בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

יהודים לחמו בשורות הנאצים. זה קרה בפינלנד

הנה עובדה מדהימה: כ-300 יהודים לחמו לצד הנאצים במלחמת העולם השנייה. היה זה במדי הצבא הפיני. ותיקי המלחמה ההיא אומרים שהגנו בה על עצמאותה של פינלנד, וגם על הישרדותם כיהודים. מלחמת העולם השנייה מציגה: תפנית מאוד משונה בעלילה

תגובות

הייטאנימי, בית הקברות העתיק ביותר שעדיין נעשה בו שימוש בהלסינקי, שוכן במרכז העיר, קרוב לקו החוף המערבי של בירת פינלנד. הרבה דמויות מרכזיות בהיסטוריה הפינית הגיעו למנוחת עולמים בפארק הירוק והיפה הזה בין הים ובין אחד הרחובות הראשיים של הלסינקי.

בית הקברות היהודי של הלסינקי נבלע במרחבי הייטאנימי. הוא מוקף חומות אבן מכוסות אזוב ומופרד מהקברים של הלותרנים, כמו גם מקברים של בני דתות מיעוט אחרות שהייטאנימי משמש להן אתר קבורה. כשנכנסים דרך השער אל בית הקברות היהודי, מיד מבחינים באזור קטן מצד ימין ששרשרת ברזל כבדה מפרידה בינו לבין סביבתו הקרובה. כאן קבורים גיבורי מלחמה יהודים-פינים, גברים צעירים שנלחמו ומתו במלחמות שניטשו ב-1939-1944 בין פינלנד לברית המועצות. אבן שחורה וזקופה שעליה חרותים מגן דוד ויד אוחזת בחרב חולשת על החלקה הקטנה ובה שורות של קברים. כל קבר מסומן על ידי מצבת שיש עם השם ותאריכי הלידה והמוות של מי שקבור בו.

ביום יפה המואר בשמש של תחילת הקיץ הצפוני, בית הקברות היהודי שקט. גבר מבוגר, לא יהודי - כך הוא אומר - משקה את הפרחים שעל קבר אשתו היהודייה, וזוג מבוגר מטפח צמחים על קבר אחר. במרחק כמה קילומטרים מכאן, על מורדות גבעת התצפית העתיקה שמעבר לנמל הדרומי של הלסינקי, ניצבת אנדרטה נוספת הקשורה לתולדות היהודים בפינלנד. מבנה פשוט שמורכב משלושה יסודות הוצב לפני עשר שנים לזכר שמונה פליטים יהודים מאוסטריה וגרמניה שהוסגרו לידי הגסטאפו בנובמבר 42'. כולם פרט לאחד נספו בשואה. האונייה הגרמנית שנשאה את הפליטים מהלסינקי דרך מפרץ פינלנד אל טאלין, בירת אסטוניה הכבושה בידי הגרמנים, הפליגה מהנמל הדרומי בדיוק מתחת למקום שבו ניצבת האנדרטה כיום.

שמותיהם של שמונה המגורשים חקוקים באבן האפורה-כהה של האנדרטה. 27 אנשים הועלו על סיפון האונייה בניגוד לרצונם. בטאלין הם נמסרו לגסטאפו על ידי המקבילה הפינית שלו, הוואלפו, משטרה חשאית שקמה ב-1937 ופורקה ב-1949. 19 המגורשים האחרים היו אזרחי ברית המועצות, חמישה מהם יהודים.

קבריהם של גיבורי המלחמה היהודים והאנדרטה שבגבעת התצפית הם אלגוריה לגורלם של יהודים בפינלנד בשנים 41'-44', כשפינלנד חברה לגרמניה הנאצית נגד האויבת המשותפת שלהן, ברית המועצות. העובדה שיהודים פינים לחמו בשורות צבא שהיה בעל בריתה של גרמניה הנאצית היא ייחודית ומשונה, לא רק בתולדות פינלנד אלא גם בהיסטוריה של מלחמת העולם השנייה כולה. שהרי הנאצים הכריזו שיהודים בכל רחבי העולם הם אויבים שיש להשמידם עד האחרון.

היה גיוס חובה

מאוחר מדי לדבר על רגשי אשמה. רוב היהודים הפינים שהשתתפו לפני 70 שנה במלחמה נגד ברית המועצות, כבר אינם בחיים. אלה שהאריכו ימים, אינם מביטים עוד ברגשנות על התקופה הקשה ולא שופטים את עצמם על מה שהיה. את הדילמה המוסרית הבלתי-נתפסת שבה הועמדו, המיר עם השנים המשפט: "לא היתה לנו ברירה".

ליאו מילנר, בן 86 מתל אביב, עלה לישראל עם משפחתו, אשתו רוזמרי ושני ילדיהם, ב-71'. הוא נולד וגדל בטורקו, העיר השנייה בגודלה בפינלנד. משפחת סבו היגרה מרוסיה לפינלנד, שהיתה אז חלק מהאימפריה הצארית, באמצע המאה ה-19. הוא גדל כיהודי מסורתי, למד בחדר תורה ועברית. "אופייה של הקהילה היהודית הפינית היה ציוני", הוא אומר. "השתתפנו בחוגי ספורט של אגודות יהודיות וניהלנו חיים חברתיים בינינו לבין עצמנו".

בין 41' ל-44' הוא שירת שנתיים וחצי בחיל התותחנים הפיני ולחם בעומק השטח שכבשה פינלנד מברית המועצות. "היתה סכנה גדולה שהרוסים יכבשו את פינלנד", הוא אומר, "אבל בסופו של דבר, בעזרת הגרמנים שהכניסו עזרה צבאית די גדולה, הרוסים נהדפו".

297 יהודים שירתו בצבא הפיני והלמו ברוסים, שכם אל שכם עם הגרמנים כאילו לא היתה שואה, ופחדו מהגרמנים ומההשמדה כאילו לא היתה ביניהם ברית לוחמים. "אנחנו היינו במצב מוזר מאוד", אומר מילנר.

ידעתם על מחנות ההשמדה?

"ידענו, אבל לא בפרטי פרטים. פחדנו מאוד שאם הגרמנים יבואו לפינלנד ויתפסו את השלטון, זה הסוף שלנו. כשהבנו מה שהגרמנים עשו באירופה, היתה לנו, החיילים היהודים, ממש בעיה גדולה, אבל מצד שני המלחמה שלנו היתה בשורות הצבא הפיני, הרגשנו שאנחנו חלק ממנו, כאילו סגרנו חלק אחד במוח וכל אחד נלחם על החיים שלו. ואחרי המלחמה ראינו שזה חיזק את מעמדנו האזרחי בצורה ניכרת".

היתה אפשרות לא להתגייס?

"זה לא היה מקובל. היו אוסרים אותנו. היה גיוס חובה ואף אחד מהיהודים לא השתמט".

נטיות אנטי-מלחמתיות נפוצו רק בקרב חלקים בשמאל, שחשו גם סימפתיה רבה כלפי היהודים האירופים בשל גורלם הנורא. היתה, לדוגמה, קבוצה של חברי פרלמנט שנזרקו מהמפלגה הסוציאל-דמוקרטית ונידונו לעונשי מאסר כבדים רק משום שהתנגדו למלחמה ולברית עם גרמניה הנאצית. המפלגה עצמה השתתפה בקבינטים בזמן המלחמה ותמכה לחלוטין במאמץ המלחמתי. באותו זמן, פוליטיקאים חשובים שלה נקטו עמדה ברורה לא רק לטובת יהודים פינים, אלא גם לטובתם של פליטים יהודים במדינה. הלך הרוח הכללי בפינלנד השתנה רק אחרי התבוסה הגרמנית בסטלינגרד, ואנשים התחילו לחפש את הדרך להתנתקות מהמלחמה האבודה של גרמניה.

לפינים היה יחס פטריוטי אל היהודים שלהם. יהודים של אחרים, כמו שמונת הפליטים מאוסטרים ומגרמניה, הם הסכימו למסור לידי הגרמנים (לזכרם הקימו מתנדבים פינים על יד ירושלים את המושב "יד השמונה"). "זה היה מעין שוחד", אומר מילנר, "משהו שהפינים היו צריכים לתת לגרמנים כדי שיניחו לנו. והיו הרבה אנשים בפינלנד שתמכו בגרמניה וחשבו שהגרמנים ינצחו".

בשלב מסוים פשטו בצבא הפיני שמועות שהגרמנים תפסו את השלטון בפינלנד. מילנר החליט לערוק ולהסתנן לשוודיה. "דיברתי עם החברים ליחידה וביקשתי שאם תהיה פקודה למסור את היהודים, שיתנו לי 24 שעות להימלט, אבל הם לא הבינו על מה אני מדבר, אמרו: 'אנחנו שנתיים ביחד, לאן פתאום יכולים לקחת אותך?'"

מילנר לא פגש בחזית יהודים סובייטים שלחמו מולו ולא כאלה שנפלו בשבי הפיני, אבל כן פגש, פנים אל פנים, לפחות נאצי אחד. "לפני שהתגייסתי התנדבתי בטורקו עם חבורה של צעירים לשמור על מחסנים בנמל. פעם היתה ביקורת ואני לא הייתי במקום ועצרו אותי לשבוע בתחנת המשטרה. שם פגשתי גרמנים ואחד סיפר לי שהוא שייך לאס-אס והתחיל להתגאות שבליל הבדולח השתתף בשריפת בתי כנסת. אמרתי לו שאני יהודי ושזה לא מקובל עלי ושאני מתפלא עליו שעשה דברים כאלה והוא לא הבין על מה אני מדבר, ואמר שאם תהיה פקודה לעשות אותו דבר במקום אחר, הוא יעשה את זה בלי בעיות. ראיתי אותו אולי איזה שעתיים ואני לא יכול לשכוח את הפגישה הזאת".

ארבע מלחמות פינלנד

ב-92 השנים שחלפו מאז השתחררה פינלנד מהשלטון הרוסי והיתה למדינה עצמאית, התחוללו בה שלוש מלחמות נגד אויבים חיצוניים ומלחמת אזרחים אחת. במלחמת האזרחים של 1918, שהיתה קשורה לגל המהפכני ששטף את אירופה אחרי המהפכה הרוסית, לחמו זה נגד זה הצבא האדום והצבא הלבן של פינלנד. הצד שהובס לבסוף, סוציאל-דמוקרטים מהפכניים והמשמרות האדומים שלהם, קיבל עזרה ממהפכנים רוסים - חיילים ומלחים שעוד לא עזבו את הארץ לאחר העצמאות, ואילו הלבנים המנצחים קיבלו סיוע מהדיוויזיה הבלטית של הקיסרות הגרמנית. למעשה, הגרמנים היו אלה שהביסו את האדומים בהלסינקי אף לפני שהכוחות הלבנים הפינים הגיעו אל הבירה. משטר האימה שהשליטו הלבנים לאחר המלחמה, שכלל מחנות ריכוז והוצאות להורג חפוזות ללא משפט, נכלל ברשימה הארוכה של פשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות שהתרחשו לאורך המאה ה-20.

חברי הקהילה היהודית הקטנה בפינלנד קיבלו בסוף 1917 זכויות אזרח שוות לאלו של הרוב הנוצרי. המאורע החשוב הזה התרחש אחרי ההכרזה על עצמאותה של פינלנד בשישה בדצמבר 1917 ולפני שפרצה מלחמת האזרחים בינואר 1918. חלפו חמש שנים נוספות עד שנחקק חוק שהבטיח את חופש הדת. רק אחרי 1922 התאפשר לאזרחי פינלנד לא להשתייך לשום זרם דתי, להיות ללא דת.

מלחמת החורף (1939-1940) היתה למעשה תוצאה עקיפה של הסכם מולוטוב-ריבנטרופ בין ברית המועצות לגרמניה הנאצית. סטלין הציב לפינלנד תביעות טריטוריאליות ודרש להקים בסיסי צבא על אדמה פינית. לאחר שממשלת פינלנד דחתה את תביעותיו, תקף הצבא הסובייטי. במלחמה זו, נלחמה פינלנד לבדה בגבורה רבה נגד אויב שהיה חזק ממנה בהרבה. פינלנד איבדה שטחים חשובים לברית המועצות, בהם קארליה הפינית, אך לא נכבשה. 400 אלף פינים ברחו מאזורי קארליה שסופחו לברית המועצות. הם היוו כעשרה אחוזים מאוכלוסיית פינלנד.

יהודים פינים נלחמו במלחמת החורף כשווים לצד פינים אחרים. 15 יהודים אזרחי פינלנד נהרגו בשדה הקרב. בסך הכל נהרגו במלחמה כ-25 אלף פינים, בהם כאלף אזרחים שמתו בהפגזות על ערים ועיירות.

המלחמה הבאה בין פינלנד לברית המועצות התנהלה בין השנים 41'-44'. בהיסטוריוגרפיה הפינית היא נקראת "מלחמת ההמשך", משום שהיא נתפסת כהמשך ישיר של מלחמת החורף. במלחמה זו חברה פינלנד לגרמניה הנאצית. ללא קשר לשאיפותיה של ההנהגה הפינית, ראה היטלר בתרומתם של הפינים חלק בלתי נפרד ממבצע ברברוסה שהחל ביוני 41'. יחד עם פלישתם לברית המועצות פתחו הנאצים גם במלחמת ההשמדה שלהם נגד יהודי אירופה. למרות הפשעים הנוראים שביצעו הגרמנים, אחיהם לנשק של הפינים, יהודים פינים השתתפו במלחמת ההמשך בדיוק באותו אופן ובאותה נאמנות כמו במלחמת החורף. שמונה יהודים נהרגו בשדות הקרב בין 41' ל-44'.

מתוך ארבע המלחמות של פינלנד, האחרונה היתה נגד גרמניה הנאצית, בעלת בריתה לשעבר. המלחמה התנהלה באזור הצפוני ביותר במדינה ומכאן שמה: מלחמת לפלנד. היא החלה לאחר שפינלנד חתמה בספטמבר 44' על הסכם לשביתת נשק עם ברית המועצות ונמשכה עד אפריל 45'. חיילים יהודים פינים השתתפו גם במלחמת לפלנד.

רק 22 עדיין חיים

בסך הכל השתתפו כ-300 יהודים פינים בשלוש המלחמות שהתנהלו מ-1939 עד 1945. כ-60 אלף ותיקי מלחמה פינים עודם בחיים, אבל רק 22 מהם יהודים. ארון ליוסון הוא אחד מהם. הפגישה איתו מתקיימת בביתו היפה שבאזור הירוק של אספו, עיר הלוויין המערבית במחוז הלסינקי. ליווסון כבר בן 94 אך מצבו הגופני והמנטאלי שפיר. הוא יושב-ראש אגודת ותיקי המלחמה היהודים-פינים, שנוסדה ב-79' ומהווה חלק מהארגון הלאומי לוותיקי מלחמה בפינלנד.

ארון ליווסון התפרנס מעסק פרטי. אביו היה אומן מוכשר, יצרן כובעים, שהקים מפעל בעיר ויבורג (בפינית: ויפורי), העיר המרכזית בקרליה הפינית, בשנים הראשונות לעצמאותה של פינלנד. ליווסון הצעיר עשה את שירותו הצבאי בחיל הרגלים של משמר קרליה המפורסם. לאחר שסיים את שירותו בעתות שלום, ואחרי תקופה קצרה כאזרח, נקרא שוב לשירות ב-1939, בדיוק לפני פרוץ מלחמת החורף. זה היה הדבר האמיתי.

במלחמת החורף שירת ליווסון במצרי קרליה. הוא הגן על האזור שבין אגם לדוגה ובין מפרץ פינלנד, אזור שפינלנד איבדה בתום המלחמה, כבשה מחדש בשלב הראשון של מלחמת ההמשך ב-41' ולבסוף הפסידה לאחר קרבות קשים בקיץ של 44'.

כשמלחמת ההמשך פרצה ביוני 41', מצא עצמו ליווסון נלחם בשנית במצרי קרליה. אחרי שהכוחות הפינים חצו את הגבול הישן, לא בלי ריטונים בין השורות, הם התקדמו מזרחה לכיוון לנינגרד, כבשו את פטרוזוודסק, בירת קרליה המזרחית, והגיעו לנהר החשוב סוויר (סיווארי בפינית), שזורם מאגם אונגה לאגם לדוגה.

ליווסון לחם באתרים שונים במזרח קרליה. בפברואר 42' הוא נפצע בברכו מרסיס פגז, ואחרי שהחלים בבית חולים צבאי הועבר לתפקיד משרדי בצוות המחוזי של המשמר האזרחי בעיר הנמל הדרומית קוטקה, והתקדם לדרגת רב-סמל בכיר. ליווסון מספר שהוא תמיד היה היהודי היחיד ביחידות שבהן שירת. הוא מעולם לא ראה קצינים גרמנים בחזית. הפעם הראשונה שבה נתקל בגרמנים היתה בקוטקה, כשעבר משירות קרבי לעבודה משרדית. באותו זמן פתח אביו חנות באותה עיירה. "אבי אף פעם לא הרשה לחיילים גרמנים להיכנס לבוטיק שלו", נזכר ליווסון.

בשתי המלחמות נגד ברית המועצות שימש ליווסון מפעם לפעם גם מתורגמן בחקירות של שבויי מלחמה סובייטים. הוא ידע רוסית כמו גם יידיש שלמד מהוריו, אף ששפת אמו היא פינית. ליווסון לא נתקל באנטישמיות בצבא, אף שדעות קדומות נגד יהודים היו נפוצות בפינלנד שלפני המלחמה, בעיקר בקרב חוגים ימניים לאומניים. נקודת המפנה היתה מלחמת החורף, שבה שירתו יהודים בנאמנות בצבא, בדיוק כאזרחים פינים אחרים. "היהודים הפינים היו חלק אינטגרלי של העם הפיני, ההבדל היחידי היה הדת", אומר ליווסון. ואשר להשמדת היהודים על ידי הנאצים בחזית המזרחית, ביערות של קארליה לא קלטו החיילים את מלוא היקפה ועוצמתה, אף כי האכזריות של האנטישמיות הנאצית היתה ידועה לכל. זה לא היה סוד.

לא היינו פשיסטים

הארי מאטסו צעיר בשבע שנים מארון ליווסון. הוא נולד ב-1923, השתתף במלחמת החורף כמתנדב בלתי חמוש בשורות ההגנה האזרחית, ולחם כחייל בחזית במלחמת ההמשך; עכשיו הוא מזכיר האגודה של ותיקי המלחמה היהודים-פינים. "השמועות הראשונות על רצח שיטתי, תעשייתי, של יהודים אירופים התחילו להסתובב כבר ב-42'-43'", הוא אומר. "אחד המקורות העיקריים לחדשות היה הרדיו השוודי".

גם מאטסו מספר שלא ראה חיילים גרמנים בחזית במצרי קארליה. אבל הוא נתקל בקצינים גרמנים כשהיה בחופשה בהלסינקי. "מעולם לא הצדעתי להם כפי שהמשמעת הצבאית דרשה", הוא מספר. "כשראיתי קצינים גרמנים מתקרבים אלי, שיניתי את המסלול או שהבטתי הצדה אל חלון ראווה והתחמקתי ממבטם".

מאטסו השתתף בכמה אסיפות בינלאומיות של ותיקי מלחמה בישראל ובמדינות אחרות. העובדה שיהודים פינים לחמו בצבא שהיה בעל ברית של היטלר מעוררת הפתעה מדי פעם. "לפעמים קראו לנו 'פשיסטים'", מספר מאטסו. "זהו שקר ולכן זה מעליב מאוד. פעם ותיק מלחמה אמריקאי קרא לי 'פשיסט'. שאלתי אותו: מה אתה יכול לעשות כשאתה מקבל מכתב הקורא לך להתגייס? אחרי זה הוא השתתק ולא דיבר על כך יותר. יהודים פינים נלחמו על עצמאותה של פינלנד כמו אזרחים פינים אחרים, לא למען מטרותיה של גרמניה".

עבור ארון ליווסון, הארי מאטסו וחיילים יהודים-פינים אחרים, מלחמת החורף היתה אירוע מעצב. זה היה הרגע שבו התערות יהודים בחברה הפינית נחתמה אחת ולתמיד. לפיכך, הקהילה היהודית בפינלנד מקבלת את הפרשנות ההיסטורית הרווחת למלחמת ההמשך. לפי התפיסה החצי-רשמית הזאת, המלחמה שהתחוללה בשנים 41'-44' באמת היתה מה ששמה מרמז, דהיינו המלחמה שהמשיכה את מלחמת החורף, שבה הותקפה פינלנד על ידי ברית המועצות.

במובן מסוים, יהודים בפינלנד חשו בטוחים יותר להילחם ביערות קארליה נגד הצבא הסובייטי מאשר לחיות בעורף, שם גירוש לגרמניה היה איום, אם לא ממשי אז אפשרי, שריחף מעל ראשיהם כל הזמן. המצב היה, כמובן, מסוכן בהרבה לפליטים היהודים שהצליחו לברוח לפינלנד בסוף שנות ה-30.

מספרם הכולל של הפליטים היהודים שהגיעו לפינלנד במשך המלחמה היה כ-150. הם אולצו לבצע עבודות כפייה, לעתים בתנאים קשים למדי. אין ספק שאילו ניצחו הגרמנים במלחמה, היהודים הפינים היו נידונים לגורל זהה לזה של מיליוני יהודים אחרים באזורים שבשליטת הרייך השלישי. בוועידת ואנזה נידונו יהודי פינלנד להשמדה כיהודים וצוענים ברחבי אירופה. אבל כפי שהיסטוריון השואה ראול הילברג קובע במחקרו, מכונת ההשמדה מעולם לא הגיעה לפינלנד המרוחקת והעצמאית. אחת הסיבות לכך היתה שפינלנד לא הפכה למדינת-לוויין של גרמניה ונותרה "רק" בעלת ברית חשובה, והממשלה הפינית מעולם לא נכנעה לבקשות של היינריך הימלר להסגיר את אזרחי המדינה היהודים לידי גרמניה.

מצד שני, אילו היתה ברית המועצות כובשת את פינלנד, גורלם של יהודים פינים היה זהה לגורלם של פינים אחרים: דיכוי פוליטי ועריצות סטליניסטית. היהודים בפינלנד נלכדו בין אושוויץ לבין הגולאג, וניצלו מזה וגם מזה. אפשר להשוות זאת לגורלם של יהודים שהיו מעבר למפרץ פינלנד הצר: אסטוניה היתה המדינה היחידה בעולם שהנאצים יכלו להכריז עליה "יודנריין".

אין ספק שבמשך השנים 41'-44' יהודים בפינלנד שאלו את עצמם פעמים רבות את השאלה: מה יקרה אם הצד "שלנו" ינצח במלחמה? מצד אחד, הם היו אזרחי פינלנד ששירתו במלחמה לצד פינים אחרים, אבל הם היו גם יהודים, מיועדים להשמדה עד אחרוני הגברים, הנשים והילדים, על ידי היטלר ועושי דברו.

כמה הם ידעו?

היהודי הפיני המפורסם ביותר בעולם הוא ככל הנראה מקס יקובסון, עיתונאי, סופר ודיפלומט לשעבר. ב-71', כשהיה שגריר פינלנד לאו"ם, היה יקובסון מועמד לתפקיד מזכ"ל האו"ם. בחירתו טורפדה על ידי ברית המועצות ובמקומו נבחר האוסטרי קורט ולדהיים, שבזמן המלחמה שירת כקצין בצבא הגרמני ביוגוסלביה הכבושה.

מקס יקובסון, הידוע בפינלנד בדעותיו השמרניות, נולד בוויבורג ב-1923. אביו יונאס היה תומך נלהב של זאב ז'בוטינסקי, שאף ביקר בפינלנד בהזמנתו ב-1939.

כבני גילו לחם יקובסון במלחמת ההמשך. הוא שירת ביחידת תותחנים במצרי קארליה, ואחרי שעבר קורס קצינים קיבל בסוף המלחמה דרגת סגן. יקובסון מדגיש שהשתתפותם של היהודים הפינים במלחמת ההמשך קשה להבנה בלי ההקשר ההיסטורי - האינטגרציה המוחלטת של יהודים בחברה הפינית. כאחרים, גם יקובסון חושב שהאירוע המעצב הסופי באינטגרציה הזאת היה מלחמת החורף.

"לא התקבלה כל החלטה רשמית בקהילה היהודית בפינלנד להשתתף במלחמת ההמשך ב-41'", הוא אומר. "היהודים הגיבו על המתרחש בדיוק כמו הפינים האחרים". לדעתו היהודים הפינים לא היו מודעים לעוצמה ולהיקף של מלחמתו של היטלר ביהודים. על אף זאת, היו יוצאים מן הכלל שידעו.

יוצא מן הכלל אחד, הוא אומר, היה אחיו לאו יקובסון, ששירת כמתרגם במפקדה הראשית של הכוחות המזוינים של פינלנד. "לאו ראה מסמכים שחשפו את כל מה שקרה באירופה המזרחית. הוא אמר שהידיעה על היקף ההשמדה שביצעו הנאצים היתה סיוט במשך שנות המלחמה". אשר לפינלנד, מקס יקובסון אומר שהפשע החמור ביותר של בני ארצו היה הסגרתם של שבויי מלחמה סובייטים לגרמנים, ובתוכם מספר לא מבוטל של יהודים.

בצבא הפיני לא היו יחידות יהודיות מיוחדות, אך במחלקה אחת בגדוד הרגלים מספר 24 היה רוב יהודי. הסיבה לכך היתה שבגדוד שירתו בעיקר גברים מהחוף הדרומי של פינלנד, שרבים מהם היו פינים דוברי-שוודית, וזאת היתה שפת האם של רוב היהודים שגרו אז בהלסינקי.

החיילים היהודים בגדוד 24 קיבלו את הרושם שיש להם זכות לקיים את מצוות הדת שלהם אפילו בזמן המלחמה לצד הנאצים. הם הקימו בית כנסת שדה בחזית ליד נהר סוויר, עמוק בתוך קארליה המזרחית, האזור שפינלנד כבשה במלחמה. בית הכנסת שכן באוהל צבאי שאותו ייצבו בעזרת קרטון ודיקט. באוהל היה ספר תורה ובכל שבת נערכו בו תפילות שבהן השתתפו חיילים יהודים גם מיחידות שהיו רחוקות למדי.

היחידות הגרמניות הקרובות ביותר השתייכו לדיוויזיית חיל הרגלים בפיקודו של ארווין אנגלברכט, והיו מוצבות במרחק קילומטרים ספורים מבית הכנסת. החיילים הגרמנים הבחינו בבית הכנסת, הופתעו, ונאלצו לקבל את העובדה שלאחיהם-לנשק הפינים יש בית כנסת בחזית. ישנם גם סיפורים על כך שלפחות שבוי מלחמה סובייטי-יהודי אחד ביקר בבית הכנסת הזה, אולי היו מקרים נוספים.

אברהם בקמן היה שבוי כזה. בקמן, בן 91 וחצי מבאר שבע, חולה ותשוש, היה חייל סובייטי שנשבה על ידי חיילים פינים בחזית לנינגרד. הוא נולד במוזיר שבבלארוס וב-1939 התגייס לצבא האדום כנהג בגדוד ארטילריה. ב-41', כשהגיע מועד שחרורו מהצבא, פלשו הגרמנים לברית המועצות במבצע ברברוסה, ובקמן נשאר בצבא.

"ב-29 באוגוסט 41'", אומרת בתו, אניה פוקס, "הוא נסע בשיירה של משאיות להעביר מזון ללוחמים בחזית לנינגרד, נפצע ונפל בשבי. כשזה קרה הוא זרק את כל הניירות והפינים חשבו בהתחלה שהוא המפקד, משום שהיה לו שיער על הראש, וזה היה מותר רק למפקדים. החיילים היו קירחים. ובגלל שחשבו שהוא מפקד, רצו מיד להוציא אותו להורג. אבל הוא הצליח לשכנע אותם שהוא בסך הכל חייל פשוט".

החיילים הפינים העבירו את בקמן למחנה שבויים בפינלנד. "במחנה שאלו אותו לשמו והוא מסר את שמו האמיתי וציין שהוא יהודי", מספרת פוקס. "היו שם קצינים רוסים שאמרו לו: 'אתה כאן היהודי הראשון', אבל אבא שלי הסתכל מסביב וראה שיש עוד יהודים, והבין שהם מסתירים את יהדותם. אחר כך העבירו אותו לבית חולים ושם בדק אותו רופא פיני שנתן הוראות לאחיות איך לטפל בידו הפצועה. אחר כך שאל הרופא את אבי לשמו וכששמע שהוא יהודי, אמר לאחיות שלא צריך לטפל בו. למזלו היו שם אחיות שוודיות שלא שמעו בקולו של הרופא. אבל עד היום יש לו יד אחת יותר קצרה".

השבויים היהודים הופרדו מהשבויים הרוסים ורוכזו במחנות נפרדים. החיים במחנה היו קשים, אומרת פוקס, הפינים התעללו באסירים והענישו אותם בעבודות פרך בשלג ובקור. שלוש שנים הוחזק בקמן בשבי הפיני והוחזר לברית המועצות במסגרת חילופי שבויים. מיד עם שחרורו נשלח לגולאג סובייטי והוחזק שם שנתיים באשמת בגידה במולדת, בתנאים לא פחות קשים מאשר בשבי הפיני. ב-46' שוחרר מהגולאג וחזר למוזיר, שם עסק במקצוע היהודי העתיק, חייטות. בסוף 90' עלה עם משפחתו לישראל.

אביך ידע שבצבא הפיני שבו הוא נלחם היו חיילים יהודים?

"לא, אני חושבת שהוא לא ידע את זה", אומרת פוקס. "ואם ידע, אף פעם לא דיבר על זה".

שלושה גיבורים

הגרמנים העניקו לשלושה יהודים פינים את עיטור צלב הברזל על גבורתם, אבל כולם סירבו לקבל אותו באופן מופגן למדי. אחד מהם היה סגן, לאחר מכן סרן, סלומון קלאס, שהציל יחידה גרמנית מכיתור במבצע צבאי נועז. קלאס, שמקור משפחתו במדינות הבלטיות, היה פעיל במשמר האזרחי הימני בפינלנד שלפני המלחמה. בשלהי שנות ה-30 הוא התגורר ארבע שנים בפלשתינה, שם היה חבר באצ"ל. קלאס היה עדיין בפלשתינה ב-1939 כשקיבל צו גיוס מפינלנד, לפני פרוץ מלחמת החורף.

רב-סרן לאו סקורניק היה קצין רפואה שביצע ניתוחים בתנאי שדה קשים. בהתאם לאתיקה הרפואית, הוא טיפל גם בפצועים גרמנים רבים והיה מועמד לצלב הברזל על עבודתו. הוא סירב בתוקף לקבלו. מספרים שרב-סרן סקורניק אמר לגרמנים, "אני אנגב את התחת עם העיטור שלכם".

העיטור השלישי הוענק לדינה פוליאקוף, ששירתה בארגון הנשים ההתנדבותי "לוטה סבארד". ה"לוטות", כפי שכונו, לא נשאו נשק אבל מילאו תפקידי סיוע שונים כאחיות, משקיפות בעמדות להתראה מפני התקפה אווירית ועוד. פוליאקוף הלכה לראות את צלב הברזל שלה במפקדה הראשית, אך הסתובבה לאחור מבלי לקחת אותו. כעבור שנים היא היגרה לישראל לצמיתות.

אחרי המלחמה היתה פינלנד נתונה לפיקוח של מועצה שהקימו בעלות הברית לשם כך, בראשות הפוליטיקאי הסובייטי הבכיר אנדריי ז'דאנוב. המועצה פירקה את המשמר האזרחי ואת לוטה סבארד בטענה שאלה ארגונים "פשיסטיים". לשני הארגונים היתה אידיאולוגיה ימנית לאומנית, כמובן, אך ה"פשיסטיות" שלהם נתונה לוויכוח. ארגון גדול נוסף שפורק לאחר המלחמה, "תנועת העם הפטריוטית", בהחלט היה פשיסטי, והיה בשורותיו מספר לא מבוטל של אנטישמים.

ועוד מלחמה

סוזן מילנר, בתו של ליאו מילנר, היא נספחת התרבות בשגרירות פינלנד בישראל. כ-800 יהודים יוצאי פינלנד רשומים בשגרירות, אומרת מילנר. רובם עלו לישראל בשנות ה-60 וה-70. אבל עוד קודם לכן, ב-48', באו לארץ במסגרת מח"ל 23 מתנדבים פינים, 19 גברים וארבע נשים. רובם היו חיילים מנוסים, ותיקי המלחמה נגד הסובייטים.

אחד המתנדבים איסי (ישראל) ברן, בן 82, בא באפריל 48' כדי לעזור למדינה-שבדרך להילחם על עצמאותה.

היית ציוני?

"לא באופן ישיר אבל הרגשתי חום כלפי ישראל וחשבנו שזה עניין שלנו לנסוע ולראות מה אפשר לעשות".

המתנדבים הפינים נשארו בישראל כשנה. הם לחמו בחיל הים ובחילות הרגלים. "מישהו מהמחתרת הישראלית הביא אותי לפראג ומשם בטיסה לארץ", הוא מספר. "היה מסובך להיכנס לארץ כי הבריטים עוד היו, אבל הפספורט הפיני עזר לי. לקחו אותי מיד לצבא, לגבול לבנון. עברתי קורס מזורז של כמה ימים ושלחו אותי להילחם. אני לא שירתתי בצבא הפיני, כי הייתי צעיר מדי, ואף פעם לא החזקתי נשק ביד".

שבועיים בגבול לבנון וכמה חמסינים שינו את התפיסה הרומנטית של ברן על המלחמה. "דיברתי עם המפקד והסברתי לו שלא נלחמתי מעולם ושהחברים שלי נמצאים בחיל הים וביקשתי שיעבירו אותי אליהם. כעבור כמה ימים העבירו אותי לספינת מלחמה ישראלית, ק. 20 ('הגנה'), ושם פגשתי את החברים שלי. היינו, אם אני זוכר נכון, שמונה פינים, אחראים על התותחים של הספינה. מפקד הסוללה היה הקצין ג'ון אנקר, בוגר המלחמה בפינלנד".

ברן סבל ממחלת ים בתקופה הראשונה, אחר כך הסתגל והתחיל ליהנות. במיוחד מהאפטרים בחיפה, מהנשים היפות שפגש ומהמסיבות הליליות בתל אביב. "נסענו באוטובוסים לתל אביב ושם בילינו בשדרות רוטשילד". אחרי המלחמה חזר ברן להלסינקי, לעסקי הטקסטיל של המשפחה. היום הוא פעיל בקהילה היהודית.

מרים סלם (הורביץ), בת 82, היא היחידה ממתנדבי מח"ל הפינים שנשארה בישראל. היא באה לארץ ביוני 48'. "כשבן גוריון הכריז על מדינת ישראל אני הייתי בשוודיה במחנה אימונים", היא אומרת. "חברי הקבוצה כבר נסעו לארץ ואני נשארתי להכין חבילות של תחבושות לשלוח לארץ. אחר כך נסעתי לפראג ושם הכניסו אותי לאווירון מלא תחמושת שנחת בשדה תעופה קטן על יד חיפה".

בעברה של סלם כבר היו כמה קורסים לאחיות ואחרי בואה לישראל נשלחה לטפל בפצועים בבית חולים ביפו. אחר כך העבירו אותה לתל השומר, שם המשיכה ללמוד את המקצוע ולטפל בפצועים. "כשהמלחמה נגמרה כתבתי להורי שאני רוצה להישאר בארץ והם ענו לי שאם ככה אז גם הם רוצים לבוא. אחר כך גם אחי הגיע וכולנו התיישבנו בגן השומרון". סלם נישאה לבן כרכור, שם היא גרה היום.

יין ומצות לשבויים

בתחילת שנות ה-90 החלה שרח בייזר, היסטוריונית ילידת פינלנד שחיה בישראל, להתעניין אצל עולים מברית המועצות על מעשיהם של הפינים במלחמת העולם השנייה. "פגשתי שני תלמידים שעשו עבודות לבגרות על פינלנד, ואחד מהם כתב על פינלנד בזמן המלחמה. הוא ראיין את אבא שלי, שהשתתף במלחמה, ופגשנו עוד מישהו שהיה שבוי מלחמה סובייטי בפינלנד, וסיפר שלמחנה השבויים באו יהודים מהקהילה בפינלנד והביאו להם יין ומצות, והכל הצטייר באור נורא חיובי. אחר כך הגיעו לכאן מהטלוויזיה הפינית ועשו תוכנית שלמה על זה והבמאית הזמינה אותי להשתתף. קראתי קצת יותר על התקופה וגיליתי דברים לא סימפתיים".

מה גילית?

"מצאתי למשל שהתמותה במחנות השבויים בפינלנד הגיעה ליותר מ-29 אחוז. רק היפנים הגיעו לאחוזים כאלה. בהתחלה הפינים אמרו שהתמותה הגבוהה נבעה מתנאים סניטריים קשים, אבל לאט-לאט נחשפה האמת על השבויים הסובייטים. ב-95' כתבתי על כך מאמר שהתפרסם בכנס של האוניברסיטה העברית וכולם אמרו שלא היה דבר כזה, אבל אני ישבתי שנים בארכיון המלחמה הפיני ומצאתי נתונים. היו 64 אלף שבויים רוסיים, מהם מתו 20 אלף. המספר הרשמי של השבויים היהודים הוא 100, אבל ברור שהמספרים האמיתיים היו הרבה יותר גבוהים, כנראה שרובם לא רצו להזדהות כיהודים".

לפני עשר שנים יצא לאור בישראל ספר זיכרונותיו של שמעון ינטובסקי, "לאן אנחנו שייכים". ינטובסקי, שמת לאחרונה, סיכם בספר את ימיו בשבי הפיני וחשף את הסבל הרב שהיה מנת חלקו. הספר נכתב ברוסית וחלקים ממנו תורגמו לאנגלית. בייזר ראיינה את ינטובסקי והדברים התפרסמו בעיתונות הרוסית בארץ והגיעו לידיעתה של עיתונאית, סופרת ופעילת זכויות אדם פינית, אלינה סאנה. כבר ב-79' פירסמה סאנה את הספר "ספינת המוות"; זאת היתה חשיפה ראשונה על שמונת הפליטים היהודים שהפינים הסגירו לגרמנים מרצון.

ב-2003 יצא לאור בפינלנד ספרה המטלטל של סאנה, "אלה שהוסגרו", שמספר על שיתוף הפעולה בין הגסטאפו לבין השירות החשאי הפיני והסגרתם של שבויי מלחמה סובייטים לידי הגרמנים. תמורת שחרורם של 3,000 בני עמים הקרובים אתנית לפינים, כותבת סאנה, קיבלו הגרמנים 2,829 שבויי מלחמה סובייטים; על פי הערכות, יותר מ-70 מהם היו יהודים (מחקר אקדמי שהתפרסם לאחרונה גילה שהגסטאפו והמשטרה החשאית של פינלנד שיתפו פעולה ברצח שבויים יהודים מצבא ברית המועצות בחלק הצפוני של החזית).

ספרה של סאנה עורר סערה גדולה בפינלנד. "קיללו אותה 'יהודייה מלוכלכת'", אומרת בייזר, "והיו איומים על חייה. היום יודעים שכל העסק הזה היה מאורגן מאוד. אני בעצמי מצאתי בארכיון המלחמה הפיני 70 כרטסות של שבויי מלחמה רוסים-יהודים שהועברו לגרמנים. השנה יצאו כמה ספרים חדשים, העיתונות הפינית שואלת את ההיסטוריונים והחוקרים 'איפה הייתם?' יש רושם שהפינים, בשנים האחרונות, מנסים לעשות חשבון נפש".*


קהילה צעירה היהודים הראשונים בפינלנד היו חיילים בצבא הרוסי

הקהילה היהודית בפינלנד תמיד היתה קטנה מאוד, ובמונחים היסטוריים היא גם די צעירה. במשך מאות שנים היתה פינלנד החלק המזרחי של ממלכת שוודיה. כשהשוודים מסרו את פינלנד לאימפריה הרוסית אחרי המלחמות הנפוליאוניות, לא היו כמעט יהודים בפינלנד, משום ששוודיה הגבילה את מגורי היהודים לעיירות ספורות ואף אחת מהן לא היתה בפרובינציה הפינית של הממלכה.

באימפריה הרוסית קיבלה פינלנד מעמד של דוכסות אוטונומית, והיהודים הראשונים שהגיעו לשטחה היו חיילים רוסים. אחרי שירות צבאי ארוך התאפשר לחיילים היהודים להתיישב במקום שבו שירתו. היהודים הפינים הראשונים היו לפיכך חיילים משוחררים ומשפחותיהם. בשנים הראשונות לעצמאותה של פינלנד, היגרו אליה יהודים מהמדינות הבלטיות.

כמו בכל מקום אחר באימפריה הרוסית, זכויות התושב של היהודים בפינלנד היו מוגבלות כמו גם עיסוקיהם המקצועיים, שהוגבלו למסחר זעיר, בעיקר מכירה של בגדים משומשים. בערים שבהן חיו יהודים (הלסינקי, טורקו, ויבורג) היו שווקים קטנים שנקראו נרינקה, ובהם מכרו יהודים עניים את סחורתם הצנועה. כיום, כיכר אחת במרכז העיר הלסינקי מנציחה את הרוכלים היהודים מלפני כמעט מאה שנים: המרחב הפתוח שמול תחנת האוטובוסים החדשה נקרא "כיכר נרינקה", על שם השוק היהודי שהיה ממוקם שם.

כשפינלנד זכתה בעצמאות והיהודים קיבלו בה זכויות אזרח מלאות, כלכלת נרינקה גוועה במהירות. יהודים התערו במהרה בחברה ובכלכלה ורבים נחלו הצלחה בעסקים קטנים או במקצועות חופשיים. יידיש ורוסית פינו את מקומן לשפות המדוברות בסביבה: שוודית בהלסינקי ובטורקו, פינית בוויבורג. בימינו, שפת האם של כל היהודים הפינים היא פינית.

מבחינה פוליטית, הקהילה היהודית בפינלנד היתה שמרנית למדי, ובמפת הפוליטיקה היהודית - ציונית-מתונה, עם כמה יוצאים מן הכלל שפנו לרוויזיוניזם ימני. בפינלנד לא היה מעולם מעמד פועלים יהודי, כמו שהיה, למשל, בפולין. כתוצאה מכך, מפלגות יהודיות שמאליות, כתנועת הפועלים האנטי-ציונית, הבונד, לא היו קיימות במערכת הפוליטית בפינלנד. אפילו תנועת העבודה הציונית לא קיבלה תמיכה מיהודי פינלנד, ויהודים מעטים בלבד היו פעילים בשמאל הפיני, במפלגה הסוציאל-דמוקרטית או במפלגה הקומוניסטית.

היום מונה הקהילה בפינלנד 1,000-1,200 יהודים.

האנו ריימה תרגום: מיכל וורגפט

loria@haaretz.co.il



מתנדבים פינים במדי צה'ל, 1948. רובם חזרו לפינלנד


דינה פוליאקוף ,עם אחיה, קפטן מיקו פוליאקוף. לא לקחה את עיטור 'צלב הברזל'



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו