בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

משהו עובר על האותיות העבריות. וגם על השפה בכלל. דיון

את הכתבה הבאה תקראו בפונט פרנק-ריהל, או אולי באריאל. ייתכן מאוד, שבלי שתשימו לב, זה ישפיע עליכם

תגובות

את פרויקט הגמר המרתק שלו, שעסק בטיפוגרפיה עברית, החל שי גולן, בוגר טרי של המחלקה לתקשורת חזותית בוויצו חיפה, בניסיון לברר לאן נעלם הטעם של העגבניות של פעם. על אף שהוא רק בן 30, הוא זוכר שפעם לעגבנייה היה טעם אחר, טעם של עגבנייה. המסקנה שאליה הגיע פשוטה: "לקחנו את העגבניות שהיו לנו פעם וניסינו להתאים אותן לכולם. רצינו עגבנייה שיהיו לה חיי מדף ארוכים יותר, שיהיו לה צבע מסוים, גודל מסוים, מרקם מסוים ושכל דונם של גידולי עגבניות יספק יותר סחורה. רצינו עגבנייה שתתאים לאורח החיים המודרני שאימצנו. בסופו של תהליך השגנו את התוצאה; רק דבר אחד התפספס בדרך והוא, כמובן, הטעם. הינדסנו עגבנייה שמתאימה לכולם, 'עגבניית סופר', עגבנייה נטולת טעם".

אם לרגע היה נדמה שמדובר בפרויקט בפקולטה לחקלאות, זה השלב שבו גולן קשר בין הטעם של העגבניות לבין טיפוגרפיה ותקשורת חזותית. בפרויקט הגמר שלו, "מפרנק-ריהל לאריאל", השווה גולן בין התהליך שעברה העגבנייה לבין התהליך שעברה השפה הכתובה במעבר שלה ממדיה מודפסת למדיה אלקטרונית. גולן השווה בין סוגי האותיות שבהם משתמשת כל מדיה, והציג את הקשר בין סוג האות לבין היבטים חברתיים בתרבות הישראלית. לבסוף הוא הגיע למסקנה הדומה ברוחה למסקנה שאליה הגיע בעניין הטעם של העגבניות: השינוי בסוג האות שאנו קוראים, שנגרם כתוצאה מהמעבר מהמדיה המודפסת למדיה האלקטרונית, אחראי גם הוא לסוג הטקסטים שאנו קוראים ולמשך הזמן ההולך ומתקצר שאנו מוכנים להקדיש לקריאה מול מסך.

הוא התמקד בשני גופנים עבריים, פרנק-ריהל ואריאל, וחקר את היחסים וההבדלים ביניהם, ואת ההקשרים התרבותיים והחברתיים שלהם.

הגופן פרנק-ריהל עוצב על ידי רפאל פרנק, שהיה חזן במקצועו, והסופר אוטו ריהל, על בסיס אותיות דפוס איטלקיות מהמאה ה-16 ואותיות הציפורן הקליגרפית. גרסתו הסופית פורסמה בדיוק לפני 100 שנה, ב-1910, והוא שולט עד היום במדיה המודפסת: מרבית הספרים וכתבי העת בישראל, וכן שלושת העיתונים היומיים הוותיקים, משתמשים בפרנק-ריהל, והוא נחשב עד היום לאחד הגופנים הקריאים ביותר.

הגופן אריאל עוצב בשנות ה-80 עבור חברת מיקרוסופט, ששיבצה גרסה מותאמת מסך של הגופן "נרקיס חדש" בחבילת האופיס שלה. לימים גילה במקרה המעצב צבי נרקיס, שנפטר בחודש שעבר, את דבר קיומו של הגופן החדש ופנה למיקרוסופט ותבע את זכויותיו. רק אחרי שבע שנות משפט ויתר הטיפוגרף הוותיק וחתם על הסדר פשרה שבמסגרתו תרכוש ממנו מיקרוסופט את הזכויות לגופן אריאל תמורת 25 אלף דולר. דרכו אנו חווים את השפה העברית כמעט בכל המדיה הדיגיטלית: כל האתרים הישראליים הגדולים כתובים באריאל, כמו גם הרבה מאוד אתרים או אפליקציות לסביבת מסך. כלומר, אם אתם קוראים כתבה זו במהדורה המודפסת של העיתון, אתם קוראים אותה בפרנק-ריהל; אם באתר האינטרנט - באריאל.

זו גם היתה נקודת המוצא של גולן: בשנים האחרונות גדל דור חדש, שממעט בקריאת עיתונים וכמעט שלא קורא ספרים, את מרבית זמנו הוא מבלה באינטרנט או בסביבת מכשירים אלקטרוניים, ולכן חווה את השפה העברית בגופן אחר מאשר הדור שגדל על מדיה מודפסת. גולן מתייחס לא רק למדיום שבו אנו קוראים, וטוען שגם לגופן שבו נמסר לנו המידע יש השפעה על משך הקריאה ועל סוג הטקסטים שאנו קוראים.

"האותיות פרנק-ריהל ואריאל משמשות לטקסטים ארוכים, ומטבע הדברים עליהן גדלים ומתחנכים דורות שלמים", אומר גולן. "ניסיתי לבחון מה חווה הדור החדש כשהוא קורא עברית. לקחתי את האות ג' של פרנק-ריהל ואת האות ג' של אריאל ועטפתי אותן בבד לבן. הוצאתי את האותיות מתוך הבד ונשארתי עם הצורה הכללית והמייצגת של האות. אפשר לראות שה-ג' של פרנק-ריהל הותירה את הבד מתוח כלפי מעלה, כאילו מנסה להרים אותו ולעמוד זקופה למרות כובד הבד. לעומתה, ה-ג' של אריאל נראית שפופה, כפופה, כאילו הבד הכניע אותה, כמעט מתנצלת. אם אני מנתח לרגע, אחד לאחד, את הניסוי הקטן הזה, אפשר להגיד שדורות שלמים שקראו עברית גאה וזקופה, הוחלפו בלי ששמנו לב בדור חדש שקורא עברית כפופה, שפופה ומתנצלת".

גולן המשיך ובדק את הזהות הייחודית של האותיות שאנחנו קוראים. לשם כך הוא בנה אותיות פרנק-ריהל ואותיות אריאל בתלת ממד וניפץ אותן באופן אקראי לחלקים. "אפשר לראות שניתן לזהות בקלות כמעט כל שבר פרנק-ריהלי כאות, וברוב המקרים כאות עברית. לעומת זאת, כמעט כל שבר אריאלי נתפס כשבר של צורה גיאומטרית. סביר להניח שאם היינו נתקלים בשבר כזה ברחוב לא היינו משייכים אותו לאות ובטח שלא לאות עברית. בנקודה הזאת בעבודה אפשר לזהות את המשבר בזהות או בייחודיות של האותיות שאנחנו קוראים".

בשלב הבא שילב גולן במחקר את עומר, ילד בן שלוש שלא מזמן למד לזהות את האותיות העבריות, והציג בפניו אותיות פרנק-ריהל ואותיות אריאל. גולן מספר שאת אותיות הפרנק-ריהל הוא זיהה מיד, ואילו כשהביט באותיות אריאל הוא התבלבל וזיהה אותן כצורות גיאומטריות. "ס' נתפסה בעיניו כאפס או עיגול, י' כמלבן, ו' כמלבן גדול ונ' סופית כמלבן 'גדול גדול'".

לסיום, מונה גולן את הבעיות שנוצרו כתוצאה מההתאמה הלקויה שביצעה חברת מיקרוסופט לגופן "נרקיס חדש" כשיצרה את אריאל. בין הגורמים אפשר לראות את המעבר מעיצוב אות המתבסס על צורות אורגניות, פחות נוקשות, לעיצוב המתבסס על צורות גיאומטריות, מעבר שהוביל גם ליצירתן של לא פחות מחמש אותיות סימטריות בגופן אריאל.

"זו תופעה מדאיגה מאוד בכתב העברי שגורמת לעין שלנו, גם מבלי שנשים לב, לעצור לרגע, לאבד את כיוון הקריאה, ומאטה ומורידה את הקצב והאיכות של הקריאה", טוען גולן. "כיוון הפתחים באותיות, המרמז על כיוון הקריאה, משתנה גם הוא לאט-לאט ושואב השראות מהעולם הלועזי. לעומת זאת, האחידות העיצובית במשפחת האותיות של פרנק-ריהל יצרה גופן קריא וברור, לעומת ההחלטות העיצוביות שעמדו מאחורי תהליך העיצוב של אריאל, שיצרו גופן מבלבל יותר, כזה שקשה לנו יותר לקרוא אותו. כך, אם לדור החדש שגדל על אריאל קשה יותר לקרוא את השפה שבה הוא מדבר, סביר להניח שהוא יקרא טקסטים מורכבים פחות, ואם הוא יקרא פחות, סביר להניח שבשלב מסוים נישאר, כחברה, תקועים קצת במקום.

"כמו במקרה של העגבניות, הצלחנו לייצר מוצר שמתאים לכולם, כזה שבזכותו התחברנו לעולם הגדול, אבל דבר אחד קצת פיספסנו: התוכן. יצרנו גופן שקשה לנו יותר לקרוא בו, גופן שבשלב מסוים ישאיר אותנו בפיגור, מנסים להדביק את הקצב של העולם הגדול".

תקרא לי אריאל

רוביק רוזנטל, לשונאי, סופר ומחבר, בין היתר, של "מילון הצירופים" ו"מילון הסלנג המקיף", סבור שגולן עלה על נקודה חשובה מאין כמוה. "הוא אומר שלאותיות יש זיכרון. אין שפה בלי זיכרון", אומר רוזנטל. "בכל מלה גלום אוצר בלום של זיכרון, שהוא גם המלה עצמה, השימושים שלה לאורך הדורות, המלים הקרובות לה, וזה חלק מיופייה. כשאנו מדברים היום בפחד על מה קורה עם השפה והדור הצעיר, אנחנו מתכוונים לכך שהוא מאבד את הזיכרון של השפה. שפה רדודה משמעותה לא רק מעט מלים אלא אדם שמשתמש במלה ולא מכיר את ההד שלה, לא זוכר מאין היא באה. הרעיון שגם לאותיות יש זיכרון הוא מעורר מחשבה. מאחר שפרנק-ריהל הוא הגיבור של השפה המודפסת, הוא משמש כזיכרון של השפה המודרנית".

אולם, בניגוד לנבואת הזעם של גולן, רוזנטל לא ממהר להספיד את העברית ואת האות הכתובה. "הרעיון שהמעבר מפרנק-ריהל לאריאל יוצר מצב של אובדן זיכרון הוא רעיון מסעיר, אבל ככלל אני לא מאמין בתחזיות בנושאים מהסוג הזה. תרבות לא מוותרת על הזיכרון שלה כל כך בקלות, כי בלי זיכרון היא מפסיקה להתקיים".

יהודה חופשי, מעצב, טיפוגרף, חוקר טיפוגרפיה עברית ומרצה בכיר במכון טכנולוגי חולון ובבצלאל, היה מאנשי המקצוע שגולן התייעץ איתם במהלך העבודה על הפרויקט שלו. חופשי מסכים עם נקודת המוצא של גולן. "מכיוון שרוב הטקסטים בעברית שאליהם אנחנו נחשפים כיום מופיעים על מסך, ורובם כתובים באריאל, סביר להניח שאריאל הוא הגופן שמשפיע עלינו הכי הרבה מבחינה חזותית, אופטית ותחושתית. הוא מלווה אותנו ביום-יום מבלי שאנחנו שמים לכך לב".

הסיבה לכך, לפי חופשי, היא תולדה של אילוצים טכנולוגיים. "זה פשוט קרה, כי פרנק-ריהל לא התאים למסך. כשעיצבו אות לדפוס, התוצר היה דיו על גבי נייר, ושם הדבר הראשי שמתרכזים בו הוא התפשטות הדיו במטרה למנוע מצב שבו האות תהיה שחורה מדי ולא קריאה. כשמעצבים פונט למסך, הפרמטרים הרלוונטיים הם הרזולוציה של המסך והתדר שלו. בטכנולוגיות הישנות היה קשה להגיע לגודלי אות קטנים באותיות מורכבות יחסית כמו פרנק-ריהל, מכיוון שיש בה באופן יחסי קימורים רבים והבדלים בעובי הקווים שמרכיבים את האות. היום הטכנולוגיה כבר השתפרה, וזה מהווה פחות בעיה".

יכול להיות שאם הטכנולוגיה שקיימת היום היתה קיימת אז, לא היה צורך באריאל?

"הבעיה בגופנים הקלאסיים היא שהם לא עברו דיגיטציה מושלמת למחשב. הגופנים החדשים היו פשוטים יותר מבחינה אופטית וכתוצאה מכך קריאים יותר. בנוסף, אריאל לא עוצבה כאות מקורית, אין לה דנ"א משלה, היא כמו הכלאת מעבדה, ובהשוואה לפרנק-ריהל היא בעייתית. זה דומה למצב שבו נפסיק לעבוד עם לבנת הבנייה המסורתית ונעבור לעבוד עם לקט חומרים ממוחזרים שעושים אמנם את העבודה אבל אין להם את אותן האיכויות הקלאסיות והטובות.

"מצד שני", מסייג חופשי, "צריך לזכור שכשפרנק-ריהל יצאה לשוק לפני 100 שנה התגובות היו 'פשוט שערורייה, חילול קודש, איך הוא מעז?' גם אז העין היתה רגילה לאות מסוימת. בהתחלה סירבו להשתמש בה. את התפשטותה היא חייבת בין היתר למידת התפוצה של אותיות העופרת בבית דפוס. את אותיות פרנק-ריהל יצקו במפעל בגרמניה שהיה בעל יכולת היצור וההפצה הכי גדולים באירופה. לקהילות שהיו צריכות אותיות עבריות חדשות באיכות הרבה יותר טובה ממה שהיה קיים, פרנק-ריהל היתה זמינה יותר".

"רבים תפסו את העבודה שלי כאילו אני אומר שסוג הגופן הוא זה שמשפיע על החברה שלנו", מסכם גולן. "סוג האות הוא לא הדבר היחיד שמשפיע, אבל הוא אחד מהגורמים שמשפיעים. המעבר מפרנק-ריהל לאריאל הוא השתקפות של מה שקורה בחברה. כמו שאומרים 'אמור לי מי החברים שלך ואומר לך מי אתה', כך אני יכול להגיד 'אמור לי באיזו אות אתה משתמש ואוכל להגיד עליך באיזו מין חברה אתה חי'".

ההיבריש שולטת

מיכל שני, שסיימה השנה את לימודיה במחלקה לתקשורת חזותית במכון טכנולוגי חולון, עסקה אף היא במערכת הגומלין שבין אותיות לתרבות. אולם, אם גולן הסתפק בהיבט המחקרי והתיאורטי, שני הציעה בפרויקט הגמר שלה, "א-בולוציה: העברית החדשה", פתרון מעשי: מערכת חדשה של סימנים לשפה העברית על מנת שיהיה קל יותר לכתוב ולהגות ביטויים ושמות שמקורם בשפות זרות, ובעיקר אנגלית.

לטענתה, השפה העברית לא יכולה להתעלם מהמצב הקיים ועליה להתעדכן. אולם, אין הכוונה להתבוללות ולזניחת הסממנים העבריים, אלא לעדכון השפה תוך שמירה על זהות גרפית וצורנית של הכתב העברי.

הדיון בהשפעת האנגלית על העברית אינו חדש. רבים מצרים על פלישת האנגלית לעברית, גם אם מדובר במציאות שקשה להילחם נגדה. כניסת מלים אנגליות לשפה המדוברת והכתובה, ביטול ההפרדה בין זכר לנקבה, בין יחיד לרבים ועוד, הם עניינים שמעסיקים את המחקר זה זמן רב. התופעה הזאת אינה ייחודית לישראל. בכתבה שפורסמה במוסף "הארץ" לפני שלוש שנים, סופר על אילן סטוונס, חוקר ספרות ספרדית ולטינו-אמריקאית מאמהרסט קולג' במסצ'וסטס, שחקר את התרבות והשפה שנוצרו בקרב הקהילות הלטיניות בארצות הברית. סטוונס התמקד בשפה שנוצרה בקרב המהגרים, ערבוב בין ספרדית לאנגלית המכונה "ספנגליש".

ה"ספנגליש" היא רק דוגמה אחת בולטת לתופעה רחבה הרבה יותר. ברחבי העולם, שפות מקומיות מאמצות לתוכן מלים באנגלית אך מפשיטות אותן מהמטען התרבותי שלהן. בנובמבר 2006 פירסם מורה מדרבי בבריטניה מילון לשפת ה"הינגליש" שילוב בין הינדו ואנגלית שמדוברת בהודו, אך פופולרית מאוד גם בקרב המהגרים ההודים והפקיסטנים בבריטניה, חלקם כבר דור שלישי בממלכה. אותן הדינמיקות הלשוניות המרכיבות את ה"ספנגליש" מרכיבות גם את ה"הינגליש", וגם את ה"סינגליש" אנגלית המדוברת בסינגפור, וה"מנגליש", שמקורה במלזיה. "גלי ההגירה ברחבי העולם משפיעים על השפות", אמר סטוונס. "מרתק לראות את האופן שבו הערבית משפיעה על הצרפתית, והטורקית על הגרמנית. מתפתח מתח רב בין שפות".

"האנגלית נכנסה לחיינו בכל תחומי החיים. מלים כמו: היי, ביי, אס-אם-אס, מייל, טרנד, סטייל ורבות אחרות נשמעות מכל עבר", אומרת שני. "החוק המחייב עסקים הנושאים שם לועזי לכתוב את שמם בעברית, הוביל אף הוא למצב אבסורדי הדורש פתרון. עם זאת, עדיין לא ויתרתי על השפה ועל הכתיבה בעברית".

בשלב הראשון מיפתה שני את השפה העברית ומצאה שבהשוואה לאנגלית, חסרות בשפה העברית כ-13 אותיות המקבילות לאותיות הלועזיות שאין להן מענה צורני בעברית. הפתרון שבו נעשה שימוש כדי לפתור את הבעיה כיום הוא שימוש בהכפלה, ניקוד או הוספת גרש. לדוגמה, גרש בג' בשם ג'ורג'; את האות איקס מחליף צמד אותיות, וכן הלאה.

לצורך הפרויקט עיצבה שני גופן שהתבסס על שימוש בצורה הגרפית של האות העברית, שבצירוף של ניקוד, גרש או אות נוספת יהפכו לאות אחת. כלומר, בגופן של שני אין צורך בגרש מכיוון שיש סימן חדש שמחליף את הצירוף של גרש לאות ג'. זה היה השלב הראשון באבולוציה של הכתיבה העברית, שבו נוספו תשע אותיות חדשות, וכעת הכילה השפה העברית 36 אותיות. הטמעת האנגלית נמשכה וכדי להחדירה בצורה נכונה הוסיפה שני ארבע אותיות עברית, שהן תנועות, כתחליף לניקוד. זה היה השלב השני באבולוציה, וכעת כלל הגופן שפיתחה 40 אותיות. לבסוף, מכיוון שבאנגלית אין צלילים מסוימים, ניפתה שני את האותיות העבריות שאין בהן שימוש כמו ח', כ', ע' והאותיות הסופיות. זה היה השלב האחרון באבולוציה, שיצר מערך סימנים ובו השפה העברית כללה 29 אותיות.

כצפוי, הפרויקט עורר תגובות אמוציונליות. "שפה היא טאבו ואני נוגעת בפרה קדושה", מודה שני. "אני מבינה את מי שקשה לו. כשאבא שלי ראה את הפרויקט הוא האשים אותי שאני נותנת לתהליך הזה לגיטימציה. אמרתי לו שאני לא נותנת לזה לגיטימציה, אני מציגה תרחיש עתידי שאולי יכול לקרות. אחרי ההגשה שמחתי לגלות שזה מאוד ישים, וכבר היום אתה יכול להתחיל להשתמש בסימנים האלו. היו אנשים שהתווכחו איתי, שאמרו לי למה דווקא אנגלית, עוד מעט הרי הסינית תשלוט. אבל בינתיים האנגלית השפיעה על כל כך הרבה שפות, והסינית לא השפיעה כמוה".

מה השלב הבא? לכתוב עברית באותיות לטיניות?

"אני לא מציעה לכתוב באנגלית, זה באמת אולי יקרה אחרי השלבים שאני מדברת עליהם. התרחיש שאני מצביעה עליו הוא ממש לא לבטל את העברית. הלכתי עם השפה, הלכתי עם העברית. באיזשהו מקום אני פטריוטית. אני יודעת שיש בזה דיסוננס. יצרתי את הסימנים החדשים לא מתוך רצון להתבולל אלא דווקא מתוך רצון לשמור על המסורת של השפה העברית. יש בזה משהו פטריוטי".

לגעת או לא לגעת

עדי שטרן, ראש המחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל ובעל תואר שני בהצטיינות בטיפוגרפיה ובעיצוב פונטים מאוניברסיטת רדינג באנגליה, הנחשבת לאחת הטובות בעולם בתחום, מציג גישה שמרנית יותר. שטרן מבקש להבחין בין העיסוק בטיפוגרפיה בעיצוב פונט כזה או אחר לבין ביצוע רפורמה באל"ף-בי"ת.

"אני לא עוסק בשפה אלא בצורה שלה", הוא אומר. "אחת ההגדרות של טיפוגרפיה שאני אוהב היא הגדרה של אלן לופטון, אוצרת עיצוב עכשווי: צורתה החזותית של השפה. אפשר להגיד לפרמט, אבל גם אפשר לכתוב לפרמט בפרנק-ריהל. הדרך שבה כותבים את המלה, ולא משנה מה מקורה, צריכה להישאר נאמנה לאות העברית.

"אין מקום ללטיניזציה של האות העברית, ודאי וודאי שאין מקום להוספת סימנים לאל"ף-בי"ת העברי, שיש לו מסורת עשירה ומקום של כבוד בתולדות מערכות אלפבתיות בעולם. כפי שאנחנו מסתדרים מצוין עם צ' וגרש כשאנחנו אומרים צ'אט, כך אפשר להסתדר גם בכתיבה. אני לא מוצא שיש מקום להתערב לשנות סדרי עולם כדי..."

כדי לחסוך עוד הקשה בצ'אט?

"כן. זה עשוי להישמע שמרני אבל אני חושב שיש לנו מסורת ותרבות עשירה מאוד שהחובה שלנו כמעצבים לשמר אותה, לחקור אותה ולפתח אותה עם זיקה למסורת. בעם היהודי יש זהות מאוד גבוהה בין השפה והאל"ף-בי"ת לבין הלאום. האלפבית הלטיני משרת הרבה לאומים ושפות. אצלנו, ולא שאין מקרים כאלו בעולם, זה מאוד ייחודי.

"בהקשר זה חשוב לדבר על פרובינציאליות וקולוניאליזם תרבותי. נדמה לי שאף אחד לא יחשוב להוסיף סימנים לשפה הצרפתית כדי לכתוב מלה שמקורה באנגלית. אני מניח שבסין לא הוסיפו סימנים אלפבתיים כדי להגות צלילים שלא מופיעים בשפה הסינית, ובזה מדובר - ביטוי גרפי לסימנים שלא מופיעים בשפה.

"פייר די-שולו, מעצב צרפתי, עשה אקספרימנטים מדהימים בטיפוגרפיה לפני 20 שנה, שחלק מהם כלל פונט שהוא הציע שהיה שכלול של האלפבית הלטיני. הוא הוסיף הרבה מאוד סימנים שמאפשרים קריאה פונטית פשוטה של צרפתית. זה מקסים כמשחק אבל ברור שאף אחד מהצרפתים לא התייחס לזה ברצינות".

כשצבי נרקיס עיצב את הגופן "נרקיס בלוק" הוא לא הושפע גם מאותיות לטיניות?

"הוא אכן הסתכל על עקרונות שקיימים באות הלטינית אבל הרבה יותר מזה הוא הסתכל על האות העברית. אין באותיות של נרקיס בלוק לטיניזציה. זה לא אומר כמובן שאין מקרים הרבה יותר קשים של פונטים שמושפעים בצורה קשה אולי אנושה מהאות הלטינית. זו תופעה שבעיני ראויה לגנאי. מדובר בפרובינציאליות, התגמדות ביחס לכובש הקולוניאליסט, אמריקניזציה. אני חושב שבמקום הזה אנחנו צריכים להיות שמרנים, קנאים למסורת שלנו ולתרבות העברית. זה כדור שלג, ומאוד בקלות נאבד את המסורת שלנו".

זה לא יותר מדי שמרני?

"זה מקביל לטהרנות של השפה. אני לא חושב שאפשר להגיד שלוש בנים. אי אפשר, זו טעות בעיני. יש לנו מנדט וחובה לשמור על המסורת שלנו. יש במעבר של מלים משפה לשפה הרבה מגבלות אבל אלו מגבלות שקיימות בכל מקום, בכל שפה, בכל העולם. אני מניח שבערבית יש אותן בעיות. אבל נניח שהאנגלית היא השפה השלטת וזו שפת האינטרנט, מה נעשה כשיש שם יפני והסימנים שהמצאנו לא עוזרים? אז מה? נעשה עוד סימנים? אולי גם נמציא 450 סימנים שהסינית דורשת? לא, יש עברית".

אתה אופטימי? נצליח לשמור על העברית?

"לא יודע. לא בטוח. אבל אני מאמין בזה שאנחנו צריכים לקיים מאבק על המסורת של העברית, גם בשפה וגם בצורה".

בניגוד לשטרן, חופשי מציג גישה סלחנית יותר. "אולי במקום להילחם צריך לנסות להיות חכמים ולהבין שיש עוד כוחות שפועלים. במקום להתכחש או לפסול את הכוחות האלה, כדאי לבדוק אם יש אפשרות לא להוציא אותם אל מחוץ לכלל אלא לאגד אותם בתוך שיח רחב יותר. יחד עם זאת חשוב למצוא דרך לא לאבד את הנכסים של השפה, שעושים אותה ייחודית, אבל גם לא למצוא עצמנו נאחזים במגדל שן. לא מדובר רק בתפקיד של בלשנים אלא גם של מעצבי פונטים".

מישהו בצרפת היה מעז להציע כזה פתרון?

"באירופה משתמשים באותם סימנים לטיניים. אם ספרדי צריך לכתוב משהו באנגלית הוא לא צריך להפוך את השפה שלו".

מה עם הסינים? היפנים?

"העברית היא שפה מאוד מצומצמת מבחינת סימנים ועיצורים. יש צלילים והגיות שלא קיימים בעברית כי הם לא חלק מהשפה ולכן נוצר הצורך הפרקטי לתת להם ייצוג חזותי. ליפנים יש ניואנסים של הגייה כל כך עדינים, וגם לסינים, ואני בטוח שהם יכולים להגות את האנגלית אם הם רוצים. היופי זה הדיאלוג שנוצר בין תרבויות. יש שפות במיעוט שאם הן רוצות להמשיך להתקיים הן צריכות לאמץ סימנים חדשים כדי להישאר רלוונטיות ולהצליח לתפקד". בהקשר זה מזכיר חופשי את מהפכת אתאטורק, שהחליט שהשפה הטורקית תיכתב באותיות לטיניות. "טורקית כותבים כיום באותיות לטיניות. האם הם הפסידו מזה? את זה צריך לשאול אותם. בעיני כן. יש קשר לא מקרי בין השפה המדוברת לשפה הכתובה, בין תחביר, דקדוק, היסטוריה, צורת האותיות, קליגרפיה. כולם ביטויים שמאפיינים חברה.

"הרבה פעמים בדיונים כאלו נוטים ללכת לקצוות ואומרים או שהעברית תישאר עברית כי 2,000 שנות וכן הלאה, או שנשנה אותה לגמרי. אני מאמין שלשפה יש אבולוציה טבעית שלה מתוך מציאות שמתקיימת בתקופתנו, ויחד עם זאת צריך לשמור שהמרכיבים החשובים של השפה לא ייכחדו ולא יילכו לאיבוד".

אז אתה בעד להוסיף סימנים לשפה העברית?

"בתור מעצב וטיפוגרף אני חושב שזה מאוד מאתגר, איך לעשות את זה נכון. בכובע השני, למרות שאני לא חובש כיפה, אני אדם מאמין. אני מאמין בכך שיש משהו שלם ולא מקרי בסט של 27 סימנים, שאין מה לגעת בהם. טכנית אפשר, ועיצובית אפשר, ואפשר אפילו מאוד להצליח, אבל זה כמו להגיד 'בואו נוסיף לעשרת הדיברות עוד שניים'. הצורה של האותיות היא לא רק עניין אסתטי, שאפשר להגיד 'בואו נעשה את האות ה' עם משהו קטן וזה יהיה אסתטי נורא, נמכור את זה וזה יהיה מה-זה יפה'. זו תמיד הדילמה של העברית, כמו הדילמה של היהדות, מה מותר ומה אסור. אולי הפתרון הוא להפריד בין אותיות מסחריות שיכולות לסבול יותר דברים לבין אותיות של קודש שלא זקוקות לתוספות, הן טובות כמות שהן.

"בסופו של דבר, עצם זה שהנושא הזה מגיע להיות פרויקט גמר, זה מבורך. זה עולה לדיון. אנשים מבינים שצריך להאט, לעצור ולשאול, וכשאתה מעלה למודעות אתה נהיה זהיר. זה מעיד על בגרות ובשלות, גם לסטודנטים וגם למוסדות. אנחנו צריכים לחנך את הדור הבא, לשאול מה נכון מעבר לאגו הפרטי שלנו".

עוד רחוק היום

על פי רוביק רוזנטל, הפרויקט של מיכל שני אמנם טרי, אבל נוגע בסוגיות שמטרידות כבר שנים. "כבר בשנות ה-30 של המאה הקודמת היה מי שהתלונן שבעברית נשארו רק 17 עיצורים", הוא אומר. "זה לא משהו חדש. ככלל, קיימים מחקרים שמראים שרוב השגיאות שאנחנו עושים היום היו קיימות כבר מראשית השפה המודרנית. זה לא שהולך ופוחת הדור, נעשות אותן שגיאות. מיכל נוגעת בנושא מהותי, איך עיצור מסוים בתנאים מסוימים משתנה, מתקבע והופך לנורמה. השפה מתחילה בדיבור. רוב השימוש שלנו בשפה הוא בדיבור, שמשנה בהדרגה את השפה הכתובה.

"לדוגמה, אתה קורא 'מרסי בוקו' (תודה רבה) בצרפתית ומגלה שיש שם מיליון עיצורים שנעלמו, שהיה להם ביטוי פונטי שנעלם. בשפות הלטיניות זה מאוד בולט. יש שינויים בהגייה: שינויים טבעיים שנובעים מנוחות הגייה, השפעות של שפות בסביבה, תהליך של עצלות דיבורית ועוד. השפה נהרסת כל הזמן, יש לה מערכות שמקיימות אותה והן נהרסות; אנחנו מוותרים עליהן. זו אחת הדרכים החשובות שבאמצעותה השפה מתפתחת".

כבר בתחילת המאה ה-20 הועלתה הצעה לכתוב עברית באותיות לטיניות, שנדחתה מסיבות אידיאולוגיות ופרקטיות, ורוזנטל מדמה את הוספת הסימנים החדשים לאופן שבו ניקוד מקל על הבנת השפה. "כשאתה משתמש בניקוד אתה נותן קביים לתלמיד כיתה א' או תלמיד אולפן שלומד לכתוב ולקרוא, ולאחר זמן מה אתה מסיר את הקביים ומחייב אותו להסתדר בלי ניקוד. המהלך שעושה מיכל קשור לכך. כיום סגול וצירה נשמעים אותו הדבר. שווא נע ושווא נח הם בכלל בלגן. מה זה בדיוק אומר? העיקרון אותו עיקרון, אנחנו מדברים אחרת ממה שדיברו בעבר, אבל הכתב נשאר אותו כתב".

אם כך, אולי צריך לעשות שינוי בשפה?

"אני לא חושב שזה אפשרי, כי מהלך כזה אומר לשנות הרבה יותר מהכתב - לשנות את הדקדוק. זו הסיבה שכתיבת השפה העברית באותיות לטיניות היא לא מהלך אפשרי היא כי הוא משנה את הדקדוק מקצה לקצה ומבטל הפרדה בין מלים שונות. השמרנות העצומה שיש לניקוד היא מכשלה מצד אחד אבל מצד שני מי שרוצה להבין באמת את השפה העברית וללמוד אותה חייב לדעת ניקוד היטב. זו לא רק מלאכה, זה השער של השפה. אם אתה הופך צ' עם גרש לאות אתה צריך להכניס אותו למערך הדקדוקי. אבל צ' עם גרש הוא לא שיבוש, הוא בא ממקום אחר של התכתבות של העברית עם שפות אחרת. זה תהליך שיימשך, וזה תהליך חיובי, שמפרה ומעשיר את השפה.

"בנוסף, כשאתה בוחן את השפה העברית החדשה, העיקרון של שורש ומשקל הוא עיקרון מקודש של יצירת מלים חדשות. בעברית החדשה לכל המלים יש שורש ומשקל. כשאתה אומר לצ'פר מישהו, כל אחד יודע שזה בבניין פיעל, למרות שזה נחשב סלנג, ושהסלנג הוא עיר המקלט; שם אתה יכול לעשות מה שאתה רוצה".

זו לא גישה קצת שמרנית?

"כן, נקודה. כל אחד שישפוט את זה איך שהוא רוצה. אבל היא לא גישה סופר-שמרנית. צריך להבין שדקדוק הוא החלק השמרני ביותר בכל שפה. השפה העברית התפתחה בצורה מרהיבה ב-100 השנים האחרונות אבל כשבוחנים את הדקדוק, אין כמעט משקלים חדשים, אין הרבה חוקים חדשים. יש שינויים אבל הם בשוליים. הרעיון של מיכל הוא קריאת כיוון אבל אני לא רואה אותו מתקבל בעתיד הנראה לעין".*


פונטים לפי משקל

לעובדה שפרנק-ריהל הוא אחד הגופנים הנפוצים ביותר בישראל יש כמה סיבות. העיקרית שבהן היא מכיוון שגם היום, 100 שנים להולדתו, הוא נחשב לאחד הגופנים הקריאים ביותר בטקסטים ארוכים. אולם, ישנה סיבה נוספת, חשובה לא פחות, והיא מיעוט המעצבים המוכנים להשקיע מזמנם בעיצוב גופנים.

בראיון שהתפרסם במוסף "גלריה" לאחר מותו של צבי נרקיס בחודש שעבר, התלונן המעצב פרופ' שמעון (ג'וגול) זנדהאוז על מעצבי הגופנים הישראלים, ואמר ש"נרקיס היה השריד האחרון לדור האחרון של מעצבי האותיות שלמדו את האותיות דרך הכתיבה בקולמוס. אני לא מכיר היום אף מעצב שמתרכז במשך שלוש שנים בעיצוב אות".

קשה להאשים את קהילת המעצבים המקומית: גודלו המצומצם של השוק הישראלי - לעומת קהל הצרכנים של גופנים לטיניים, ערביים, סיניים וכן הלאה - הוא קטן. לכן, קשה להתפרנס ממלאכה זו, במיוחד מכיוון שגם בתחום זה צצים לא פעם חיקויים זולים ומוצלחים פחות של גופנים מקוריים. יחד עם זאת, יש בכל זאת מי שמקדיש את זמנו לעיצוב גופנים.

שתי החברות הגדולות ששולטות בשוק הגופנים הישראלי הן "מסטרפונט", שמציעה למכירה כ-500 סוגי גופנים, ו"פונטביט", שמציעה למכירה כ-350 סוגים. הקטלוג הגדול של חברות אלו מאפשר להן להציע חבילות של גופנים ומשקלים (כבד, נטוי, קל וכן הלאה) במחירים תחרותיים, גם אם בדיעבד אין צורך בכמות גדולה כל כך של גופנים. לדוגמה, ב"מסטרפונט" יעלה משקל בודד 224 שקל, בעוד ש-120 משקלים יעלו 2,320 שקל (כ-20 שקל למשקל). המחירים ב"פונטביט" דומים: 240 שקל למשקל בודד, 2,900 שקל ל-140 משקלים.

מלבד שתי החברות הגדולות קיימים גם מספר מצומצם של מעצבי גופנים עצמאים, הידועים כ"מעצבי בוטיק". לדוגמה: שמואל סלע, עודד עזר, ינק יונטף, ומיכל סהר ודני מירב ("הטייס") שמשווקים את הגופנים שלהם תחת השם "הגילדה". מעצבים אלו מציעים למכירה בדרך כלל מספר מצומצם של גופנים, שנחשבים בקרב קהילת המעצבים איכותיים ומקוריים יותר. המחירים, כצפוי, גבוהים יותר, אך ההשקעה משתלמת.

תודה, אנחנו מסתדרים

הבלשנית והמרצה ד"ר תמר עילם-גינדין, חוקרת במסגרת האוניברסיטה העברית, נדרשה אף היא לסוגיות שמעלה פרויקט הגמר של מיכל שני. היא סבורה שמדובר בבעיה שקיימת בכל שפה שנמצאת במגע עם שפות אחרות, והיתה קיימת בעברית הרבה לפני היווצרות השפה האנגלית.

"העברית שאלה מלים משפות זרות מרגע שבאה במגע איתן, כלומר תמיד", אומרת עילם-גינדין. "העברית של היום שואפת לבטא מלים כמו בשפת המקור, כל עוד הן מתאימות ליכולות הפונטיות של הישראלי. אנו יכולים לבטא צ'יפס, אבל לא schr?der בימים עברו, כאשר העברית לא יכלה לבטא את הפונמה (יחידת הגייה) J במלה הפרסית העתיקה jam?n למשל, היא הפכה אותה ל-ז' - זמן.

"במקרה של ההבדלים בין אותיות ב' כ' פ' הדגושות והרפויות, בניגוד לצ'יפס ולזמן, מדובר באלופונים, כלומר ביצועים שונים של אותה פונמה בסביבות פונטיות שונות. התופעה ייחודית לענף של השפות השמיות שאליו שייכת העברית, ואינה קיימת, למשל, בערבית ובאכדית (אבל כן בארמית). הניקוד משקף את ההבדל בין פוצץ (BKP) לחוכך (VF ו-ח) באותה פונמה.

"בלשונות יהודיות בגולה, היה צורך לבטא באותיות עבריות מצאי הגאים שונה מזה הקיים בעברית. ביידיש כתבו צ' (כמו צ'יפס) כ-טש, כמו בשם טשרניחובסקי. בפרסית יהודית קדומה כתבו את אותו עיצור כ-צ', עם או בלי נקודה מעל, ובניבים מסוימים כ-ג'.

"מכאן שהבעיה שמציגה שני קיימת מאז ומעולם, ובדרך כלל פתרו אותה באמצעות שימוש באותיות המייצגות פונמות קרובות, או באמצעות דיאקריטיקה, כלומר בהוספת נקודות וקווים מסביב לאותיות (גם ניקוד הוא סוג של דיאקריטיקה).

"ההצעה של שני קשה לקריאה לישראלי המצוי, אבל זו מן הסתם היתה גם גישתו של המלומד הערבי כאשר הוסיפו לכתב הערבי נקודות דיאקריטיות - היוצרות את ההבחנה, למשל, בין ר' ל-ז' ובין ת' ל-ב'. בבעיה דומה נתקל אולי גם המלומד הפרסי כאשר הותאם הכתב הערבי ללשונו ונוספו בה אותיות לפונמות שאינן קיימות בערבית.

"העברית ששני מתייחסת אליה היא עברית ישראלית במבטא אשכנזי. יש עדיין עדות שהוגים בהן את ה-ע' ואת ה-ח' ואפילו ט' ו-ק'. על רעיון הרפורמה בכתב וביטול ההבחנה בין פונמות הומופוניות (כלומר בין "אותיות" שיוצרות הבדל בין מלים אבל כבר אין הבדל בהגייה שלהן) נכתבו ועוד ייכתבו קילומטרים. בעיני, הרפורמה בעייתית, כי האיות השונה מסייע להבחין בין מלים שונות, למשל עלים ואלים. עם הרפורמה בכתיב, יהיה הרבה יותר קשה לקרוא, כי מלים רבות יותר יהפכו להומוגרפיות (כלומר ייכתבו באופן זהה). מצד שני, לתלמידים יהיו פחות שגיאות כתיב. צעד זה מזכיר את הנטייה של מערכת החינוך לפשט את החומר ואת הבחינות, במקום להעלות את רמת התלמידים והלימודים.

את הפישוט הזה היא מזהה גם בגופן אריאל, שעליו מדובר בפרויקט "מפרנק-ריהל לאריאל" של שי גולן.

"גופנים ללא סריפים (כלומר גופנים פשוטים ללא קוציהם של יודים) הם קלים יותר לקריאה, ולכן נפוצים יותר באינטרנט", היא אומרת. "לרוב הקוראים באינטרנט אין זמן או סבלנות, ולכן יש לפשט עבורם את הקריאה, גם באמצעות פישוט הגופן וגם באמצעות קיצור הטקסט. השינויים שעליהם מדבר שי גולן אינם רק בחברה הישראלית, אלא בכל העולם. גם העגבניות חסרות הטעם שעליהן הוא מדבר, הן תוצאה של זירוז תהליך ההבשלה, באופן שאינו מאפשר לסוכר להיווצר.



'פס' בפרנק-ריהל ,מימין, ו'פס' באריאל, מתוך פרויקט הגמר של שי גולן. אותיות או צורות גיאומטריות


שילוט דרכים בפונט משודרג מתוך הפרויקט של מיכל שני. מסימני האבולוציה



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו