בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מתנחלים ופעילי שמאל יושבים יחד ומדברים על זה. ממש מדברים. עדות

במשך שנה נפגשו אנשי רוח מהקצוות הימניים והשמאליים ביותר בחברה הישראלית. זה סיפור שיחות הקרבה ביניהם

תגובות

קריאות צהלה שהתחלפו באנחות אכזבה, בקעו מאולם האירועים הסמוך. הנופשים במלון של קיבוץ לביא היו מרותקים למשחק חצי הגמר בגביע העולם בכדורגל בין גרמניה לספרד, שהוקרן על מסך גדול. מדי פעם פתח אורח תועה את הדלת של חדר הישיבות שבו ישבנו, נעץ פנימה מבט תוהה, משך בכתפיו ופנה לדרכו. פניהם של אחדים מהיושבים במעגל צפוף במרכז החדר, בוודאי היו מוכרות לו, אך עוררו תמיהה.

השעטנז האנושי שהתגלה בקיבוץ הדתי הנשקף אל הכנרת בראשית יולי, נראה מוזר עד הזוי. פניו של האיש המזוקן, בחולצה לבנה וכיפה שחורה, התנוססו זמן קצר לפני כן מעל דפי העיתונים. זה היה לאחר שהרב אליעזר מלמד, ראש ישיבת הר ברכה, סירב להתייצב לשימוע בפני שר הביטחון כדי לברר את תמיכתו בסירוב פקודה לפנות התנחלויות. על כך שילם מלמד בהוצאת הישיבה שלו מרשימת ישיבות ההסדר. לצדו, בג'ינס וטי-שירט, ישב פרופ' יוסי יונה, מחותמי הסכם ז'נבה ושותף לסדרה ארוכה של מאבקים חברתיים. ד"ר צביה גרינפילד, חברת מרצ, האשה החרדית הראשונה שישבה בכנסת, הסתודדה עם אשה בכיפה צבעונית גדולה - הרבנית מלכה פיוטרקובסקי, מההתנחלות תקוע, חברת פורום "תקנה" שפרץ לכותרות בעקבות פרשת הרב מוטי אלון. לידן ישב הרב יגאל קמינצקי, שמקפיד להציג עצמו בתואר "הרב של גוש קטיף". פניו וקולו בלטו בימי המאבק נגד ההתנתקות, "הגירוש" בלשונו, אז אמר כי "הפן האמוני, המוסרי, הערכי, היהודי, לא מאפשר לקיים פקודה לפנות התנחלות". הוא האזין בקשב לפרופ' שפרה שגיא, ראש התוכנית לניהול וליישוב סכסוכים באוניברסיטת בן גוריון, שהיתה באותה תקופה פעילה ב"שובי", תנועת נשים למען יציאה מעזה.

לידה, בכובע אופנתי לראשה, ישבה עדינה בר-שלום, מייסדת המכללה החרדית בירושלים ובתו של הרב עובדיה יוסף. "דה-מרקר" בחר בה לאחרונה לרשימת האישים המשפיעים לטובה על החברה הישראלית. פרופ' תמר רוס, מהבולטות בחוקרות הפמיניזם הדתי, שעלתה מארצות הברית בגיל 16, תיקנה את השביס הצבעוני שלה. מולה התרווח פרופ' מאיר בוזגלו, פילוסוף ומנהיג חברתי, בנו של הפייטן הנערץ רבי דוד בוזגלו. רא"ם הכהן, רב ההתנחלות עתניאל וראש ישיבת ההסדר הפועלת בה, ואורית וקנין-יקותיאלי, מרצה למזרח תיכון באוניברסיטת בן גוריון ופעילת זכויות אדם, אותתו שהם מבקשים את רשות הדיבור. גם אני הייתי שם. כמו כולם, האזנתי ודיברתי, נחשפתי וחשפתי. לא כמצלמה נסתרת, אך גם כעיתונאי. תמיד עיתונאי.

אחד המנחים ניגש לדלת והצמיד לה פתק: "קבוצת 'שיח שלום', נא לא להפריע". המפגש בקיבוץ לביא, "מרתון" שנמשך שלושה ימים, היה תחנת ביניים במסע יחיד במינו במבוך הסבוך של החברה הישראלית-יהודית. מדי שלושה-ארבעה שבועות בשנה האחרונה, תמיד ביום חמישי בשש בערב, אנחנו נפגשים במשכנות שאננים בירושלים, בחדר לא גדול מאחורי המסעדה של מואיז. הרב מלמד הגיע למפגשים גם בעיצומו של המאבק נגד אהוד ברק לסלק את הישיבה שלו מ"ההסדר". מלכה פיוטרקובסקי הקפידה לבוא גם בעיצומה של המהומה סביב התלונה נגד הרב אלון. יוסי יונה היה חוזר לירושלים גם למחרת המפגשים, כדי להשתתף בהפגנה השבועית נגד פינוי המשפחות הפלסטיניות בשייח ג'ראח. אני הוספתי לכתוב ולדבר בעד חלוקת הארץ ונגד ההתנחלויות, ולהקפיד שלא להכניס הביתה דבר מתוצרתן.

מה עובר עלי

זו היתה הפעם הראשונה שהוזמנתי לדו-שיח עם מתנחלים. ולא "סתם" מתנחלים - אלא הגרעין האידיאולוגי המוצק שלהם. ההצעה הגיעה אלי לפני שנה מיוזמי התוכנית, שרון לשם-זינגר מקיבוץ אורים, ראש בית הספר להנחיה של עמותת "קולות בנגב" במכללת ספיר, המלמדת גם בתוכנית לניהול ויישוב סכסוכים באוניברסיטת בן גוריון; ד"ר אבינועם רוזנק, ראש החוג למחשבת ישראל באוניברסיטה העברית ועמית מחקר במכון ון-ליר; וד"ר אליק אייזקס, ממכון שלום הרטמן וממרכז מלטון לחינוך יהודי באוניברסיטה העברית. שניהם שומרי מצוות.

על מה נדבר? תהיתי. נפיק עוד מסמך כללי ודביק בנוסח "אמנת כנרת", שהתיימרה לאחות את הקרעים בין ימין-שמאל-דתיים-חילונים? מה לי ולרב מלמד, שמשבח את נערי הגבעות ומצדיק מעשי בריונות נגד פלסטינים, המכונים גם בפיו בכינוי המעוות, "מדיניות תג מחיר"? הם מדברים בשם האלוהים ומכוחם של חוקי ההלכה, ואני בא מעולם חילוני, נאמן לחוקי המדינה ומתנגד אדוק לאלימות. אני משוכנע שהמשך הכיבוש יביא לקץ החזון הציוני, ואילו הם בטוחים שההתנחלויות הן התגלמות הציונות. מעולם לא "עשיתי שבת" בהתנחלות, ולפתע אעשה איתם "פעולה", כמו בצופים?

"נדבר על שלום", הפתיעה לשם-זינגר, כשנפגשתי עם השלושה במכון ון-ליר. "נדבר על שלום ערכי ודתי, שמחייב מרחב מחיה לכולם. נבקש לבנות תהליך שבו כל משנת שלום שתושמע בקבוצה, תצטרך לקחת בחשבון את ביתו, את נפשו, את צרכיו ואת משנתו של האחר. הרי אלו ואלו נבראו בצלם. אנחנו מאמינים שמשנות שלום שיצמחו מתוך תודעה של חיבור ולא מתוך ניכור והתנתקות, יכולות להוליד תפיסות שלום חדשניות ופורצות דרך".

אייזקס סיפר שהרעיון לקיים שיח פנים-יהודי על משמעותו הדתית של המושג "שלום", החל לקנן אצלו בעקבות משבר ההתנתקות מגוש קטיף ומלחמת לבנון השנייה, שבה השתתף כחייל מילואים. "שיח השלום המקובל בתרבות המערבית מושתת בעיקרו על פתרון סכסוכים בדרך של פשרה ועל בסיס היררכיות של אינטרסים", הסביר. "בעיני חוגים רבים באזור שלנו, פשרה נתפסת כחלופה תרבותית רדודה, ויש אף שרואים בה בגידה בעקרונות הדת. עשיית שלום בשיח הדתי, פירושה הגשמה של אידיאל הקשור בשמו ובנוכחותו של האלוהים. אנחנו מאמינים כי ללא תמיכה ציבורית רחבה שכוללת שיח שלום דתי-יהודי ו'סלאם' המוסלמי, לא ייכון שלום והחברה הישראלית לא תיחלץ מהמשבר שאליו נקלעה".

רוזנק הצטרף לשיחה. "לא באנו 'לייצר פתרונות'", אמר, "הפתרון טמון בכך שנבין שההפכים הם בני-קיימא, ושהם זקוקים איש לרעהו. אנחנו רוצים שברגעי משבר, אנשים בעלי השפעה, כמוכם, יחושו כי לאחר שעומד מולם - גם אם הוא טועה מנקודת ראותכם - יש אמת אותנטית, עומק וכאב אנושי. אני מאמין שכינון קבוצות שמסוגלות להוביל את העם לשיח פתוח ומורכב שאמון על שלום המבוסס על מקורות יהודיים, הוא משימה לאומית".

ומה אומרים הרבנים, הקשיתי, האם הם מוכנים לשבת במחיצתם של יהודים כמוני, שנחשבים בעיניהם עוכרי ישראל? אייזקס השיב: "כשבאתי בפעם הראשונה לביתו של אחד הרבנים בקבוצה וסיפרתי לו שאני רוצה לדבר על שלום, התגובה שלו היתה: 'יש עת שלום ועת מלחמה, ואנחנו נמצאים היום בעת מלחמה'. טענתי כלפיו שהשלום הוא חלק מתורת ישראל, שעליה הוא מדבר עם תלמידיו, וראוי שהקול הזה יישמע ברבים. קיבלתי את הסכמתו, בתנאי אחד: סודיות מוחלטת, וכמובן, אף מלה בעיתון על הקבוצה".

במשך כל השבוע לאחר אותה פגישה הלכתי לישון עם המחשבה, "השתגעתי לתת לגיטימציה לגזלנים האלה?" וקמתי בבוקר עם "מה עובר עליך? בשנות ה-80 עברת על החוק כדי להיפגש עם אנשי אש"ף, רק עם יהודים אתה מסרב לדבר?" נזכרתי בסיפור על ישראל הראל שמצאתי בספרו של יוסי אלפר, "וגר זאב עם זאב: המתנחלים והפלסטינים". באמצע שנות ה-90, בהיותו ראש המשרד בישראל של הוועד היהודי-אמריקאי, יזם אלפר סדרת מפגשים חשאיים בין בכירים מהרשות הפלסטינית לכמה ממנהיגי המתנחלים. הוא כתב שהראל, איש עפרה והיום ראש המכון לאסטרטגיה ציונית ובעל טור ב"הארץ", פתח את אחד המפגשים בווידוי, שהוא חושש פן חשיפתו לאמונות הלגיטימיות של הצד השני, עלולה להחליש את מחויבותו למטרה הנעלה של יישוב ארץ ישראל השלמה. "כיצד להקשיב לצד השני בלי לפגוע במטרתי", היקשה הראל והשיב, "יותר קל להכיר את שכנך כמיידה אבנים". האם גם אני מעדיף להכיר את האחר באמצעות האבנים שהוא מיידה עלי, מאשר בדרך של דיאלוג?

מאולטרה ועד פוסט

הנימוק המנצח בוויכוח הפנימי היה, "עיתונאי רציני לא מחמיץ חוויה של מתנחלים מדברים עם שמאלנים על שלום". אולי כך, אבין מעט טוב יותר את קבוצת האנשים שאין שנייה להשפעתה על החברה הישראלית, על יחסי ישראל עם שכניה ועל דמותה בעיני העולם. אנסה לחבר פנים, קולות ורגשות למונח הכוללני "מתנחלים", לאתר גוונים ואולי אפילו פרצות, בחומה שמפרידה בינינו.

במפגש הראשון ישבתי לימינו של הרב מלמד. כמעט שיכולתי לחוש את גלי הצינה. "אני קורא את הדברים שאתה כותב עלינו, ומרגיש שאתה שונא אותי", סינן כלפי. "לא, איני שונא אתכם", אמרתי, "אני מאוד כועס עליכם - על מה שאתם עושים לשכנים הפלסטינים שלכם ועל כך שאתם ממיטים אסון על המדינה שלי".

בפגישה הבאה, הרתיעה פינתה את מקומה לחשדנות, ואחר כך באה הסקרנות. לשם-זינגר "הפעילה" את חברי הקבוצה בשיטות שונות של דינמיקה קבוצתית, כמו סיפורי חיים וכלים פסיכודרמטיים של חילופי תפקידים, "הזמנה" אל החדר של דמויות משמעותיות בחייהם של המשתתפים ושימוש ב"כפילים". בזה אחר זה גוללו חברי הקבוצה את סיפור חייהם. זו בת לניצולי שואה דתיים שנאבקת נגד רבנים שמטיפים לריבוי צאצאים; אלה פרצו מהפריפריה אל פסגת האקדמיה; אחרת גדלה בבית חרדי, עשתה דוקטורט בפילוסופיה והצטרפה למחנה השלום; בת הרב שוחה נגד הזרם הימני ששוטף את מפלגתו, ומטפחת את המכללה היחידה בישראל לנשים חרדיות.

אחרי סיפורי החיים הגיע תורה של "משנת השלום". מעל ראשם של כולם ריחפה כל העת השאלה, מה יהיה כשהממשלה תחליט לפנות (או "לגרש") מתנחלים מהגדה המערבית (או "יהודה ושומרון"). נדמה היה לרגעים, שהרבנים מצפים שהשמאל הליברלי, שעמד מנגד ואף שמח לאידם בעת "הגירוש" מגוש קטיף, לא יניח "לגרש" אותם מתקוע, עתניאל והר ברכה. הם מצאו רבע נחמה בדבריו של ד"ר אמנון רז-קרקוצקין, מאוניברסיטת בן גוריון.

ההיסטוריון השנון עקץ את החברים משמאל, שרוצים להיפטר מהשטחים כדי להיפטר מהערבים. הוא הציע להמיר את רעיון ההפרדה "בדו-קיום דו-לאומי של יהודים ופלסטינים שווי זכויות". בשעה שתנועות כמו "אם תרצו" והמכון לאסטרטגיה ציונית חיפשו "חומרים מרשיעים" נגד מרצים שמפיצים דעות מעין אלה, מנהיגים מובילים של הציונות הדתית-לאומית האזינו בדממה לאחד האינטלקטואלים היהודים הבודדים שהתייצבו לימינו של חבר הכנסת הנמלט עזמי בשארה, מנהיגה לשעבר של בל"ד.

תמר רוס גילתה שמתחת לחיוך הביישני שלה, מסתתרת גם כן תפיסת עולם מדינית לא אורתודוקסית. הפילוסופית הדתייה הציעה מודל פוסט-מודרני של קנטונים, שיתבסס על הפרדה בין מושג המדינה לבין קבוצות לאומיות, תרבותיות, דתיות ואתניות שונות. הדבר יאפשר, אמרה, הגדרה עצמית של כל אחד מהקנטונים, תחת מטרייה של קונפדרציה מדינית (בדומה לקונפדרציה האירופית), שתשרת את כל אזרחיה בתחומים המעשיים בלבד. ברור לה שתפיסה זו היא יעד אוטופי בלבד, המצריך להכשיר את דעת קהל, ששבויה בתפיסות של לאום ומדינה, המצאה מהמאה ה-19, שזמנה עבר בעידן הכלכלה הגלובלית.

מאיר בוזגלו הטיל ספק בהנחה שסיום הכיבוש יביא שלום בין יהודים לערבים, אך שב ושאל את המתנחלים בלשונו המחוספסת: "אבל תסבירו לי, מה לכל הרוחות אתם עושים שם?"

ארבעת המתנחלים הדגישו את רגשי האחווה והרעות שהם חשים כלפי הזולת, גם הקבלן והגנן הערבי. אצלם הפלסטינים הם תמיד "ערבים". אני מניח שזה מקל עליהם להכחיש את זהותם הלאומית ואת זכותם להקים מדינה בשטחים שבהם התיישבו יהודים "נאמני ארץ ישראל". על פי דבריהם, "הערבים" כקולקטיב, ובעיקר המוסלמים, קורצו מחומר של מחבלים אנטישמים. מנהיגי הערבים מנצלים את חולשת השורשים של יושבי בתי הקפה התל-אביבים, שאינם מבינים כי "הערבים" לא ינוחו עד שישליכו גם אותם לים.

באין-ספור מפגשים עם פלסטינים, ירדנים, מצרים, וגם סורים ולבנונים, לא חשתי זר ומרוחק כל כך. למשמע כמה מהביטויים הסטריאוטיפיים כלפי המוסלמים, ביקשתי לא אחת לברוח מהחדר על מנת שלא לשוב. המנחים הזכירו לי שבאתי ללמוד ולהבין את האחר והפצירו בי שאשאר. הם סיפרו שהרבנים החליטו לספר לתלמידיהם על המפגשים עם אנשי השמאל.

פרצה בחומה

הבנתי מכך, שמשהו קורה בפגישות, אולי נפער איזה סדק בחומה, אולי כמה מסימני הקריאה התחלפו בקרב נציגי המתנחלים בסימני שאלה. הרי תלמידיו של הרב מלמד לא היו מקבלים אותי במאור פנים ביישובם, והנה, הוא מספר להם כי הוא נפגש עמי ועם אנשים כמוני. ואולי, יתירו המתנחלים את הנדר, וירשו לי להפיץ ברבים את שמינית הבשורה שביצבצה משיחות ישירות בין ישראלים לישראלים (למרבה הצער, רק יהודים).

זה קרה במפגש הממושך בקיבוץ לביא, לאחר שלושה ימים של דיונים והנחיה אינטנסיבית של שלושת המנחים. זו היתה חוויה שאיפשרה את הצגתן של תפיסות השלום, וכל אחת זכתה להעמקה, הכלה ואתגור, וכך כל אחד יכול היה להתבונן פנימה, להרחיב את זהותו האישית והקבוצתית. ראינו באופן בולט כיצד מנהיגי ציבור מהימין, שחשו שמודרו עד כה משיח של שלום, היו שותפים מלאים לדיון. הניכור השולט בשיח המצוי - התפוגג, גם אם המחלוקות נותרו בעינן. וכל זה נעשה תוך התבוננות מחודשת של חברי הקבוצה על יהדותם וישראליותם.

קודם שנפרדנו בלבביות, הרב מלמד - שלא החמיץ כמעט שום מפגש, אך היה סרבן פרסום עיקש - הסכים להסיר את הלוט. הוא ביקש שלפגישה הבאה במשכנות שאננים נזמין גם את עמנואל שילה, עורך כתב העת הדתי-לאומי "בשבע". באותה פגישה, ביקשנו מכל אחד מחברי הקבוצה לספר כיצד השפיע עליו המסע אל הצד השני של המתרס הישראלי (ד"ר גרינפילד והרב קמינצקי נעדרו מהמפגש, ודבריהם נרשמו בנפרד).

הרב אליעזר מלמד: "הוויכוח על הנושא של ארץ ישראל הוא ויכוח מאוד טעון וכואב. הרעיונות שלי מובעים יפה בשפה מסורתית, שיש בה גוון שנשמע מיושן, יחד עם מטען של דורות. בוויכוח על ביטחון השפה שווה, אבל כאשר מגיעים לשיח על מוסר או על זרמי העומק שמובילים עמים, לשפה שלי יש מקום ראוי בציבור הדתי והמסורתי והלאומי, אבל בציבור החילוני, התנאים והשפה אינם מאפשרים דיאלוג בהיר.

"אני מייחס ערך רב להכרת אנשים שחיים באופן שונה, ומחזיקים בתפיסות עולם שונות. אני חש אהבה לכל הבריות, לעמים השונים, למנגינות שלהם, לסיפורים שלהם, לתרבויות שלהם. אני חש כמו יהודי מדורי דורות, שאוהב את העולם, מועיל לחברה שבה הוא חי, מפתח יוזמות מבורכות, ולמרות הכל, שונאים אותו על עצם קיומו. מאשימים אותו בכל הצרות. זה אולי יישמע מגוחך בעיני חלק מכם, אבל אני בטוח שבזכות העמדה הזאת, אנחנו היהודים נמשיך לייצר תפיסות עולם שיועילו לעולם. אבל כנראה שבינתיים הדברים עוד לא מובנים. ועלינו לטרוח ליצור את השפה החדשה-ישנה, שבה נוכל להביע את מלוא החזון שלנו לתיקון עולם. ועד אז, עוד יאשימו אותנו ויכעסו עלינו".

מלכה פיוטרקובסקי חברת פורום "תקנה", לא נתנה לאווירה הטובה ששררה בחדר לטשטש את חששותיה. "כולנו עברנו דברים קשים מאוד בשנים האחרונות, כל אחד מעמדתו. אני מצפה ללקיחת אחריות שתהיה תוצר של ניתוח אמיתי, כן וענייני, שלאורו נצעד קדימה ונקבל החלטות לאומיות בעתיד. אני רוצה להיות ריאלית ולתהות אם כאשר הממשלה תציע גוש קטיף ב', יהיו מבין חברי הצד השמאלי של הקבוצה, אנשים שמעבר לאמפתיה, יעלו את השאלות הענייניות, הנכונות, המעשיות, הביטחוניות והערכיות, שלא עלו לפני גוש קטיף?"

היא המשיכה: "מה שהשפיע עלי לא היתה משנתכם ביחס לסכסוך הישראלי-ערבי, אלא האישיות הקורנת והעולם הערכי שאתם, אנשי 'המחנה השני' מאמינים בו. זו חוויה שהלכתי ואני עדיין הולכת איתה. אם עקיבא ואני נשב ונלבן את גישותינו החלוקות, בכנות וענייניות, אין לי ספק שהשאלות שיתעוררו מהשיחה בינינו יעוררו את שנינו למחשבה אחרת. מהיכן הביטחון שלי? מהתחושה והידיעה שיש לנו עולם ערכי עמוק משותף. אני מתפללת שנמצא דרכים להפיץ את החוויה שעברנו כאן".

יוסי יונה: "את צודקת. לא שינינו את העמדות שלנו, אלא שהתפתחה אצלי אמפתיה. כשאני נפגש עם מלכה ושלושת הרבנים, אני פוגש אנשים על המלאות האנושית שלהם, כהורים, כאנשים עם חרדות וחוש הומור. אני מבין אתכם יותר. לאחר שלמדתי להכיר אתכם ולהיקשר אליכם, אני צריך להסתכל לכם בעיניים ולדמיין את הפינוי שלכם, את הוצאת הילדים בכוח, את הבכי, את הצווחות את השבר הגדול ואולי אפילו את הרס הבתים. ואז לשאול: האם למרות זאת, אני ממשיך לאחוז בעמדה הפוליטית שלי? התשובה היא כן, אני מייחל לפינוי נוסף שלכם. לא מפני שאני רוצה ברעתכם, אלא מתוך אמונה שזה צעד הכרחי כדי להבטיח את הקיום הריבוני היהודי בישראל. אבל אני אומר את זה בצער, בכאב ובאמפתיה. לא חשתי כך בעבר. המפגשים גרמו לי לשנות את עמדתי הרגשית, לא הפוליטית, לא המוסרית.

מתוך משבר גדול

הרב רא"ם הכהן: "ניתן להבין את מה שעשינו במפגשים לאור הבחנה של הרב סולובייצ'יק בין 'ברית גורל' ל'ברית ייעוד': ברית הגורל היא הברית ההיסטורית הכרותה בין כל החברים בעם שעבר תלאות כה רבות ביחד לאורך השנים. ברית הגורל מקשרת בין חברים משכבר הימים אל מול הקמים עליהם וקשיי החיים. חוזקה של הברית הזאת ניכר בעת צרה ליעקב. הסולידריות של ברית גורל מתעוררת תמיד בעתות מלחמה. למולה, ברית הייעוד תלויה בהסכמה פנימית, שנובעת מהידברות מתמדת ומהיכרות עם השותפים לדרך ולייעוד. ברית ייעוד עמוקה ויציבה יותר, היא מבוססת על אופיו של העם וחזונו; זוהי ברית תלוית חינוך, והיא מוליכה את העם לעבר עתיד שיש בו חזון. ברית הגורל אמנם רועשת, מחברת את כולם, מחממת לבבות, אך היא נעלמת כלעומת שבאה. ברית הייעוד נבנית לאטה, בהקשבה ואורך רוח, אך מתקיימת לדורי דורות. במפגשים אלו בדקנו ביחד את עומקה של ברית הייעוד היהודית שהיא ברית שלום; שלום שאני, ככהן, מברך בו כל יום את עם ישראל.

"כאשר יורדים משה ויהושע מהר סיני בפעם הראשונה, שומע יהושע קול שעולה ממחנה ישראל - היה זה קולו של העם שעסוק היה בעבודה לעגל הזהב. הוא פונה למשה ואומר לו ש'קול מלחמה במחנה', ומשה עונה לו כי הוא טועה, ו'קול ענות אנוכי שומע'. התלמוד הירושלמי אומר שבדבריו של משה מובלעת תוכחה כלפי יהושע, לאמור: מנהיג חייב להבחין בין הקולות הנשמעים בקרב בני עמו. הנהגה שחסרה את יכולת ההקשבה וההבנה של מגוון הקולות, לא יכולה להנהיג. גדולתה של החבורה הזאת שהתכנסה במשך שנה, היא שהחברים יודעים להקשיב ומנסים לרדת לעומקם של דברים בעדינות רבה. מי ייתן שתהליכי חשיבה עמוקים ויסודיים, ייעשו בהנהגה כפי שאנו עושים בקבוצה שלנו, מתוך ניסיון לברר את תוכנה של ברית הייעוד של העם".

ד"ר יונה: "דבריך מקובלים עלי. אני רואה בכולנו שותפים לניסוחו של ייעוד משותף. אבל מקומו של הייעוד הזה יהיה בישראל הקטנה, שאליה כולנו נתכנס, ושם נפעל יחד כדי ליצור חברה טובה יותר, הומנית יותר. דעו לכם שכאשר אני מפגין בשייח ג'ראח וכשאני מבקר בחברון עם 'שוברים שתיקה', אתם הולכים איתי לשם. אני רואה את מלכה ואת הרב אליעזר והרב רא"ם מול עיני. לטוב ולרע.

"אין לנו את הלוקסוס להתמקד רק בשלום בינינו. כולנו הגענו לכאן מתוך תחושה מאוד עמוקה שהמקום הזה נמצא במשבר עמוק. אם לא תתקבל החלטה היסטורית בעניין הסכסוך הלאומי, ישראל תהפוך למצודה צלבנית באזור. אם זה יקרה - ימיה ספורים. באתי לכאן מתוך תחושה שיש צורך להתריע, להזהיר, לומר שצריך לעשות משהו, ובדחיפות. מעבר לצורך בהקמתה של מדינה פלסטינית, צריך גם לחשוב איך משתלבים הערבים בחברה שלנו ואיך משתלבת הערביות בזהות התרבותית שלנו, של כולנו. מבחינתי, הערבי הוא לא אילוץ חיצוני שאני מייחל להיעלמותו במטה קסם. וזו לא שאלה של ארץ מוצא. אני אומר לכל הגזענים והלאומנים שרוצים לעשות טרנספר של הערבים - אילו הערבי לא היה איתנו, הייתי חש בחסרונו, כפי שיש עיראקים לא-יהודים ומרוקאים לא-יהודים שחשים בחסרונם של היהודים בארצם".

פיוטרקובסקי: "כולנו עברנו בשנים האחרונות חוויות קשות, שלאורן יש חשיבות גדולה לעשות חשבון נפש, כל אחד מעמדתו, לקחת אחריות ולהודות לגבי דברים מסוימים: 'סליחה - פה טעיתי', אבל זאת אני אומרת ביחס לכולם ואני מצפה לשמוע זאת גם מחברי בשמאל. המבחן שאנחנו אמורים לעבור יחד, הוא לא שאני אשנה את דעתו של מישהו מבין החברים, ממש לא. המבחן הוא בחינה פנימית שלי את הדרך שבחרתי בה. אני מקווה שתאמינו לי, שאני באמת מקשיבה. אני מצפה ומקווה, שכל אחד מחברי הקבוצה יעבור תהליך דומה, של בחינה אמיתית של דרכו לאור שאלות שעלו כאן".

ד"ר אמנון רז-קרקוצקין: "כאשר נשאלתי מה ההבדל ביני לשמאל הציוני, עניתי שהשמאל הציוני רוצה שאתם - המתנחלים - תשלמו את המחיר, בשעה שחיינו שלנו לא ישתנו. לעומת זאת אני סבור שכולנו צריכים לשלם את המחיר, כולנו צריכים להצטמצם. זה תרם להכרתי בכך שמחשבה דו-לאומית מחייבת גם יצירת פרויקט לאומי יהודי משותף, ושהבסיס לכך נעוץ בדיון היהודי. זה לא רק העניין שלפרק את ההתנחלויות פירושו לקחת למלכה את הבית, זה הצורך ליצור מקום משותף. וזה הרבה יותר מאמפתיה. אבל לא הגענו עדיין לשאלה המכרעת בעיני לכל שיח שלום, והיא מהן זכויות הערבים, שהיא בלתי נפרדת. זה המחיש עוד יותר, שהכרה בזכויות הפלסטינים מחייבת דיון מחודש בתודעה היהודית-ישראלית תוך שבירת הדיכוטומיה הפשטנית חילונים-דתיים, ימין-שמאל, והצגת שאלות היסוד על זכויות היהודים וזכויות הערבים.

"אני חושב שמה שיצר את המסגרת המיוחדת, הוא המקום של האישים המזרחים שבקבוצה - מאיר, יוסי, עדינה, אורית - שלא נבחרו כ'מייצגים' ולכל אחד מהם השקפת עולם שונה, אבל משותפת להם מודעות מזרחית שמערערת על הדיכוטומיות המקובלות של יהודי-ערבי וגם חילוני-דתי, ופונה אל כלל הציבור הישראלי. זה בעיני ציר מרכזי של הדיון, כי דה-קולוניזציה זה לא סתם נסיגה מהשטחים, אלא תהליך המצריך דיון על מכלול היבטיה של החברה הישראלית. ללא עיסוק בשאלת הקיום היהודי, לא נוכל לעסוק בשאלת הפלסטינים, ולהפך. לא ששיניתי את דעותי העקרוניות, אבל בהחלט הרגשתי שאני נדרש לחשוף את הסתירות הפנימיות שלי וללבן אותן".

סוג של אשליה

ד"ר מאיר בוזגלו: "הצטרפתי לקבוצה אחרי שהשתדלתי במשך שנים להימנע מביצת הסכסוך. ומה שבלט לי אחרי ההימנעות הארוכה, הוא חוסר הביקורתיות ביחס לשפה שבה מתארים את המצב. במיוחד נוגע הדבר למושג המפתח 'כיבוש'. נכון, מונח זה מקיף מחסומים, הפצצות, גדר, ומעל לכל סבל, אבל יותר מארבעים שנה רווח המונח מבלי שזה יועיל לסבל הפלסטיני. גרוע מכך, מושג הכיבוש מעודד אותך לחשוב על פתרון אחד - סוף הכיבוש - מה שנותן את האשליה המתקתקה שהדברים תלויים בך, ורק בך. כל מה שאתה צריך לעשות הוא לחזור לכפר סבא, כפי שהצרפתים חזרו הביתה וויתרו על הקולוניות. גם אם רעיון ההיפרדות לשתי מדינות טוב לשני העמים, עדיין יש הסתייגויות מתיאור המצב ככיבוש.

"על אף חשיבותם של הדיונים ותרומתם, יש בדיונים כאלה סוג של אשליה שהדברים תלויים רק בנו. מה היתרון בדיונים כאלה? תחושת חוסר המוצא לאחר דיוני עומק מגבירה את הנכונות להשתנות. יש חשבון נפש שהכל חייבים בו. האם חזון ישראל השלמה מתחייב מאתחלתא דגאולה? האם ההתנהלות שלי תואמת את התנהלותו של הצד או הצדדים הנגדיים? האם חזונות לאומיים כמו מדינת כל אזרחיה פוגשים את המציאות שהופכת להיות דתית יותר ויותר? אילו היינו מגיעים להסכמה בין מוסלמים ליהודים עובדי אלוהים, שקנאות לאדמה וחזון פלסטין השלמה, אינם יכולים להתחרות בעבודת האל, אולי המתנחלים והמוסלמים היו נהפכים מאבן נגף למשאב בפתרון הסכסוך".

פרופ' שפרה שגיא: "ההתנסות האישית שלי בקבוצה חיזקה בי את התפיסה המקצועית שבמפגשים של קבוצות בקונפליקט, השיח האישי הוא המשמעותי ביותר בסיכוייו לתרום לשינוי של עמדות, רגשות והתנהגויות. הוויכוח הפוליטי בקבוצה שלנו חתר להכרעה מוסרית או כוחנית. הוא עימת אותנו עם חוסר האונים שלנו לשנות באופן משמעותי את המציאות. בכך הוא שיתק למעשה את האפשרות לתובנות מעמיקות יותר של הקונפליקט. דווקא הסיפור האישי והשימוש במשחקי הדינמיקה תרמו לתובנות של הקונפליקט ולקשרים רגשיים שעשויים, אולי, בסופו של התהליך, גם לגשר על פערים אידיאולוגיים ופוליטיים.

"התרגשתי מאוד שהרב מלמד, שסימל בעיני את הקיצוניות הימנית, הגיב בעוצמה רגשית לשאלה שלי, האם לזואי, נכדתי בת העשר שאינה יהודייה על פי ההלכה, יש מקום בחזון השלום שלו. התשובה שלו היתה ביקור עם אשתו ענבל בביתו של בני ורעייתו. ישבתי שם והתבוננתי בשמחה בקשר החם שהתפתח תוך הקשבה הדדית, והנכונות לגעת זה בזה. הרב מלמד נענה אחר כך להזמנה שלי להשתתף בכנס שערכתי באוניברסיטה, לצד אנשי דת מוסלמים. זוהי דוגמה למה שניתן לחולל בעקבות המפגשים של הקבוצה.

"הייתי רוצה מאוד להאמין שיש אפשרות שהמפגש האישי בינינו יחלחל ויאיר על הקונפליקט ברמה הקולקטיבית; שהקשר האישי שנוצר בינינו, ההבנה הרגשית, האמפתיה כאנשים פרטיים, עם שם, פנים וקול אישי, יכולים לפתור במשהו את השסע העמוק בין הקבוצות הפוליטיות שנכחו בחדר. אך אישית, עדין קשה לי עם הדעות הפוליטיות והמעשים שאתם עושים בשטחים".

הד לתחושות אלו עלה גם מדבריה של עדינה בר-שלום, שכבר בפגישות הקודמות של הקבוצה דיברה בערגה על ימי ילדותה בקהיר ועל נוהגו של אביה, הרב עובדיה יוסף, להנעים מעת לעת את זמנו במיטב הזמרים המצריים. היא גם ביקשה להעביר את תחושותיה הקשות נגד חוגי הימין, שתקפו את אביה בעקבות החתימה על הסכמי אוסלו.

עדינה בר-שלום: "עד להצטרפותי לקבוצה, וזאת אחרי לא מעט לבטים, חששתי להיפגש עם אנשי הימין וההתנחלויות. אחרי הפגישה הראשונה שקלתי לעזוב את הקבוצה, משום הקושי לשמוע את דבריהם של אנשי הימין הקיצוני וגם של אנשי השמאל הרדיקלי. אני שמחה שהמנחים הצליחו לשכנע אותי להישאר, שכן עלינו למצוא דרך להידברות בינינו לבין עצמנו ולא רק בינינו לבין שכנינו. אחד ההישגים הגדולים של הקבוצה הוא בכך שהצלחנו להגביר את הנכונות לשבת יחד, גם בצלן של אי ההסכמות ולהבין את תפיסות העולם והערכים שמנחים את האנשים שעמם איננו מסכימים.

"המפגשים חיזקו בי את הרצון להעניק ידע נרחב לקבוצות נבחרות באוכלוסייה החרדית. החלטתי לפתוח תוכנית חדשה לניהול וליישוב סכסוכים במכללה החרדית. התוכנית תתקיים בחסות אוניברסיטת בן גוריון, שבראש עומדת חברתנו לקבוצה, שפרה שגיא.

"עם זאת, עלי להודות שאני די מודאגת. כיצד יגיב חמאס - האם יאפשר את השלום או אם יילחם בנו עד חורמה? אני מאמינה שעלינו להילחם למען השלום ולמדתי מתוך השיחות בקבוצה, שגם אנשי הימין רוצים בשלום; הרי כולנו מתפללים 'עושה שלום במרומיו, הוא יעשה שלום עלינו'".

צריך גם ערבים

אורית וקנין-יקותיאלי: "בקבוצה מתרחשים תהליכים מדהימים, לא בכיוון של דעות ועמדות, אלא דווקא בנטישה של השפה הלעומתית. בעקבות המפגשים, מצאתי שבשיעורים שלי אני פחות 'טוענת' ויותר 'שואלת'. השינוי המשמעותי עבורי הוא בהכרה שיש הכרח בשיח, ושאחד הנזקים המשמעותיים לשלום, כמושג וכערך, הוא הפיכתו לנכס של קבוצה אחת. הדיון בשלום הוביל אותנו לדיון בשאלות יסוד עמוקות הנוגעות להתבגרות החברה הישראלית.

"כשסיפרתי על הקבוצה שלנו לחברים במרוקו, היתה שם התרגשות גדולה. הם ביקשו לקרוא וללמוד על התהליך ועל היחסים שנוצרו בינינו. גיליתי כי מה שמחבר כל אחד מאיתנו לעצמו והחיבור זה לזה, זה תחושות חזקות של אובדן ופחד מאובדן: אובדן אישי-משפחתי של חלק מחברי הקבוצה, עקירת יישובים, ואצל אחרים אובדן של תרבות ושל בית זהותי. עבורי, האובדן הגדול מכולם הוא שהחמלה שלנו נעצרה בגבולות החברה היהודית-ישראלית. אם החמלה מוגבלת, כי אז היא לא יכולה להתקיים כערך אוניברסלי. דווקא ההכרה והיכולת שלי לתת מרחב לכאב של המתנחלים בעקבות השיחות שהתקיימו בקבוצה, הדגישה והעצימה את הכאב לגבי אובדן הערביות והאובדן של הערבי בתוך תפיסת השלום שלי. היעדרם של ערביי ישראל מהשיח קשה עבורי ולכן אני סבורה שצריכים גם ערבים כחברי קבוצה. אם לא נשכיל להכילם תהיה זו קטיעה הרסנית של חלק ממי שאנחנו וממה שמשייך אותנו למרחב זה".

פרופ' תמר רוס: "מקריאה בעיתונים, עולה תחושה של דיכאון, שאנחנו מאבדים את הדבק התרבותי של החברה שלנו. הקבוצה שלנו, למרות ההבדלים הרעיוניים, מצליחה ליצור מצע משותף ולטפח אווירה שמאפשרת חשיפה. נדמה לי שהתזוזה המובהקת יותר התרחשה דווקא אצל אנשי השמאל. אנשי הימין, ובמיוחד הרבנים, עדיין מדברים יותר בשפה אידיאולוגית, אם כי גם כאן היה מרגש לראות כיצד נוצרים חיבורים חברתיים שלא היו קורים במקום אחר. למרות שאני שותפה לאכזבה שהועלתה במהלך הדיונים, מכך שלא הזדמן לנו שיח משותף עם ערבים, החיבורים בינינו לבין עצמנו נותנים תקווה שאם יכולנו לעשות זאת עם הציבור היהודי המפולג שלנו, אולי נצליח לשכפל אווירה דומה גם עם הערבים. דרך הרקע היהודי המשותף, אולי נוכל לדלות גם איזה רקע משותף אנושי, שיאפשר גילויי אהדה שאינם אפשריים ללא חיבור רגשי. זהו הלקח העיקרי שלי מהמפגשים שלנו".

הרב יגאל קמיניצקי: "לפני הגירוש שלנו מגוש קטיף חשבתי שבשמאל יש אמת, אבל גיליתי שהכל צביעות וזיוף. אם זה לא נוגע אליהם, קולם המוסרי נאלם. הם רגישים לזכויות הערבים ומוכנים לרמוס את זכויות המתנחלים. אם קבוצה כזו תחשוב שגירוש יהודים אפשרי גם ביהודה ושומרון, השבר יהיה גדול ונורא יותר מזה שחווינו בגוש קטיף. אני לא רוצה בכלל לדמיין מה עלול לקרות. שמחתי לפגוש כאן אנשים מהשמאל באופן אנושי ומקרב. למרות שלא פעם היה לי מאוד קשה לשמוע דברים שנאמרו בחדר, החלטתי להישאר בקבוצה ולהקשיב. עד שלא נגיע לערבות הדדית לכל יהודי, לא יהיה שלום. צריך לקדם מחלוקת לשם שמים, אך ברגע שהמחלוקת הופכת לשנאה אין שום סיכוי לשלום בחוץ".

ד"ר צביה גרינפילד: "זה שנים אני מתייסרת בשאלה, איך זה שדווקא עם אותם אנשים שבהם אני רואה שותפים עמוקים לתחושותי הדתיות, כאשר אנו מגיעים לעניינים פוליטיים ואנושיים נפערת בינינו תהום רגשית ורעיונית. לא הצלחתי להבין איך אנשים רציניים, שנפשם עדינה ושידעו להוכיח שוב ושוב את מסירותם, יכולים להיות טועים כל כך, כוחניים כל כך, כשזה נוגע להכרעות אנושיות הכי פשוטות. כאילו הפלסטינים - אנשים מדוכאים ורדופים שעמם אנו מצויים בקונפליקט דמים נורא - אינם זכאים לזכויות בדיוק כמונו.

"היינו שותפים לקבוצה המחפשת אפשרות לחיים יחד. אבל בעיני, היעדר פתרון של שתי מדינות לשני עמים, יגרור את אובדן הרוב היהודי, וזה בעיני התנאי היחידי המאפשר מימוש חזונות תרבותיים שלנו כעם באופן דמוקרטי לגיטימי. כדי למנוע אסון כזה, צריך לשבת ביחד ולדבר. והלוואי שהאנשים הטובים, כל חברי לקבוצה, לא יסתפקו בחיבה והערכה הדדית בלבד אלא נוכל למצוא דרכים משותפות להגן על כל הערכים והמטרות היקרים לכולנו".


גם בפגישתנו האחרונה ישבתי לצדו של הרב מלמד. שאלתי אותו אם הוא עדיין חושב שאני שונא אותו ואת חבריו המתנחלים. הרב הירהר מעט והשיב: "לא. למדתי להכיר את הצד האנושי והיפה שבך, והבנתי שעמדתך מבוססת על השקפת עולם אחראית וערכים יהודיים". אפשר שהיה זה רגע של חולשה, או נאיביות, אבל אמרתי בלבי שהיה כדאי.

שמחתי שהתגברתי על הרתיעה מ"מתן לגיטימציה" לאנשים שנחשבים בעיני ובבית הפרטי והפוליטי שלי, למכשול לשלום עם הפלסטינים ולשלום בית. אין להם חפץ ב"לגיטימציה" שלי ואין להם עניין בהשקפת העולם או בערכים שלי.

אבל בשעת המבחן הגדול, כשיבואו לפנות את ביתו ואת הישיבה שלו, כמתחייב מהסכם שלום, אולי הרב מלמד יאמר לילדיו ולתלמידיו שיש "אצלם" כאלה שלא שמחים לאידם, ושאינם מברכים "שהחיינו". כשיבוא היום הנורא שלו והיום הגדול שלי, כשהרב מלמד ייאלץ לעקור מהמקום שנחשב בעיניו לאדמתו ושורשי ארץ אבותיו, ובעיני לכבשת הרש של עם פלסטיני אומלל, אשתתף בכאבו ואושיט לו יד תומכת - ואילו הוא יבין שאני לא שונא וכבר לא כועס.

ניפגש אחרי החגים. קבוצת "שיח שלום 2" בדרך.*

הדמויות

הרב אליעזר מלמד. רב ההתנחלות הר ברכה וראש הישיבה ביישוב, ממנהיגי הזרם החרדי-לאומי. חיבר את סדרת הספרים "פניני הלכה", ובעל טור בעיתון "בשבע". בשל קריאתו לסירוב פקודה לפנות התנחלויות, הוצאה הישיבה שלו מרשימת ישיבות ההסדר. תומך בפעולות הנקם של המתנחלים בפלסטינים ("תג מחיר").

פרופ' שפרה שגיא. פסיכולוגית, ראש התוכנית לניהול ויישוב סכסוכים באוני' בן גוריון ונציבת האוניברסיטה למניעת הטרדה מינית. חוקרת יחסים בין קבוצות. בעבר, ברשימת מרצ לכנסת.

אורית וקנין-יקותיאלי. מרצה ללימודי המזרח התיכון וצפון אפריקה. במהלך לימודיה התגוררה אצל משפחה מוסלמית במרוקו. פעילה בקידום דו-קיום בנגב.

עדינה בר-שלום. מייסדת ויו"ר המכללה החרדית ירושלים, שבה לומדים כ-600 נשים וגברים. בתו הבכורה של הרב עובדיה יוסף ורעייתו של הרב עזרא בר-שלום, חבר בית הדין הגדול. נולדה בירושלים. מגיל 3 עד 6 התגוררה בקהיר, שם כיהן אביה כסגן הרב הראשי. לימדה תפירה, פתחה סלון לכלות ולמדה עיצוב במכללת שנקר.

מלכה פיוטרקובסקי. תושבת ההתנחלות תקוע. מלמדת חז"ל, גמרא והלכה. שותפה בגופים העוסקים בתיקון עולם חברתי וחברה בפורום "תקנה".

ד"ר מאיר בוזגלו. מרצה בחוג לפילוסופיה באוניברסיטה העברית. מנהל המכון לחקר הטיפוח בחינוך, עוסק בשאלות זהות בחברה הישראלית, וכבנו של הפייטן ר' דוד בוזגלו, פעיל בתנועת חידוש מסורת הפיוט.

ד"ר צביה גרינפילד. בת למשפחה חרדית. מתמחה בחקר תרבויות והשלכותיהן הפוליטיות. חברת מרצ, ובכנסת ה-17 היתה לאשה הדתית הראשונה שמייצגת מפלגת שמאל. פעילה בארגוני הגנה והצלה של בעלי חיים.

הרב יגאל קמינצקי. רב גוש קטיף. במהלך המאבק נגד ההתנתקות עודד התנגדות פסיבית. עבר ליישוב ניצן ומשמש כאחד ממנהיגי קהילת מפוני גוש קטיף ודובריה. חבר מרכז מפלגת תקומה.

פרופ' יוסי יונה. חוקר פילוסופיה פוליטית, חינוך ולימודי תרבות באוני' בן גוריון ועמית מחקר בכיר במכון ון-ליר. דוגל בשוויון חברתי-כלכלי. מחותמי יוזמת ז'נבה ומפגין מתמיד בשייח ג'ראח.

פרופ' תמר רוס. עד פרישתה לפני ארבע שנים, פרופסור בחוג לפילוסופיה יהודית באוניברסיטת בר אילן. עסקה, בין השאר, בדת ומגדר, תורת הרב קוק ופילוסופיה של ההלכה. היתה פעילה במהפכת הלימוד התורני של נשים במגזר הדתי-לאומי.

ד"ר אמנון רז-קרקוצקין. ראש המחלקה ללימודים רב-תחומיים ומרצה להיסטוריה יהודית באוניברסיטת בן גוריון. תומך במפלגת בל"ד, תמך בעזמי בשארה ובאריה דרעי. מגדיר עצמו כ"חסיד ברסלב לא אורתודוקסי".

הרב רא"ם הכהן. קרוי על שם אבי סבו,

רבי אהרון מרדכי. רב ההתנחלות עתניאל וראש הישיבה שם. בוגר ישיבת ההסדר הר עציון, וקצין שריון במילואים. אחיו של האלוף גרשון הכהן, מפקד המכללות הצבאיות.

עקיבא אלדר. בעל טור וחבר הנהלת מערכת "הארץ". בשנת 2007 פירסם ביחד עם פרופ' עדית זרטל את הספר הביקורתי על תנועת ההתנחלות, "אדוני הארץ: המתנחלים ומדינת ישראל 1967-2007".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו