טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

עשור לאינתיפאדה השנייה | גילויים חדשים על מותו של מדחת יוסף

מותו של מדחת יוסף נצרב בתודעה הישראלית ככישלון מנהיגותי: כל המפקדים, מראש הממשלה ועד מפקד החטיבה, המתינו שהפלסטינים יחלצו את החייל הפצוע מקבר יוסף, במקום שצה"ל יפעל בעצמו. היתה אפשרות נוספת שצה"ל החל לתכנן אבל פחד לבצע: פינוי מבעוד מועד של הקבר. אלא שתוכנית "גן סגור" הרגיזה את המתנחלים, ואיתם אף אחד לא רוצה להסתבך

תגובות

זה היה מתכון בטוח לכישלון. רק שתי אפשרויות עמדו לפני המפקדים הבכירים ביותר של צה"ל שהתכנסו ב-1 באוקטובר 2000 בפסגת הר מעל שכם, ושתיהן היו גרועות. רשתות הקשר דיווחו שסמל ראשון מדחת יוסף מאבד דם. המפקדים ידעו שאין להם שום דרך מהירה או סבירה להגיע אליו. זה היה היום השלישי לאינתיפאדה, והמון פלסטיני הטיל מצור על קבר יוסף. אלפי מפגינים הקיפו את הקבר ואיימו לעלות עליו. עשרות חמושים המטירו אש מנקודות שולטות על 12 הלוחמים, רובם שוטרי משמר הגבול, שהיו לכודים במובלעת הישראלית בלב שטח A, ובמרחק 800 מטר משם, על פסגת תל א-ראס, עמדו האחראים על ביטחון ישראל, אובדי עצות.

צה"ל החזיק במגרותיו תוכנית לתרחיש הזה בדיוק. לפי פקודת "כותונת פסים" - עוד שם מקאברי מבית היוצר הצבאי - טור שריון היה אמור להוביל כוח מיומן ומתורגל היטב, לכיבוש מחודש של הקבר וסביבותיו. אך המפקדים חששו: פריצה במתווה דומה שבוצעה בעת אירועי הכותל ב-96', גבתה את חייהם של שישה מחיילי כוח החילוץ. במצב שנוצר עתה מסביב לקבר פעולה כזאת היתה עלולה להסתיים במרחץ דמים משני הצדדים. האפשרות השנייה שעמדה לרשותם, היתה לבקש מכוחות הביטחון הפלסטיניים שיחלצו את החייל. גם כאן, הניסיון לא לימד טובות: באירוע שהתרחש חצי שנה קודם לכן, הופנתה לפלסטינים בקשה זהה. ארבע שעות חלפו עד שהם פינו את החייל שנפצע באותו אירוע.

גם הפעם נבחרה האפשרות השנייה. שוב חלפו ארבע שעות עד שאנשי הביטחון המסכל של ג'יבריל רג'וב הגיעו אל הקבר. מדחת יוסף כבר לא היה בחיים.

ההחלטה להסתמך על הפלסטינים, בעוד צה"ל עומד מנגד ולא עושה דבר, נצרבה בדעת הקהל הישראלית ככישלון מנהיגותי, פיקודי וערכי. בתוך הבהלה מפרוץ המהומות הפלסטיניות, בגבולות ישראל ובשטחים, ועם הקריסה הרועשת של תהליך אוסלו, ההחלטה הזאת סימלה אובדן דרך. פוליטיקאים, בעלי טורים בעיתונות וכן בני משפחתו של יוסף, הפנו את הביקורת אל ראש הממשלה אהוד ברק. השלטים בהפגנות וכותרות העיתונים קבעו שמדחת יוסף הופקר, שדמו היה זול בעיני ההנהגה, מדמם של הפלסטינים שהיו נפגעים לו צה"ל היה חודר לשכם.

גם שדרת הפיקוד שצפתה במתרחש ממרומי תל א-ראס - הרמטכ"ל שאול מופז, ראש השב"כ אבי דיכטר, אלוף פיקוד מרכז יצחק איתן, מפקד אוגדת איו"ש תא"ל בני גנץ, מפקד חטיבת שומרון יוסי אדירי ומפקדים נוספים - לא חמקה מהביקורת הציבורית. האירוע סימן משבר אמון בין האזרחים והחיילים לבין צה"ל. לדעת רבים, צה"ל פעל בניגוד לערכיו, וחטא בייחוד לערך הרעות המוגדר בקוד האתי שלו: "החייל יפעל מתוך אחווה ומסירות לחבריו לשירות, וייחלץ תמיד לעזרתם כשהם זקוקים לו או תלויים בו, חרף כל סכנה וקושי, עד כדי חירוף הנפש" - לא משאירים פצועים בשטח. היו שתלו בפרשה את הירידה במוטיבציה של בני הנוער לשרת בצה"ל. בקרב הדרוזים עלו רגשות קיפוח, נטען שם שאם הפצוע היה יהודי, צה"ל היה פועל אחרת.

אך היה זה גם כישלון ידוע מראש. מסמכים הנחשפים כאן לראשונה מגלים שצה"ל ויתר ביודעין על אפשרות נוספת, שהיתה עשויה למנוע את מותו של מדחת יוסף ואת התסבוכת שבעקבותיה: הפעלה מבעוד מועד של נוהל "גן סגור". הפקודה הורתה על פינוי זריז, קל ובטוח יחסית, של מתחם הקבר. היא נכתבה מתוך הבנת הסיכון שבהצבת כוח קטן, המצוי בנחיתות מספרית וטופוגרפית, בלב אזור בנוי פלסטיני.

אולם המסמכים, כמו גם עדויות חדשות, מצביעים על כך שצה"ל לא התכונן כראוי לביצוע הנוהל, לא היה ערוך אליו מבצעית, ובזמן אמת, כאשר הדבר היה עוד אפשרי - פסל את הפעלתו. הסיבה: התנגדות המתנחלים לפינוי הקבר, וחשש מתגובתם, כמו גם מתגובות פוליטיות אחרות, אם הדבר יתבצע. לטענת כמה מהמעורבים, נוכחותם של מתנחלים במפקדות הצבאיות רק הגבירה את הלחץ להימנע מפינוי. בסופו של דבר, הקבר פונה בלילה שבין 6 ל-7 באוקטובר, חמישה ימים לאחר שמדחת יוסף נהרג. כשהתעוררה שכם למחרת, פשט המון פלסטיני על הקבר, בזז את שנשאר בו והעלה אותו באש.

כמה נשלם

"אף אחד בצבא לא רצה להפעיל את פקודת 'כותונת פסים'. זה היה חלום הבלהות שממנו כולם חששו. הפקודה הזאת נראתה לנו כבר אז כמשימת התאבדות", טוען היום קצין בכיר, שכוחותיו היו אמורים להשתתף בכיבוש אזור הקבר. נוסח הפקודה מגדיר "התקפה חטיבתית רכובה ורגלית בשני מאמצים ובשני צירים". בציר אחד אמור היה לפעול כוח מוקטן מגדוד חרוב - כשתי פלוגות, בליווי שני טנקים. בשני, כוח חלקי מגדוד שריון, טנקים ספורים בליווי חיילי חי"ר. מטרתם היתה "כיבוש מתחם קבר יוסף ותל בלאטה, בידודם, והיערכות להגנה על בסיס השטחים השולטים". הפקודה הקצתה לכוח גם זוג מסוקי קרב, מרגמת 81 מילימטר, כוחות הנדסה, בולדוזר די-9 וכוחות סיוע נוספים. אך הקצין הבכיר טוען, כי "כל זה לעולם לא היה מספיק כדי להתמודד עם המציאות שנוצרה בשטח".

גם קצינים אחרים מוסיפים כי "מגוחך לחשוב שכוח קטן כזה, עם טנקים ונגמ"שים ספורים, היה מצליח לכבוש במהירות שליש משכם, להגיע אל הקבר, לחלץ את החייל הפצוע ולצאת משם ללא כמות אדירה של נפגעים לשני הצדדים". לטענתם, "בפיקוד, באוגדה ובחטיבה המרחבית לא נעשתה הערכה אמיתית של מחיר הדם שאותו נצטרך לשלם, אך כל מי שהיו לו מעט שכל וניסיון הבין מיד שהתוכנית הזאת פשוט לא היתה ישימה". לחיזוק טענתם הם מזכירים כי כשנתיים לאחר מכן, במהלך מבצע "חומת מגן", נדרשו ארבעה ימי לחימה אינטנסיבית של שלוש חטיבות, בהן גולני והצנחנים, כדי לכבוש את שכם.

הטענה ש"כותונת פסים" לא היתה ישימה עלתה עוד לפני הקרב. בישיבת הסיכום של תעסוקה מבצעית שערך גדוד מילואים בגזרה, מספר שבועות לפני האירועים, אמר המג"ד: "אחרי שישבנו ותיכננו כל כך הרבה זמן, מתברר שזאת שרלטנות. אין התייחסות של האוגדה לעניין. לדעתי, במצב הנוכחי, הצבא לא מסוגל להיכנס לקבר יוסף ולהוציא את האנשים. כמו שנעשה עם צד"ל, ישאירו אותם לבד. כרגע זה לא יותר ממס שפתיים ומפקירים שם 12 אנשים. אף אחד לא ייכנס פנימה, נקודה".

תחקיר צה"לי שערכה ועדה בראשות האלוף במילואים יורם יאיר על הקרב, הדגיש כי "לאורך כל האירוע, לא היתה התלבטות כלשהי באשר למחויבות לחילוץ הפצוע. הדבר היה טריוויאלי בעיני כל המפקדים הבכירים". בסיכום עבודת הוועדה, שבה היו שותפים גם האלופים יואב גלנט ואלעזר שטרן, נקבע שצה"ל פעל כשורה. "הדילמה שנוצרה היתה עניינית, כלומר מהי הדרך המהירה יותר, ולפיכך המועדפת, לפנות את הפצוע: האם באמצעות הפלסטינים או לחלופין על ידי כוח החילוץ הצה"לי", נכתב.

קביעת הוועדה לא סיפקה את בני משפחתו של מדחת יוסף, שטענו כי שיקולים זרים מנעו מצה"ל להיכנס לשכם. לטענת כמה מבני המשפחה, הרמטכ"ל מופז אמר באוזניהם, שברק מנע את הפעלת תוכנית "כותונת פסים" בשל חששו מפגיעה בתהליך השלום - טענה שברק מכחיש בתוקף. יחד עם תנועת "אכפת" שהוקמה בעקבות הפרשה, עתרה המשפחה לבית המשפט העליון, בדרישה שיורה לראש הממשלה להקים ועדת חקירה ממלכתית לבדיקת האירועים והמניעים לקבלת ההחלטות. אולם בית המשפט דחה את העתירה. בפסק הדין נכתב, שבית המשפט שוכנע ש"לפני מפקדי צה"ל... עמדה דילמה מבצעית ולא ערכית, בבואם לשקול הדרך המהירה ביותר לחילוץ המנוח". בג"ץ שיבח את התחקיר הצה"לי וקבע כי לא היה פגם בשיקול דעתו של ראש הממשלה, כשהחליט להסתפק בתחקיר מבצעי.

המסקנה כי הכישלון בחילוצו של מדחת יוסף נבע מסיטואציה צבאית מורכבת - דילמה מבצעית הדורשת לבחור בין שתי חלופות גרועות - היתה נוחה לרבים מהמעורבים. הרי כך אי אפשר לקבוע מה היתה יכולה להיות תוצאת החלופה שלא נבחרה. אולם הדיון בשתי החלופות מסתיר את העובדה שצה"ל הכין חלופה נוספת, שכלל לא היתה קרובה ליישום - נוהל "גן סגור".

העדות המפורטת והמשמעותית ביותר על האירועים שהתרחשו בקבר, נכתבה על ידי מפקד מנהלת התיאום והקישור בשכם, סא"ל אלכס חייקוב. שנה לאחר המאורעות, כתב חייקוב בלשון לקונית ומדוקדקת את זיכרונותיו מהתקופה, דו"ח מפורט הנפרש על 40 עמודים. בדו"ח מצוינים שמות כל המעורבים, וחייקוב מספר בפירוט מה הם אמרו ועשו, מבלי לקבוע עמדה או לשפוט את ההחלטות שהתקבלו. אחד מפקודיו של חייקוב אומר כי הוא ייחס דחיפות מיוחדת לכתיבת הדו"ח, בשל מחלת הסרטן שהתגלתה בגופו. "הוא פחד למות לפני שהדברים האלו ייחקקו", הוא מספר. שולמית, אלמנתו של חייקוב שנפטר לפני למעלה משנה, טוענת שזהו תיאור הירואי במקצת, אך היא מסכימה כי בעלה "לקח את פרויקט התיעוד הזה כשליחות". בסיכום דבריו כתב חייקוב: "סיפור קבר יוסף מן הסתם ימשיך להעסיק ולרתק דורות רבים של לוחמים, היסטוריונים וחוקרים... עבורי, כתיבת סיפור המעשה היא סגירת חוב לדורות הבאים".

חייקוב החל את תיאורו בתקופה שקדמה לאירועי אוקטובר, ובהכנות שנעשו בחטיבה המרחבית שומרון לקראת העימות הצפוי עם הפלסטינים. "בתרגילים השונים התגבשו והתפתחו התובנות, הן למקרה שניאלץ להפעיל את התוכנית לחילוץ אזרחים מהקבר ותגבור כוחות מג"ב, תוכנית שזכתה לשם הקוד 'כותונת פסים', ובד בבד התפתחו תובנות בכיוון של 'גן סגור', תוכנית שהחלה להתגבש למצב של עימות המתפתח בהדרגה, ובבסיסה ההבנה כי במידה שיעמוד לרשותו מספיק זמן כדי לצפות, בטווח של ימים או אפילו שעות, אפשרות להתקפה פלסטינית סדורה על הקבר, אזי יפעל צה"ל להוציא אל מחוץ לשטח A את כל האזרחים והשוטרים וכן חלק מהציוד, ולהעביר באופן זמני את האחריות למתחם הקבר לידי הביטחון הלאומי הפלסטיני".

תוכנית הנסיגה היתה פשוטה ורזה: לעומת "כותונת פסים" שהתפרשה על פני 19 עמודים, "גן סגור" כללה חמישה בלבד, מספר הלוחמים הנחוצים לביצועה היה מזערי, וכל שנדרש מהם היו 30 תיקי קיטבג שבהם היו אמורים לארוז את אמצעי הלחימה, ציודם האישי וחפצי הקודש של הישיבה. ובכל זאת, הפקודה לא הגיעה לחיילים.

קובי ציון, בן 31 מכפר סבא, היה חייל בגדוד חרוב באותה תקופה. את "כותונת פסים" הוא זוכר היטב: "זכרנו את התפקיד שלנו בעל פה, תירגלנו את הדברים כל כך הרבה פעמים עד שהיינו יכולים לדקלם את המשימות מתוך שינה". הוא מספר כי מדי שבוע תירגלו חיילי הגדוד את ההקפצה ואת שלביה הראשונים של התוכנית, אולם על התוכנית לפינוי הקבר לא שמע מעולם. גם כל חיילי מחלקת משמר הגבול שהוצבה בקבר יוסף והתראיינו לכתבה, חבריו של מדחת יוסף לא זוכרים את קיומה של תוכנית "גן סגור".

על הנייר בלבד

שנתיים לפני האירוע, ב-26 באוגוסט 98', שלח מפקד חטיבת שומרון, אל"מ יהודה שקד, מכתב סודי ומיידי למפקדת אוגדת יהודה ושומרון. נושא המכתב היה: "סיור בקבר יוסף לאיתור מעברים ופריצת חומות בשעת חירום". במכתב מצוין בין השאר, כי "כחלק מהתכנונים המבצעיים בקבר יוסף, מתוכנן לפרוץ את חומת בית הספר (הנמצא) מזרחית לקבר, וליצור מעבר דרכו לכיוון מזרח על מנת ליצור ציר תנועה ופינוי מוסתר יחסית, לא דרך הסמטה, שאינו נשלט".

על פי התוכנית שהחלה להתגבש אז, בשעת חירום היו אמורים החיילים בקבר לנטוש את עמדותיהם ולצאת מהמתחם דרך נתיב מילוט מוסתר. הנתיב אף איפשר לכוחות חילוץ להגיע בנתיב תנועה מוסתר יחסית. "גובשו מספר רעיונות בנדון", נכתב במסמך, "אולם יש צורך בזימונם של אנשי מקצוע (בתחום ההנדסה הצבאית) אשר ימליצו על הדרך והשיטה להכנסתם של מעברים ו/או תשתית למעבר בחומה שייפרץ בשעת חירום".

נציגי פיקוד מרכז ומומחים אזרחיים הגיעו באותה התקופה אל הקבר, ובדקו את האפשרויות ליצור נתיב מילוט מהקבר. אך מתוך המסמכים הצבאיים שעוקבים אחר פעולותיהם עולה, כי בתוך כמה חודשים היוזמה התמוססה לגמרי. פרט למספר דיונים שנערכו בנושא במפקדות החטיבה והאוגדה, וכתיבת כמה תוכניות כלליות, בשטח לא נעשה דבר. כל ההמלצות שנגעו לשינויים הנדסיים ולציוד הנדרש לביצוע התוכנית לא מולאו, וכך במשך הזמן פקודת "גן סגור" נזנחה ולא תורגלה כלל. רק ההתקפה החמושה הפלסטינית על הקבר במאי 2000, בזמן אירועי הנכבה, החזירה את התוכנית לחיים, כהכנה לעימות אפשרי עם הפלסטינים.

במסמך סודי שנכתב על ידי קצין אמצעי לחימה בפיקוד המרכז מספר חודשים לפני אירועי אוקטובר, תחת הכותרת "אתר קבר יוסף - אמצעים מיוחדים המאפשרים לחימה, שהייה, מיגון ומילוט - דרישה מבצעית", נכתב כי "מוכנות אתר קבר יוסף בהגנתו, בתחום אמצעי הלחימה, ותשתית הבינוי לעת משבר מדיני... נמוכה ביותר!" בהמשך מפורט כי המטרה היא לאפשר ללוחמים בקבר "שהייה בטוחה ומוגנת באתר, יכולת לחימה איכותית, יכולת תצפית מקומית ואזורית" וכן "יכולת מילוט בטוחה ככל שניתן, במקרה של פקודת נסיגה מהאתר".

המסמך מונה המלצות רבות, בהן שיפור חלונות חדרי הביטחון, ו"הצבה מוסלקת/נסתרת ותמימה של מקלע נגב בקליבר 5.56 מ"מ על גג חדר הביטחון". כמו כן הומלץ על "הרכבת מצלמות נסתרות המאפשרות תצפית מקומית לסביבה החיצונית הקרובה", התקנת "חוט תיל חשמלי להרחקת מסתננים" ועוד. על פי עדויות חיילי מחלקת הקבר ומפקדיהם, חלקן הגדול של ההצעות מעולם לא התממש.

מהאזנה לרשתות הקשר ומצפייה בקלטות שתיעדו את האירוע והגיעו לידי "הארץ", וכן מעדויות הלוחמים, נותרת תחושה קשה שאילו חלק מההמלצות היו מיושמות, מצבם של החיילים היה קל יותר. מיגון היקפי עשוי היה להרחיק את הפלסטינים מקרבת הקבר, ואמצעי תצפית ומצלמות היו מונעים מהחיילים מלשהות בעמדות חשופות. נותר רק לתהות מה היה גורל הקרב הזה, לו המלצות הפיקוד עצמו היו מיושמות.

לקראת סוף המסמך, תחת הסעיף "יכולת מילוט בטוחה", מצוין כי יש צורך ב"הכנת פתח מוסתר באמצעים כימיים". הכוונה למנגנון המופעל בחומר נפץ ומקובע לחומת הקבר, ומאפשר פתיחת נתיב מילוט. בדרישות למנגנון זה קובע המסמך: "פתח המילוט כלפי חוץ לא ייראה ולא ניתן יהיה לאתרו (שכבת הבטון הנותרת דקה מאוד וניתן לעברה באמצעות בוכנה הודפת או מטען נפץ קטן). באתר יוצב מתקן גלישה בפתח המילוט, ולאחר פריצתו יאפשר מעבר בין מפלס חצר האתר העליונה למפלס חצר בית הספר התחתונה". גם האמצעי הזה לא הותקן מעולם.

בסיכום המסמך מציין הקצין כי "דרישה מבצעית מפורטת זו מאפשרת יכולות לחימה, שהייה, מיגון ומילוט משופרות, וכאלה שאינן קיימות באתר. הצורך באמצעים הנ"ל נחוץ ובדחיפות גבוהה ביותר, שכן השיחות להסדר הקבע בין מדינת ישראל לרשות הפלסטינית נמצאות בשלב מעשי וקריטי ויש לאפשר לצה"ל מוכנות לכל תרחיש". אך למרות הדחיפות הגבוהה, ההמלצות לא מומשו. בזמן אמת צה"ל לא היה מוכן. גם תוכנית נוספת לפינוי חלקי של הקבר בעת התרחשות משבר, "הפסקת צהריים", תורגלה רק פעם אחת.

לגלות אמפתיה

בדו"ח שכתב טוען סא"ל חייקוב, כי גורמים שונים בחטיבת שומרון ניסו לתרגל את "גן סגור", אך הוא מציין כי "נוכחות מסיבית של גורמים מתוך ההתיישבות, כחלק מסדר כוחות החטיבה ובמסגרת ההגנה המרחבית בתרגילים עצמם, בשומעם על המתווה הצה"לי המוצע והנכונות לגשת לפתרון בסגנון 'גן סגור', הקימו מהומה גדולה, ובמסגרת מערכת היחסים העדינה, הרגישה והטעונה הקיימת ממילא בין אוגדת איו"ש למתיישבים בגזרה, נוצרה אווירה שרוקנה את המושג 'גן סגור' מתוכן כבר ברמה התרגילית".

יחידות ההגנה המרחבית מבוססות על תושבי התנחלויות, המתנדבים לשמור על יישוביהם. את הקשר המבצעי איתן מנהל קצין הגמ"ר חטיבתי, שברוב מכריע של המקרים הוא בעצמו תושב אחת ההתנחלויות בגזרה. מתוקף תפקידו, הוא חשוף לכל התוכניות הצה"ליות, והלכה למעשה הוא משמש כנציג ההתיישבות בקבלת ההחלטות המבצעיות.

על מעורבותם הפוליטית של קצינים אלה ניתן ללמוד מסיכום ישיבה בנושא קבר יוסף שנערכה במארס 2000. בישיבה נכחו ראש המועצה האזורית בנצי ליברמן, קב"ט המועצה גלעד זר, חברי מועצת יש"ע אורי אריאל, זאב חבר (זמביש) ובני קצובר, נציגים מהנהלת הקבר וקצין ההגמ"ר החטיבתי. במסמך הצה"לי המסכם את הישיבה, מדווח קצין ההגמ"ר כי בין השאר הוחלט על ידי הנוכחים ליצור "לובי פוליטי של ח"כים חרדים וימנים למען הקבר". מסמכים נוספים מלמדים על יחסי הגומלין הרגישים בין הנהלת הקבר לצה"ל, שנאלץ לעתים להגביל את הפעילות במתחם.

בנוסף לקציני ההגמ"ר, חייקוב התכוון גם אל הרב אביחי רונצקי, לימים הרב הצבאי הראשי ומי שכיהן באותה התקופה כראש מטה חטיבת שומרון (השלישי בהיררכיה החטיבתית), כאחד המתנגדים לפינוי. רונצקי נמצא כעת בחופשת שחרור מהצבא, ודובר צה"ל אסר עליו להתראיין בעניין, כפי שאסר על כל הקצינים המשרתים עדיין - אך עמדתו בעניין קבר יוסף הובהרה בהזדמנויות שונות. גם כיום מגדיר רונצקי את עצמו כמתנגד נמרץ לנטישת המקום.

אך לא רק הוא היה ממתנגדי תוכנית "גן סגור". לטענת חייקוב "המתיישבים הבהירו כי לא יאפשרו לצבא בשום צורה ואופן לממש את המתווה של 'גן סגור', כולל איום מאוד ברור מצד בחורי הישיבה ונציגיהם, כי במקרה שצה"ל יחליט לעזוב את המתחם ולמסור אותו לאחריות הפלסטינים, הם עצמם ימצאו את הדרך להגיע לקבר יוסף באופן עצמאי ולהגן על המקום בגופם".

הדברים הגיעו לידי כך, שכמה מהתוכניות הקשורות ל'גן סגור' נעשו מאחורי גבם של המתנחלים וקציני ההגמ"ר. בדיון שנערך על ידי ראש מטה פיקוד מרכז מספר חודשים לפני האירוע, הוחלט כי ימוקמו "חיישנים בכל חדר ומקום (360 מעלות) לצילום ההתרחשות אחרי עזיבת הקבר". ובכתב ידו של ראש המטה צוין במסמך סיכום הישיבה, כי הדבר אמור להיעשות ללא עדכון קציני ההגמ"ר או המתנחלים, תלמידי הישיבה. אגב, על פי עדויות החיילים, גם החלטה זו מעולם לא בוצעה.

יום לאחר מותו של מדחת יוסף, בלב המהומות, כינס מפקד החטיבה יוסי אדירי כמה מרבני היישובים הסמוכים. בין הנוכחים היו גם ראש המועצה האזורית בנצי ליברמן והרב רונצקי. חייקוב מספר כי "במהלך הפגישה מתעוררת סערה ברקע אירועי קבר יוסף מן היממה שחלפה, כאשר הרב לבנון, רב היישוב אלון מורה, ועמו הרב דוד דודקביץ', רב היישוב יצהר, מובילים קו ביקורתי נוקשה וחסר פשרות כנגד הצבא".

אין פלא אם כך, כי המברק שהוציא אגף המבצעים בפיקוד מרכז ביום פינוי הקבר בשעה 10:20 בבוקר, עסק בעיקר בהסברת המצב החדש מול המתנחלים, ופחות בהבהרת הדברים ללוחמים, שרבים מהם עדיין חשים נבגדים בעקבות הפינוי. "זה היה נראה תמוה שלאחר שסיכנו את חיינו במשך כל כך הרבה זמן ובתנאים כל כך קשים, ולאחר שהקרבנו את מדחת במקום, פתאום מחליטים שהכל לא היה שווה זה", אומרים כמה מהלוחמים שהשתתפו בקרב.

לאחר פירוט ההחלטה והשיקולים שעמדו מאחורי ההחלטה על הפינוי, מצוין במברק כי על פי ההבנה שהושגה, "שוטרים פלסטינים יחזיקו ויתחזקו את קבר יוסף עד להחזרת המצב לקדמותו, מתוך הבנה שאין בכך שום שינוי עקרוני מהסטטוס קוו שהיה עד כה". במסגרת ההנחיות והדגשים נכתב כי "יש להעביר את מסר העזיבה הזמנית הנובעת אך ורק משיקולי ביטחון מובהקים לתושבים היהודים. יש להבהיר שכוונת ישראל היא לחזור ולפעול בקבר במתכונת שהיתה, עם התייצבות ורגיעת המצב. יש להבין את סערת הרגשות הצפויה תוך גילוי אמפתיות, אהדה וסובלנות לתושבים. צפויות תגובות שונות של ההתיישבות על פינוי הקבר אשר על כן נבין בין הדברים הבאים (כך במקור). חיבוק ההתיישבות - אנו מבינים הבנה עמוקה ומגלים אמפתיה למצב. הוצאת קיטור - בגבולות שאינם יוצרים סיכון ביטחוני ואשר אינם בבחינת עבירה על החוק.

"האוגדה פועלת במישורים שונים לנוכח סיטואציה חדשה ובכלל זה קשר עם מנהיגי הציבור, קידום פעולות מיגון, ביצוע דרכי ביטחון ועוד. יש לשים דגש על קליטת מידע הנמצא ביישובים והעברתו לאוגדה כסיוע ביצירת תמונת מצב נכונה. עלינו לזכור את חשיבות הקשר ההדוק (והתומך) בין האוגדה ליישובים". לסיכום דבריו בנושא, כתב חייקוב כי "ככל שגבר העיסוק בצה"ל סביב תובנת 'גן סגור', כן גברה ההתנגדות הנחרצת של כל גורמי ההתיישבות לתובנה זו, עד לכלל מצב שבו הנושא חדל מלהיות מתורגל בתרגילים השונים והצבא עקר שלא מרצון את התובנה מתודעתו הארגונית".

יורד מעל הפרק

הקבר המזוהה כקברו של יוסף המקראי שוכן בשיפולי הר גריזים בשכם, בלב אזור פלסטיני מיושב ובקרבת מחנה הפליטים בלאטה. טענות כי מדובר למעשה בקבר שייח בן כ-400 שנה לא מנעו בסוף שנות ה-80 את הקמתה במקום של ישיבת "עוד יוסף חי", שמרבית תלמידיה באו מההתנחלות הסמוכה יצהר. עד לאינתיפאדה הראשונה לא היתה במקום אבטחה צבאית צמודה. המהומות שפרצו בדצמבר 87' אילצו את צה"ל להקצות כוח קבע לאבטחת המקום.

בהסכם אוסלו ב', שנחתם ב-95', לא נכלל הקבר ברשימת האתרים הקדושים שהועברו לאחריות פלסטינית, ולאחר שצה"ל פינה את שכם בדצמבר של אותה שנה, הישיבה נותרה במקום, מובלעת ישראלית בתוך שטח A. בין הצדדים הוסכם כי ישראלים בלבוש אזרחי יאבטחו את הפעילות בקבר, ואילו הרשות הפלסטינית תהיה אחראית לליווי התלמידים למקום, במסגרת הסיורים המשותפים עם כוחות צה"ל.

אולם באפריל 97' החליטה מפקדת החטיבה למקם במתחם מחלקה קבועה של לוחמי משמר הגבול, מחלקת הקבר. הצורך בנוכחותם עלה - כך על פי מסמכים מהתקופה ומעדויות קצינים ששירתו בחטיבה - לאחר שתלמידי הישיבה התנכלו באופן מתמשך לאוכלוסייה המקומית ולשוטרים הפלסטינים, מה שגרם למתיחות בין אנשי הישיבה לגורמי הביטחון.

אולם לאחר קריסת התהליך המדיני, וביתר שאת עם פרוץ האינתיפאדה, שבה ועלתה התוכנית לפנות את הקבר. עליית אריאל שרון להר הבית, ב-28 בספטמבר 2000, תפסה את החטיבה בעיתוי לא נוח: למחרת, יום שישי, חל ערב ראש השנה תשס"א ועל פי התכנון המפורט ביומן המבצעי של קבר יוסף, תלמידי ישיבה רבים היו אמורים להישאר במתחם הקבר במהלך החג. אולם לאחר שנודע מניין ההרוגים במהומות על הר הבית, ולאחר שבאותו יום שישי בבוקר נרצח קצין מג"ב בקלקיליה על ידי שוטר פלסטיני, הורה מפקד חטיבת שומרון, אל"מ יוסי אדירי, על פינוי האזרחים מהקבר. למרות מחאות המתנחלים, הם הוצאו מהמתחם עד ארבע אחרי הצהריים, בליווי שוטרים פלסטינים. מאוחר יותר באותו יום (ויומיים לפני מותו של מדחת יוסף), העלה אדירי לפני גורמים בכירים במפקדת אוגדת איו"ש את האפשרות לפנות את הקבר לפי תוכנית "גן סגור". העניין נפסל על הסף.

עוד לפני פינוי הקבר פורסם כי אלוף הפיקוד איתן הציע לפנותו. "זה היה חוסך את המצב שבו אנחנו נמצאים כרגע. אבל לא כך הוחלט - ואנחנו מבצעים את המשימה שהוטלה עלינו", הוא צוטט.

בשיחת טלפון ממקום חופשתו בחו"ל, מאשר אדירי כי תוכנית "גן סגור" אכן נשקלה, אך לדבריו הוא אינו זוכר את הנסיבות המדויקות שהביאו להורדתה מעל הפרק. לדברי קצין בכיר אחר ששירת בחטיבה באותה תקופה, ההנחיה לא לפנות את הקבר "ירדה מלמעלה, מהדרג הפוליטי". הוא מעריך שבפיקוד מרכז ובמפקדת האוגדה העריכו כי אין צורך בביצוע התוכנית, וכי בקשתו של אדירי נבעה מחוסר ניסיונו בגזרה ובתפקיד, שאליו נכנס שלושה שבועות בלבד לפני כן. לדעתו, איש בדרג הצבאי לא היה מסוגל להחליט על פינוי הקבר, פעולה שהיתה צפויה לעורר ביקורת ציבורית ופוליטית. גם חייקוב מייחס את ההחלטה להימנע מפינוי הקבר בשלב זה לדרג המדיני, אך אינו מפרט למה כוונתו.

למחרת החלו הפגנות בשכם. עצרת המונים שנקבעה בכיכר השעון בשעה 11 הפכה במהרה להפגנה סוערת בהשתתפות אלפי תושבים, בהם חמושים רבים. במהלך העימותים עם כוחות צה"ל בפאתי שכם ובכפר קליל הסמוך, נהרגו שמונה מתושבי העיר. בנו של המושל הפלסטיני נפצע אנושות. רמת הכוננות בקבר הועלתה לדרגה 3, אך בשבת לא נרשמו בו אירועים מיוחדים, למרות שגזרת שכם היתה הסוערת ביותר באותו יום. השוטרים הוציאו את ציוד החירום, לבשו את אמצעי המיגון ונותרו ערוכים בעמדות.

בצאת השבת, תוכנית "גן סגור" שוב עלתה לדיון בחטיבת שומרון. בהערכת מצב בלשכת המח"ט, הועלה חשש כבד לגבי יום המחרת, שבו צפויות היו להתקיים לפחות שמונה הלוויות. קצין המודיעין פירט את כוונות הפלסטינים, בהן תקיפת קבר יוסף. לדברי גורם שנכח בישיבה, כמה גורמים הציעו לפנות את הקבר, אך הפעם - כנראה בשל הכישלון ביום האתמול - לא הועלתה הדרישה מהחטיבה לדרגים הממונים.

"לקראת השעה 11:00 מתחילים האנשים בתצפית לחוש באנרגיה העממית המצטברת בתוככי העיר שכם", מתאר חייקוב את בוקר יום ראשון. "מעת לעת נשמעים צרורות באוויר, המואזינים במסגדים זועקים קריאות קינה והסתה, ודומה כי כל תושבי העיר שכם עזבו את בתיהם ונמצאים ברחוב". ביומן המבצעים של החטיבה מצוין כי ההתקפות על קבר יוסף החלו כעבור פחות משעתיים. "התצפית מדווחת על המון שיוצא מכיוון מחנה הפליטים בלאטה", נכתב שם. בשעה 14:50 מדווח היומן על ירי לעבר הקבר מכמה בתים סמוכים ומרחבת הכניסה. בשעה 15:10 נכתב שם, כי שוטר משמר הגבול ממחלקת הקבר נפצע מכדור בצווארו וכי הוא פונה לטיפול באחד מחדרי המתחם.

חזרה גנרלית

אין ספק כי בשעות שלאחר הדיווח על פציעתו של מדחת יוסף בקבר, עמדה דילמה מורכבת לפני מפקדי חטיבת שומרון וקציני הפיקוד הבכיר - בהם הרמטכ"ל מופז, אלוף פיקוד מרכז איתן ומפקד אוגדת איו"ש גנץ - שזרמו לתצפית הסמוכה בתל א-ראס. תוכנית "גן סגור" כבר לא היתה על הפרק. התוכנית המבצעית היחידה שעמדה לרשותם היתה "כותונת פסים". אך גם היא נראתה בלתי ישימה.

התוכנית הזאת נולדה בעקבות אירועי מנהרת הכותל בספטמבר 96', בעת כהונתו הראשונה של בנימין נתניהו כראש ממשלה. גם אז צרו מאות פלסטינים על הקבר. כוח שנשלח לתגבר את הלוחמים בקבר במתווה הדומה לתוכנית "כותונת פסים", נקלע לקרבות קשים. שישה לוחמים מגדוד חרוב נהרגו, ביניהם מפקד כוח הפריצה וסגנו. ארבעה חיילים נפצעו באורח קל, נגמ"ש ושני כלי רכב צה"ליים הוצתו ושניים אחרים נגנבו. לאחר האירועים נותרו 41 חיילים בקבר, כששוטרים פלסטינים חוצצים בינם להמון שכיתר את המקום. חודש לאחר האירוע הדיח הרמטכ"ל אמנון ליפקין-שחק את מפקד החטיבה, בעקבות הליקויים הרבים שהתגלו בפעילות הכוח.

"כותונת פסים" התבססה על לקחי הכישלון ב-96' ואמורה היתה להיות יעילה ובטוחה יותר - אם כי בהתייחסות לאירועים הקודמים, צוין בה שמרבית הנפגעים היו בכניסה וביציאה מהקבר, מבלי לפתור נקודת תורפה זו. ואכן, בהזדמנות הראשונה שבה אמור היה צה"ל להשתמש בתוכנית, היא לא הופעלה. במאי 2000 תקפו הפלסטינים את הקבר בירי ובניסיון פריצה, בדומה לאופן שבו תקפו את הקבר חצי שנה מאוחר יותר, עם פרוץ האינתיפאדה. לאחר שאחד הלוחמים בקבר נפצע, הוקפצו הכוחות שאמורים היו לבצע את "כותונת פסים" אל כלי-רכבם - אך הפקודה לא ניתנה. "הדרג הממונה לא איפשר הכנסת (החיילים) לתוך שכם מתוך הבנה שמהלך כזה טומן בחובו סיכונים ברמה העלולה להשפיע על תהליך השלום עם הפלסטינים", כתב חייקוב בדו"ח. "הפתרון שנבחר הוא השתלטות הכוחות הפלסטיניים ללא מעורבות ישראלית, וכן פינוי הנפגעים על ידי הפלסטינים".

זאת היתה חזרה מדויקת לקראת אירועי אוקטובר: גם אז עברו ארבע שעות עד שהכוחות הפלסטיניים הדפו את ההמונים וחילצו את הפצוע הישראלי מהקבר, שלמרבה המזל נפצע קל. חייקוב כתב כי הפעולה הפלסטינית הוגדרה כ"כישלון חרוץ", ובמפגשים להפקת לקחים שערך עם גורמים פלסטיניים, "ניתן היה לחוש בחוסר נוחות ובמידה מסוימת אף מבוכה בצד הפלסטיני... אך הם הבהירו כי אל לו לצד הישראלי לצפות שכוחות ביטחון פלסטיניים ישתלטו על מפגינים ופורעים, ביניהם חמושים, דוגמת אלה שהשתלטו על הקבר... הפלסטינים אמרו אמירה מאוד ברורה, שכפי שצה"ל נוהג בכפפות של משי בציבור המתנחלים וכפי שלא יעלה על דעתו של איש שצה"ל יפעיל נשק נגד יהודים - כך גם אין לצפות מהמשטרה הפלסטינית להפעיל נשק נגד מפגינים פלסטינים".

מח"ט שומרון באותם אירועים היה אל"מ (מיל') יהודה שקד, שבתקופתו אף גובשה פקודת "כותונת פסים". בזמן אירועי מנהרת הכותל שהתרחשו חודשים ספורים טרם כניסתו לתפקיד, הוא שירת כקצין אג"ם של אוגדת יהודה ושומרון. "זו היתה תקופה מאוד סוערת בגזרה. טיפלתי באותו היום בהרבה מאוד אירועים והספקתי להגיע לאזור שכם רק לאחר שהאירוע הסתיים", הוא מספר, "אבל אני זוכר שעוד ראיתי את האלונקות עם גופות (החיילים) עליהן, מכוסות בשמיכות. המראה הזה נחרת בזיכרוני לתקופה ארוכה. כשקיבלתי את הפיקוד על החטיבה בדצמבר 97', אמר לי מפקד האוגדה, כי יש לעשות הכל כדי שאירועי קבר יוסף לא יחזרו על עצמם לעולם.

"הרבה מאוד מהפעילות שבוצעה בחטיבה בעקבות האירועים, מעבר לשיקום התדמית והגאווה, היה כרוך בפעילות המבצעית, בבניית הכוח והמוכנות לקראת הפעלת 'כותונת פסים'. החטיבה וגדוד חרוב שהיה מסופח אליה היו דרוכים מאז כמו קפיץ לתת מענה לאירוע כזה".

שקד אינו מוכן לחוות את דעתו באשר לשיקולים שמנעו את הפעלת התוכנית באוקטובר 2000, אך הוא מסביר מדוע לא הפעיל אותה מספר חודשים קודם לכן, במציאות דומה. "גדוד חרוב שהיה שם הופעל כבר והיה מוכן לכניסה בשדרה גדודית לתוך העיר. גם הרתק הגדודי על תל א-ראס התמקם ונוצר קשר מול מסוקי הקרב שהגיעו לגזרה. הכוח בקבר יוסף היה בקשר רציף עם החפ"ק שלי. הם הגנו על עצמם, השיבו באש והרגו מספר חמושים. דרך משרדי המנהל האזרחי ומשרדי התיאום והקישור ניסינו למתן את האירועים, כדי שכוח השיטור הפלסטיני יצליח להשתלט על העניינים. זה היה נראה באותו הרגע המוצא הנכון ביותר, היעיל ביותר והמהיר ביותר, לטיפול בבעיה.

"כמח"ט שהיה מודע לכל האירועים שהתרחשו בגזרות האחרות באותו היום, הייתי מחויב לשמור על זהירות בהפעלת הכוח. בכל האוגדה באותם הימים היה היקף אירועים רחב והשטח כולו בער מג'נין ועד חברון.

"'כותונת פסים' לא היתה פעילות סטרילית. אפשר להפעיל הרבה מאוד אמצעים ואלימות לא מבוטלת על מנת ליצור הגנה לכוח שנכנס ולמי שנמצא בקבר. אני מניח שהפעלת הכוח היתה גובה נפגעים רבים משני הצדדים, ובמצב כזה היה נראה כי כל כניסה פנימה היא כבר לא רלוונטית".

שקד דוחה את הטענות כי "כותונת פסים" לא היתה ישימה. "להערכתי, ואני אומר את זה גם במרחק הזמן, היתה לתוכנית ישימות מבצעית. מה המחיר שהיא היתה גובה, וההשפעות שהיא היתה גוררת על השטח, אף אחד כיום לא יכול לדעת. אני מקווה שכל אותה התקופה לא שיחקנו בנדמה לי".

***

כבר עשר שנים, שבכל מוצאי שבת מתייצב חיים גרינברג מול מחנה הקריה בתל אביב, ומעמיד את השלטים שלו במקום בולט. "חילוץ פצועים חשוב יותר מקריירה צבאית", כתוב על אחד מהם, "לא מפקירים פצועים בשטח", זועק שני. בתחילה, הוא היה אחד מעשרות מפגינים, לעתים מאות, שמחו על מה שהגדירו כהפקרתו למוות של מדחת יוסף. עכשיו הוא עומד שם כמעט לבדו. רק אדם אחד, ששב להפגין עמו לפני שנה וחצי, מארח לו לחברה. "אנשים מרימים ידיים כשהם רואים שמאבק ציבורי, חשוב ככל שיהיה, נתקל בקירות הממסד", מסביר גרינברג את בדידותו.

בעקבות האירועים היה גרינברג שותף להקמת תנועת "אכפת", שברבות הימים שינתה את שמה ל"לא תפקיר", וגם היום הוא אינו מסתפק בהפגנת המעט שלו. הוא מקפיד לשמור על קשר הדוק עם בני משפחתו של יוסף, ועם לוחמים שהיו עמו במתחם הקבר. הוא אוסף עדויות על הפרשה, מגיב על פרסומים בנושא, ועוקב אחרי "כל התקדמות בחיי האחראים למחדל", כדבריו. רק לאחרונה שלח דואר אלקטרוני לבעלי חברת "לגין טובופלסט", משה ינאי, שמינה למנכ"ל את מי שהיה אז אלוף פיקוד המרכז, יצחק איתן. לדבריו, טרם זכה לתגובה. גרינברג, בן 60 מרמת גן, אומר שלא ישקוט עד שמפקדי הצבא בעת האירועים ייקחו על עצמם את האחריות למותו של יוסף. כל חייו נמנע מהפגנות פוליטיות או מחאה ציבורית, הוא אומר, אך המקרה של מדחת יוסף לא נותן לו מנוח.

היום, יום השנה הלועזי העשירי לנפילתו של מדחת יוסף, מתכנן גרינברג לערוך אזכרה רבת משתתפים לזכרו בבית ג'אן. הוא שלח הזמנות לרוב השרים וחברי הכנסת, אך הוא מעריך שבודדים יגיעו, אם בכלל. גם מקרב לוחמי מחלקת קבר יוסף שלחמו לצדו של יוסף, רבים יעדיפו לא להגיע. ארקדי שנדרוביץ מספר כי לא יוכל להתמודד עם המבט בעיניה של אמו של החלל. אולג בורטניק מעדיף להימנע מפגישה מחודשת עם חבריו לקרב. "זה יכניס אותי לעוד שבוע של דיכאון", הוא אומר.*

מאז אני שרוט

הכוח בקבר יוסף הוחלף פעמיים לאחר נפילתו של מדחת יוסף, בחסות שיירות של המשטרה הפלסטינית - עד שהקבר פונה סופית, כעבור שישה ימים של לחימה. "החבירה ללוחמים היתה מרגשת, הצוות המחלץ חבר אליהם בחיבוקים חמים ובנשיקות", כתב סא"ל חייקוב בדו"ח שלו. "הלוחמים נראו מפויחים, גופם הדיף ריח חריף של זיעה ואבק שריפה ועל פניהם ניכרה הבעת הקלה למראה הבלתי-ייאמן מבחינתם". הוא הוסיף כי הם שבו כעבור ימים של "לחימה רצופה בתנאי מצוקה וקושי בלתי נתפסים כמעט".

גם היום, עשר שנים אחרי הקרב, האירועים לא מרפים מרבים מהלוחמים, המתארים את ששת ימי הלחימה כ"גיהנום". הם הצטופפו בעמדות הצרות שהתפוררו משעה לשעה מאש הפורעים. כמה מהם נכוו משריפות והתפוצצויות של תחמושת. לפחות פעמיים הם כיבו את מדיהם הבוערים באמצעות שתן, לאחר שהמים נגמרו והמטפים התרוקנו. לילות רצופים ללא שינה עברו עליהם בפחד ודריכות מוגברת, בימים הם ירו לכל עבר. חלקם עוד זוכרים את פני הפלסטינים שהרגו מטווח מאוד קרוב.

"מאז אני שרוט. אני לא רוצה ללכת לעשות בדיקות נפשיות שיוכיחו את זה, כי אני לא רוצה מהם כסף, לא נכות ולא כלום. הם הזניחו אותנו פעם אחת ומבחינתי בזה נגמר איתם הסיפור", אומר ארקדי שנדרוביץ, בן 33, שלחם בקבר לצדו של מדחת יוסף. הוא הוחלף כעבור יומיים, אך חייקוב מספר בדו"ח כיצד שנדרוביץ התעקש להתנדב ולחזור לקרב עם חברו ליאוניד קטוראי, בסבב הלוחמים האחרון שהיה בקבר עד הפינוי. "מאז האירוע, אין לי כל רגש כלפי מוות או הריגה. אני בוכה לפעמים. אני יכול להיות אטום לגמרי במשך ימים ואז להתרגש מכל דבר. אני חולה", הוא מספר. "יש גבול לכמה אדם יכול לפחד. בקבר כנראה שפחדתי בשביל כל החיים. מאז, אני לא מפחד מכלום. אין לי בעיה להרוג ואין לי בעיה למות בכל שנייה. אני חולה - אני יודע את זה ואני מחזיק מעמד. הפסדנו במלחמה שלנו, איבדנו חבר. בסוף קיבלנו ציון לשבח אבל הוא תלוי אצלי היום בשירותים".

רוב הלוחמים שהתראיינו לכתבה מעידים על מצב נפשי דומה. חלקם חוזרים אל הדברים רק לקראת יום השנה למותו של מדחת, או במפגשיהם הנדירים. כדי להימנע מהזיכרונות האלו, הפסיק אולג בורטניק, בן 31, את קשריו עם רוב חבריו הלוחמים, "רק ככה אני כמעט שלא חוזר לזה", הוא אומר. אחרים חווים את האירועים באופן יומיומי. "כבר עשר שנים לא ישנתי אפילו לילה אחד. לפעמים אחרי כמה ימים רצופים ללא שינה אני מתמוטט למיטה, אבל בדרך כלל לא מצליח להירדם", מספר פיני אוזן, בן 31 מנתניה. "נתנו לי עשרים אחוזי נכות, 600 שקל בחודש", הוא מספר. הוא טוען שחייו נהרסו בשל הטראומה שחווה בקבר. הוא מתגורר בבית אמו ואינו מצליח להתמיד בשום מקום עבודה יותר מכמה חודשים. "אני מרגיש שהוזנחתי על ידי המערכת. איבדתי את האופטימיות בחיים, איבדתי את הכוח להיאבק".

הבמאית יעל קיפר-זרצקי, שפגשה לפני כשש שנים רבים מלוחמי הקבר לשם הכנת סרטה התיעודי "בקבר יוסף", הבחינה במצוקות שעלו בהם כבר אז. "הם היו חבוטים והרגישו זנוחים על ידי המערכת", היא מספרת. קיפר-זרצקי שומרת עם כמה מהם על קשר רופף, ומספרת כי "תחושת הפספוס, שהאחראים לא שילמו את המחיר על מה שקרה, והנפגעים לא זכו לטיפול הראוי, לא מרפה מהם".

עוד מעידים מספר לוחמים כי הם משתמשים באופן קבוע בכדורי שינה ובמגוון תרופות פסיכיאטריות, בעיקר לטיפול בחרדה ודיכאון. כמה מהם אושפזו בבתי חולים פסיכיאטריים ואובחנו כהלומי קרב. אחד מהם מעיד, שכל לילה הוא נכנס למפת העולם בגוגל-ארת', נוסע על נתיב החילוץ, ומנסה להבין למה זה לא עבד.



מדחת יוסף. נפגע מכדור בצוואר


הפגנת דרוזים במחאה על החילוץ הכושל של מדחת יוסף. פקודת 'גן סגור' דרשה רק 30 קיטבגים



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות