בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ביוגרפיה חדשה של תום שגב חושפת גילויים חדשים על צייד הנאצים שמעון ויזנטל

בדצמבר 1948 נעשה ניסיון ישראלי ראשון ללכוד את אייכמן, בהשתתפותו של צייד הנאצים המפורסם ביותר * במשך שנים קיבל שמעון ויזנטל משכורת מהמוסד, וכינויו היה "תיאוקרט" * ב-1988 כתב איסר הראל, ראש המוסד לשעבר, ספר שמעולם לא פורסם וכולו השמצות נגד ויזנטל * שירותי ביון של מדינות בגוש המזרחי ניסו להוכיח שבזמן המלחמה שיתף ויזנטל פעולה עם הנאצים * שירות הביון הפולני ניסה במשך עשר שנים לגייסו לשורותיו, בלי הצלחה * ביוגרפיה חדשה של תום שגב מנסחת מחדש את המיתוס

תגובות

לא מיד נפל לידי תום שגב הסקופ: שמעון ויזנטל פעל במשך שנים כסייען של המוסד הישראלי. הרבה ניירת מצהיבה שזפו עיניו של שגב עד שמצא במשרדו של ויזנטל בווינה, בין מאות תיקי הקרטון ואלפי המסמכים, את הנייר הזה. "הפתיע אותי המסמך של משרד החוץ שאומר שהמוסד לא רק שילם לויזנטל משכורת חודשית ומימן את הקמת משרדו בווינה, אלא גם היה מעוניין שויזנטל ינצח בבחירות של הקהילה היהודית באמצע 63'", אומר שגב. "ויזנטל נחשב תמיד לאיש שעושה הכל לבד. והנה מתברר שלא, המוסד עמד מאחוריו".

הכינוי של ויזנטל היה תיאוקרט והשכר היה 300 דולר בחודש במזומן, כשויזנטל חותם מדי חודש על קבלות. קשריו הראשונים עם השירותים החשאיים של ישראל נרקמו כבר אחרי מלחמת העולם השנייה, כשהיה שותף למבצעי "הבריחה" - הברחת פליטים יהודים אל נמלי הים התיכון, לקראת העלאתם ארצה. אחרי הקמת המדינה המשיך לעבוד עם "המחלקה המדינית" של משרד החוץ, שקדמה למוסד. אז זכה הפליט היהודי, ניצול מחנה הריכוז מאוטהאוזן, בתעודת מסע ישראלית שתוקפה כדרכון לכל דבר, וכך הצליח לקבל אשרות שהייה באוסטריה. מפעיליו היו אלה שציידו אותו קרוב לוודאי גם בתעודת עיתונאי מטעם היומונים "דבר" ו"ידיעות היום" (בגרמנית), שאותה מצא שגב באחד התיקים, ואף הסדירו בשבילו ביטוח חיים בחברת מגדל.

ב-52' נותקו היחסים הרשמיים הללו, אך ויזנטל נאבק להשאיר ברשותו את הדרכון הישראלי עד שהצליח בדצמבר 53' לקבל אזרחות אוסטרית. למוסד הוא גויס בערך ב-60': תפקידו היה לאתר פושעים נאצים ולספק מידע על פעילותם של מדענים גרמנים שהקימו את מערך הטילים של מצרים, ועל קשריהם עם נאצים או עם ארגונים ניאו-נאציים.

ימים אחדים לאחר מותו של ויזנטל בגיל 97, ב-20 בספטמבר 2005, פנתה אל שגב הסוכנת הספרותית שלו, דברה האריס, והציעה לו לכתוב את הביוגרפיה של ויזנטל. ככתב "הארץ" ראיין שגב את ויזנטל פעמיים, אך אלה היו מפגשים קצרים. שגב השיב להאריס "אולי", והציב תנאים: הוא יכתוב את הביוגרפיה רק אם קיימים מסמכים וחומרים מעבר למה שויזנטל פירסם בשתי אוטוביוגרפיות ("הרוצחים בינינו", ו"משפט ולא נקם") ובעשרה ספרים נוספים שכתב, ובאלפי הראיונות שנתן ב-60 שנות פעילותו. שגב הוסיף שאם המחקר שלו יאשש את הטיעון ש"צייד הנאצים" ויזנטל היה בעצם בלוף ופיקציה, הוא יוותר על כתיבת הספר.

שגב טס לווינה ודבר ראשון הלך אל משרדו של ויזנטל, "מרכז התיעוד" כפי שכינה אותו בעליו, ששכן בדירה קטנה בקומה השלישית של הבניין בזאלצטורגאסה (סמטת שער המלח). המראה הראשון שראה היו ערימות גבוהות של עיתונים ישנים לצד כרטיסיות קרטון מצהיבות. על מפה גדולה, שהיתה תלויה על אחד הקירות, הובלטו שמותיהם של מאות מחנות ריכוז והשמדה. מרשמי אוכלוסין עירוניים וספרי טלפונים של ערים שונות הצטברו שם, ויזנטל השתמש בהם כדי לאתר את מקום הימצאם של פושעים נאצים.

אבל את שגב עניין האוצר - מאות קלסרים שהיו סדורים בסדר כרונולוגי מופתי על המדפים, בדיוק כפי שהאיש השאירם במותו. ובתוכם - כ-300 אלף דפי נייר, מסמכים ומכתבים שויזנטל קיבל ועותקי מכתבים שהוא שלח בשנות פעילותו. שגב מתקשה לשכוח את חוויית יומו הראשון במשרדו של ויזנטל. הוא עמד מול התיקים שאיש לא ראה לפניו ושלף באקראי תיק מ-45' - דיפדף ומצא בו מסמכים רפואיים של ויזנטל מימי השחרור, כשהיה שלד מהלך ומשקלו 44 קילו, פצוע וסבל מכאבים בכל הגוף. בעדותו של ויזנטל ביד ושם תיאר את אירועי ה-5 במאי 45', כשהצבא האמריקאי שיחרר את מאוטהאוזן. המוני אסירים רצו בשארית כוחותיהם אל הטנקים האמריקאיים. "גם אני רצתי. אבל הייתי כל כך חלש.... חזרתי בזחילה על ארבע", העיד ויזנטל.

שגב עשה צעד וחצי ושלף תיק נוסף, משנות ה-80, שממנו נשר פתק בכתב ידה של אליזבת טיילור: "סיימון יקירי, שמור על עצמך, והישאר מאושר. אני אוהבת אותך וכולנו זקוקים לך". שגב: "איזו דרמה. מדף באורך של כעשרה מטרים מכיל תיקים המעידים לאן האיש הזה הצליח להביא את עצמו. משלד אדם הוא היה לגיבור תרבות ולדמות שזכתה להערצה עולמית. ברגע ההוא תפסתי כמה עצומה הדרמה של חייו של האיש ששאף לפענח את סודו של הרשע הנאצי והקדיש לכך את חייו".

גרמנים הגונים

במשך שלושה חודשים, שבעה ימים בשבוע, בילה שגב במשרדו של ויזנטל. "ישבתי מאחורי שולחן הכתיבה שלו וקראתי. חלק ניכר מהזמן צילמתי את המסמכים. בשתיים בצהריים העובדות שמארגנות את הארכיון הלכו הביתה. אחר כך קיבלתי מפתח ובאתי גם בשבתות ובימי ראשון. ישבתי בשקט השלו מוקף בתיקי נאצים כשמבחוץ חודרים אל החדר צלצולי הפעמונים והנקישות של פרסות הסוסים של הכרכרות על מרצפות האבן. אווירת מחקר קצת מוזרה. לפעמים הרגשתי כאילו אייכמן יקפוץ עלי בעוד רגע מאחד המדפים. מנותק מהעולם הייתי שרוי עמוק בתוך חייו של ויזנטל".

אף שהיה ציוני מנעוריו, בחר ויזנטל אחרי המלחמה לחיות באוסטריה. שגב אומר ששליחות חייו של ויזנטל היתה לצוד את הרוצחים הנאצים כדי להעמידם לדין, הוא היה "בלש פרטי עם שישה מיליון לקוחות". פעילות זו קוממה נגדו רבים. חדר שלם הקצה ויזנטל בדירת המשרד למאות הקלסרים שבהם תייק מכתבי איום, קללות וניבולי פה אנטישמיים שקיבל. הוא קרא להם תיקי מ' - משוגעים. שגב כותב על מכתב שמעטפתו נשאה את הכתובת "החזיר היהודי, אוסטריה". הדוור הסיק שהמכתב מיועד לויזנטל. ויזנטל צילצל אל שר הדואר האוסטרי לשאול כיצד הכריע הדוור שהמכתב מיועד דווקא לו.

הוא נולד ב-1908 בעיר בוצ'ץ' שבגליציה (שבה נולד עגנון), בן בכור להוריו, רוזה והנשל ויזנטל. האב ייצג חברה לייצור סוכר והילד, שכעבור שנים למד אדריכלות, בנה מגדלים מקוביות הסוכר. בבית דיברו גרמנית אבל לשון היום-יום של שמעון, שלמד בחדר, היתה יידיש. שגב כותב שהיידיש השתלטה על מבטאו בכל שפה שדיבר והיתה לאחד מסימני ההיכר שלו.

במלחמת העולם הראשונה גויס אביו לצבא האוסטרו-הונגרי ונהרג. בני המשפחה נמלטו לווינה, ולאחר המלחמה חזרו לבוצ'ץ'. ויזנטל נהג לספר איך כשהיה בן 12, תקפו פרשיו האוקראינים של פטליורה את העיירה, וכשהלך ברחוב נעץ אחד מהם את חרבו בירכו. בשנת 1922 למד ויזנטל בגימנסיה חילונית אבל השמים קדרו כשסבתו האהובה מתה ואחר כך נפצע קשה אחיו הקטן הלל, וכל הטיפולים הרפואיים לא הצליחו להצילו. שגב כותב שבראיונות שויזנטל נתן במשך השנים הוא נהג להקיף את עצמו במעין חומת מגן ולא נטה לספר על רגעי המשבר של ילדותו.

בגימנסיה של בוצ'ץ' הוא הכיר את אהבת חייו, צילה מילר. אמו נישאה בשנית ועזבה את בוצ'ץ' וזה פגע בו, אבל אביו החורג מימן את לימודי האדריכלות שלו במכללה בפראג. השנים בפראג היו טובות וויזנטל, שנהג לספר בדיחות, היה מופיע לפעמים בקברט של הסטודנטים היהודים. מבחינה פוליטית הוא נמשך לאידיאולוגיה של זאב ז'בוטינסקי. "ויזנטל היה אפוא אדם פוליטי וציוני עוד לפני השואה, ועד סוף ימיו נשאר בצדה הימני של הפוליטיקה", כותב שגב בספר.

ויזנטל השלים את לימודי האדריכלות ואף תיכנן כמה מבני מגורים. בספטמבר 1936 הוא התחתן עם צילה. בני הזוג חיו בלבוב, אז בשטח פולין. לאחר פלישת הצבא הגרמני לפולין, בספטמבר 1939, כבש הצבא הסובייטי - בהסכם עם הנאצים - את חלקה המזרחי של פולין. אביו החורג של ויזנטל נעצר כ"קפיטליסט" ומת בכלא הסובייטי. ויזנטל הצליח להסתדר תחת השלטון החדש, ונשלח לאודסה כדי לעבוד כטכנאי בבית חרושת. אבל כשהגרמנים תקפו את ברית המועצות ביוני 41', היו בני הזוג ויזנטל שוב בלבוב.

הם הועסקו בעבודת כפייה במפעל גרמני. כשהוקם הגטו בלבוב, עברו לשם יחד עם אמו הישישה, והמשיכו לעבוד במפעל. האם הצליחה להינצל מכמה מבצעי מעצרים המוניים; העצורים נורו למוות. במארס 42' החלו הנאצים להסיע את העצורים להשמדה במחנה בלז'ץ. כמה חודשים אחר כך חזרו בני הזוג מהעבודה וגילו שהאם נעלמה. ויזנטל החל לחפש דרכי הצלה.

במפעל קשר ויזנטל יחסים עם הממונים הגרמנים, שהיו אנשים הגונים. הוא ניצל את חופש הפעולה היחסי שניתן לו במפעל לעשות קצת כסף מהצד, קנה נשק והצליח להסדיר לאשתו מקלט במשפחה פולנית בלובלין. כשנאלצה לעזוב, הסדיר לה מקלט בוורשה, וכעבור זמן מה ניתק הקשר ביניהם.

לבסוף נמלט גם הוא. במשך כמה חודשים הוא הסתתר עם יהודים נוספים בדירה עד שהגרמנים גילו אותם ביוני 44'. הוא נלקח לבית סוהר וניסה להתאבד פעמיים. הצבא הסובייטי כבר היה קרוב ללבוב, וקבוצת אסירים ובתוכם ויזנטל הועלו על אחת הרכבות הגרמניות האחרונות שיצאו מהעיר. קצין אס-אס, שעמד בראש המבצע, ביקש לחמוק כך מהצבה בחזית והסתיר את זהותם היהודית של אסיריו. במשך זמן מה הועסקו האסירים בעבודות ביצורים, ואחר כך שוב נסוגו עם שומריהם מערבה. למרבה האירוניה, דווקא בחסות אס-אס היה ויזנטל בטוח יחסית, וכשאר האסירים אף קיבל די מזון.

אבל המזימה נחשפה בספטמבר: הגרמנים נשלחו לחזית ואילו אסיריהם נשלחו למחנה הריכוז פלאשוב בקרקוב. שם הם נדרשו להוציא את המתים מהקברים ההמוניים ולשרוף אותם. כשהסובייטים התקרבו גם לשם, הם הובלו למחנה הריכוז גרוס רוזן. ויזנטל נשלח לעבוד במחצבה, שם נפלה אבן על רגלו. רופא קטע את הבוהן הפגועה בלי הרדמה. בינואר 45', כשפינו את אסירי המחנה באחת מ"צעדות המוות", יצא ויזנטל לדרך מחדר החולים כשהוא צולע ונעזר במקל של מטאטא. אחרי ארבעה ימים של הליכה בשלג הם הגיעו לעיר חמניץ שבמזרח גרמניה ומשם הוסעו לבוכנוואלד. אחר כך הם המשיכו דרומה למאוטהאוזן.

זה היה פברואר 45'. ויזנטל היה תשוש, על סף מוות. במאי הגיעו האמריקאים. שגב כותב שעשרים יום לאחר שחרור המחנה, כבר היה בידי ויזנטל מסמך בן שמונה עמודים ובו כ-150 שמות של פושעים נאצים.

מחדל בסילבסטר

ויזנטל האמין אז ולאורך שנות פעילותו הרבות שאת הפושעים הנאצים יש להעמיד לדין כדי שיבואו על עונשם. הוא לא תמך בחיסולי נקם. הוא האמין שהמשפטים הם אמצעי חינוכי לדורות הבאים כדי למנוע עוד פשעי מלחמה. במאוטהאוזן עסקו קציני הסי-איי-סי (שירות הריגול הנגדי האמריקאי) בהבאתם לדין של גרמנים מסגל המחנה. ויזנטל, שעבר לגור בלינץ, עירו האהובה של היטלר, ביקש להשתתף במעצרים. בגלל מצבו הפיזי דחו האמריקאים את בקשותיו אבל הוא לחץ ולבסוף הצליח לקבל תפקיד כמתרגם של קצין אמריקאי שלא ידע גרמנית.

עם שוטרים צבאיים אמריקאים יצא ויזנטל לעצור חשודים. אחר כך הועסק כיועץ בתשלום בשירות הביון האמריקאי או-אס-אס (המשרד לשירותים אסטרטגיים), עד שזה פורק בסוף 45'. בזכות קשריו עם האמריקאים הוא הקים מרכז מידע לפליטים יהודים בשכונת בינדרמיכל שבלינץ. רובם חיפשו מידע על קרוביהם, אבל כבר אז אסף ויזנטל בשקדנות כל פיסת מידע מניצולי המחנות, מה שהיווה יסוד לכרטסת הפושעים הנאצים שלו, שברבות הימים כללה פרטים על אלפי חשודים. שגב כותב שויזנטל עשה הכל לבדו והקפיד לתייק כל פתק וכל מסמך באופן מופתי. כך נהג כל ימיו. הוא גם הדפיס לעצמו כרטיס ביקור שהגדירו "יושב ראש האיגוד הבינלאומי של אסירים פוליטיים לשעבר במחנות הריכוז באוסטריה". כתובת המשרד היתה כתובת דירתו בבינדרמיכל.

ויזנטל היה משוכנע שאשתו נספתה בוורשה, אבל היא שרדה כפועלת כפייה בגרמניה. הוא הצליח לאתר אותה והם התאחדו מחדש בלינץ. ב-5 בספטמבר 46' נולדה בתם היחידה פאולינקה. בני הזוג שקלו להגר לארצות הברית. דודו שלח מאמריקה את האישורים הנדרשים ואף שילם את דמי הנסיעה, אבל ויזנטל ויתר על הרעיון ושקע בפעילות ציונית שנועדה לשכנע את העולם כי מאות אלפי העקורים היהודים באירופה רוצים לעלות לארץ ישראל.

זמן מה שקל אף ויזנטל לעשות זאת. הוא חתם על הסכם עם שני שותפים והשקיע כאלף דולר ברכישת שני טרקטורים, משאית ומערבל בטון כדי להביאם ארצה. באמצע 51' הוא עדיין האמין שיתגורר עם משפחתו בבית עם גינה בחיפה או ברמת גן. לבסוף הוא נשאר באוסטריה ובמלותיו של שגב, "בנה לו את חייו החדשים בארצם של היטלר ואייכמן".

ב-53' גילה ויזנטל שאייכמן מסתתר בארגנטינה. איסר הראל, הממונה על שירותי הביטחון של ישראל, כתב כעבור שנים כי הוא עצמו החל לתת את דעתו על אייכמן בשלהי 57', כלומר ארבע שנים לאחר מכן. אייכמן נחטף לבסוף בארגנטינה ב-60' והובא למשפט בירושלים. בספרו עושה שגב סדר במחלוקת המכוערת שהולידה הפרשה: מי היה הראשון לאתר את מקום המסתור של אייכמן, ומי זכאי לייחס לעצמו את לכידתו.

זה סיפור קצת מורכב, מה גם שלויזנטל היו תמיד כמה גרסאות לכל סיפור. על פי אחת מהן, בזכות איסוף הבולים, תחביב שבו החל לעסוק בעצת רופאו כדי להירגע, נפגש ב-53' עם ברון גרמני, היינריך מסט, שהציע למכירה אוסף בולים. מסט היה קצין מודיעין גרמני שעבד אחרי המלחמה בשירות האמריקאים. הוא הראה לויזנטל מכתב שקיבל ממכר בבואנוס איירס, שכתב כי נתקל פעמיים באייכמן, שמתגורר ליד הבירה הארגנטינית ועובד בחברה לאספקת מים.

ב-24 במארס 53' שלח ויזנטל מכתב אל קונסול ישראל בווינה, אריה אשל, וכעבור זמן מה כתב גם לנשיא הקונגרס היהודי העולמי, נחום גולדמן, ודיווח להם על האפשרות שאייכמן חי וקיים בארגנטינה. אבל המכתב נגנז משום מה באחד התיקים. שגב כותב שמן הסתם התקשתה המדינה הצעירה להתמודד עם השואה וטרם החלו לחפש ברצינות אחר פושעים נאצים בכירים.

איסר הראל לא יוצא טוב מהספר שלך.

"ראש המשרד לחקירות מיוחדות במשרד המשפטים האמריקאי הראה לי כתב יד של ספר שלא פורסם מעולם, פרי עטו של איסר הראל מ-88', 278 עמודים באנגלית שנועדו להוכיח דבר אחד - שויזנטל לא תרם דבר ללכידת אייכמן. בכתב היד, שהיה קנטרני וקטנוני, מצאתי שהראל מתייחס לשטות כביכול שויזנטל מפיץ בכתביו, כאילו סוכן מודיעין ישראלי קילקל לו ב-49' את תפיסת אייכמן. הלכתי אל ותיקי המוסד והמודיעין ולבסוף התברר שבסיפור של ויזנטל יש גרעין של אמת. זה גילוי עצום שמדינת ישראל הצעירה, בעיצומה של מלחמת העצמאות, ניסתה ללכוד את אייכמן".

ויזנטל יש לומר, חיפש מידע על אייכמן כבר ב-47'. בספר "הרדיפה אחרי אייכמן" שכתב ב-60' הוא טען כי בדצמבר 49' ביקר אצלו קצין בכיר של משטרת אוסטריה, שסיפר לו כי אייכמן מתעתד לחגוג את ליל סילבסטר בחיק משפחתו בכפר אלטאוסזה שבאוסטריה, ושבכוונתם לתפוס אותו. הקצין הזמין את ויזנטל לקחת חלק במבצע. ויזנטל שיתף את נציג ישראל בזלצבורג, קורט לוין, בסוד הפעולה. ימים ספורים לפני המבצע התייצב במשרדו אורח מישראל, ששידל את ויזנטל לאפשר לו להצטרף אליו. הצעיר הזה, כתב ויזנטל, הרס הכל כשהפר את הוראתו להישאר במלון ויצא לבלות בבר מקומי, השתכר וסיפר לחוגגים על עלילותיו במלחמת העצמאות. הידיעה על הישראלי נפוצה, אייכמן לא בא וויזנטל שקע בדיכאון עמוק והתקשה לסלוח לעצמו על שהתיר לסוכן הישראלי להצטרף.

הקרב על התהילה

שגב מצא ראיות לכך שסיפורו של ויזנטל אינו המצאה מצוצה מן האצבע. בספרו הוא חושף שהמבצע הראשון לחטיפת אייכמן נערך בדצמבר 48', ביוזמת המחלקה המדינית של משרד החוץ (שקדמה למוסד). למשימה נשלח צוות של שלושה אנשים ובראשם קצין צה"ל מיכאל בלוך, יליד גרמניה שבא ארצה ב-1934, למד רפואה בשווייץ ולקראת מלחמת העצמאות חזר ארצה והיה לקצין מודיעין.

אשר בן נתן, שהיה אז בכיר במחלקה המדינית, וגדעון ירדן, לשעבר ממלא מקום שגריר ישראל בווינה ואחיו התאום של מיכאל בלוך המנוח, אישרו באוזני שגב את הדברים. אייכמן, שברח קודם לכן ממחנה מעצר אמריקאי, עמד לבלות את ליל ראש השנה 49' בבית אשתו. הסוכנים הישראלים ואיתם ויזנטל, ארבו לאייכמן בכפר אלטאוסזה בתיאום עם משטרת אוסטריה, אך הוא לא הגיע. שגב: "הפעולה נחשבה לאחד המחדלים הראשונים של השירותים החשאיים של ישראל".

שגב הצליח לגלות דין וחשבון מפורט על הפעולה, שחיבר מיכאל בלוך ב-3 בינואר 49', והותר לפרסום. זו לא היתה משימה קלה. "דיברתי עם בניו של בלוך, שהתעקשו שאביהם לא דיבר על פעילותו המודיעינית ולא הותיר מסמכים", מספר שגב. "ביקשתי שוב שיחפשו, אולי השאיר תעודת לידה או תעודת נישואים, ואז - הפתעה - התגלה הדו"ח שנשלח לראש שירות המודיעין של צה"ל. נכתב שם שבלוך יצא למשימה בשליחותו של אשר בן נתן, באוסטריה הוא נעזר בד"ר קורט לוין שסיכם עם הבולשת במחוז לינץ שאייכמן יימסר לישראלים תמורת 5,000 דולר וישראל תישא בהוצאות המבצע".

שגב מוסיף שאמנם לא ברור מי קילקל למי, אבל בלוך סיפר לאחיו ולבניו שויזנטל התעסק עם בחורות בזמן שהוא קפא מקור בצריף ליד הבית שבו התגוררה אשתו של אייכמן.

למה, אם כן, הזיז ויזנטל בגרסתו את מועד המבצע שנה קדימה? על כך אומר שגב, שכל מה שויזנטל כתב אי פעם מחייב משנה זהירות. לא פעם הוא העדיף את הדרמה על פני האמת ההיסטורית. "ויזנטל כתב שניסיון הנפל ללכוד את אייכמן נערך חודשים אחדים לאחר שהוא חזר מישראל, שם הוא הטמין ביוני 49' בטקס רשמי את אפרם של רבבות מקורבנות השואה. הוא חשב שכסופר מותר לו להזיז את הסיפור שנה קדימה".

אחרי כל הספרים והכתבות על מבצע לכידתו של אייכמן אתה קובע בספר שאייכמן בעצם נלכד רק הודות למסירותם של ארבעה יהודים ניצולי שואה.

"אייכמן היה הקצין הבכיר שהישראלים הכירו, אולי כי הוא דיבר עם נציגי קהילות יהודיות. זיהו בדמותו את ההשמדה. בן גוריון עקב אחריו ביומנו. הסוכנות היהודית הציבה אותו ברשימת הפושעים הנאצים. אבל בסופו של דבר המרדף אחריו היה חובבני ולא עמד בראש סדר העדיפויות, לא של מדינת ישראל, לא של גרמניה ולא של ארצות הברית. היו כמה יהודים שהדבר בער בעצמותיהם. פריץ באואר, יהודי שחזר לגרמניה אחרי המלחמה והיה התובע הכללי של מדינת הסן. לולא באואר, איש מדהים שעבד גם במוסד, שגילה את מקום מחבואו של אייכמן ולחץ על ישראל ללכוד אותו, היה אייכמן מת כאיש חופשי.

"והיה טוביה פרידמן, שעודנו עמנו, שהיה מעובדי יד ושם. פרידמן היה פליט מהעיר ראדום בפולין, שפתח לאחר המלחמה מכון לדוקומנטציה. אשר בן נתן ממשרד החוץ עזר לו במימון המרכז והנחה אותו לאתר בדחיפות מידע על אייכמן. והיה שמעון ויזנטל, והיה לותר הרמן, יהודי גרמני כמעט עיוור, שהיה עצור בדכאו ומצא מקלט בבואנוס איירס. הרמן הבחין שהבת שלו מתיידדת עם בחור ששמו קלאוס אייכמן. הוא הראשון שגילה ב-57' לבאואר, שאייכמן נמצא בארגנטינה. באואר העביר את המידע לישראל ואיסר הראל שלח סוכן לבואנוס איירס לבדוק את הכתובת, אלא שהוא לא הצליח לגלות שאייכמן נקרא אז קלמנט, ובמארס 58' הוא חזר ארצה בידיים ריקות".

אז על מה נלחם הראל בחירוק שיניים?

"יש משהו מקומם בזה שראש שירותי הביטחון רב העוצמה של מדינת ישראל, מתקיף את ויזנטל ואת לותר הרמן על כך שלא ידעו לומר את הכתובת המדויקת של אייכמן. סליחה, אתה עשית יותר? שני יהודים בודדים לחלוטין עושים את עיקר העבודה ואתה, הישראלי השחצן שכל המנגנונים עומדים לרשותך, לפחות תגיד תודה. אבל לא. הוא כתב ספר שלם במטרה להשמיץ את ויזנטל.

"כבר ב-53' כתב ויזנטל לנחום גולדמן ואף אחד לא עשה כלום. אין ספק שויזנטל היה הראשון שהעביר חומר עובדתי על אייכמן. הראל לקח את התהילה לעצמו בזכות הביצוע, שהפך לטעמו לדבר העיקרי, כאילו שזה לא היה בעצם המקצוע של אנשיו לארוב לאייכמן ולהכניס אותו לרכב. הראל התעקש שהוא הביא את אייכמן. זה היה קרב על התהילה ההיסטורית. מיכאל בר-זהר, שכתב ספר על המוסד, אמר לא מזמן בראיון שדעתו של איסר הראל השתבשה עליו. זה לא משהו שהוא כתב בספריו הקודמים על המוסד".

שגב איתר בעיזבון של ויזנטל מסמכים שמגלים לראשונה שהוא התנגד להוצאתו להורג של אייכמן. הוא סבר שעדותו של אייכמן החי עשויה להועיל להרשעתם של פושעים נאצים נוספים.

איש עקרונות

שני מפעיליו של ויזנטל, שהיו בכירים במוסד, התראיינו לספרו של שגב. אחד בחר להישאר בשם הכיסוי שלו והשני, רפי מידן, מספר בספר שהמוסד ביקש בתחילת שנות ה-60 להעסיק את איש אס-אס לשעבר, אוטו סקורצני. ויזנטל קשר את האיש לפוגרומים של נובמבר 1938, הידועים כ"ליל הבדולח". סקורצני דרש בתמורה שויזנטל יסיר את שמו מרשימת המבוקשים שלו ויפעל לביטול פקודת המעצר נגדו, שמונעת ממנו להיכנס לאוסטריה. מידן נשלח אל ויזנטל בשמה של מדינת ישראל אבל לויזנטל היו עקרונות והוא סירב. סקורצני הסכים לעבוד בשירות המוסד חרף סירובו של ויזנטל.

שאלה שתמיד מסקרנת: כמה נאצים בעצם הצליח ויזנטל ללכוד?

שגב: "אני לא יודע להגיד, כי במשרדו יש מאות תיקים שבהם הוא טיפל. הוא סייע להעמדתם לדין של רבים, אבל אנחנו הרי רוצים לדעת אם אדם זה או אחר הורשע בדין או לא. העניין הכמותי לא כל כך חשוב כמו הקביעה שללא ספק ויזנטל לא היה בלוף והוא עשה הרבה. במשפטים רבים של פושעי מלחמה נאצים הוא ריכז את העדים. היו לו קשרים עם ניצולי שואה ברחבי העולם. הוא ישב בחדר הקטן שלו עם העיתונים וקרא על משפט זה או אחר ועל נאצי שמופיע שם ותייק הכל בכרטיסיות. זה היה נוגע ללב. ככל שהוא התפרסם יותר, והוא אהב פרסום - מה לעשות, כולנו אוהבים - אצלו זה היה פונקציונלי. כל הופעה שלו בטלוויזיה הביאה כך וכך מכתבים, חלקם עם גידופים וחלקם עם מידע חשוב על הפושע ההוא וכולי".

בשנות ה-50 ניצל ויזנטל את מעמדו לקידום המאבק התעמולתי של ישראל, ונהג להפיץ גם ידיעות בדויות על הימצאם של פושעים נאצים בכירים בארצות ערב. הוא גם היה אנטי קומוניסט. ב-62' פירסם ויזנטל ספר ובו בדיחות אנטי קומוניסטיות נשכניות. היה לו חוש הומור, אומר שגב, והוא היה עקשן ונחוש. לאחר מלחמת ששת הימים הוא פעל רבות להשחרת דמותן של המדינות הקומוניסטיות, שניתקו את קשריהן הדיפלומטיים עם ישראל. בספטמבר 68' הוא הפיץ רשימה של נאצים לשעבר שעבדו בגרמניה המזרחית כעיתונאים וכמרצים באקדמיה. לשר המשפטים של יוגוסלביה הוא שלח מכתב מחאה על הענקת מקלט מדיני לפושע נאצי. מברית המועצות הוא ביקש מידע על פעילותם של פושעי מלחמה בתחומה. הוא הוקיע בכירים בממשלת פולין שהיו לדעתו אנטישמים.

השואה היתה לחלק מהמלחמה הקרה, כותב שגב. הקומוניסטים ראו בויזנטל סוכן אימפריאליסטי והציגו אותו כמרגל ישראלי, גרמני ואמריקאי. במשך עשר שנים ניהל השירות החשאי הפולני מעקב צמוד אחריו, שנקרא "מבצע דנובה", במטרה לגייס את ויזנטל כסוכן. שגב הפיק מידע וגם לא מעט צבע מדו"ח של סוכן פולני, שזוהה במספר (156). הסוכן ביקר את ויזנטל בביתו ובמשרדו, ותיאר בפרוטרוט את שגרת חייו ואפילו את מצב רוחה המדוכדך של רעייתו צילה, שבעלה היה מכור לעניין אחד שגזל את כל האנרגיות שלו.

בה-בעת, כותב שגב, השקיעו הפולנים מאמץ ניכר למצוא ראיות לכך שויזנטל שיתף פעולה עם הנאצים בתקופת המלחמה. גם השירות החשאי של מזרח גרמניה שלח לוורשה סוכנים בניסיון לאתר מידע שיוכיח שויזנטל שיתף פעולה עם הנאצים. אך לשווא.

תחרות על הסבל

ב-61' העביר ויזנטל את מרכז התיעוד שלו לווינה. הבירה האוסטרית היתה גם הזירה לעימות המתוקשר בינו לבין ברונו קרייסקי, הקנצלר היהודי הראשון בתולדות אוסטריה, שאף הוא האשים את ויזנטל בשיתוף פעולה עם הגסטפו. "וינה היתה עיר קטנה מדי לשני יהודים עם אגו בסדר גודל כזה, ששניהם ביקשו להיות חלק מהחברה האוסטרית", אומר שגב. "לקרייסקי הפריעה העובדה שויזנטל, היהודי מגליציה (ה'אוסט יודה') שמדבר יידיש, נראה ונשמע כמו דמות היהודי שהאנטישמים הוקיעו, ומסרב להניח לאוסטרים לטשטש את פשעי עברם. קרייסקי הרגיש שויזנטל כופה עליו זהות שהוא לא רוצה בה ובכך הוא מסכן אותו וזה נעשה לטירוף. אני מפרסם לראשונה מסמכים של משרד החוץ הישראלי שמתארים את קרייסקי כפסיכופת ('יש לנו עניין עם איש לא יציב ולא שקול, מקרה קשה של שנאה-אהבה הגובל בפיצול אישיות", כתב השגריר אביגדור דגן על קרייסקי). וויזנטל נהפך למאניה שלו".

שגב כותב בספרו שבזמן העימות בין השניים התייצבו רוב האוסטרים לצדו של קרייסקי, שמעולם לא היה פופולרי יותר. "ויזנטל מעולם לא היה שנוא יותר", כותב שגב. "מבלי שהתכוון נתן קרייסקי לבני ארצו לגיטימציה לבוז ליהודים שנראו ודיברו והתנהגו כמו ויזנטל. העובדה שויזנטל כה רצה להשתייך לציבור האוסטרי, הוסיפה לסיפור ממד של אירוניה מרה".

העימות בין ויזנטל לקרייסקי, שארך 15 שנה, מתואר להפליא בספר, מהרגע שקרייסקי נבחר לקנצלר אוסטריה ב-70' בראשות המפלגה הסוציאליסטית ונאלץ להקים ממשלת מיעוט בסיועה של המפלגה הליברלית. ויזנטל, שתמך בימין, הביא לחשיפת המידע על כך שבממשלתו הראשונה של קרייסקי מכהנים נאצים-לשעבר (שרי החקלאות, השיכון, התחבורה והפנים). כתוצאה מכך הואשם ויזנטל כמי שמתפקד כמשטרה פרטית של מלשינים. אחר כך קרייסקי אף כינה אותו פשיסט יהודי. ויזנטל בתגובה רץ להתראיין ב"ניו יורק טיימס" וגל מברקי תמיכה בו שטף את לשכת הקנצלר.

קרייסקי היה לדעת ויזנטל חובב ערבים מושבע עוד כשכיהן כשר חוץ בשנים 59'-66'. הסכסוך החריף והלך. ב-75' התקבלה בעצרת הכללית של האו"ם החלטה שקבעה כי הציונות היא צורה מצורות הגזענות. אוסטריה הצביעה נגד ההחלטה, אך קרייסקי הסכים עם רוחה. שגב ורון בן ישי, אז בטלוויזיה הישראלית, באו לראיין את קרייסקי בלשכתו. הוקצו להם 15 דקות. שגב מתאר איך הקנצלר לא הניח להם ללכת. ערב קודם הוא הכין הרצאה, שנסמכה על ערימה של ספרים שסומנו בפיסות נייר, שמטרתה להוכיח מדוע אין עם יהודי, ואין גזע יהודי: יהודי אירופה הם בכלל צאצאי הכוזרים, ואילו יהודי אתיופיה ויהודי תימן הם בני המקום שהתגיירו. קרייסקי הרצה להם במשך כשעה וחצי והראה מדוע אין כל קשר בין סבו, שהיה מנהל בית ספר בבוהמיה, לבין סנדלר יהודי בתימן. מזכירו נכנס מדי פעם והעיר שהשגריר ההוא מחכה לפגישה ושגריר אחר בטלפון, אך לקרייסקי בער לשכנע שני כתבים ישראלים בצדקתו.

היריבויות הללו החזיקו את ויזנטל בחיים?

"לא חושב. אין דבר נורא יותר להגיד על ויזנטל ממה שקרייסקי אמר. ויזנטל, שהקדיש את חייו כדי לטהר את החברה שלו, האוסטרית, מאנטישמיות ומנאצים. זו אחת התעלומות, איך ויזנטל, שאימץ את אוסטריה כמולדת, היה מסוגל לחיות עם הגידופים והאיומים. הרי ביוני 82' הונח מטען חומר נפץ בפתח ביתו. אבל לומר שהוא, ניצול שואה, היה סוכן נאצי שעבד עם אס-אס?

"כל ימיו באוסטריה הוא היה נתון למעקב של שירות הביטחון. בספר אני מביא פרסום ראשון של המסמכים אשר קרייסקי הסתמך עליהם, ומוכיח שלא היה כל יסוד להאשמותיו נגד ויזנטל. בפרק הסיום אני כותב שב-15 בספטמבר 46' ויזנטל רשם את הקורות אותו במלחמה וציין פעמיים שלא היה לו שום תפקיד בכל תקופת שהותו בגטו או במחנות הריכוז: 'העדפתי לעבוד בפרך ולא לקבל מעמד מועדף שיחייב אותי לפעול נגד מישהו'. ויזנטל גרס שיש להוקיע את משתפי הפעולה היהודים ממש כמו את פושעי המלחמה הנאצים".

בספר מציג שגב את התחרות והקנאה בין ציידי הנאצים השונים, בין ויזנטל, ביאטה, סרז' קלרספלד וטוביה פרידמן. "התחרות היתה על אותו ה-spot ב'ניו יורק טיימס', התחרות היתה על מעמד, השפעה, יוקרה אישית, שמביאים כבוד וגם כסף וגם מניבים השפעה. הם רבו על התואר, מיהו הכהן הגדול של השואה".

והמחיר היה כבד.

"היה לויזנטל מקצוע. הוא יכול היה לומר, השואה מאחורי, אסע לאיזו ארץ, אעבוד כאדריכל ואחיה. אבל לא. הוא חש חובה לשלם מחיר מתמיד על הישארותו בחיים בשואה. הוא חש אשמה על כך שהוא סבל פחות מאחרים, שהוא ניצל הודות לגרמנים טובים. יש תחרות על הסבל. יש דבר שנקרא אצולת הסבל. פסיכולוגים מכירים את זה. אנחנו מעריכים את אלה שסבלו יותר, שיצאו בחיים מאושוויץ".

נראה שהוא חי מנפילה לנפילה.

"נכון. הוא לא משאיר אותך אדיש. או שמעריצים אותו או ששונאים אותו. בסוף הספר כתבתי שהיה לויזנטל קל יותר לחיות עם גרמנים מאשר עם יהודים. למשל, מערכת היחסים המוזרה שלו עם אלברט שפר, שהיה מידידיו הקרובים של היטלר ושר החימוש. שפר הביע חרטה לאחר שחרורו מהכלא, וב-75' כתב לויזנטל שהוא רוצה לבקר אותו. ההתכתבות בין השניים מפתיעה בחמימותה. ויזנטל כתב פעם לשפר, 'כולנו עשינו שגיאות בנעורינו' - ובכך מצד אחד הוא טיהר אותו, ומצד שני הוא כתב לו כחוטא אל חוטא. זו היתה תמצית הטרגדיה של חייו של ויזנטל, שהוא העניש את עצמו על פשע שהוא לא ביצע. הוא לא מחל לעצמו על שהוא נשאר בחיים".

אולי צדק הסופר אלי ויזל, שתיעב את ויזנטל?

"מצאתי לא מעט מכתבים זועמים שויזנטל החליף עם אלי ויזל, שהתנגד לתפיסת השואה ההומניסטית הרחבה של ויזנטל. המחלוקת שהיתה בראשיתה עניינית הפכה ליריבות אישית. באתי לראיין את ויזל והופתעתי מעוצמת הרגשות. ויזל התפרץ ואמר שויזנטל קינא בו.

"המוטיבציה העיקרית שהניעה את ויזנטל היתה להביא פושעים נאצים לדין והוא צדק, כי הוא אמר שפשעי מלחמה ורצח עם לא הסתיימו אחרי מלחמת העולם השנייה. לראיה - קמבודיה ורואנדה. הרי כל הזמן, גם כיום, מתבצעים פשעי מלחמה וויזנטל הבין את זה. הוא האמין באחוות הקורבנות כולם. בשנות ה-70, בימי מלחמת קמבודיה, הוא זעק שילדי קמבודיה הגוועים מרעב מזכירים לו את ילדי גטו ורשה. הוא נלחם למען כל קורבנות הנאצים - הצוענים, ו'עדי יהוה' וההומואים. הוא נלחם גם למען האינדיאנים באמריקה. למרבה הצער, רק מצוקת הפליטים הפלסטינים של 48' מעולם לא נגעה בו. זה משונה שאני בעצם אוהב אותו למרות שהוא היה כל כך ימני".

רשימת השקרים

פרשת קורט ולדהיים מעידה על נטייתו של ויזנטל לבלבל בין אמת, בדיה ושקר. ולדהיים, שהיה מזכיר האו"ם בשנים 72'-81', התמודד ב-86' על תפקיד נשיא אוסטריה. בזמן ההתמודדות נחשפו פרטים מעברו: ולדהיים שירת במלחמת העולם השנייה כקצין בצבא הגרמני, ידע על פשעי מלחמה נגד יהודים ופרטיזנים ביוגוסלביה וביוון, ושתק. ולדהיים הכחיש: הוא טען שלא ידע על הפשעים. הקונגרס היהודי העולמי ניסה להציגו כפושע נאצי, אך דווקא ויזנטל סירב להשתתף במערכה נגד ולדהיים.

"ויזנטל קבע שנים אחדות קודם לכן שולדהיים לא היה נאצי וכשהפרשה התפוצצה הוא חשש שאמינותו תיפגע אם יתברר שולדהיים אכן היה מעורב בפשעי מלחמה", אומר שגב. "ויזנטל קיבל ללא בדיקה את סיפורו של ולדהיים ולא חשב שעליו להשיג העתק מהתיק האישי שלו בצבא. צריך לומר שעד היום הוכח רק שולדהיים שיקר בדבר עברו. מה שהפתיע אותי זה שויזנטל לא הסתפק בכך שסירב להרשיע את ולדהיים, כי אם השתתף בסתר במאמציו של האיש לטהר את עצמו. משפטן בשם פרדיננד טראוטמנסדורף, שהיה מעוזריו של ולדהיים במערכת הבחירות לנשיאות, התקשה לייעץ לולדהיים איך להגיב למתקפות עליו, בין היתר מפני שלא הבין את המסמכים שהקונגרס היהודי העולמי מסר לעיתונות. הוא הלך אל ויזנטל שבמשך כמה שבועות שימש כיועץ וידע למקם את המסמכים בהקשרם ההיסטורי והיטיב להפנות את האיש לארכיונים בגרמניה כדי לאתר עדויות נגד".

אתה כותב שככל שהקונגרס היהודי הצליח לחשוף את עברו של ולדהיים, האיבה כלפי ויזנטל גברה והוא אף כונה "סליזנטל", על משקל נוכל באנגלית.

"סיפור ולדהיים הוא חריג. לויזנטל היה מעמד והוא זכה להערכה רבה ולפתע פתאום הוא עשה דבר לא נכון. גדול הלוחמים בנאצים פתאום מגן על ולדהיים. זה מאוד טרגי. אני לא מוצא שזאת מטאפורה לחייו. זה חריג שנבע בגלל תכך פוליטי בין המפלגות בווינה. ויזנטל לא הצליח להתמודד עם הפרשה".

האם אחרי חמש שנות עבודה אתה יודע מי היה האיש באמת?

"בפרק האחרון אני מפענח אותו. אני מחבב את הסתירות הפנימיות שבו ואני מרוצה מהיכולת שלי לתאר אותו כדמות תלת-ממדית. אני מזדהה עם התפיסה האוניברסלית שלו את השואה, במובן הזה שאין לאף אחד מונופול על לקחי השואה. גם לא למדינת ישראל. הוא כתב בזמנו לבגין והניא אותו מלאחד בין יום השואה לתשעה באב. השואה היא לא רק אסון יהודי.

"היתה בו ממזרות שאני מחבב. הרבה מהבלופים שלו אני לא מוקיר, אבל זה לא כל כך מכעיס אותי. אף פעם לא הערצתי אותו והוא לא גיבור שהכזיב אותי כמו שהוא הכזיב את אלי רוזנבאום (היום ראש יחידה לחקירות פשעי נאצים בארצות הברית), אשר בשיא מלחמתו בויזנטל כתב נגדו ספר בשם 'בגידה', והתראיין ב-96' לכתבת תחקיר בתוכנית 'פנורמה' של רשת טלוויזיה גרמנית. הכתבה 'סופה של אגדה' הציגה את ויזנטל כשקרן, שכל עבודתו מרגע השחרור ממאוטהאוזן היתה אחיזת עיניים ושקר - כך אמר רוזנבאום.

"ויזנטל בילף פעמים רבות בחייו. החל מהסיפור שהוא כנראה המציא, איך קצין נאצי גוסס ביקש ממנו מחילה לפני שהוא מת, סיפור שממנו הוא הפיק את ספרו המפורסם ביותר, 'החמנית'. או הסיפור שהוא היה באושוויץ, כשהוא לא, ורשימת השקרים ארוכה והיא נמצאת בספר. אבל הוא לא שקרן. שקרן הוא אדם שמפיק תועלת משקריו. אצל ויזנטל אלה דברים שהוא מאמין שהם אמת. הוא מאמץ דברים וסיפורים ומתעקש שהם שלו.

"מיד אחרי המלחמה הוא פירסם חוברת ציורים על מאוטהאוזן, 'אני מאשים', עם קרעי צילומים, ובאחד הציורים הוא שיחזר את הוצאתם להורג של שלושה גברים. התברר שהוא העתיק את הסיטואציה מתצלומים שהופיעו בשבועון 'לייף' ביוני 45'. השלושה היו מרגלים נאצים שנתפסו והוצאו להורג, ולא במאוטהאוזן. יכול להיות שזה הזכיר לו תליות במחנה ואולי הוא לא העלה בדעתו שיום אחד הוא יהיה מפורסם ויתפסו אותו.

"יש גרסה ארוכה שבה הוא מספר מה הוא עבר במלחמה, והיא נמצאת בארכיון יד ושם, ואין בה אגדות. כאשר הוא הופיע כעד בבתי המשפט, הוא הקפיד לומר 'יכול להיות שאני טועה' ולא סיפר סיפורים. לכן מה שהנחה אותי בכתיבת הספר היה שאני רוצה ראיה ומסמך לכל עדות וסיפור. זה הספר הכי קשה שכתבתי. מצד אחד רציתי להיות נאמן למסמכים, ומצד שני רציתי להיות נאמן לויזנטל".*

אישור מגבוה חשיפת מידע על המוסד הצריכה פנייה לבית המשפט העליון

ספרו השביעי של תום שגב, "ויזנטל הביוגרפיה" (כתר), הוא פרי של כארבע שנות מחקר. זוהי הביוגרפיה המתועדת הראשונה של שמעון ויזנטל, שאינה נסמכת רק על עזבונו של גיבור הספר. שגב חיפש מסמכים ב-16 ארכיונים בשש מדינות, לרבות ארכיוני השירותים החשאיים של ארצות הברית, גרמניה ופולין. החלטה של בית המשפט העליון בישראל איפשרה גם חשיפת מידע שלא הותר עד כה לפרסום: התובע הכללי של מדינת הסן בגרמניה, פריץ באואר, עבד בשירות המוסד.

הספר רואה אור ב-3 בספטמבר בישראל, ארצות הברית, בריטניה וגרמניה, ועד סוף השנה יופיע בארצות נוספות. ההיסטוריון הבריטי איאן קרשו (מחבר הביוגרפיה של היטלר) התיר להוצאה לפרסם את המלצתו על כריכת הספר: "חיבור מבריק ומרתק, המבוסס על מחקר מעמיק ומציע מבט חדש על אישיותו המורכבת ועל הישגיו של ויזנטל". בשבועון "אקונומיסט" התפרסמה השבוע ביקורת ראשונה: "דיוקן מרתק אך מפוכח ומוקפד של איש מורכב. לא סביר שאפשר יהיה לשפרו".

וכך מתאר שגב את גיבורו: "רומנטיקן כדון קישוט עם דימוי של ג'יימס בונד ואגו מרקיע שחקים, נטייה לפנטזיות וחיבה יתרה לבדיחות גסות, הוא היה איש אמיץ שיזם כמה מבצעים עוצרי נשימה. אך בניגוד למיתוס שטווה סביבו, מעולם לא הפעיל ארגון מרדף חובק עולם, כי אם עבד כמעט לבדו".

הספר השביעי גם ששת ספריו הקודמים של תום שגב עסקו בתולדות ישראל והשואה

תום שגב נולד בירושלים ב-1945, עשור לאחר שהוריו, ילידי גרמניה ובוגרי בית הספר "באוהאוס" בדסאו, שנרדפו בשל היותם קומוניסטים, ברחו ארצה. האב היינץ שוורין, שהיה אדריכל, נאלץ להתפרנס בארץ מייצור צעצועים. האם ריקרדה שוורין היתה צלמת אמנית. במלחמת העצמאות, כשתום היה כבן שלוש, נפל אביו מעמדת שמירה על גג בניין ונהרג. האם גידלה את תום ואת אחותו. שגב, ששפתו הראשונה היתה גרמנית, אינו זוכר את אביו. הוא זוכר שהם גרו ברחוב הנביאים ושהתנאים היו קשים, ושסבו לקח אותו לבית הספר ביומו הראשון בכיתה א'.

ריקרדה שוורין, שעזבונה האמנותי שוכן במוזיאון ישראל, השתלבה מאמצע שנות ה-50 בסטודיו של הצלם אלפרד ברנהיים (שהתמחה בצילום אדריכלות ודיוקנאות) ונטלה חלק משמעותי בעבודתו במשך כ-20 שנה. לאחר מותו הפעילה את הסטודיו שלו עד שפרשה מהצילום ב-1982.

שגב השלים תואר ראשון בהיסטוריה ומדע המדינה באוניברסיטה העברית בירושלים. את הדוקטורט בהיסטוריה קיבל מאוניברסיטת בוסטון. הוא היה מרצה-אורח באוניברסיטאות בארצות הברית (ראטגרס, ברקלי שבקליפורניה ובנורת'איסטרן). את קריירת העיתונות החל ב"על המשמר". הוא היה עורך ומגיש בקול ישראל, וכתב "מעריב" בבון. ב"הארץ" הוא כותב מ-1979. במשך ארבע שנים, מ-1983, הוא ערך עם נחום ברנע את השבועון "כותרת ראשית".

"1949 - הישראלים הראשונים", היה ספרו הראשון. גם ספריו הבאים עסקו בתולדות ישראל ובשואה: "המיליון השביעי - הישראלים והשואה", "ימי הכלניות", "חיילי הרשע - מפקדי מחנות הריכוז", "הציונים החדשים" ו"1967 - והארץ שינתה את פניה".



שמעון ויזנטל במשרדו בווינה, על רקע מפת מחנות הריכוז וההשמדה באירופה, 1983. מאות קלסרים היו סדורים בסדר כרונולוגי מופתי על המדפים, בדיוק כפי שהשאירם במותו


שמעון וצילה ויזנטל. מצב רוחה המדוכדך



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו