקיבוץ הארצי, מנחם גרסון, פירסם מאמר נוקב נגד אלתרמן בכתב העת "השומר הצעיר", ולענייננו חשובה תגובתו של משורר צעיר, בן 20 בעת ההיא, נתן קליין, חבר ההנהגה הראשית של השומר הצעיר.

בגיליון סיוון תש"ג של "על החומה", ביטאון השומר הצעיר, השיב קליין לאלתרמן בשיר ארוך בן 16 בתים, ועשה זאת תוך שתי התרסות בולטות: את שירו הכתיר בכותרת "טור אחרון", בהנגדה ל"טור השביעי" של אלתרמן, ועל השיר הוא חתם בכינוי נתן ק., תוך רמז ברור לאלתרמן, הלוא הוא נתן א.

להלן שבעה מבתי שירו של נתן ק., שיש בהם רמזים והפניות לשורותיו של אלתרמן, תוך מגמה להעמיד במקומו את "המשורר התל-אביבי" ולהזכיר לו שרק בזכות החלוציות ושאר פעילותן של תנועות הנוער, ולא ישיבה בבתי קפה, יש לו זכות קיום בעיר (השיר הודפס ללא ניקוד):

יש עטים בעולם שלקו בפיקחות -

חריפה, נבונה, עוקצנית וקוטלת.

וכיוון שלהם הנייר והזכות

ופתחם נתברך בשלט:

"כותבי הטורים רחבי הדעת

ונכונים להלך בשבילי הזהב".

ממרומי "אררט" הם יפסיעו בצעד

ברחוב תל-אביבי רחב.

ושלווה פסיעתם וגם רב משמעית

(ובזו נתברכו רק רושמי רשומות)

רגליהם בוודאי לא תצעיד משרוקית

ועל כן עיניהם חכמות...

...

יש עטים חדודים, להבם הוא כתער,

לקרב שש מאוד דמיונם היוצר.

ובאבח [טבח] מלים, גם תינוק וגם נער

ישמטו כעמיר אחרי הקוצר.

אך עצור!

לא פרחי תינוקות בני הנוער,

וטרם נולד הנביא הטהור

שיאחז בצווארונם ויטיף להם בטוהר

על דרך אחרת לאור.

כי בזכות הפוסעים קצרי המכנס

פייטנים, זמרים, פרנסים של קהל

יברכו בדיבור, בשירה ובזמר

חניתא, אילון, תל עמל!

לא משחק! ואבוי ואבוי אם יתם!

עמדו גם יועם בשיריך הזוהר,

פייטנים בקריות קיימים בזכותם,

בזכותה של תנועת הנוער.

נתן קליין הצעיר הוא המשורר נתן יונתן, ועד כמה שידוע, בשנים מאוחרות יותר התעלם לחלוטין משיר נעורים זה. יתר על כן, הוא היה ממעריציו של אלתרמן וב-1948, כשראה אור הכרך הראשון של "הטור השביעי" (ובו גם "אילוף ילדים" שכה הותקף על-ידו), כתב בהתייחסו לאלתרמן: "רבים מאיתנו חייבים למען האמת לפסוק על עצמנו ועליו, מה שפסקו משוררי רוסיה בשעתם: 'כל מה שבנו - מפושקין!'" ("בשער", גיליון 3, 22 באפריל 1948).

 חניכי השומר הצעיר במצעד, 1966. בזכות הפוסעים קצרי המכנס | צילום: דוד אולמר

טור מול טור

אם ב-1943 באה ההתקפה על אלתרמן משמאל, חמש שנים אחר כך הבליסטראות השיריות שנורו לעברו באו מהימין, וליתר דיוק ממחתרת לח"י. היו אלה הימים של דמדומי שלטון המנדט ולח"י הרשה לעצמו לפרסם יומון ושמו "מברק", שתקף את ה"ממסד", דהיינו את מפא"י, וכל מי שהיה מקורב אליו, לרבות אלתרמן.

ב"מברק" (וגם בכרוזי לח"י שהודבקו על הקירות ונשאו את השמות "המעש" ו"חזית הנוער") התפרסם מאז שלהי 1947 מדור קבוע שנקרא "טור מול טור" וכל-כולו מענה לטוריו של אלתרמן ב"דבר" ("הטור השביעי"). תחילה כתבו את הטורים ישראל שייב (אלדד) ונתן ילין-מור, מראשי לח"י. לאחר מכן עבר "טור מול טור" לידיו של צעיר כישרוני וחריף ושמו מרדכי שלו, שחתם על טוריו בכינוי בן בלאדן (לקוח משמו של מלך בבל מראדך בן בלאדן, הנזכר במקרא; הדמיון בשמות מרדכי ומרודך מצביע כנראה על מקור משותף).

שלו, שהיה בקיא מאין כמותו בשירת אלתרמן, שיבץ בטוריו פסוקים וחרוזים בעיקר משיריו הליריים של המשורר. כך עשה בטורו "המשורר ושירו" שפורסם ב"המעש" בכסלו תש"ח (דצמבר 1947), במקביל לפרסום שירו הנודע של אלתרמן, "מגש הכסף". הבית הראשון מורכב כולו משורות אלתרמניות הלקוחות משירו "המחתרת" ("שמחת עניים", 1941):

באשר יהלך עויננו,

לא נרפנו יומם ואמש.

סב תסבנה אחריו עינינו,

כמו סב חמנים עם שמש.

כי נכונו צרים לרעד,

כי העת כמו נר נגרעת,

כי האות יבקע קרת,

ולאות נכונה מחתרת!

אלתרמן שם לאחר המלה מחתרת נקודה. שלו בטורו ובשירו הציב שם סימן קריאה, להדגשת פועלה של המחתרת שבשירותה פעל - לח"י.

בהמשך הטור החלה ההתקפה, שהגיעה לשיאה בבית השני:

מי כתב את דברי הבלע:

"המעש" או שמא "חרות"?

חלילה!

רק נתן אלתרמן ב"שמחת עניים",

הוצאת "מחברות לספרות".

כי מתר לפזם שיר ארך או קצר

על קרבות וקנאות ועל יום-השלם -

ואחר להפך למשורר החצר

של כת מתברגנת

וכיס משתלם.

("חרות" - ביטאון אצ"ל שהודבק אף הוא על קירות הבתים. כת מתברגנת - רמז למפא"י. כיס משתלם - האשמה חמורה שאלתרמן כותב את טוריו בשל בצע כסף המגיע מהממסד המפא"יי).

בשלושת בתיו הנוספים של הטור "המשורר ושירו" השתמש שלו בשורות ובחרוזים נוספים משל אלתרמן, בשינויים קטנים שהתאימו למסר שביקש להעביר.

מרדכי שלו המשיך להתעמת עם אלתרמן, ולמרבה הפלא הדבר לא הרגיז את המשורר והוא אף ניסה לברר מיהו זה הכותב נגדו, תוך שליטה מלאה ביצירותיו. באחת משיחותיו עם המשורר יונתן רטוש, שהיה מקורב ללח"י, ביקש ממנו לברר זאת, באומרו כי כתיבתו של בן בלאדן "חוצה את שירתי וכתובה נהדר". הוא אף שאל את רטוש אם יוכל להסדיר לו פגישה עם המשורר הנסתר. שלו דחה את ההזמנה והמשיך לפרסם טורים "כמו אלתרמניים" - ונגד אלתרמן.

ואז הגיע "המפץ הגדול". באמצע אפריל 1948, בדיוק חודש לפני קום המדינה, פירסם אלתרמן טור בוטה במיוחד נגד פעולת אצ"ל (שגם לח"י הצטרף אליה) בכפר הערבי דיר יאסין ליד ירושלים. בפעולה זו, ב-9 באפריל 1948, ירו אנשי אצ"ל ולח"י למוות בכ-250 מאנשי הכפר - גברים, נשים, זקנים וילדים; כך דווח אז בהרחבה בארץ ובחו"ל (כיום יש עוררים, גם בצד הפלסטיני, על המספר ונוקבים במספר נמוך ממנו - כ-100).

הסוכנות היהודית ("הממשלה שבדרך" ערב קום המדינה) וכמעט כל אמצעי התקשורת היהודיים גינו בחריפות את המעשה. אלתרמן כתב טור בן עשרה בתים, בשם "עם הפגנה שלא נערכה" ("דבר", יום שישי, 16 באפריל 1948), שממנו יובאו להלן שישה. בתחילתו הביע פליאה:

לא יצאה אל הרחוב הפגנת המונים

במצעד מאגרף וגא,

להרעים פה אחד שאגת חרונים

ולאצ"ל לקרא:

מ ח ו ר י ך צ א!

בבתיו הבאים של הטור שפך אלתרמן זעמו על אצ"ל והעלה את השאלה מי היו רבותיו במלאכת ההרג:

צא ותן מענה! והעם יאזין!

קום ענה רק על זאת ותברך:

מי היו רבותיך בליל דיר-יסין?

מי?

דניקין?

או חיל שיך-ג'ראח?

קום דבר! איך צלצל שם חרות ישראל,

בו דוגלים דבריך

בכרוז ובשיר -

איך צלצל זה השם במסגרת הליל

של חרות הפוגרום העברי הזעיר?

(דניקין - גנרל רוסי "לבן" שבעת מלחמת האזרחים ברוסיה לאחר מהפכת 1917 טבחו כוחותיו רבבות יהודים באוקראינה; חיל שיך-ג'ראח - הכוונה לפורעים ערבים, שתקפו ב-13 באפריל 1948 שיירה שעלתה להר הצופים ורצחו 78 מאנשיה, לרבות רופאים ואחיות מבית החולים הדסה ומדענים מהאוניברסיטה העברית).

בהמשך תיאר המשורר בקולמוס חד כתער את ההרג בכפר ואיך "כסו אמותם [של הילדים המתים] בתהלת רק ודם/ את נושאי התחיה העברית ונשקם", ושאל:

איך מרגיש את עצמו לאחר מעשה

המפקד במחתרת?

ראשי הגדודים?

הן סוף סוף מארע הוא... הן ליל כזה

הוא ראשון במינו בנסיון היהודים...

בסיום השיר כתב אלתרמן, כי הוא מקווה ומאמין ש"תבוסת" דיר-יאסין כהגדרתו, לא תעיב על ההכנות להקמת הבית השלישי, ואצ"ל לא יצליח להשבית את השמחה:

כי נכונו לעם ימי קרב ומסה,

אך ידכם ל נ פ ש ו ל א ת ו כ ל!

ויחזקהו האל שאת את ליל התבוסה

שהנחיל נשקכם לו על סף ההיכל.

מרדכי שלו, בחתימת בן בלאדן, הגיב על טורו של אלתרמן כבר למחרת יום פרסומו. מכיוון ש"מברק" הופיע גם במוצאי שבת, קיבלו קוראיו "תשובה אקספרס" (כך נקרא השיר) כבר עם צאת השבת, ב-17 באפריל 1948. וכדי שלא יהיו אי-הבנות, ציין שלו לאחר הכותרת "תשובה אקספרס" בסוגריים: לטור השביעי. הוא לא ביקש להתנצל. לדעתו אז - וגם כיום בשיחתנו לאחרונה - אלתרמן נחפז מדי בכתיבתו ולא בדק לאשורן את העובדות. בדיר יאסין התרחש קרב. הוא, שלו, תיחקר כמה ממשתתפיו, לרבות לוחמת לח"י בשם אריאלה ולוחם בשם עמוס קינן, והגיע למסקנה שמדובר בכפר פורעים ידוע לשמצה עוד מימי מאורעות 1936/39.

מתוך שמונת בתי השיר מובאים להלן ארבעה. שלו ציטט שורות שלמות מתוך טורו של אלתרמן והגיב על כל אחת מטענותיו. אשר לשורה "מי היו רבותיך בליל דיר יסין?" השיב לאלתרמן שלא היו אלה דניקין וגם לא "חיל שיך-ג'ראח":

לאו-דוקא משורר; קצת יותר עתיקים:

שמעון,

ולוי

וברק.

(שמעון ולוי - שניים מבני יעקב, שהרגו את תושבי שכם הזכרים לאחר אונס אחותם דינה ובזזו את כל רכושם, טפם ונשיהם, כמסופר בספר בראשית, פרק ל"ד. ברק - הוא ברק בן אבינועם, מצביא בני ישראל במלחמה עם יבין מלך חצור - שופטים ד').

הנה כי כן, שלו ראה במשתתפי קרב דיר-יאסין ממשיכים לגיבורי התנ"ך ולא חש כל צורך להתנצל. להפך. לאחר שהביא בשלמותו את הבית בטורו של אלתרמן המתחיל במלים "קום דבר! איך צלצל שם חרות ישראל" (ראו לעיל), הוא ענה לו:

הוא צלצל, איך צלצל!

ועוד איך הוא צלצל!

עת שחרר דיר-יסין מעוכרי ישראל!

ורק "קוועטש" גלויות

פה אחד עם קריץ'-ג'ונס

מדבר על שחרור

מדבר על פוגרומס...

(שלו-בן בלאדן היה איתן בדעתו שזה היה קרב שחרור, ורק "קוועטש גלויות", במשמעות רכרוכיות גלותית, הביא את דוברי היישוב "ליישר קו" עם שר המושבות הבריטי, קריץ'-ג'ונס, שגינה בתקיפות את פעולת אצ"ל בדיר יאסין. ה"קוועטש" הזה מדבר על שחרור הארץ ומשתמש בביטוי הגלותי, שאינו יאה לארץ-ישראל - פוגרום).

ושוב חזר שלו אל אלתרמן וציטט שלוש שורות מטורו, המתחילות במלים: "איך מרגיש את עצמו לאחר מעשה המפקד במחתרת?" תשובתו, גם הפעם, חד-משמעית, והוא פסל לחלוטין את גישת אלתרמן המגנה את פרטי האירוע. המפקד, הדגיש שלו -

הוא מרים כוס גדולה וקופץ על כסא

וקורא: שתי מחתרת

לחרות היהודים!

בבית האחרון הסיר "משורר לח"י" כל רסן ותקף את "משורר מפא"י" מתחת לחגורה ממש:

זה הכל, בחיי,

אך ענני חבר

(בשכר טרחתי)

שאלה לי כזית:

איך בחיק המפא"י

הופך משורר

(משורר אמתי!)

לכלב בית?

(כלב בית - רמז עבה לספרו של אורי צבי גרינברג "כלב בית", במשמעות עבד נרצע לממסד ששלל את פעולות הארגונים ה"פורשים" אצ"ל ולח"י).

לא ידוע מה היתה תגובתו של אלתרמן על טור זה של שלו. מה שכן ידוע שהטורים המחורזים ב"מברק" עוררו חשדות מסוגים שונים, ואף הש"י, שירות הידיעות של ה"הגנה", נחלץ לבדוק מי הכותב. מרדכי שלו מספר, כי באחד הימים נפגש עם העיתונאי והמתרגם חיים גליקשטיין, איש "דבר", וזה סיפר לו - מבלי שידע שהוא-הוא "בן בלאדן" - כי בחוגי הש"י עלה חשד שמחבר הטורים ב"מברק" אינו אלא אלתרמן עצמו, שכן רק כך אפשר להסביר את רמתם הגבוהה של השירים.

זו היתה כמובן שטות מוחלטת, מסכם מרדכי שלו את הפרשה לאחר יותר מ-60 שנה. הוא אינו מצטער על מה שכתב נגד אלתרמן, לרבות הטור על דיר יאסין, ורק מטעות אחת הוא מבקש להתנער: אלתרמן, בניגוד למה שכתב בטורו "המשורר ושירו", לא היה רודף בצע, אלא אדם נדיב שהרבה במתן בסתר לחלכאים ונדכאים רבים.

כמבקר ספרות חריף הרבה שלו לכתוב בשנים הבאות על אלתרמן והפך לאחד ממפרשיו הגדולים. למרות גילו המתקדם הוא ממשיך בכתיבה ונמנה עם "שבט" ספרותי ממש: בתו צרויה שלו היא סופרת; בנו ענר שלו הוא מתמטיקאי וסופר; אחיו יצחק היה משורר ידוע ואחיינו, בנו של יצחק, הוא הסופר מאיר שלו.*

היבול

יותר מאלף טורים פובליציסטיים, רובם בחרוזים

בשנים 1934-1967 פירסם נתן אלתרמן בסך הכל יותר מ-1,000 טורים פובליציסטיים. ההתחלה היתה ב"תוספת ערב" של העיתון "דבר", במדור שנקרא "סקיצות תל-אביביות". לאחר חודשים אחדים עבר אלתרמן ל"הארץ", שבו כתב טור מחורז, "רגעים", במועדים לא קבועים, במשך יותר משמונה שנים (נובמבר 1934 - ינואר 1943). בתחילת 1943 חזר ל"דבר" והחל לפרסם את "הטור השביעי", ובו התמיד 24 שנים.

המחבר מבקש להודות ליוספה פכר מ"יד יערי" בגבעת חביבה, ליוסף קיסטר מבית ז'בוטינסקי בתל אביב ולמרדכי שלו מירושלים, על סיועם באיתור שירי ה"מתקיפים".



נתן אלתרמן. סטירת לחי לכל סופר עברי


נתן וצפירה יונתן. יש עטים חדודים, להבם הוא כתער



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו