בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הקרב על אדמות הבדואים באל-עראקיב מתנהל בבית המשפט בבאר שבע

בעוד המשטרה והבולדוזרים הורסים את בתי הבדואים, מתנהלת מערכה מרתקת על אדמות אל-עראקיב בבית המשפט בבאר שבע. בחודשים האחרונים התעמתו שם שני עדים מומחים: פרופ' רות קרק מטעם המדינה ופרופ' אורן יפתחאל מטעם הבדואים. שניהם מאשימים זה את זה בציטוטים סלקטיביים, בהשמטות מכוונות ובגיוס המחקר האקדמי לקידום אג'נדה פוליטית. בינתיים, האדמה ממשיכה לבעור מתחת לרגליים של כולם

תגובות

וויליאם מק'לור תומסון היה כומר ומיסיונר אמריקאי. באמצע המאה ה-19 הוא ערך שני מסעות מיסיונריים לסוריה ולפלשתינה. וב-1859 סיכם את רשמיו בספר "הארץ והספר", יומן מסע אישי ברוח הברית הישנה, מלווה באיורים נאיביים של הארץ שצייר בנו. תומסון נחת בנמל ביירות אחרי עשרים שנות כמיהה דתית לארץ הקודש המובטחת. הוא ערג למראות ולניחוחות, חלם על נצרת, כפר נחום וגנוסר והבטיח לעצמו בתחילת הספר לתור את הארץ מדן ועד באר שבע ולהפוך אותה לשלו. במבוא לספרו ביאר תומסון את כוונותיו: "זה אינו ספר מדעי לאנשי מקצוע", כתב, "אלא לציבור הרחב". הציבור הרחב של תומסון היו מאמינים נוצרים שביקשו באמצעותו להתחבר למקומות שבהם לחמו יהושע ושמשון, מלכו שאול ודוד ונישא קולו של שמואל הנביא.

שוטרים ותושבת בדואית באל-עראקיב, 10 באוגוסט. השבוע נהרסו המבנים והאוהלים בפעם הרביעית | צילום: רויטרס

כמה שנים אחרי תומסון, ב-1883, עשה את הטיול הזה אדוארד האל, גיאולוג אירי. הוא בחר להיכנס לארץ ממצרים דרך סיני. את האל ריתקו במיוחד ים המלח ובקעת הירדן. הוא נשלח למסע על ידי החברה הבריטית לחקר ארץ ישראל, שבה היה חבר, וצירף למשלחת חברים נוספים, בהם בנו, שהיה רופא וצלם. "התמזל מזלי", כתב האל בספרו, "שחברי הוועד המנהל היו אדיבים כלפי והעניקו לי חופשה מיוחדת של שלושה חודשים כדי לתור את הארץ".

האל ותומסון היו חלק מגל אופנתי גדול ששטף את המזרח התיכון העותמאני וסימן את ראשיתו של עידן שהפך במאה ה-20 למגזין ואחר כך לערוץ נשיונל ג'יאוגרפיק. הגל הביא לחופי הארץ טיילים רבים. מיסיונרים וחוקרים, גיאולוגים, היסטוריונים, גיאוגרפים, רומנטיקנים והרפתקנים. הארץ הפראית, במיוחד ארץ הבדואים המדברית בדרום, היתה בפנטזיה שלהם אקזוטית וארוטית והניבה מאות ספרי מסע, ספרי זיכרונות שנכתבו מזווית אישית, לעתים מגמתית ומצומצמת, וספרי מחקר מלומדים. לאחר שהצטיידו בכמה מהספרים שכתבו קודמיהם, שכרו הטיילים והחוקרים גמלים, סוסים וחמורים ומלווים מקומיים, שהובילו אותם לאורכה ולרוחבה של הארץ.

"לחוקרים שבהם היו גם מכשירי מדידה, ושניים-שלושה אנשים שהלכו ברגל, לאורך ולרוחב, תיחקרו את העוברים והשבים ומיפו את הארץ", אומר אליהו הכהן, חוקר ומומחה לארץ ישראל שמחזיק ברשותו את רוב הספרים שנכתבו באותה תקופה. "הטיילים הראשונים מהמאות ה-15 עד ה-17, חזרו עם מפות דמיוניות. ציירו מלאכים על הכרמל ועגל זהב בסיני. במחצית השנייה של המאה ה-19, זה כבר משהו אחר. אירופה גילתה את הארץ, ובאו לכאן אנשים בעלי יכולת, חלק מהם היו בשירותי הריגול של המעצמות, לרבים מהם היו שמות ערביים כמו שייח' איברהים, למרות שבמקור היו שווייצרים, וחלק מהם התאהבו בקסם המזרח והתאסלמו, כמו החוקר הגרמני זצן".

כעבור 150 שנה בקירוב, הפכו ספריהם של הטיילים לראיות קבילות בעלות חשיבות רבה בבית המשפט המחוזי בבאר שבע, שם מתקיים עכשיו משפט, מהחשובים שידעה המדינה, על תביעות קניין בקרקעות הנגב השנויות במחלוקת 62 שנה. "כל מה שהטיילים כתבו, הם בטוח ראו", אומר עו"ד מיכאל ספרד, שמייצג את התובעים במשפט. "מצד שני, לא בטוח שהם כתבו את כל מה שהם ראו".

חצי שנה ועוד 59

מוחמד אבו מודירם לא קורא ספרי מסעות לארץ הקודש. יש לו היסטוריה משלו. לפיה, אבות אבותיו הגיעו לכאן לפני 650 שנה בערך. "באו מתימן וסעודיה", הוא אומר, "ככה מספרים אצלנו במשפחה". הוא בן 66, פניו השחומים חרושי קמטים. השמש והרוח מכות בצהריים באוהל שלו. הוא יושב על כיסא פלסטיק לפני האוהל שבכפר אל-עראקיב ההרוס ומחכה בסבלנות בדואית לשוטרי יס"מ שיבואו להרוס את האוהל הרעוע בפעם השלישית בשבועיים האחרונים.

והשוטרים באו. מצוידים בדחפורים הפכו על פניהם את האוהלים של אבו מודירם ושל שכניו. עוד לפני בואם של היס"מניקים היה הכפר חרב לגמרי. שלדים של מבנים, צריפי עץ, ברזל ופח מפוזרים מסביב, מלופפים זה בזה כגוויות. אבו מודירם והבדואים תושבי אל-עראקיב נחשבים מסיגי גבול. התיישבו על קרקע המדינה, לטענת המדינה. "אנחנו קנינו את האדמות האלה משבט אל-הוזייל", אומר אבו מודירם. "חלק אחר מהמשפחה שלי קנה את האדמות משבט אלעוקבי בערך לפני 200 שנה. סבא של אבא שלי קנה את האדמה".

מצבו של שבט אלעוקבי לא יותר טוב. ב-2006 הוגשו לבית המשפט תביעות על שטח של 1,350 דונם, בשם סולימאן אלעוקבי המנוח ויורשיו, והן מתבררות בו-בזמן אצל שלושה שופטים. התביעה הגדולה ביותר - על שטח של 800 דונם בקירוב, שלוש חלקות בשטח הכפר אל-עראקיב, ושתי חלקות בשטח זחיליקה - מתבררת אצל השופטת שרה דברת. וקשה שלא לקשור בין הריסת המבנים השיטתית בתקופה האחרונה באל-עראקיב לבין מה שקורה בלשכתה של השופטת. ככל שהדיון המשפטי מתקרב לישורת האחרונה, הטיפול בבדואים אלים יותר.

הרוח החיה בתביעה הוא נורי אלעוקבי. מוסכניק בן 68 שהתחנך בחברת הנוער בקיבוץ עברון, למד מכונאות רכב ועבד בקיבוצים שובל ולהב, ואחר כך פתח מוסך בלוד. בסוף שנות השבעים, כשהבין, כמו רבים מחבריו הבדואים, ששיתוף פעולה כנוע עם המדינה לא יניב תוצאות ושלתביעותיו על אדמתו אין סיכוי להתממש, הקים את האגודה לשוויון והגנה על זכויות הבדואים בנגב. מאז נאבק אלעוקבי בדרכים שונות ויצירתיות כדי לעורר תשומת לב ולאלץ את המדינה להתייחס לסכסוך המתמשך על אדמות הבדואים בנגב.

"בנגב יש 13 מיליון דונם אדמה", אומר אלעוקבי. "מתוך זה הבדואים תבעו 800 אלף דונם. עד היום עשתה המדינה הסדר עם הבדואים על 200 אלף דונם, כך שנשארו פחות מ-600 אלף דונם במחלוקת. זה הכל. אבל המדינה יוצרת מצג שווא ומפחידה את הישראלים כאילו שהבדואים מנסים להשתלט על כל הנגב. אם המדינה תצטרך פעם להפקיע אדמות לצורכי ציבור אמיתיים, היא תמיד תוכל להפקיע, וזה יהיה מוצדק. לי לקחו חלקה לצורכי כביש שמחבר בין להבים לאשל הנשיא ואני לא ביקשתי מהמדינה כלום ולא הפרעתי לבניית הכביש, אבל לא אסכים שינשלו אותנו לשם הנישול ועל בסיס לאומני".

ההיסטוריה הביורוקרטית של אדמות הבדואים מתחילה עם הטורקים באמצע המאה ה-19, שבמסגרת הרפורמות שנכפו עליהם בלחץ המעצמות האירופיות התחילו לרשום קרקעות כנכס. ב-1858 נחקק חוק קרקעות שלימים קיבל את השם "פקודת הקרקעות העותמאנית". הטורקים הכריזו על סוגים שונים של קרקע: אדמה פרטית, נכסי הקדש, אדמת ממשלה, נכסי ציבור ומואת - אדמה לא מעובדת הנמצאת במרחק של מייל וחצי או קריאת מואזין ממקום יישוב. הטורקים קראו לבדואים לבוא להסדיר את רישום בעלותם על הקרקע כחוק, במיוחד אחרי 1900, אז הוקמה באר שבע כעיר מחוז עם ממשל ופקידים. רוב הבדואים לא באו ולא נרשמו. הבריטים הטילו על פקיד ההסדר לבדוק את זכויות הבדואים ואיפשרו ב-1921 ואחר כך ב-1928, להחיות אדמות מואת. הם אמרו לבדואים: "תעבדו את הקרקע שלוש שנים, תראו לפקיד שהיא מעובדת, ואז תוכלו לרשום אותה על שמכם". אבל כיוון שזה היה כרוך בתשלום מסים, ורישום נכסים על שם מישהו זה תפיסה זרה לבדואים, כי הבעלים האמיתיים של כל הרכוש הוא אללה, הם לא מיהרו לערוך רישומים בקרקע והמשיכו לשלם מסים בצורה מרוכזת באמצעות השייח'ים.

בינם לבין עצמם רשמו הבדואים את חלקותיהם וסחרו בהן באמצעות "סאנד" - מסמך מסורתי הקובע את מקומה המדויק של החלקה ואת גודלה. כל בדואי מכיר בסאנד ומכבד אותו, ויודע בדיוק מאיזה אבן עד איזה שיח מגיעה החלקה שלו, ואיפה מתחילה ונגמרת החלקה של אחיו. הסידור הזה עובד מאות שנים ומזכיר במהותו את ספרי האחוזה היהודיים שלא היה להם תוקף בתקופה העותמאנית אבל התקבלו על ידי הבריטים כמסמכים חוקיים לכל דבר.

אלעוקבי טוען שמשפחתו שילמה מסים על אדמותיה גם לבריטים וגם למדינת ישראל. "יש לנו מסמכים, למשל מ-22 בספטמבר 1937", הוא אומר, "ששם כתוב שסבא שלי שילם מסים, כבעלים של האדמה הזאת. גם בראשית מדינת ישראל, ב-20 באוקטובר 1950, אבא שלי שילם 113 לירות ו-139 מיל מסים למושל הצבאי על שזרענו יבולי קיץ. זה היה שווה אז 20 גמלים".

לדברי אלעוקבי, בבית אביו, בית אבן שהריסותיו עדיין נראות בשטח, פעל בית דין שבטי שסמכותו הוכרה על ידי המדינה. אבל המדינה לא התרשמה מהמסמכים של אלעוקבי ובסתיו 1951 אמרו להם שהאדמה שלהם נחוצה לצבא למשך שישה חודשים ופינו אותם מזרחה, לאזור חורה. את הסיפור הזה מספרים בדואים רבים בנגב. מאז לא קרה דבר. כל מי שניסה לחזור לאדמתו, פונה ממנה בכוח בטענה שהוא פולש. בשנות ה-70 עודדה המדינה את הבדואים להגיש תביעות על קרקעותיהם לפקיד ההסדר. אנשי שבט אלעוקבי, כמו גם האחרים, הגישו את תביעותיהם, שמעלות מאז אבק במגירות בינמשרדיות.

"גירשו אותנו בעורמה מהאדמה שלנו", אומר אלעוקבי, "בחסות הממשל הצבאי. זו גניבה. אנחנו אזרחי מדינת ישראל, תושבי הארץ הזאת מדורי דורות". מאז ועד היום חיים בני אלעוקבי ובדואים אחרים, בהמתנה. ששת החודשים כבר עברו, את רוב החוקים מימי הטורקים והבריטים המדינה שינתה והתאימה לצרכיה, אבל בסוגיית הבדואים ואדמתם, ממשלות ישראל, זו אחר זו, הסתבכו וליתר ביטחון החליטו לא לעשות דבר, או להקים ועדה, שזה אותו הדבר רק נראה יותר טוב.

ב-2005 פנה נורי אלעוקבי לפקיד ההסדר במשרד המשפטים וביקש לרשום את אדמתו על שמו. בתגובה תבעה אותו המדינה על פלישה לאדמות מואת ושטחים מופקעים. פקיד ההסדר העביר את התסבוכת המשפטית לבית המשפט המחוזי בבאר שבע. לפני ארבע שנים הקים אלעוקבי מאחז של איש אחד על אדמתו. בעזרת פעילי זכויות אדם בנגב הוא הקים אוהל, התיישב בו והתחיל לנהל משם את ענייניו וענייני הבדואים. מאז כל כמה שבועות באים לגבעה שלו שוטרים רבים עם ציוד כבד והורסים לו את האוהל, מסלקים אותו משם בכוח ומביאים אותו למעצר. כשהוא משתחרר הוא חוזר אל הגבעה ומקים אוהל חדש.

בפברואר השנה עצרו אותו לשבוע שלם. "המעצר היה בלתי נסבל", הוא אומר. "מתייחסים לאנשים כמו לחיות. הביאו אותי למשפט עם 40 סעיפי אישום פליליים על פלישה, עקירת עצים והפרות צו. שוחררתי בערבות על תנאי ועם צו הרחקה מעראקיב. אני חייב להיות אצל האחים שלי, על יד צומת שוקת, המקום שאליו הביאו אותנו ב-51'. עכשיו הם על הסוס. השיגו מה שרצו. אני לא יכול למחות ולא יכול לנסוע לעראקיב כדי לעזור שם לאנשים סובלים".

עדים מומחים

לפני חודשיים הסתיים שלב העדויות במשפט אלעוקבי. הבדואים הטוענים לבעלות על האדמות של אבות אבותיהם הביאו כעד מטעמם את פרופ' אורן יפתחאל, מומחה בגיאוגרפיה פוליטית ומשפטית ומתכנן ערים מאוניברסיטת בן גוריון. המדינה טוענת במשפט שתי טענות סותרות. מצד אחד שהאדמות היו מואת ולכן שייכות למדינה ומצד אחר שהן מופקעות. ההיגיון אומר שאם היו מואת לא היה צורך בהפקעה, ואם הופקעו אולי לא היו מואת?

עדת ההגנה המרכזית מטעם המדינה היא פרופ' רות קרק, מומחית לגיאוגרפיה היסטורית והמזרח התיכון מהאוניברסיטה העברית. שלב הסיכומים במשפט נקבע ל-30 בספטמבר. בינתיים הגישו התובעים הבדואים בקשה מיוחדת לזמן עד נוסף מטעמם, את ד"ר יצחק (קלינטון) ביילי, מומחה בתחום המשפט הבדואי ואורחות החיים של הבדואים, שכתב לאחרונה ספר על "המשפט הבדואי בסיני ובנגב: צדק בהיעדר ממשל" (אוניברסיטת ייל, 2009).

שני הפרופסורים המלומדים, קרק ויפתחאל, מסתכלים על אותן מפות, קוראים אותם ספרי מסע של הטיילים לארץ ישראל והחוקרים מהמאה ה-19, וכל אחד מהם רואה ומפרש את המציאות באופן שונה לחלוטין. קרק טוענת שאין לבדואים כל זיקה לאדמה ושאי אפשר להוכיח שאי פעם היתה להם, ויפתחאל טוען שברור כשמש בצהריים שהם בעלי הקרקע מדורי דורות.

רות קרק הלכה ללמוד גיאוגרפיה כדי לטייל בעולם. לתואר ראשון היא למדה גיאוגרפיה ומזרח תיכון. תואר שני - גיאוגרפיה היסטורית, ואת הדוקטורט כתבה על הערים ירושלים ויפו בשלהי התקופה העותמאנית. מאז עיקר עיסוקה הוא תפיסות קרקע ובעלות על קרקע בתרבויות מסורתיות בעולם, למשל האינדיאנים בצפון אמריקה, האבוריג'ינים באוסטרליה והמאורים בניו זילנד. "יצרתי מודל משווה לגבי תפיסות קרקע אצל חברות מסורתיות שונות בעולם", היא אומרת. "את תפיסות הקרקע וההתיישבות בארץ ישראל בתקופה העותמאנית, המנדט וראשית מדינת ישראל, אני חוקרת מעל ל-40 שנה".

אורן יפתחאל עשה תואר ראשון ושני בפרת, אוסטרליה, ב"לימודים עירוניים", מנקודת מבט של גיאוגרפיה, מדע המדינה וכלכלה. את הדוקטורט - ניתוח של ייהוד הגליל - התחיל באוסטרליה וסיים בטכניון בחיפה. בתחילת שנות התשעים חיפש פרופ' אבישי ברוורמן מדען צעיר לאוניברסיטת בן גוריון ויפתחאל, שענה למכרז, התקבל. מאז הוא מעורב בעניינים חברתיים בנגב כמו הדיור הציבורי בעיירות פיתוח, שירותים חברתיים בבאר שבע, זהות מזרחית.

"אני חוקר מעורב", הוא מעיד על עצמו, "מעניין אותי תמיד המרחב האנושי. לאט-לאט נכנסתי לנושא הבדואי. אני מאמין שאת הידע צריך לנצל לא רק לפרסום אקדמי אלא לתרגם אותו למשהו שיכול לשפר את החברה. הארוס שמניע אותי, זאת התשוקה לשינוי, כמו שאמר הרברט מרקוזה". היום יפתחאל הוא גם יו"ר משותף של בצלם ויועץ במועצה האזורית לכפרים הלא מוכרים. את מומחיותו הוא תרם למשפט אלעוקבי בהתנדבות.

פרופ' קרק (צילום: אמיל סלמן)                                   פרופ' יפתחאל (צילום: אלברטו דנקברג)

פרופ' קרק אינה תומכת בשינוי המצב. גם בארצות אחרות, לדבריה, אין התייחסות מי יודע מה לבדואים. "בחמש-שש השנים האחרונות אני עושה מחקרים על אדמות הבדואים במזרח התיכון, בודקת איך מדינות אחרות מתייחסות לנושא הקרקעות שלהם".

ומה גילית?

"לפי המחקר הזה יש שתי קבוצות של מדינות. כאלו שהמנהיגים שלהן ממוצא בדואי, כמו סעודיה, שמתייחסות קצת יותר בסובלנות אל הבדואים, ומדינות כמו סוריה, שלא מתייחסת אליהם בסובלנות גדולה מדי. בעולם מדברים היום הרבה על עמים ילידים ועל הזכויות שלהם. מזכירים את אוסטרליה, ניו זילנד, קנדה. אבל באף אחת מהמדינות הללו אין לילידים זכויות פרטיות בקרקע כמו שרוצים שייקבע אצלנו. יש להם זכויות קולקטיביות של דיג, ציד, שימוש בשמורות לכל מיני צרכים.

"אבל את הבדואים לא ניתן לראות כילידים, כי הם לא חיו בנגב מימים ימימה. רוב הבדואים חיים בארץ פחות ממאתיים שנה. המוצא שלהם אינו מהנגב. גם בארצות המזרח התיכון האחרות הבדואים לא מוגדרים כילידים, אז למה רק בישראל זה צריך להיות אחרת? למה רק בישראל טוענים כל לוחמי שוויון הזכויות והאקטיביסטים שהם ילידים? יש כאן משהו נורא אנטי-ישראלי".

פרשנות יצירתית

באוסטרליה, אומר יפתחאל, הכירו בזכויות האבוריג'ינים כבר ב-92'. "בית המשפט העליון הפדרלי הכיר בכך שהיתה בעלות ילידית על הקרקע שלא היתה רשומה בסגנון המודרני", הוא אומר, "אלא התבססה על תרבות מסורתית בעל פה ועל מנגנונים מסורתיים של חלוקת קרקע, ופתח במבצע של ועדות פיוס שאישרו תביעות מסורתיות בקרקע".

יפתחאל כתב וערך עשרה ספרים ופירסם כ-120 מאמרים מדעיים ויחד עם זה אינו מסתיר את האג'נדה שלו ואת זיקתו הפוליטית. קרק כתבה שני ספרים וערכה אחד, פירסמה מאמרים מדעיים רבים, השתתפה בכנסים אקדמיים בינלאומיים, ומוזמנת לעתים קרובות לתת חוות דעת מקצועיות בבתי משפט בדיונים על קרקעות. היא אומרת שאין לה אג'נדה ומגלה, למרבה ההפתעה, שהיא בעצם מהשמאל.

"אני מהשומר הצעיר, באה מרקע של מפ"ם ומרצ", אומרת קרק. "אין שום קשר בין חוות הדעת שלי לבתי המשפט לבין דעותי הפוליטיות. יש חוקרים שונים שהם והדוקטורנטים שלהם דואגים קודם לסמן את המטרה מתחת לפנס ואז כמובן מוצאים אותה בקלות ומתאימים את העדויות שלהם בבית המשפט לאג'נדה שלהם. חלק מהם בנו קריירה מקומית ובינלאומית על בסיס האג'נדה הזאת ועל השמצת מדינת ישראל".

למי את מתכוונת?

"לא חשוב. האופנה כיום היא לדבר על נראטיבים שונים ועל השקפות פוליטיות, זה התחיל על ידי חוקרים ופעילים חברתיים רק בשנות ה-90 של המאה ה-20, אבל הרבה פעמים אין לזה ביסוס היסטורי אמיתי. אני באה, מסתכלת על חומרים היסטוריים, בודקת אותם אחד לאחד ולא אומרת מראש 'יש לי דעה ואני אוכיח אותה ויהי מה'. יש אנשים שחושבים שאם הם יגידו מאה פעמים שהיו יישובים בדואיים בנגב במאה ה-19, זה יקרום עור וגידים וייהפך למציאות. יפתחאל והעורך דין שלו (מיכאל ספרד) הביאו מסמכים מבריטניה המוכיחים את הבעלות של הבדואים על האדמה. זה הכל דיבורים. הם אומרים שצ'רצ'יל, כאשר הוא ביקר בארץ, אמר: 'יישמרו הזכויות של הבדואים'; זה אומר שכל הקרקעות של הנגב יהיו שלהם? איך הוא מגיע למסקנה כזאת על סמך מה שצ'רצ'יל אמר? הם אמרו במשפט שאפילו יוסף ברסלבסקי (בספרו "ארץ הנגב", מסדרת "הידעת את הארץ") כתב על חירבת זחיליקה בשנות השלושים של המאה ה-20, הם אמרו שזה מוכיח שהיה שם יישוב. חזרתי ובדקתי את המפה של ברסלבסקי ושם כתוב 'חורבה עתיקה'. בצורה כזאת המטרה משמשת בשבילם את האמצעים והם מוכנים להגיע לא רק לאי-דיוקים אלא עד שקרים ממש".

עו"ד ספרד לא אהב את הדברים. "מדובר במקרה קלאסי של שימוש בכוחה האדיר של המדינה שנשענת על חוקים עותמאניים בני 150 שנה, ומעניקה להם פרשנות יצירתית, והכל כדי להצדיק נישול ולפגוע בזכויותיה המעטות של קהילה מוחלשת, נדרסת ומופלה. שבתה את לבי האירוניה שבטיעון המדינה: במאה ה-21, הציונות נאלצת להתגונן מפני האשמתה בקולוניאליזם, כמו גאולה של אדמות הנגב, תוך הישענות על יומני מסע של מיסיונרים אירופאים בני המאה ה-19, קולוניאליסטים שראו בערבים 'פראים' והגיעו לארץ הקודש בחיפוש אחר אתרי התנ"ך".

"מעולם לא אמרתי 'כל קרקעות הנגב'", אומר יפתחאל. "זאת דמגוגיה, מדובר בקושי בשלושה אחוזים מאדמות הנגב. בהרבה מקומות כשכתוב חירבה, היה פעם יישוב. היום אנחנו יודעים מצילומי אוויר שיש בנגב עשרות חירבות שהיו יישובים. אנשים באו והתיישבו על גבעה שהיתה עליה חירבה ובאר עתיקה ועשו מזה יישוב".

אשר למסמכים הבריטיים, אומר יפתחאל: "יש הרבה תעודות בריטיות שמכירות בבעלות המסורתית של הבדואים על הקרקע, כל חוקר רציני יגיד שהן מעידות על כך. בשנת 1935, למשל, פנו שרת ובן גוריון, בשם הסוכנות היהודית, אל ממשלת המנדט וביקשו לקבל את קרקעות הבדואים בנגב בטענה שהן מואת. על כך ענתה להם ממשלת המנדט: 'האדמה המעובדת באזור באר שבע נחשבת כשייכת לשבטים הבדואיים מימים ימימה".

קרק טוענת שרוב הבדואים ניצלו את חולשת האימפריה העותמאנית והגיעו אל הנגב רק מסוף המאה ה-18 ובעיקר במאה ה-19 ולא כפי שהם טוענים, לפני מאות שנים. "מאלפי המסמכים ומאות המפות שבדקתי בעיון עולה כי השלטון העותמאני בתקופה הזאת נחלש ונוצר ואקום ומלאי זמין של שטחים שהיה אפשר לחדור אליהם בלי שהשלטונות התערבו יותר מדי", היא אומרת. "הם באו לנגב והשתלטו על קרקע בכוח הזרוע. עארף אל-עארף, מושל המחוז של נפת באר שבע בתקופת המנדט והיסטוריון פלסטיני, כתב בשנות השלושים שני ספרים על אזור הנגב ועל השבטים הבדואיים בנפת באר שבע. הוא כותב שהם נלחמו בלי סוף בינם לבין עצמם ועם הממשל ומתאר מצב של פלישה לקרקעות: 'בדואי מגיע לשטח, תוקע את החרב באדמה ואומר: זה שלי'. הבדואים היו מתפרנסים בעיקר משוד וגביית דמי חסות מהכפריים הפלסטינים. עד סוף המאה ה-19 כולם היו נוודים ולוחמים. נוודות למחצה התרחשה רק במאה ה-20. ועד לסוף תקופת המנדט, כמעט לא היתה קיימת התיישבות קבע. זה חל גם על אזור עראקיב. ועל כן הם נחשבים פולשים. אדם מהשורה, אם רוצה לבנות פרגולה או מרפסת, באה משטרה והוא נאלץ להרוס ולשלם קנס. ופה תראי מה קורה".

ומה בדבר מתנחלים שהתיישבו על אדמה לא שלהם?

"אם זה לא חוקי אז זה לא חוקי".

ציטוטים סלקטיביים

יפתחאל הביא למשפט ציטוט משלו מעארף אל-עארף: "בספרו 'תולדות באר שבע ושבטיה', בעמוד 100 הוא כתב ש'שבט אלעוקבי יושב היום בזחיליקה', מה שסותר את טענות קרק שזחיליקה היתה חורבה עתיקה". לעניין הנוודות של הבדואים אומר יפתחאל, בהסתמך על חוקרים רבים, כי תהליכי המודרניזציה, שהתחילו לפני כ-500 שנה, גרמו לקיבוע חלקי שלהם על הקרקע וקביעת טריטוריות ברורות, והבדואים הפכו לחצי-נוודים.

"במפקד של 1596, למשל, דיווחו הטורקים על 'מזרעאת' - ריכוז של חוות וגידולים ללא כפרים מוגדרים, שהיו אזורי המחיה של השבטים הבדואים", אומר יפתחאל. "סקר בריטי מ-1945 מצא כ-3,600 בתים בנויים בנגב ועוד כ-8,700 אוהלים. זה מעיד על עוצמת תהליך הקיבוע. לרוב השבטים היתה 'דירה' ('דיאר' ברבים) - אזור מחיה, מגורים, מרעה ועיבודים חקלאיים. עוד לפני הציונות היתה לבדואים מערכת קרקעית מפותחת שאמורה להקנות זכויות. לא יכול להיות שכל כך הרבה אנשים משקרים. הם גרו במקומות האלה דורות על גבי דורות ואם בגלל סיבה טכנית לא רשמו את הקרקעות שלהם, אותי כגיאוגרף או מתכנן, זה פחות משכנע. אותי משכנע הצדק החברתי. כמו שיש מקום למושב נבטים או לגבעות בר, יש מקום לאדמות אלעוקבי".

מלחמת המומחים בשלב העדויות בבית המשפט התחממה מאוד והיתה רווית יצרים והציתה אפילו את דמיונה של השופטת דברת, שגילתה עניין, חקרה במרץ את שני הצדדים ושלטה בפרטי הדקויות ותתי-הגוונים. למשל, בעדותה של פרופ' קרק ב-13 במאי נמצאו סתירות בין מה שהיא אמרה בבית המשפט לבין מה שכתבה בספרה שיצא לאור ב-1974: "תולדות ההתיישבות החלוצית היהודית בנגב עד לשנת 1948". בספרה כתבה קרק כי בתקופה הטורקית לא היה רישום של אדמות הנגב: "הבעלות על הקרקע נסמכה על מסורת שנרשמה בדפתראות, פנקסים שהיו שמורים בידי השייח'ים והמוכתרים. כל פעולה משפטית בקרקע נרשמה בדפתראות והבדואים התייחסו אליה בכבוד ובאמון".

בבית המשפט היא חזרה בה וטענה ששינתה את דעתה לאחר שעיינה בחומר ארכיוני חדש. השופטת דברת, בשלב מסוים, לקחה לעצמה את תפקיד החוקר הרע ולא נחה דעתה מקרק ולא מהסתירות. "כל החוקרים שקרק הביאה לא עברו בחלקות התביעה", אומר יפתחאל. "היחיד היה מוסיל (אלואיס מוסיל, חוקר צ'כי שסייר בארץ כמה פעמים), וכחוקר נעצבתי כי זה מאוד בעייתי. היא מספרת שמוסיל חנה באזור זחיליקה והוא לא מצא שם כלום, ואני פותח את מוסיל וקורא שהוא נפגש בזחיליקה עם שבט אלעוקבי. היא אומרת שאת זצן (ג'ספר זצן, חוקר גרמני בן המאה ה-18) היא מכירה טוב מאוד. התחלנו לקרוא את זצן, אמא שלי דוברת גרמנית, ומצאנו שם שהוא מגיע לאלעוקבי ופוגש יישוב מאוד גדול, 70 אוהלים, בדיוק במקום של זחיליקה ועראקיב היום, והיא על זה בחרה לא לספר. אז התחלנו לבדוק את כל נוסעי המסעות האלה ומצאנו אי-התאמות ואי-דיוקים ועיוותים בדו"חות שלהם".

כמו למשל?

"היא מביאה ציטוט ארוך של תומסון ושוכחת שלוש שורות אחרונות והכי חשובות, המדברות על חריש מתמשך של האדמה. 'הארץ אינה מה שאנחנו מתכוונים באמריקה קרקע בתולה. היא נחרשה הרבה מאוד במשך אלפי שנים כפי שהיא כנראה נחרשת בהווה', כותב תומסון. כשהשופטת שמעה את זה, היא התעוררה לחיים והתחילה לשאול שאלות".

גם את אדוארד האל מצטטת קרק ומספרת על מסעו בדרך הבשמים עד שהגיע מזרחית לבאר שבע ונוכח לדעת שהכל שם יבש ולא מיושב. "ואני הולך לעמוד הבא", אומר יפתחאל, "ומוצא שהוא הולך מבאר שבע לעזה, עובר קרוב מאוד לזחיליקה וכותב שהאדמה פורייה ומאוד מעובדת, שהם מייצרים הרבה יותר ממה שהם צריכים. 'למעשה, כמות גדולה של מוצרים חקלאיים הגדלים בחלק הזה של פלסטין מיוצאים מדי שנה ליפו ולערים אחרות וככל שאנחנו מתקרבים לעזה וליפו, התוצרת שם משתבחת ומגיעה כמעט לרמה של זאת הנמכרת באיטליה, צרפת ואנגליה'".

פרופ' קרק, אולי את מסתמכת על טיילים שבאו לארץ עם תפיסות עולם אירופיות על מה זה כפר ומה זה יישוב, וזאת הסיבה שהם כתבו שלא ראו בנגב יישובים?

"אלה לא היו סתם טיילים או עולי רגל אלא חוקרים מאוד רציניים, שעד היום אנחנו משתמשים במחקרים שלהם. בדקתי עשרות מקורות לאורך זמן, אבל הם (התובעים) מנסים לעשות מיש-מש מכל מיני מקורות, מכל מיני תקופות. אלעוקבי בכלל לא היו במקומות שהם טוענים שחיו בהם, אבל הם שכחו לבדוק את זה. אם מסתכלים על כל המפות רואים את זה".

סתרת את עצמך בעדות שלך?

"אני לא זוכרת מה בדיוק כתבתי, אבל הם לקחו קטעים נבחרים, ואת אלה שלא נוחים להם הם לא הזכירו. חוץ מזה אמרתי להם שהייתי אז סטודנטית צעירה, ומותר שבן אדם יתפתח קצת מאז. אבל שיהיה להם לבריאות".*


עמים ילידים לבדואים תושבי הנגב יש ייצוג בכנס השנתי של האו"ם

ההצהרה על זכויות העמים הילידים התקבלה בעצרת האו"ם בספטמבר 2007. 143 מדינות הצביעו בעד, 11 נמנעו, ארבע הצביעו נגד: קנדה, ארצות הברית, אוסטרליה וניו זילנד (שתי האחרונות שינו בשנים האחרונות את עמדתן, ועתה הן תומכות בהצהרה). ישראל נעדרה מההצבעה.

עו"ד ראויה אבורביעה, מהאגודה לזכויות האזרח והפורום לדו-קיום בנגב ושוויון אזרחי, היתה לא מזמן בניו יורק, בכנס השנתי של האו"ם לעמים ילידים, כנציגת הבדואים מהנגב. היא נפגשה שם עם ג'יימס אנייה, העוקב מטעם האו"ם אחרי יישומן של הצהרות ואמנות הנוגעות לעמים ילידים במדינות שונות - וגם ישראל. אבורביעה משתתפת בכנס כבר שנה שנייה. "נתתי נאום והתייחסתי לנישול ולכפרים הלא מוכרים".

מה המשמעות של הכנסים האלה ושל ההכרה של האו"ם?

"יש בזה אלמנט הצהרתי של גורם בינלאומי ששומר על זכויות ומתנגד לקביעה כאילו הבדואים פלשו לאדמות מדינה ועומד על המשמר נגד הניסיון להוציא אותם מחוץ לחוק ולחברה ולא להכיר בזכויות הלגיטימיות וההיסטוריות שלהם. הרי הבדואים לא באו למדינה, המדינה באה אליהם. אנחנו מציעים למדינה לאמץ את הצהרת האו"ם לעמים ילידים ביחס לבדואים, אבל במקום זה המדינה זורעת שנאה כלפיהם ומגבירה בכך את תהליכי הרדיקליזציה בקרב הבדואים".


תגובת פרקליטות מחוז דרום (אזרחי): תקיפה מגמתית

הכתבה "מקורקעים" (מוסף "הארץ" 20.8) מציגה בעיקר את גרסת התובעים הכוללת אי דיוקים רבים ותקיפה מגמתית של המדינה והמומחית מטעמה, במשפט שטרם הוכרע. בניגוד למוצג, החוק אינו מכיר במכירת אדמות בין בדואים לבין עצמם, שנעשתה ללא אישור השלטונות ורישום בטאבו. בתי המשפט דחו תביעות דומות של בדואים וקבעו, כי המדובר באדמות בבעלות המדינה. הפסיקה האחרונה שבהן ניתנה בינואר 2010, כשבית המשפט המחוזי העדיף את עמדת פרופ' רות קרק ודחה את עמדת פרופ' אבינעם מאיר, מהמחלקה לגיאוגרפיה באוניברסיטת בן גוריון. בכתבה לא מצוין, כי בתביעות אלעוקבי הנידונות כיום והמשתרעות על מאות דונמים, נכללים פרדסים במושב תלמי בילו, יער ועוד.

לצערנו, עדים אנו לתופעה שבה תובעים אינם ממתינים להכרעה שיפוטית בעניינם ופולשים לקרקעות, המוחזקות על ידי המדינה; מי שעושה זאת - הוא הגורם "האלים", ולא הרשויות, המתמודדות עם התופעה בפינויים חוזרים ונשנים שלהם. לאחרונה, בית המשפט פסק כי אלעוקבי הנו פולש סדרתי, וחייב אותו להחזיר למדינה עלויות הפינויים.

לא אוזכר בכתבה גם, כי למרות שאין לבדואים זכות משפטית, המדינה מציעה, לפנים משורת הדין, ובאופן ייחודי לתובעי הבעלות מהמגזר הבדואי, פשרות, ללא דרישה להוכחת זכותם בקרקע. קרקעות הנגב מיועדות לטובת כלל הציבור כחלק מעתודת הקרקע של תושבי המדינה. טענות לזכויות באדמות, אינן מצדיקות פלישה אליהן ובנייה ללא היתר. נאוה מנצורי ע. דובר משרד המשפטים ירושלים



נורי אלעוקבי על הריסות בית אביו. מקיים במקום שביתת שבת כבר ארבע שנים


ילדים בדואים אחרי הריסת ביתם באל-עראקיב, אוקטובר 2009



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו