בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

בכיר המוסד לשעבר, נחיק נבות, מסביר מדוע מלחמת לבנון הראשונה עדיין צורבת את לבו

מלחמת לבנון הראשונה לא היתה תולדה של מזימה שרקחו אריאל שרון והמוסד. היא תוכננה זמן רב לפני ההתנקשות בשגריר ארגוב. היחסים עם מנהיג הפלנגות שנרצח לא היו קרובים כל כך ואיש לא דיבר עם אנשיהן על נקמה לפני שנכנסו למחנות סברה ושתילה, החודש לפני 28 שנה. זו גרסת נחיק נבות, בעבר המשנה לראש המוסד, שטוען בראיון נדיר כי באחריות להסתבכות נשאו בעיקר מנחם בגין והדרג הצבאי הבכיר

תגובות

כשעליזה מגן, בעבר המשנה לראש המוסד, פגשה באקראי את עמיתה נחיק נבות, היא אמרה לו: "ראיתי את הסרט 'ואלס עם באשיר' וחשבתי עליך". למגן לא היתה כוונה לפגוע בנבות, שגם הוא היה המשנה לראש המוסד וראש אגף "תבל", אבל דבריה כאילו צרבו את בשרו בברזל מלובן.

מגן, כמו רבים במוסד ומחוצה לו, מזהה את נבות עם מלחמת לבנון הראשונה, זו של קיץ 1982. הדימוי השלילי של אותה מלחמה, שהעיתונאים זאב שיף ואהוד יערי קראו לה "מלחמת שולל" בספר הנושא שם זה, דבק גם בו. לפי הדימוי הזה, זאת היתה מלחמה מיותרת, שיעדיה האמיתיים הוסתרו מהציבור, שבה נהרגו למעלה מ-600 חיילי צה"ל ושהביאה לטבח של מאות נשים, ילדים וגברים פלסטינים במחנות הפליטים סברה ושתילה.

בעקבותיה הידרדר מעמדה הבינלאומי של ישראל, ששקעה 18 שנים בבוץ הלבנוני. מאז 1982 אריאל שרון, נחיק נבות והמוסד כולו נתפשים כאדריכלי אותה מלחמה. "הרבה אנשים חושבים שאני אשם במלחמה", מודה נבות, שמילא אז תפקיד מרכזי בקשר עם הכוחות הנוצריים בלבנון. "כשמדברים על מלחמת לבנון, לצערי אוטומטית נזכרים בי. זה הדימוי שדבק בי ובמוסד".

בסמוך לשיחה עם מגן, אבל בלי קשר אליה, הוזמן נבות לפגישה במוסד. "ואלס עם באשיר" הוקרן לפני קבוצה גדולה של עובדי המוסד ונבות הוזמן לשאת דברים ולהעמיד את החוויות של במאי הסרט, ארי פולמן, בהקשר היסטורי רחב. נבות התרגש כל כך, שבמשך דקות ארוכות לא הצליח לדבר. נבות ממעט להתראיין. בשנים האחרונות הוא פירסם כמה מאמרים בעיתונות היומית, התראיין פעמים ספורות לתחנות רדיו והופיע בתוכניתו של יגאל רביד בערוץ 1 בטלוויזיה.

העיתונאי רוני הדר יצר עמו קשר לפני כמה שנים ובעקבות זאת העניק כעת ראיון ל"הארץ" שבו הוא מוכן להיחשף יותר, כדי לשנות את הדימוי שדבק בו ולהוכיח כי לא הוא ולא המוסד אחראים למלחמה. "אני לא מבקש זיכוי מהציבור על חטא שלא חטאתי", הוא מדגיש. "אני רק מבקש להציג כאן את האמת שלי, שהיא לדעתי גם האמת העובדתית. המוסד הוא רק כלי ביצוע. תפקידנו היה לספק מודיעין וליצור קשרים עם הנוצרים בלבנון. הקשרים האלה החלו עוד בשנות ה-50 וה-60 כחלק מתפישה מדינית כוללת שהגה דוד בן-גוריון".

מי, אם כן, נושא לדעתך באחריות למלחמה שסיבכה את ישראל ועלתה לה בקורבנות רבים?

"האחריות היא בראש וראשונה של ראש הממשלה, מנחם בגין, ושל הממשלה כולה, כמו גם הדרג הצבאי באותה תקופה". אף שהוא נמנע מלנקוב בשמם, אפשר להבין כי כוונתו היא לרמטכ"ל רפול (רפאל איתן), אלוף פיקוד הצפון יאנוש (אביגדור בן גל) וקצינים אחרים במטכ"ל. ממרכז מורשת מנחם בגין נמסר בתגובה: "בגין האמין עד סוף ימיו שהסכם המסגרת לשלום שעליו חתם וכלל הן את השלום עם מצרים והן את תכנית האוטונומיה היו הישגים חשובים למדינת ישראל. חבל שאנשים שמילאו בעבר תפקידים חשובים מעלים משיקולים זרים ספקולציות ללא כל ביסוס עובדתי".

לא הזכרת את שר הביטחון, אריאל שרון.

"כשאריק מונה לשר הביטחון, התוכניות למלחמה היו מוכנות. הן הוכנו בידי המטכ"ל. בקיצור, הכל היה מוכן ורק חיכו לתירוץ לפתוח בה".

הראיון עם נבות, המתקיים בביתו המטופח ברמת השרון, הוא גם הזדמנות לנסות ולברר אחת ולתמיד מה נאמר בשיחה שהתקיימה ב-15 בספטמבר 1982 בבית משפחת ג'מייל בכפר ביקפיה, לא הרחק מביירות. בשיחה זו, כך נטען בדיווחים עיתונאיים, גובשה ההבנה שהובילה כעבור יום לטבח במחנות הפליטים סברה ושתילה. נבות השתתף באותה שיחה.

כנציג המוסד, הוא התלווה לאריאל שרון ולידידו העיתונאי אורי דן, שטסו לבית משפחת ג'מייל כדי למסור את תנחומי ישראל על רצח הבן באשיר, מנהיג "הכוחות הלבנוניים", הלא הם הפלנגות הנוצריות. באשיר ג'מייל נרצח ב-14 בספטמבר 1982, כשלושה חודשים וחצי לאחר פלישת צה"ל ללבנון וכשלושה שבועות לאחר שנבחר לנשיא לבנון, כשפצצה רבת עוצמה התפוצצה במטה הפלנגות.

המפגע היה נוצרי, חבר במפלגה לבנונית פרו-סורית, אך משלחיו היו ככל הנראה אנשי המודיעין הסורי, שביקשו למנוע את השבעתו של באשיר ג'מייל לתפקיד. יומיים לאחר הרצח נכנסו כוחות צה"ל, ששלטו עד אז בחלקה המזרחי של ביירות, גם למערב העיר. מפקדי צה"ל הטילו על הפלנגות - שנוסדו עוד בשנות ה-30 על ידי פייר ג'מייל, אביו של באשיר, בהשפעת המיליציות הפשיסטיות של בניטו מוסוליני באיטליה - את טיהור מחנות הפליטים מלוחמים פלסטינים.

לוחמי הפלנגות נכנסו לסברה ולשתילה בשעות הערב של ה-16 בספטמבר. הם יצאו מהמחנות ב-18 בספטמבר, בבוקר, על פי דרישת צה"ל. רק אז התברר שאנשי הפלנגות טבחו בתושבי המחנות ללא הבחנה. מספרם המדויק של הנספים אינו ידוע. לפי ההערכות, נרצחו אז בין 700 ל-800 נפש. בעקבות הטבח יצאו מאות אלפי ישראלים להפגנה בכיכר מלכי ישראל בתל אביב (לימים כיכר רבין). בדברי הימים של ישראל זכורה הפגנה זאת כ"הפגנת ה-400 אלף".

בעקבות לחץ דעת הקהל המקומית והבינלאומית החליטה ממשלת בגין למנות ועדת חקירה ממלכתית לחקור את הטבח. הוועדה, בראשותו של שופט בית המשפט העליון יצחק כהן, קבעה בפברואר 1983 כי לא היתה מעורבות ישירה של צה"ל בטבח. עם זאת, היא פסקה ששרון היה אחראי להתעלמות מהסכנה שאנשי הפלנגות יערכו במחנות הפליטים פעולות נקם על רצח מנהיגם. בעקבות ממצא זה המליצה הוועדה ששרון יסיים את תפקידו ושתיק הביטחון לא יופקד שוב בידיו.

לאחר פרסום דו"ח כהן, שחלקים ממנו נותרו חסויים, פירסם המגזין האמריקאי "טיים" כתבה שהתבססה בחלקה על מידע שהעביר למערכת כתב השבועון בישראל, דודו הלוי. באחת הפסקאות בכתבה נאמר, כי שרון שוחח עם בני משפחתו של באשיר ג'מייל על נקמה בטרם הכניס צה"ל את הפלנגות למחנות הפליטים. שרון הגיש נגד השבועון תביעת דיבה. הדיונים המשפטיים בתביעה התנהלו בניו יורק והסתיימו לאחר שנתיים בתוצאות מעורבות.

חבר המושבעים קבע כי הפסקה שאליה התייחסה התביעה אינה נכונה וכי יש בה כדי להוציא את דיבתו של שרון רעה, שכן עולה ממנה כי כאשר הורה על הכנסת הפלנגות למחנות היתה לו כוונה שאנשיהן ינקמו את מות מנהיגם. חבר המושבעים קבע גם, שהדיבה חמורה, מכיוון שנטען בכתבה שהתייחסות לשיחה בביקפיה מופיעה בנספח סודי לדו"ח ועדת כהן. בבית המשפט הודו נציגי "טיים" כי לא ראו נספח זה. אף על פי כן, חבר המושבעים זיכה את "טיים" בטענה כי פעל בתום לב ופירסם את העובדות ללא כוונות זדון וכי לא היתה לו סיבה להאמין שהן אינן נכונות. לפיכך קבע בית המשפט האמריקאי כי שרון אינו זכאי לפיצויים.

קשרים באיראן

נחיק נבות נולד ב-1931 בהרצליה למשפחת חקלאים. כשהיה בן 13 התגייס לש"י (שירות הידיעות של ההגנה), וכילד הצטווה לעקוב אחר מנהיגי הלח"י ולאתר את מקומות המסתור שלהם. עם פרוץ מלחמת השחרור, והוא בן 16 וחצי, גויס לצה"ל. בתוך זמן קצר צורף ליחידת המבצעים של המודיעין, שלימים הפכה לשירות הביטחון הכללי (שב"כ). גם שם תפקידו היה לאתר את חברי הלח"י והאצ"ל ולעצור אותם, בעקבות רצח מתווך האו"ם הרוזן פולקה ברנדוט והבאת ספינת הנשק אלטלנה לחופי תל אביב.

נבות נשלח לחפש את יצחק שמיר, ממנהיגי לח"י, בביתו ברחוב חיסין בתל אביב, אבל מצא שם רק את אשתו שולמית. כעבור שנים אחדות פגש נבות את שמיר במקום העבודה המשותף שלהם - המוסד. ב-1952, בעקבות ההפגנות האלימות של תומכי חירות ומנחם בגין, שניסו להסתער על הכנסת במחאה על הסכם השילומים עם גרמניה, הוא מונה למאבטחו הראשון של ראש הממשלה, דוד בן-גוריון. ב-1955 עבר נבות מהשב"כ למוסד, שם מילא כמה תפקידים מבצעיים באגף "צומת" בבריטניה. אחר כך היה מזכיר ועדת ראשי השירותים (ור"ש) ועוזר אישי של ראש המוסד, מאיר עמית.

את מרבית שנותיו במוסד עשה באגף "תבל", האחראי לפעילות המדינית החשאית. אגף זה מופקד, בין השאר, על הקשרים עם מדינות ערביות ומוסלמיות שאינן מקיימות יחסים דיפלומטיים עם ישראל, ועל קשרים עם ארגונים ותנועות מדיניות ועם ארגונים עמיתים בעולם. במסגרת זו היה נבות נציג המוסד באיראן של השאה והיה מעורב ב-1972 בהעלאתם בחשאי של מאות יהודים מעיראק, שהוברחו מכורדיסטאן לאיראן בעזרת הכורדים.

בין 1974 ל-1977 היה נציג המוסד בוואשינגטון ואחר כך מונה לראש אגף המינהל במוסד. מ-1980 מינה אותו ראש המוסד יצחק חופי (חקה) לראש אגף "תבל" במקומו של דייב קמחי, שאולץ לפרוש בשל חילוקי דעות עם חופי. מאוחר יותר קודם גם לתפקיד המשנה לראש המוסד. "זה בוודאי יפתיע רבים", אומר נבות ל"הארץ", "אבל המוסד לא חתר למלחמה בלבנון, לא יזם אותה ואף התנגד לה. נכון שדייב חשב אחרת, אבל חקה היה נגד ההישענות על הנוצרים כבסיס למלחמה. מי שקורא למלחמת לבנון ?מלחמת שולל' עושה עוול נוראי, במיוחד למשפחות הנופלים. צריך להבין את התהליכים. הכל היה מוכן למלחמה ורק חיכו לסיבה לצאת אליה. ובסופו של דבר אין לשכוח, שבעקבות המלחמה אש"ף הורחק מלבנון לתוניסיה וכתוצאה מכך גם הסכים לפנות לדרך המשא ומתן המדיני ולחתום על הסכמי אוסלו".

מי חיכה?

"ראש הממשלה. בגין הוביל למלחמה, מפני שהיה במצוקה גדולה אחרי קמפ דייוויד. הוא הבין שהסכם האוטונומיה יוביל למדינה פלסטינית. לכן הוא רצה לצאת למלחמה, כדי לפגוע באש"ף ולחסל את המדינה-בתוך-מדינה שהפלסטינים הקימו בלבנון, בתקווה שזה יקרין על השטחים ורעיון האוטונומיה לא יתממש".

די מוזר לשמוע שלמוסד לא היה שום קשר להחלטות שהובילו למלחמה.

"למוסד היה כמובן קשר ללבנון. אנחנו היינו אחראים לקשר עם הנוצרים. הקשר הזה החל על פי תפישתו של בן-גוריון, שדיבר על מדינה מרונית בדרום לבנון. מכאן התפתח גם הרעיון שיש לעזור לנוצרים לשמור על קיומם".

מהתמונה שאתה מציג נראה כאילו ישראל פעלה ממניעים מוסריים, ולא כדי לקדם מה שנראה כאינטרס שלה.

"בוודאי שפעלנו מתוך רצון לקדם אינטרסים מדיניים וביטחוניים שלנו, אבל צריך להבין שלמוסד לא היתה שום השפעה על מלחמת לבנון. המוסד היה כלי ביצוע. הוא לא מחליט על המהלך המדיני והוא לא כלי לשינוי המדיניות. אני זוכר, כשנודע לנו על ההתנקשות בשגריר בלונדון, שלמה ארגוב (ביוני 1982 - פיגוע שבעקבותיו יצאה ישראל למלחמה, י"מ), ישבתי במטה המוסד עם חקה ועם הרל"ש שלו יחיעם מרט. מיד אמרנו, אוי ואבוי, יוצאים למלחמה".

תסביר את החשש שלכם.

"ידענו שאי אפשר לסמוך על הנוצרים. דאגנו תמיד לכתוב זאת בכל הערכת מצב שהגשנו לממשלה. הדגשנו שהנוצרים רוצים שנכבוש את כל לבנון ושגישתם היתה שאם לא נעשה זאת, תהיה קטסטרופה. גישתנו היתה שהנוצרים אינם גורם צבאי שאפשר להישען עליו. אני גם זוכר שלאחר השבוע הראשון של הקרבות, רפול הסתכל עלי בבוז ואמר לי, תסתכל על הנוצרים, אלה שחקה אמר עליהם שהם לא שווים, ותראה איך הם עובדים יפה".

מדבריך נוצר רושם שאתה מסיר מהמוסד ומעליך את האחריות למה שקרה בלבנון.

"אני לא מסיר שום אחריות. יש להבין כי המוסד עשה את המרב כדי שאפשר יהיה לסייע לצה"ל לממש את תוכניות המלחמה. זה היה תפקידו: לספק מודיעין ולתחזק את הקשר עם הנוצרים. אבל כאמור, המוסד אינו גורם עצמאי והוא פועל על פי הנחיות הממשלה, כדי לקדם את מדיניותה".

לא התיידדתם יותר מדי עם מנהיגי הנוצרים? במודיעין מלמדים שאסור למפעיל להתאהב בסוכן שלו, במקור המידע שלו.

"אני לא יודע על אחרים, אבל לא חקה ולא אני התאהבנו בהם. האם אני צריך להצטער שהייתי ידיד טוב של הנוצרים, שעבדתי איתם כחבר? הרי זה בדיוק תפקידו של איש מודיעין - ליצור קשרים ולרכוש את אמונו של הצד השני. האמת היא שיחסיי עם באשיר היו מאוד גרועים. הוא כעס על דברים שאמרתי לו ולעוזריו, שאנחנו לא רואים עין בעין אתם. באחת ההזדמנויות התלוויתי לשגריר ישראל בוואשינגטון, משה ארנס, שנסע ללבנון, ובאשיר סירב לראות אותי. הוא האשים אותי אישית בכל האי הבנות שהיו".

גשר לעולם הערבי

נבות שולף מכתב, שלשיטתו הוא הקלף המנצח שלו. זה מכתב שהוא עצמו שלח ב-18 במאי 1981 לשמואל אביתר, נציג "תבל" בלבנון, שעמד בקשר הדוק עם הכוחות הנוצריים. המכתב נכתב בעקבות תקרית בזחלה, שהנוצרים יזמו כדי לגרור את ישראל למלחמה כוללת בסורים. הכוחות הנוצריים תקפו עמדות סוריות באזור זחלה בלבנון והסורים הגיבו במלוא העוצמה. הנוצרים זעקו כי הסורים מבצעים בהם טבח ושוחטים אותם. נבות נשלח לרומא ונפגש שם עם מונסניור סילברסטיני, שר החוץ של הוותיקן, כדי לנסות לגייס אותו לצאת לעזרת המרונים בלבנון.

"ישראל", מדגיש נבות, "הזעיקה את הוותיקן ואת דעת הקהל בעולם, אבל בניגוד לציפיות של הנוצרים לא התערבה צבאית. באותה הזדמנות יצאתי לפגישה בביקפיה ואמרתי לבאשיר ולמנהיגי הנוצרים, כולל אנשי הדת הבכירים שלהם: העיקרון המנחה אותנו הוא שאנחנו מוכנים להגן על מי שמוכן להגן על עצמו. המדיניות שלנו היתה לסייע להם בהדרכה ובנשק, כדי שיגנו על עצמם".

ומה כתבת לשמואל אביתר?

"כתבתי לו בין השאר שבדברים המכריעים אין לנו, כלומר למוסד, או לפחות לי, כל השפעה. כתבתי גם שהנוצרים לא אומרים לנו את האמת. יש להם המלחמות שלהם ולנו יש המלחמות שלנו, ושתי המלחמות האלה לא תמיד מתנהלות בקווים חופפים. ועוד כתבתי לו, ואני מצטט: ?אנחנו לא צריכים לעלות על מסלול התנגשות עם הסורים, כי בכל מקרה נהיה המפסידים. איננו יכולים להרשות לעצמנו להימצא מבחינה לאומית במצב שבו חיילים ואזרחים ישאלו בשביל מה אנו יוצאים להילחם. זו טרגדיה שאסור שתתחולל".

יגידו לך שבשטח פעלת אחרת.

"מה יכולתי לעשות? כתבנו, הסברנו והתרענו ומילאנו את התפקיד שלנו על הצד הטוב ביותר. מה רצו, שאקפוץ מהמשרד שלי במטה המוסד ואתאבד כדי למנוע את המלחמה?"

"מה באשר לאריק שרון ולאחריותו?

"אריק אישר תוכניות שהיו קיימות, שהוכנו על ידי רפול ויאנוש וצה"ל עוד בזמן שבגין היה ראש הממשלה ושר הביטחון. נכון, עם זאת, שאריק חשב שאם כבר יוצאים למלחמה בהיקף כזה ולא למבצע קצר ומוגבל, יש לקדם גם אינטרס פוליטי רחב. תרומתו של אריק היתה בכך שהעניק מובן מדיני עמוק למלחמה. הוא רצה, וגם אמר את זה לפייר ג'מייל, להקים בלבנון ממשל פרו-ישראלי. אבל אני גם זוכר, שפייר ענה לו בביקור הראשון של אריק בלבנון כשר הביטחון, בינואר 1982, אדוני השר, אל תשכח שאנחנו חייבים להיות גשר לעולם הערבי".

ואריק הבין את הדברים?

"אני לא יודע. מאיר עמית אמר לי פעם שאריק גאון במלחמה, אבל טירון במדיניות. נזכרתי בדברי עמית כששמעתי את פייר עונה לאריק".

מה דעתך על הטענה שאריק רצה שמלחמה תביא לא רק להקמת ממשל פרו-ישראלי בלבנון, אלא גם לכך שממשל זה יביא לגירוש הפלסטינים מלבנון, כדי שבירדן תקום מדינה פלסטינית שאליה יועברו גם הפלסטינים מהגדה?

"אף פעם לא שמעתי ממנו דברים כאלה. יכול להיות שהוא חשב על כך, אבל אני לא יכול להיכנס לראשו של אריק. נכון שאריק ובגין חשבו שהפתרון לבעיית הפלסטינים הוא בירדן. אריק אמר את זה בפומבי ובגין לא התבטא בנושא. כראש ?תבל' הגיעו אלי מסרים ששלח המלך חוסיין. הוא הרי נפגש עם כל מנהיגי ישראל וביקש להיפגש עם בגין כדי לשמוע ממנו תשובה לשאלה הזאת, שהטרידה אותו מאוד כמובן. בגין סירב להיפגש אתו וסירב להשיב לו על השאלה מה דעתו על הרעיון שירדן היא פלסטין. וכשמישהו מהמוסד הציע לבגין נוסחה לתשובה, הוא התעלם מכך".

מדוע?

"מאוד הערצתי את בגין כמנהיג, ובשנים האחרונות אני עסוק ומתעניין בסוגיית המנהיגות והשפעתה על האירועים. כמו במודיעין, גם במדיניות לגורם האנושי יש לדעתי משקל חשוב ביותר. בגין התעלם מהפניות של המלך חוסיין ושל המוסד, מכיוון שהיה אדם ישר והגון ולא רצה לשקר למלך חוסיין".

נמשיך לעזור

נשוב, ברשותך, לרצח באשיר. תאר לי את השתלשלות העניינים מנקודת מבטך.

"הייתי באותו יום בביירות. מישהו מאנשיי סיפר לי שיש דיווחים שבאשיר נרצח. נסעתי לבניין שבו אירע הפיצוץ. אנשים חיפשו את באשיר ולא מצאו עדיין את גופתו. פגשתי שם את זיא בוסטוני, יועצו של באשיר, שאמר לי שלא מוצאים את הגופה. הוא שאל אותי ברצינות גמורה: ?יכול להיות שחטפתם את גופתו?' אחר כך הלכתי עם אשתו לבית החולים ושם זיהינו את הגופה. במדרגות בבית החולים מעדתי ונפצעתי קלות. למחרת הגיעו אריק ואנשיו ובהם העיתונאי שלו".

אתה מתכוון לאורי דן?

"כן. התלוויתי אליהם לפגישה עם מנהיגי הפלנגות בקרנטינה, מחנה של הפלנגות בנמל ביירות. בפגישה, עד כמה שאני זוכר, אריק דיבר אתם על חומרת המצב ועל הצורך שלהם לפעול ושאנחנו מוכנים להמשיך לסייע להם".

ולא שמעת ממנו שום קריאה לנקמה?

"לא, בשום פנים ואופן לא. אחרי הפגישה שם נסענו לביקפיה, לפגישה עם משפחת ג'מייל. עד כמה שאני זוכר היו בבית האב פייר, אחותו של באשיר, שהיתה נזירה, ועוד כמה בני משפחה, ידידים ועוזרים. אריק, העיתונאי שלו ואני נכנסו לפגישה עם פייר. זאת היתה פגישת ניחומים רגילה. נאמרו בה דברים שאומרים בפגישת ניחום אבלים. היתה כמובן אווירה קשה, תחושה שקרה משהו איום ונורא. אריק דיבר, אני שתקתי, והעיתונאי רשם, ובשלב מסוים אפילו כעסתי והערתי לו שיפסיק לרשום. הוא המשיך בשלו ולימים השמיץ אותי מפני שהערתי לו. אריק גם דיבר על מה יש לעשות, ועלתה השאלה מי ייקח את השלטון לידיו. הוא דיבר על כך שנמשיך לעזור להם".

ולא שמעת שום מלה על נקמה?

"לא. לאחר הפגישה אריק חזר לישראל ואני נשארתי בביירות, ולמחרת היתה ההלוויה, שבה השתתפתי ועמדתי ליד פייר".

והלקח שלך?

"שלבנון תמשיך להיות בעיה לישראל ושהמציאות במזרח התיכון מוכתבת מאינטרסים משתנים ולא מסנטימנטים". ?

איבדתם את באשיר עדותו של דודו הלוי

"לאחר השעה ארבע אחר הצהריים, ב-14 בספטמבר, שמעתי פיצוץ אדיר", מספר דודו הלוי, אז כתב ה"טיים" בישראל וכיום איש עסקים פרטי. "התאכסנתי עם מאות עיתונאים אחרים במלון אלכסנדר, שהיה סמוך מאוד למטה הפלנגות. עליתי את 72 המדרגות שהפרידו בין שני המבנים והייתי הראשון שהגיע לבניין. חבריי העיתונאים האחרים לא מיהרו משום מה לצאת מהמלון. הם כבר לא התרגשו מהפיצוצים ואמרו ?נו, טוב, עוד פיצוץ'. המראה היה קשה. משלוש הקומות של הבניין נותרה קומה וחצי. ראיתי אשה בחולצה לבנה שהפכה מרגע לרגע לאדומה יותר.

"טיפלתי בגברת וגם חולצתי נספגה בדמה. העברתי אותה למדרכה. מבין ההריסות זחלו אנשים פצועים. את אחד מהם שאלתי בערבית איפה באשיר והוא סימן לי לזחול אתו. כל מי שיכול זחל החוצה. היינו היחידים שזחלו פנימה. הגענו לנקודה מסוימת, והוא אומר לי: ?כאן באשיר'. ראיתי לוח אבן גדול. הבנתי שבאשיר נקבר מתחת ללוח. יצאנו בזחילה החוצה. את נחיק, שבעיניי הוא והמוסד הם מאדריכלי המלחמה, ראיתי כעבור כשעה. אמרתי לו: איבדת את באשיר (נבות טוען, בתגובה, כי לא זכור לו מפגש עם הלוי).

רצתי למכונית שלי, התנעתי ומיהרתי לנסוע לישראל. בשמונה, זמן קצר לאחר שהגעתי הביתה, מתקשר אלי אורי דן ואומר לי בטון מלגלג: ?מה אתה עושה כאן ולא בביירות?' אמרתי לו: ?אורי, תשמע טוב. זה עתה חזרתי משם: איבדתם את באשיר, איבדתם את לבנון, הפסדתם את המלחמה'. אורי היה בהלם. אחרי שהתעשת אני שומע רעשים על הקו. אורי אומר לי, ?אתה יכול לחזור על מה שאמרת?' עניתי לו: ?אני מבין שהעלית את אריק על הקו', וחזרתי על הדברים שאמרתי. סיפרתי מה ראיתי במו עיניי.

"למחרת טסתי לביירות. לשם הגיעו גם אריק שרון, אורי דן, נציגי המוסד, ראש אמ"ן יהושע שגיא ועוד כמה עוזרים. התיישבתי להם על הזנב ונסעתי בעקבותיהם לכל הפגישות שלהם. תחילה הם נסעו למפקדת האוגדה, לסכם את ההחלטה שצה"ל ייכנס וישתלט על מערב ביירות. אחר כך הם נפגשו בקרנטינה עם ראשי הפלנגות. מהמידע שקיבלתי ממקורות לבנוניים, אריק אמר להם: הפלסטינים עשו זאת (רצחו את באשיר) ויש לעשות מעשה. משם הם נסעו לביקפיה, לביקור אצל משפחת ג'מייל".

אתה בעצם ממשיך לטעון ששרון הסית אותם לנקום בפלסטינים והתוצאה היתה הטבח בסברה ושתילה?

"מעולם לא טענתי שאריק הסית לטבח. מעולם לא טענתי שאריק דחף אותם או יזם את תגובתם. טענתי היא, שאריק, שידע מיהם ומהם הכוחות הלבנוניים, היה צריך להבין לאן יובילו דבריו על המעורבות הפלסטינית. באומרו להם שללא תגובה הולמת רצח באשיר יירד לתהום הנשייה ההיסטורית, הפגין אריק סלחנות וקלות דעת כלפי הפלנגות על אף שידע על עברם הרצחני".

אבל ועדת כהן כבר קבעה שהטבח בוצע בידי הפלנגות וישראל לא היתה מעורבת. בית המשפט האמריקאי שלל את טענת ה"טיים" שבנספח הסודי של ועדת כהן יש כביכול מסמך, המעיד ששרון דירבן אותם לנקמה.

"זה נכון. את הטבח עשו אנשי הפלנגות. העורכים שלי טעו כשכתבו שיש בחומר הסודי של דו"ח הוועדה התייחסות לנקמה. זאת היתה טעות של העורכים. אני לא העברתי להם חומר על דבר כזה. אבל אני עומד מאחורי מה שכן העברתי, שבשיחות בקרנטינה ובביקפיה אמר שרון דברים שאפשר היה להבינם ברוח של נקמה".

ידעו לרצוח פלסטינים עדות יהושע שגיא, ראש אמ"ן במלחמה

"למחרת רצח באשיר טסתי עם אריק שרון ועוזריו לביירות. נפגשנו בשדה התעופה עם נחיק ואמרתי שלאחר רצח באשיר יש בעיה אמיתית ושאיבדנו את כל ההישגים שהיו לנו במלחמה. נחיק הזדעזע מדבריי וניסה לשכנע את אריק ואנשיו שאני טועה, שהמצב לא אבוד ושיש עתיד ליחסים עם הנוצרים. אני התנגדתי מלכתחילה לקשר עם הנוצרים. אחר כך נסענו לביקפיה ושם נפגשנו עם אמין ג'מייל (אחיו של באשיר, שנבחר במקומו לנשיא לבנון - י"מ). לא זכור לי שראינו את פייר".

האם זכור לך שבשיחה דובר ולו ברמז על הצורך של הפלנגות לפעול נגד הפלסטינים ולנקום בהם?

"לא. נושא כזה לא עלה בשיחה, אבל הם גם לא היו זקוקים לעידוד שלנו. הם רצחו כל הזמן. אנשים כמו סמיר ג'עג'ע, אלי חבייקה וקוברה (רוברט חאתם - מפקד יחידת שומרי הראש - י"מ) ידעו לרצוח פלסטינים ואחרים בלי שמישהו יגיד להם לעשות זאת".

מי, אם כן, אישר להם להיכנס לסברה ושתילה?

"זאת שאלת 64 אלף הדולר. הפקודה המקורית של צה"ל היתה, שצה"ל ייכנס למחנות. במקום זאת, הם נכנסו. אני לא יודע מי שינה את ההוראה. נשאלתי על כך בוועדת כהן ולא היתה לי תשובה. הוועדה שאלה מדוע לא היה לי מודיעין על השינוי, והשבתי שכראש אמ"ן תפקידי היה להשיג מידע על האויבים, לא על כוחותינו".



סברה ושתילה, 1982. בין 700 ל-800 נטבחו בידי לוחמי הפלנגות


שרון ובאשיר ג'מייל, 1982. 'כשאריק מונה לשר הביטחון, התוכניות כבר היו מוכנות'



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו