בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אריאל הירשפלד | מבט נדיר על הטבע הישראלי

מבט נדיר על הטבע הישראלי

תגובות

על הסרט "ארץ בראשית". בימוי וצילום: משה אלפרט. תסריט: אפרים סידון, עידית חכמוביץ. ישראל 2010.

הכל נעשה כדי להפוך את הסרט הזה, סרט הטבע הישראלי החשוב והמעניין ביותר שנעשה עד היום, לסרט טבע רגיל ובנאלי במיוחד. משום שהסרט הזה רחוק מכל רגיל. לאורך שנים רבות עקב משה אלפרט אחר בעלי חיים בישראל - בעיקר אחר זוג חתולי ביצות, זוג זאבים על מורדות הגולן ועדר יעלים במצוקי ים המלח - וחשף מעגלי חיים באינטימיות ובדייקנות שלא נראו כמותם סביב הטבע הישראלי מעולם. סרטו של אלפרט מגלה עין ותודעה נדירים מאוד בתרבות הישראלית. אין זו התעניינות, בקיאות ודאגה עזה לחיי הטבע בלבד (וגם אלו אינן נפוצות כלל), אלא איזו קבלה עמוקה של חוקי הטבע ומעגליו. קבלה המבקיעה את הפירושים האנושיים השגורים, הרואים את בעלי החיים מבעד לסמלי הטוב והרע של התנ"ך והמיתוסים.

ראייתו של אלפרט אינה רואה במעשי הטריפה והמאבק אכזריות ובוודאי שלא רוע. עינו חושפת את תנועתה הנחושה של ההישרדות, את מחזוריות הנדוד של הציפורים, את דחפי ההתרבות, בלי לצבוע אותם בצבעי הרומנטיקה האנושיים. מבטו על הנשר הקרב לפגר היעל, הבוחן קודם-כל את טפריו הענקיים המדדים על האבנים, הוא מבט חדש לגמרי. הוא מפרק את סמלי הממלכות, הרהב או הרוע. הנשרים הנוברים בגופת החיה בסרט הזה אינם מטאפורה לתאווה האנושית או ל"חייתיות". אלפרט רואה את בעלי החיים מתוך התפעמות אדירה אבל בלי למכור אותם במחיר השווה לכל נפש ובתוך פירוש שגור כלשהו. הנשרים נוכחים כאן, כיעלים וכחתולי הפרא, כאחרות גמורה. הוא עושה זאת באמצעות החלפה מהירה של מבטים ובאמצעות קשב ארוך ביותר לתהליכים ארוכים. שני הדברים מצליחים לפרק הרבה מאוד מן השגרה האופפת את הדיבור על הטבע, בארץ ובעולם.

תמונות ההמלטה של הזאבה הן מן הדברים הרציניים ביותר שנעשו כאן בזיקה לעולם החי המקומי. יש בתמונות הללו הפרה נוספת של השגור, היא הפרת היחס הסנטימנטלי אל האמהות החייתית. האם הרועדת ממאמץ ההמלטה, האוכלת את השליות, השרויה תחת עולו של כוח ההמלטה החל בה, היא מחזה חמור ונשגב, אבל לא ענוג ונחמד. וכך הם טריפת השבלולים היוצאים מן הקונכיות במדבר, או מהלך טריפתו של נחש צפע בידי חתולי הביצה, או מהלך לכידתו של גמל שלמה בידי זיקית סבלנית שלמדה לאטה את סודות ההסוואה שלו.

אלפרט רואה את הטבע הישראלי בדרך לא ישראלית כלל, בעיקר משום שהוא רואה אותו במידה כזאת, ומשום שהוא אינו עוטף אותו בפתגמים מוכנים. צילומיו, ברגעים מסוימים, עוצרי-נשימה ממש. הערפל הנוחת ממצוקי המכתש, השמש הנראית מבעד לראשי הגומא עמוסי הטיפות, החתול השוחה הנראה מתחת למים או בואו של החתול אל הדג הנראה מתחת למים ובעיקר - תמונת העופות הקוראים אל החלל הקר והבלם מיתמר מן המקור, הם מבטים של אדם יוצא-דופן ביותר. יחיד במינו בעצם.

אולי מפחד היוצא-דופן, אולי מן התום האופף אנשי טבע בבואם לעולם המדיה, ואולי מפחד השוק, כל העטיפה המוזיקלית והמילולית של הסרט נעשתה מתוך אוריינטציה אחרת לגמרי, רגילה, משעממת, מיופייפת, קטנת-עין וצרת-אופק. העריכה אינה שותפה לבנאליזציה הזאת, היא נעשתה באורח אורתודוקסי במיוחד סביב מעגל העונות מסתיו אל סתיו, כלומר - מעונת ייחום אחת לשנייה, והיא מדגישה מאוד את הניגודים בין מוות וחיים ואת התנועה המהירה, חסרת המנוחה, ביניהם. אבל מן הרגע שבו נכנסות המלים למארג - חודר משהו צפוי, מין סיפורי זוגות טפלים, עם שמות של ילדים עכשוויים, משהו במתכונת סרטי הטבע של וולט דיסני.

למראה העכבישה האלמנה השחורה הצדה עקרב צהוב שלם, חלק לה כותב המלים מחמאה, שהיא מיומנת ממש כבעל מקצוע. הוא לא העלה על דעתו שלא קם עוד מהנדס שירים מטען כזה, בעל משקל יחסי כזה, בקלות ובחיסכון אנרגיה כאלה. כשראיתי את שמו של אפרים סידון בין כותבי התסריט נדהמתי למדי. הוא נימנם כנראה. גם ירון לונדון, שקולו הופקד על המלים, קרא כשלבו בל עמו. לונדון, שהוא ללא ספק השליאפין בין דוברי העברית, לא ידע מה לעשות בקולו בבואו אל המלים המתקתקות שאפפו את גורי החתולים. קולו חשף לא רק מיאוס מן המלים אלא גם היעדר גמור של עניין בתופעות הטבע.

אבל עיקר הקלקול, הכיעור המאיים להעיב על הסרט בעליל, נמצא במוזיקה (אורי אופיר). מיד בפתיחה, כליווי לרצף שצולם ממטוס של צוקי אחד המכתשים בנגב, בונה התזמורת בטוטי גדול מוזיקה הוליוודית האופיינית למבט על צוקי הגרנד קניון או פסגות האנדים (וכמובן, בנוסח הסוויטה "גרנד קניון" של גרופה), ומכאן ואילך אין קלישאה הוליוודית שלא צוטטה - כל מיני האנשות תפלות של בעלי החיים, קולות מבשרי חרדה בבואו של טורף, מוזיקת ילדות לגורונים החמודים וכיו"ב. הכל סתמי, מנופח וסינתטי לחלוטין.

נראה כי המוזיקה נוצרה מתוך עמדה החוששת מפני שיעמום, כאילו יש לבוא לעזרת הטבע ולהעיר את הצופים. וזאת במקום שבו הטבע הוא הנשגב עצמו, מסעיר ומגוון פי-אלף יותר מן הסכמות הצליליות האלה. וכאילו חסר עוד משהו מתחום הטעם הרע - הוסיפו כמה שירים של אחינועם ניני, שנשמעו על רקע החיות והפרחים חלולים ומתחנחנים מתמיד.

לא הייתי מעיר על כך אלמלא היה הסרט זכאי לטקסט שייכתב בידי מישהו היכול להכיל את המבט הנדיר הזה. יש מישהו כזה: אילו אגי משעול, משוררת הטבע החכמה, היתה כותבת את המלים לסרט הזה, היתה נוספת לסרט תובנה מרתקת שבה הקול האנושי הופך לגורם מהותי במבט החדש. וכמה מעניין היה להביט בו בליווי מוזיקה פחות קולנית, כזאת שהשתחררה כבר משגרות סרטי הטבע, המוכנה לשתוק רגע, ואולי גם יכולה לגעת במקומיות הכה מהותית לסרט. יאיר דלאל או מיכאל וולפה היו עושים נפלאות בסרט הזה. כי הסרט הזה הוא ישראלי במובן הפשוט והמהותי ביותר של המלה הזאת. הוא עוסק באדמה ובחיות שלה. והוא, לשם שינוי, רואה אותה. רואה חזק.



זוג זאבים. קולות מבשרי חרדה. צילום: משה אלפרט מתוך הסרט 'ארץ בראשית'



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו