בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מסע תרבותי, חברתי ואופנתי לתולדות השיער

על הפנים, על הקודקוד ועל הגוף. לאורך ההיסטוריה היתה לשיער ולצורתו משמעות, הרבה מעבר לאופנה. שיעור בשיעור

תגובות

שיער. על כל הגוף ועל הראש, זקן או רק שפם, גלוי או מכוסה, מגולח או מתפרע, צבוע, מסורק, ארוך, קצר, מסולסל או מוחלק, קרחת בוהקת או תוספות לכיסוי. גם היום השיער הוא עניין לענות בו, שמתחזק מספרות, מכונים ואף מרפאות, אבל נדמה שהשפה שבה הוא מדבר איבדה הרבה מהמשמעויות שלה. היום יכולה אשה חילונית לבחור כל תסרוקת שתרצה, להסתפר קצוץ או לגדל ראסטות, מבלי שתוצא מחוץ לשום מחנה. או לחלופין גבר ללא שפם לא ייחשד אוטומטית, למשל, כלא גברי.

פעם זה לא היה ככה. פעם לכל תלתל סורר ניתנה משמעות, על איסור לגדל שפם פרצו בשביתה, וגברים עטו פאות חגיגיות מרצונם הטוב. גם היום, כמובן, יש עדיין חברות ומגזרים שלהם חוקים ברורים לגבי השיער, שאסור להפר אותם. אבל ליתר האוכלוסייה נותר לחשוש בעיקר ממשטרת האופנה.

השיער, כמו נושאים חברתיים ותרבותיים אחרים, נתפס במשך שנים כשולי בחשיבה ובמחקר ההיסטורי, בניגוד, למשל, להיסטוריה צבאית ומדינית. רק במאה ה-20 חל שינוי משמעותי בתפיסה הזאת. הרבעון "זמנים" החליט להקדיש את גיליונו האחרון בדיוק לנושאים האלה, לשיער ומשמעויותיו בנקודות שונות לאורך ההיסטוריה (בעריכת-אורח של פרופ' רון ברקאי).

 קארה פוסט | עשר תסרוקות שנכנסו לחיינו ניב הדס
צילומים: איי-פי ואימג' בנק

הפרופסור להיסטוריה מירי אליאב-פלדון, עורכת כתב העת, אומרת כי הבחירה להתמקד בשיער יישרה קו עם העיסוק המחקרי בתולדות השפה הלא-ורבלית כגון שפת הגוף, בגדים ושיער, שקיבל תנופה בעשור האחרון והניב שורה של מחקרים מעניינים.

השינוי ביחס למחקרים מן הסוג הזה ראשיתו בסוף המאה ה-19, אומר פרופ' ברקאי. אחת המהפכות החשובות היא האסכולה של ה"אנאל", הקשורה בטבורה לכתב עת הרואה אור בצרפת, ומייסדיה הם שניים: מרק בלוך ולוסיין פבר. קבוצה זו החלה להתעניין בדברים שקודם לכן כלל לא חשבו שהם נושאים למחקר היסטורי, כמו מנטליות או מחוות (ג'סטות), המופיעות באמנות ימי הביניים: ציור, פיסול, איור כתבי יד. טיעון מרכזי שהעלו אנשי האסכולה הוא שמחוות אלה אינן "סתם תנועות" אלא הן מסמנות השקפות, מצב רוח, הצהרת כוונות. גם הן שפה שיש לפענח את הקודים שלה כדי להבין את המסרים שהעבירה אל בני התקופה.

כך גם לגבי שיער: הטיפול בשיער הוא סוג של דיאלוג, אומר ברקאי, העברת מסר, שיח, עם החברה הסובבת אותנו. אין זה מקרה ואין זו תופעה שולית, אם בחברה מסוימת מחליטים לגדל שער ראש ובאחרת דווקא הקרחת נראית כבחירה המחייבת. למעשים אלה יש משמעות.

                

מחקר על שיער, אומרת פרופ' אליאב-פלדון, מן הראוי היה שיתחיל בתקופת המקרא, אבל היא מאזכרת דווקא את משחקי מונדיאל 2010 בדרום אפריקה, כשהשחקנים של נבחרת הולנד הפסיקו להתגלח מתוך אמונה טפלה כי ההימנעות ממגע עם תער תבטיח את ניצחונם. כידוע, זה לא עזר ולא הביא להם את הגביע. "הנה לכם גלגול מודרני של שמשון הגיבור ומחלפותיו", היא אומרת.

"בעבר חומרי הגלם של ההיסטוריונים היו רק טקסטים. בעשורים האחרונים מתחילים לבדוק צורת ביטוי של התרבות באמצעים אחרים כגון תולדות האוכל, מחוות ותנועות הגוף, ביטויי רגשות שאינם מילוליים, עוסקים בהיסטוריה של הרגשות והשיער משתלב יפה בגישות הללו כי זה לא רק שיגעון של אופנה".

להלן כמה מהמבטים שהפנו החוקרים אל השיער בראי ההיסטוריה, הסוציולוגיה, האמנות והתרבות. אותו שיער שעדיין מעסיק אותנו מאוד גם היום.

שערך הארוך נערה

השפתיים האדומות מתעגלות לצורה של לב. העיניים גדולות ובוהקות אך חושניותה הצרופה של הצעירה מתגלמת דווקא במחלפות שערה העבות. כך צייר האמן דנטה גבריאלי רוזטי את האשה הוויקטוריאנית המושלמת, בת המאה ה-19, ביצירתו "שלוש נשים".

על רוזטי, אמן ומשורר בוהמיין נאמר ש"היה משוגע על שיער" של נשים. הסופרת אליזבת גסקל, כתבה עליו שהוא נודע בחולשתו לנשים בעלות שיער אדמוני העולה על גדותיו. היתה לו מודל בעלת רעמה נאה בצבע ברונזה ושמה ליזי סידל. "יש בידי תלתל שנגזר מראשה היקר..." כתב לאחותו, "והוא זוהר כשערה של איילת השחר".

כשאשה העניקה תלתל לגבר במחצית השנייה של המאה ה-19, "זה היה סימן מוסכם להעברת בעלות ושליטה רומנטית, פיזית וכלכלית של הגבר באשה", אומרת ד"ר גליה אופק, מרצה ללימודי תרבות ומגדר וספרות אנגלית באוניברסיטה העברית.

סידל ורוזטי, מספרת אופק, הפרו את החוקים המקובלים בחברה הוויקטוריאנית. הם ניהלו מערכת יחסים סוערת, ולא ברור אם נישאו אי פעם. "אחת הסיבות שהיא נבחרה כמודל על ידי רוזטי וחבריו הציירים הרפאליטים היה שערה בצבע הנחושת. את האדום המסוים הזה הם חיפשו", אומרת אופק. "כשהיא נכנעה לחיזוריו והעניקה לו תלתל משערה, היא בעצם אמרה לו 'כולי שלך', אבל הוא לא התמסר לחלוטין לקשר. גברים יכלו לבקש תלתלי שיער מכמה נשים שהם רצו, אבל לאשה אסור היה לתת תלתל ליותר מגבר אחד כי זה העיד עליה שהיא מופקרת".

לאחר שהקשר בין השניים התרסק, סידל מצאה ניחומים בצריכת אופיום רפואי ומתה ממנת יתר. רוזטי, שמצפונו ייסר אותו, הניח על גופתה, במין מחווה רומנטית גרנדיוזית, את קובץ שיריו האחרון שטרם ראה אור. כעבור זמן, כשנקלע לבצורת יצירתית, התחרט ושלח את חבריו שיחפרו באישון לילה ויחלצו את שיריו מן הקבר, מעשה שחולל שערורייה איומה. "האגדה מספרת שכאשר הם פתחו את קברה הם גילו שכל מה שנשאר מליזי סידל היה השיער האדמוני שלה שהלך והתארך עם השנים", אומרת אופק.

במשך חודשים רבים, אופק בילתה בספרייה המרכזית של אוניברסיטת אוקספורד ושם מצאה בין השאר את מכתבי החיזור של שני המשוררים הוויקטוריאנים רוברט בראונינג ומי שהיתה לרעייתו, אליזבת בארט. מהתכתובת עולה כי הכל נע סביב ציר אחד, השיער של האהובה. וכך כתב בראונינג ב-1845: "תני לי ממך... כל מה שאפשר לתת בתלתל משערך. אני אחיה ואמות איתו, ועם זיכרונך". לקח זמן אך לבסוף היא התרצתה. הענקת התלתל היוותה אישור לנכונותה של בארט להתמסר כל כולה לאהובה.

ההקבלה בין ביתוק הבתולין וגזירת תלתל השיער היתה מובנית בתרבות האנגלית של המאה ה-19. את התלתל היו משבצים או קולעים בתכשיט, ותולים בשרשרת על הצוואר. כך עשו זוגות רבים, בהם גם המלכה ויקטוריה והנסיך אלברט. הסופר דיקנס נשא בתליונו תלתל משערה של אחותה הצעירה של אשתו, שמתה בגיל צעיר.

שערן של הנשים, אומרת אופק, היה בעצם שפה שבאה לידי ביטוי בציורים וביצירות הספרות בתרבות הוויקטוריאנית. תסרוקתה של אשה, הגוון והאורך ואופן הסידור של השיער ביטאו השתלבות או חריגה מהמוסכמות החברתיות. האם היו נשים שהעזו למרוד בנורמות הללו? אופק אומרת שהיו מרדניות רבות.

"בספרה של ג'ורג' אליוט 'הטחנה על הנהר פלוס', לגיבורה הילדה מגי יש שיער פרוע בלתי ניתן לסירוק, וצבעו שחור בניגוד לבלונד שהיה נפוץ מסביב. השיער סימל אותה כאאוטסיידרית וכנחותה מהבחינה הגזעית. בסצנה המרכזית בספר, מגי קוצצת את שערה כאקט של מרידה במערכת הסמנים החברתית.

"סופה של מגי רע ומר", ממשיכה אופק. "לאחר שהיא יוצאת לשיט בנהר עם בחור, ללא ליווי, המוניטין שלה נהרס והיא מוחרמת על ידי משפחתה. בחורף, כשהנהר עולה על גדותיו, היא מנסה להציל את אחיה מטביעה, וטובעת בעצמה. הנהר שעולה על גדותיו משול לשיער של מגי. הוא שחור ופראי ואי אפשר לשלוט בו, והוא בולע אותה".

סיפור עם זקן

רון ברקאי הוא פרופסור אמריטוס להיסטוריה של ימי הביניים באוניברסיטת תל אביב, שספרו השלישי, "התחתית של תל אביב", יראה אור בקרוב. לדבריו, השיער הצומח בחלקי הגוף השונים הוא מעין טקסט, וכשם שניתן לעשות מניפולציות לטקסט כך שימש השיער, למשל במאה ה-13, אמצעי לצורכי תעמולה דתית.

שלושה הם גיבוריו של מאמרו של ברקאי. הראשון הוא האביר אל-סיד, שחי במאה ה-11, והעביר את מיטב שנותיו בנדודים ובקרבות עקובים מדם; השני הוא המלך אלפונסו העשירי, שכונה "החכם", מלך קסטיליה שחי במאה ה-13; והשלישי הוא זקנו המגודל של אל-סיד.

מה היה סוד קסמו של האביר הקסטיליאני המזוקן? "אל-סיד הוא שיר העלילה והמיתוס הגדול של ספרד הנוצרית", אומר ברקאי. "כמו בשנסון דה רולן בצרפת של ימי הביניים, גם כאן אביר הוא גיבור העלילה שנעשה לסמל לאומי, ולאו דווקא המלך.

"קסמו של אל-סיד נעוץ בעובדה שהוא בא מהאצולה הבינונית והפך לגיבור שאין לו שיעור, שלחם נגד מוסלמים ונוצרים ויכול לכולם. מצד אחד הוא גיבור אמיתי בשר ודם, האביר רודריגו דיאס דה ביוואר, שהוכיח את עוצמתו הצבאית יותר מכל בני זמנו, אך מצד שני האפוס וכן הכרוניקות המלכותיות שנכתבו עליו מייצרים בהדרגה דמות מיתית, אידילית, מופתית.

"בעוד שרולן, גיבור שיר העלילה הצרפתי, נעשה למודל העילאי של אביר המשרת את אדונו במלחמה הצלבנית נגד המוסלמים, אל-סיד הוא גם בני בריתם של המוסלמים. הם שמעניקים לו את הכינוי אל-סיד, האדון, ולמעשה יריבותו הגדולה היא נגד אדונו ומלכו אלפונסו השישי, מלך קסטיליה-לאון".

ואיך הפך גם זקנו של אל-סיד למיתולוגי? "סיפור זקנו של אל-סיד מתחיל הרבה לפני ימיו של המלך אלפונסו העשירי", אומר ברקאי. "הוא מתחיל כאופנה מוסלמית שאומצה על ידי אל-סיד והרבה אבירים נוצרים אחרים, כמו גם חבישת כאפייה מסביב לראש. הוא מאמץ גם את המנהג שככל הנראה בא מהתרבות המוסלמית, להישבע בשם הזקן: 'שלא תיפול שערה מזקנו עד שיגשים מאוויים אלה ואחרים'.

"סיפור הזקן הולך ומתעבה במהלך השנים. השיא לטעמי הוא בנס שמחוללים הזקן ובעליו שבע שנים לאחר מותו של אל-סיד. הגווייה המשומרת של אל-סיד הושבה בכיסא, וביום השנה למותו נערכה חגיגה בכנסייה של מנזר סן פדרו, שבה השתתפו נוצרים, מוסלמים ויהודים, וחולקו בגדים ואוכל לעניים. ההמון בא לחזות בגופה וביניהם היה יהודי סקרן שאמר לעצמו שתמיד התפארו בזה שאף אחד לא תלש שערה מזקנו של אל-סיד, והוא יוכל לעשות זאת. וברגע שהיהודי הושיט ידו לתלוש את השערה, המת שלף את חרבו להגן על עצמו. היהודי התעלף ולאות הוקרה והכרה בנס, התנצר".

זה היה הראשון במעשי הנסים שביצעה הגווייה של האביר. ברקאי אומר שרוב ההיסטוריונים ראו בסיפור הזה אגדה אנטישמית, אך הוא גורס אחרת. "את ההסבר יש לבקש בהקשר ליצירות אחרות של המלך, כמו השירים למריה הקדושה. משאת נפשו של המלך, שהיה מאוד דתי, היתה להביא לניצור היהודים מתוך שכנוע ולא בכפייה. לשם כך השתמש בנסים שהביא בשירים לכבודה של מריה, ובנס שקרה עם גופתו של אל-סיד שהביא להטבלתו של היהודי. כאן, כמו במקרים אחרים, רחוקים וקרובים, היסטוריה לאומית נכתבת באופן מניפולטיבי ביותר. היא מיועדת לא רק לרשום את דברי הימים, אלא גם לשמש כמכשיר תעמולה לעיצוב האומה בכיוון הנראה לשליטים".

האורך כן קובע

ההיסטוריון רוברט ברטלט, מתמחה בימי הביניים באוניברסיטת סנט אנדרוז שבסקוטלנד, והוא גם סוג של כוכב טלוויזיה בעקבות הסדרה בהנחייתו בבי-בי-סי על שושלת המלכים הנורמנים. במאמרו על השיער ומשמעויותיו בימי הביניים, הוא טוען ששיער היה שפה רבת מבע באותם ימים, עם כללי דקדוק ודיאלקטים שונים: השיער והזקן הצביעו על השתייכות אתנית, על מעמד, גיל, מגדר, מקצוע, מצב רגשי ומה לא.

שיער סימל מעמד באירלנד בימי הביניים המוקדמים; שיער קצוץ היה סימן הזיהוי של משרת, וכאשר נאמנים של קדוש מסוים בחרו לעצמם שמות המייצגים את מידת נאמנותם, הם בחרו בתואר כמו "קצוץ שיער", כלומר משרתו של קדוש זה או אחר. להבדיל, הלוחמים הגותים החופשיים בגרמניה ובאיטליה נקראו "ארוכי השיער".

ברטלט מצביע על הקשר בין מוצא מכובד ושיער ארוך גם בקרב המלכים המרובינגים. כאשר מלך מרובינגי נתן לאחייניו כעונש לבחור בין המספריים לחרב, היה ברור שהוא שואל אם יעדיפו למות או לחיות, אבל לא כמלכים.

בפואמה הסאטירית מן המאה ה-13 "מייר הלמברכט", מתוארת דמותו של בן איכרים ששאף לגדולות וביקש לשנות את מעמדו. אותו הלמברכט גידל את שערו בניגוד לשערם הגזוז של האיכרים, וכך הצליח להצטרף לחבורת אבירים. כשנתפס על ידי האיכרים הזועמים, הם תלשו את שערו האריסטוקרטי-לכאורה מקרקפתו.

ברטלט עוסק בפוליטיקה של השיער בימי הביניים, והשימוש שנעשה בו כדי להבחין בין קבוצות אתניות. השיער הבדיל בין הנורמנים, למשל, קצוצי השיער והמגולחים, לאנגלו-סקסונים ארוכי השיער והמשופמים. המעבר מילדות לבגרות בא לידי ביטוי בתספורת הראשונה, והיתה משמעות לאדם שביצע אותה, האב או הפטרון.

העדות המוקדמת ביותר של שיער ארוך כמסמן של מין (נשי בדרך כלל) היא מאמצע שנות ה-90 של המאה ה-11, כאשר הארכיבישוף אנסלם מקנטברי סירב לתת את ברכתו לצעירים שגידלו את שערם כמו בנות. המאבק נגד שיער ארוך אצל גברים נמשך לתוך המאה ה-12 ונשען על הטענה שמגדלי השיער "מנסים להתעלות על הנשים ברכות גופם", ומכאן שלא יהיו טובים מנשים כחיילים בהגנה על ארצם.

ברטלט מתעניין גם בנושא הזקן אצל אנשי הכמורה הנוצרית. הכנסייה הלטינית תבעה מהכמרים להיות מגולחים ואילו הכנסייה המזרחית דרשה שהכמרים יגדלו זקנים. על פי ברטלט אפשר להסיק מכך כי המשמעות החברתית של הסרת השיער היא ויתור על חיי מין: היעדר השיער אצל הכמורה הלטינית קשור לפרישות המינית שנגזרת עליהם, ואילו אנשי הכמורה היוונית, שנדרשו לשאת נשים, גם גידלו זקן.

ציירי לך שפם

"לעולם לא יהיה לה שפם", הוא ציטוט נאה מדברי פייר בורדייה בראיון שנתן לשבועון הצרפתי "טלרמה" לרגל צאת ספרו "השליטה הגברית", שעסק בשאלות של מגדר ויחסי כוחות בין גברים ונשים. ד"ר גיל מיכאלי, היסטוריון ועורך, שאל את הציטוט והפך אותו לכותרת מאמר על שער הפנים וגבריות בצרפת של המאה ה-19.

באותו ראיון, לפני כעשור, בורדייה נשאל לדעתו על התקבלותה של אשה לתפקיד מנכ"ל בעולם העסקים. בורדייה תיאר ישיבת דירקטוריון של חברה גדולה, שבה גברים רבים ישבו סביב שולחן, כשאל החדר נכנסה אשה בחצאית. לכל הגברים בחדר, אמר בורדייה, היה ברור שיש בעיה, ובראש כולם עברה אותה מחשבה: "לעולם לא יהיה לה שפם".

"מתשובתו המאולתרת של בורדייה בולטת מיד לעין תפיסה של האשה כגבר פגום או חסר", טוען מיכאלי, ומסביר: יש דבר מה שלאשה אין ולא יכול להיות. בורדייה קרא לדבר הזה "שפם" - דימוי מסקרן משום שצרפת של ימינו איננה משופמת במיוחד.

על מנת לחקור מאין צמח השפם הצרפתי הלך מיכאלי להיסטוריה של הגבריות בצרפת שבין שלהי המאה ה-18 לראשית המאה ה-20. סריקת גלריה של דיוקנאות מהתקופה ההיא גילתה כיצד תוך עשרות שנים בודדות התכסו פניהם המגולחות למשעי והמפודרות של הגברים הצרפתים בשיער, וכך אפשר היה לעמוד על המעבר החריף מן הבורבונים האחרונים, נפוליאון ורובספייר המגולחים למשעי, לנפוליאון השלישי, ויקטור הוגו, אמיל זולה, וז'ן זורס המזוקנים והמשופמים.

הדוקטורט של מיכאלי, שאותו כתב בפאריס, נולד מתוך עניין בתרבות הצבאית ובגבריות. "הכוונה היתה להתחקות לאורך זמן אחרי תופעה מוגדרת בעלת משמעות עמוקה", הוא אומר. "המחקר כלל התחקות אחר האופן והתזמון שבהם השפם עובר מקבוצה אחת לאחרת, וכיצד בני הזמן תופסים ומסבירים את התופעה".

מתי שער הפנים היה המועמד הטבעי לתפקיד של סמן הגבריות הראשי? "מדובר בתהליך שנמשך כמה עשרות שנים", הוא אומר. "במשך המאה ה-18 השיעור הטבעי - פנים, גוף ובמידה רבה גם שיער הראש שהוסתר בפאות - נחשב באופנה החצרונית לוולגרי. השפם, ובכמה מקרים גם הזקן, הפך לאטריבוט של יחידות צבאיות מסוימות, בעיקר בחיל הפרשים אך גם בפלוגות העילית של חיל הרגלים. בהקשר הצבאי, הפך השפם למסמן השתייכות ליחידה יוקרתית.

"בראשית המאה ה-19 שני תהליכים מקבילים הזינו זה את זה: השפם הלך והתפשט בקרב יחידות צבאיות רבות מחד, ודימויו של איש הצבא השתפר בזכות מלחמות המהפכה והאימפריה הנפוליאונית. התפשטות השפם בתוך הצבא נבעה בעיקר מרצונם של חיילים לחקות את עמיתיהם ששירתו ביחידות יוקרתיות, תופעה שאותה ניתן להקביל לשאיפתם של חיילי צה"ל המשרתים ביחידות קרביות רגילות או עורפיות להידמות ללוחמי יחידות מיוחדות באמצעות אימוץ פריטי מדים ואביזרים שונים המאפיינים את חיילי העילית. במקביל, הפיקוד הבכיר השתמש בשפם כדי למשוך מתנדבים ליחידות חדשות שהוגדרו כיחידות עילית".

בסופו של דבר, נכנעו מפקדי הצבא ללחץ ובשנות ה-30 של המאה ה-19 פורסמה פקודת מטה המחייבת את כל לובשי המדים ללא יוצא מן הכלל לגדל שפם.

"מאחר שהצבא בכלל ואיש הצבא בפרט הפכו למרכזיים יותר בחברה הצרפתית שהלכה והתגבשה כאומה בין היתר סביב הצבא, השפם הלך ונטען במשמעות סמלית חדשה: הוא סימן גבריות אידיאלית", אומר מיכאלי. "במלים אחרות, אם איש הצבא הוא מגלם במדומיין הקולקטיבי ערכים גבריים אידיאליים - אמיץ, לוחמני, פתיין, רע למופת, נכון להקרבה, בז לכסף - אימוץ השפם מאפשר לגברים שאינם משרתים בצבא לפצות על 'גירעון' זהותי. דימויים אלה הופצו באופן אפקטיבי בתרבות הפופולרית באמצעות תיאטרון הבולברים והתחריטים הזולים, שהם הפוסטרים של אותה תקופה, ולקראת אמצע המאה השפם הפך לסמן הגבריות הראשון במעלה בחברה הצרפתית".

ומה עשו בעלי השיער הדליל? אלה, אומר מיכאלי, היתה להם בעיה, ובמקרים מסוימים ציירו או פשוט הדביקו שפם מלאכותי.

הגבריות אם כן מתגלמת בשער הפנים ובשפם, שנהנו בראש ובראשונה מן הזיקה למודל הצבאי. בשלב שני אומר מיכאלי, נוספו נימוקים נוספים, מדעיים הפעם. "על רקע נטייה גוברת לראות בגבר ובאשה צמד של ניגודים, ולא רק שונים, שיעור הפנים נתפס כסימן לגבריות תקינה, סימן ביולוגי מובהק לפוריות ועוצמה. יתרה מכך, פוריות הזוג נתפסה כתלויה בחריפות הניגוד בין הגבר לאשה. תפיסה ניגודית זו של שני המינים נתנה למסמנים חיצוניים שנחשבו מהימנים, כמו שער פנים, תפקיד חשוב המעוגן בתיאוריה מדעית".

היבט נוסף ייחודי להקשר הצרפתי הוא מורשת "האדם החדש" של עידן המהפכה. "המהפכנים ביקרו את המשטר הישן בין השאר משום שהאופנה והתרבות החצרונית טישטשו את ההבדלים החיצוניים בין גבריות לנשיות. כל מין לתפקידיו ולמקומו, סדר זהותי חדש וברור היה אמור להוות תשתית לסדר פוליטי וחברתי חדש. שער הפנים עוזר להבדיל בין גבר לאשה ובין נער לגבר, מעיד על תפקוד גברי תקין של בעליו ובנוסף לכך יוצר זיקה לעולם הצבאי", אומר מיכאלי.

שירות החובה בצרפת, בשנות ה-80 של המאה ה-19, הצמיח שפמים לכל הגברים הצרפתים, שהתקשו להיפרד ממנו גם לאחר השחרור. המלצרים שנאלצו לגלח את שפמם הכריזו באביב 1907 על שביתה שהשפם הוא אחת התביעות המרכזיות שלה.

מחלפות וחליפות

שיער נזכר במקרא בהקשרים מגוונים, אומרת פרופ' יאירה אמית, מהמגמה למקרא בחוג ללימודי התרבות העברית באוניברסיטת תל אביב. יש והוא מעיד על יופי ועוצמה, על קשר עם האל, על השפלה, על אבל ועוד. אצל אבשלום היה זה סימן לעוצמה (הוא היה מגלח את שערו אחת לשנה ואף שוקל אותו), ועל יופייה של הרעיה בשיר השירים, ניתן היה ללמוד מתיאור שערה, שהוא כעדר העזים שגלשו מהר גלעד.

שערו של שמשון מציין את הקשר המיוחד שבינו ובין האל ואת מקור כוחו, לכן משגולחו מחלפותיו סר ממנו כוחו, וכששב שערו לצמח, חודש קשר זה. על מקומו המיוחד של השיער בזיקה אל האל ניתן אף ללמוד מחוק הנזיר. הנזירות היא נדר לתקופה מוגבלת לפי התחייבותו של הנודר, והיא מסתיימת בטקס מול הכהן, שאז יש לגלח את השיער ולשימו על המזבח.

הקשר בין מצבו של אדם למצב שערו ניכר במקרים נוספים. תמר שנאנסה על ידי אמנון קורעת את בגדיה ושמה אפר על ראשה, עבדי דוד חשו נכלמים כאשר חנון מלך עמון הורה לגלח את חצי זקנם, ואחד ממעשיו הראשונים של הכהן הבא לבחון את האשה הסוטה הוא לפרוע את שער ראשה.

מנחם פרידמן, פרופסור אמריטוס מהמחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת בר אילן, כותב בימים אלה ספר שהוא מעין אוטוביוגרפיה חברתית המדגימה את טענתו: "שיער הוא אחת המהפכות המרתקות ביותר בתרבות הדת היהודית".

אחד הביטויים של המהפכה הזאת הוא תלמידי ישיבות העילית של ליטא שמסוף המאה ה-19 ויתרו על הזקן. רבים מהם באו מארצות מערב אירופה, והביאו עמם אופנה שבידלה אותם ביחס ליהודי ליטא המקומיים, שהקפידו בזקניהם. גילוח הזקן היה חלק מקליטת ערכי האופנה של המערב, ואילו הזקן, לדבריו, "מייצג את התרבות הדתית היהודית, העומדת מול המודרנה והחילון. הזקן הוא אחד מ'שומרי הסף' של תרבות הנגד החרדית-חב"דית".

הוריו של פרידמן הגיעו ארצה מפולין זמן קצר לאחר עליית היטלר לשלטון. "הסבים שלי היו מחסידי גור", הוא אומר. "לסבים היו להם ודאי זקנים, אבל אבי וחלק מהדודים שלי היו כבר מגולחים. מרביתם של בני הדור הזה, שחי בראשית המאה ה-20, היו מגולחים, מה שמעיד על המפנה התרבותי ובעיקר על ההשפעה של האסתטיקה המערבית.

"היתה זו גם הצהרה כלפי הדת. כשאבי הגיע ארצה הוא היה מגולח, וכשאני חושב על חברים שהיו לו במהלך חייו, מרביתם היו מגולחים. אמי ביטאה את המרד שלה בכך שהלכה בלי כיסוי ראש - לא פאה ולא כובע או מטפחת. היא השתייכה לתרבות שהצהירה באופן אידיאולוגי שאנחנו חלק מהמהפכה הציונית".

שנים ספורות לאחר מלחמת העולם השנייה התחולל מפנה אצל אביו של פרידמן. "אולי נוסטלגיה או אולי היה זה תהליך של חיבור מחדש עם הזהות החסידית שלו, שנהיתה פתאום מרכזית. הוא נספח לקבוצה של חברים שחלקם הגדול עדיין היו מגולחים, שהתפללו בבתי כנסת של פועלי אגודת ישראל. אחר כך הוא הפך להיות חסיד גור ממש, ואפילו קנה קפוטה. הוא גידל זקן צרפתי, זקן מסודר עם פס שיורד לסנטר. לאט-לאט הזקן התפשט יותר ויותר וכך הוא הלך עד סוף ימיו".

פרידמן מדבר על המהפך שהתחולל בתרבות היהודית ובחברה הדתית במזרח אירופה בשנים שבין שתי מלחמות העולם. את המהפכה חוללו בחורי הישיבות הליטאיות, שבהן נוצר דפוס חדש של יהודי דתי בעל התחייבות עמוקה להלכה ויחד עם זאת מקפיד על הופעה בהשראה האסתטיקה המערבית. החליפה המערבית, למשל, היתה חלק מרכזי של החיים. "הם היו מעודכנים. במזרח אירופה, שהיתה פחות עשירה באמצעים, ההקפדה על חליפה ומגבעת ופנים מגולחים למשעי היתה המהפכה. בתמונות מחזור של יוצאי ישיבות כמו מיר, בלז וגרודנה, הרבנים עוטים זקנים ואילו רוב הבחורים מגולחים".*

נותנים בראש שלוש מחאות פוליטיות דרך השיער

1. ראסטפארי. הראסטפארי נולדה בקרב האוכלוסייה השחורה בג'מייקה בתחילת המאה ה-20, כתנועה לשחרור השחורים משליטת הלבנים. חבריה ראו בהיילה סלאסי, קיסר אתיופיה, את התגלמותו של האל ג'ה, ושם התנועה נגזר משמו לפני הכתרתו (ראס טפארי מקונן). התנועה הטיפה לדרך חיים טבעונית וירוקה, שתשמש מענה ראוי לחיים המודרניים המושחתים. בין הקודים של התנועה, נוסף על איסור קעקועים ופירסינג ושימוש בחשיש כדרך להתקרב לאל, הראסטפארים נמנעים מסירוק השיער. כך נוצרות הראסטות, שהפכו בהמשך לאופנה של צעירים במערב. זמר הרגאיי הג'מייקני בוב מארלי היה מי שפירסם את התנועה באירופה ובבריטניה, ועד היום יש לה שלל מאמינים, שחורים ולבנים, הוטי ראסטות, בכל העולם.

2. היפים. שיער ארוך ואמונה בגדולתו של צמח הקנאביס איפיינו גם את ילדי הפרחים, ההיפים של שנות ה-60 בארצות הברית שהטיפו בעד שלום ואהבה והתנגדו למלחמות. ילדי דור הבייבי-בום שחונכו על פי עקרונות החינוך של ד"ר ספוק, מחו נגד הוריהם הבורגנים, האבות המסופרים קצר ומסודר והאמהות בעלות השיער המנופח והמקובע בספריי. השיער הארוך של ההיפים היה גם ריאקציה לתספורת חיל הנחתים האמריקאי, ה-Crew cut. הסגנון הזה הפך לתסרוקת חובה בצבא האמריקאי במהלך מלחמת העולם השנייה, ונהוג גם כיום ברוב הצבאות.

באמריקה של שנות ה-60, השקועה במלחמת וייטנאם, צמחה תרבות נגד שהוציאה את הצעירים לרחובות לא רק כדי למחות נגד הדור הקודם אלא נגד הממסדים הפוליטיים השקועים במלחמות עקובות מדם. תנועת המחאה נגד מלחמת וייטנאם התפתחה לתנועה אידיאולוגית שהטיפה לשוויון בלי הבדל דת, מגדר, גוון עור או גזע, והצמיחה מוזיקאים, אמנים, משוררים וסופרים, וגם הצמיחה שיער, כהתנגדות לגיוס למלחמה. המחזמר והסרט "שיער", היה אחד הביטויים הראשונים של מחאה משמעותית נגד מלחמת וייטנאם. ב-69' צולם הסרט "אדם בעקבות גורלו", שגולל את מסעם של שני היפים מגודלי שיער ברחבי ארצות הברית (פיטר פונדה וג'ק ניקולסון. דניס הופר ביים).

3. סקינהדס. בבריטניה של סוף שנות ה-60 נולדה תת התרבות המכונה סקינהדס, גלוחי הראש, שהתפשטה בהמשך לארצות אחרות. הסקינהדס גילחו את כל הראש או את רובו, אך לא היו בתחילת דרכם בעלי שיוך פוליטי מובהק אלא בעלי עמדות לגבי אופנה, תרבות ומוזיקה. מאוחר יותר הסקינהדס המקוריים טיפחו תסרוקות פאנקיסיטיות, כמו מוהיקנים בצבעים עזים, והם החלו מתפצלים לפי שיוכים פוליטיים. היו שהתריסו נגד השיער הארוך של ילדי הפרחים ומה שהם ייצגו מהבחינה האידיאולוגית-פוליטית; היו ששויכו גם לימין המיליטנטי והגזעני.



הזמרת מרשה האנט. הטיפול בשיער הוא סוג של דיאלוג



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו