בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מריו ורגס יוסה | 14 דקות של הרהורים

פטריסיה התקרבה עם הטלפון בידה ועל פניה ארשת שהפחידה אותי. "אסון במשפחה", חשבתי. קיבלתי את המכשיר, ומבעד לצפצופים, להדים ולשיהוקים החשמליים, שמעתי קול שדיבר באנגלית. בדיוק כשהצלחתי לפענח את המלים "האקדמיה השוודית", התנתקה השיחה

תגובות

באותו בוקר, כמו בכל בוקר בשלושת השבועות האחרונים מאז שחזרנו לניו יורק, התעוררתי בחמש, ובעודי נזהר שלא להעיר את פטריסיה, יצאתי אל הסלון כדי לקרוא. בחוץ עדיין שרר חושך והאורות מגורדי השחקים שסביבנו דמו באופן מדאיג ללהקה של גחליליות ענק שפלשו אל העיר. עוד כשעה נותרה עד הזריחה, ואם השמים יהיו בהירים, יאירו דמדומי השחר את נהר ההדסון ואת פינת סנטרל פארק, שעם בוא הסתיו החלו העלים בעציו להזהיב, מחזה מרהיב שאני זוכה לו בכל בוקר מבעד לחלונות דירתנו (אנחנו גרים בקומה 46).

תיכננתי את היום שלפני בדקדקנות. שעתיים של עבודה על הכנת השיעור שאלמד ביום שני באוניברסיטת פרינסטון, ובו אמחיש את הנושא של נקודת המבט באמצעות דוגמאות מהספר "מלכות העולם הזה" מאת אלחו קרפנטייר, חצי שעה של תרגילים לגב, שעה של טיול רגלי בסנטרל פארק, עיתונים, ארוחת בוקר, מקלחת ויציאה לספרייה הציבורית של ניו יורק, שם תיכננתי לכתוב את הטור שלי "אבן בוחן" (Piedra De Toque) ב"אל פאיס", הפעם על טיילור קלמנטי, כנר וסטודנט צעיר מאוניברסיטת רטגרס, שהתאבד בקפיצה מגשר ג'ורג' וושינגטון לאחר ששני הומופובים, חבריו ללימודים, פירסמו את דבר היותו הומוסקסואל באמצעות סרטון וידיאו שהפיצו ברשת, ובו הוא מצולם מתנשק עם גבר אחר.

נשאבתי מיד אל תוך "מלכות העולם הזה" ונשביתי בקסמי הטרנספיגורציה המיתית שהפרוזה של קרפנטייר עושה מניסיונות העצמאות הראשונים של האיטי כמדינה. המספר הכל-יודע מגולם באמצעות קול פיקח ומלומד, ספרותי, בארוקי ומשכיל, שנשמע מבעד לרגישות דמותו של העבד טי נואל, המאמין בלואה הגדולים של הוודו ובמתת הליקנטרופיה שהוא מייחס למכשפי הפולחן, כגון מקנדאל, היכולים להפוך לחיות כרצונם. זה 20 שנה לפחות שלא קראתי את הספר, וגיליתי שהוא עדיין כובש.

ספר אסור

פתאום שמתי לב שפטריסיה בסלון. היא התקרבה עם הטלפון בידה ועל פניה ארשת שהפחידה אותי. "אסון במשפחה", חשבתי. קיבלתי את המכשיר, ומבעד לצפצופים, להדים ולשיהוקים החשמליים, שמעתי קול שדיבר באנגלית. בדיוק כשהצלחתי לפענח את המלים "האקדמיה השוודית", התנתקה השיחה. שנינו שתקנו, הבטנו זה בזו בלא אומר, עד שהטלפון צילצל שנית. הפעם הקו היה נקי והקול צלול. האדון מן העבר האחר הציג עצמו כמזכיר האקדמיה השוודית, בישר לי שנבחרתי כזוכה בפרס נובל לספרות, וכי הידיעה על כך תפורסם בתוך 14 דקות. אוכל לשמוע אותה בטלוויזיה, ברדיו ובאינטרנט.

"צריך להודיע לאלוורו, לגונסלו ולמורגנה", אמרה פטריסיה.

"מוטב שנחכה להכרזה הרשמית", עניתי.

הזכרתי לה שלפני שנים רבות, כשהיינו ברומא, סיפרו לנו על תעלול מכוער שעשו חבריו (או אויביו, מוטב לומר) של אלברטו מורביה, כאשר התחזו לפקידי ועדת האקדמיה השוודית ובירכו אותו על זכייתו בנובל. הוא מיהר ליידע את כלי התקשורת, ונפל קורבן לבדיחה לא מצחיקה בעליל.

"הבית הזה יהיה בית משוגעים", אמרה פטריסיה, "עדיף שתתקלח עכשיו".

אך במקום להתקלח נשארתי בסלון, התבוננתי בדמדומי השחר של ניו יורק מפציעים מבעד לגורדי השחקים. נזכרתי בבית שברחוב לדיסלאו קבררה, בקוצ'במבה, עיר ילדותי, ובספרו של פבלו נרודה "עשרים שירי אהבה ושיר ייאוש אחד", שאמי אסרה עלי לקרוא והחביאה בשידה שליד מיטתה (הספר האסור הראשון שקראתי). חשבתי כמה שהיא היתה שמחה למשמע הידיעה, אם זו אכן נכונה. נזכרתי באפו הגדול ובקרחתו המבריקה של סבא פדרו, שנהג לכתוב שירים חגיגיים, ושהסביר למשפחה, אם סירבתי לאכול, ש"בשביל המשורר, המזון הוא פרוזה".

נזכרתי בדוד לוצ'ו, ובשנה המאושרת שביליתי בביתו שבפיורה, שנתי האחרונה בתיכון, שבה כתבתי מאמרים, סיפורים קצרים ושירים שהתפרסמו מפעם לפעם בעיתון "לה אינדוסטריה". הוא דירבן אותי ללא לאות להתמיד ולהיות לסופר, ותוך שהוא אולי רומז משהו על עצמו, הודיע לי שמי שאינו נאמן לייעודו בוגד בעצמו וגוזר אומללות על חייו. נזכרתי בבכורה שהיתה באותה שנה בתיאטרון "ורידאדס דה פיורה", של מחזה קטן שכתבתי, La huida del Inca ("מנוסת האינקה"), שידידי, חאווייר סילבה, הכריז עליה בקול גדול מתוך מגפון רועם מעל גג משאית שנסעה ברחובות העיר, ונזכרתי ברות רוחס היפה, הכוכבת החסודה של היצירה, שהייתי מאוהב בה בסתר.

"זו שטות לחשוב שזו בדיחה", אמרה פטריסיה. "בוא נתקשר לאלוורו, לגונסלו ולמורגנה עכשיו".

התקשרנו לאלוורו שבוושינגטון, לגונסלו שברפובליקה הדומיניקנית ולמורגנה שבלימה, פרו, ועדיין נותרו לנו שבע או שמונה דקות עד ההכרזה המיוחלת. נזכרתי בלוצ'ו לויאסה ואבלארדו אוקנדו, חברי נעורי, וחשבתי על כתב העת שלנו "ליטרטורה", שהוצאנו בקושי שלושה גיליונות שלו. חשבתי על המניפסט שכתבנו נגד עונש המוות, על המחווה שלנו לססאר מורו, על הוויכוחים הסוערים שניהלנו בשאלה מי חשוב יותר - בורחס או סארטר. אני טענתי שסארטר חשוב יותר, ואילו הם טענו ההיפך - והם, כמובן, צדקו. אחר כך קיבלתי את הכינוי (שמצא חן בעיני מאוד) "El sartrecillo valiente" (משחק מלים על משקל הסיפור לילדים - החייט הקטן והאמיץ).

נזכרתי בזכייתי בתחרות הכתיבה של כתב העת הצרפתי "לה רוויו פרנסז" (La Revue Francaise) בשנת 1957, עם הסיפור El Desafio (האתגר), שהפרס עליה היה טיול לפאריס, שם ביליתי חודש של אושר צרוף ולנתי במלון נפוליאון. נזכרתי במלים הספורות שהחלפתי עם אלבר קאמי ועם מריה קסארס בשער של אחד התיאטראות בשדרות הגדולות, ובמאמצי הנואשים וחסרי התוחלת לפגוש את סארטר, ולו לדקה אחת, כדי לראות את פניו וללחוץ את ידו. נזכרתי בשנתי הראשונה במדריד ובהיסוסים שנתקפתי לפני שהגשתי לבסוף את קובץ הסיפורים Los Jefes (המנהלים) לתחרות פרס ליאופולדו אלאס, שנוסד בידי קבוצת רופאים מברצלונה בראשות ד"ר רוקאס ובייעוצו של המשורר אנריקה בדוסה, שבזכותם נפלה בחלקי שמחה גדולה עם הוצאת ספרי הראשון.

זמן לכתיבה

חשבתי שאם הידיעה אכן אמיתית, אהיה חייב להודות בפומבי לספרד על כל מה שאני חב לה, כי ללא תמיכתם הנפלאה של אנשים כמו קרלוס ברל, כרמן בלסלס ועוד רבים אחרים, עורכים, מבקרים וקוראים, לא הייתי נהנה מתפוצה כה רחבה של ספרי.

וחשבתי על המזל המזהיר שיש לי, על ששמעתי בעצתו של הדוד לוצ'ו, ובגיל 22, בפנסיון מדרידאי ברחוב דוקטור קסטלו, ברגע מסוים באוגוסט שנת 1958, החלטתי לא להיות עורך דין כי אם סופר, וכי מאותו רגע, גם אם איאלץ לחיות מהיד אל הפה, אבנה את חיי כך, שאוכל להשקיע את מרב זמני ומרצי בספרות, ושאעבוד רק במקומות שיותירו לי די זמן כדי לכתוב. היה אמנם משהו דמיוני בהחלטתי, אך היא סייעה בידי עד מאוד, לפחות מבחינה פסיכולוגית, ונדמה לי שבקווים כלליים יישמתי אותה בשנותי בפאריס, שכן בעת שעבדתי בבית הספר לשפות "ברליץ", בסוכנות הידיעות הצרפתית AFP, וברדיו ובטלוויזיה הצרפתית, נותרו לי תמיד כמה שעות ביום לכתיבה.

וחשבתי על הפרדוקס הגלום בעובדה שאני מקבל הכרה כה גדולה (אם הידיעה אינה בדיחה סרת טעם), על הקדשת חיי לעיסוק המסב לי אושר אינסופי, שבו כל ספר הוא הרפתקה שצופנת בחובה הפתעות, גילויים, ריגושים והתרגשות, שתמיד מפצים על הקשיים, על כאבי הראש, על הדיכאונות ועל החסימות. וחשבתי לעצמי, אילו חיים מופלאים המצאנו לנו, הנשים והגברים, עוד מהתקופה שבה כיסינו רק את אזור החלציים ואכלנו זה את זה, במטרה לחצות את הגבולות המצרים את חיינו במציאות, ולדלג אל חיים אחרים, עשירים יותר, עוצמתיים יותר וחופשיים יותר, באמצעות הבדיון.

בשש בבוקר בדיוק אושרה הידיעה ברדיו, בטלוויזיה ובאינטרנט. כפי שניבאה פטריסיה, הבית נהיה בית משוגעים, ומאז הפסקתי לחשוב וכמעט כמעט גם לנשום.

המאמר פורסם במקור ב"אל פאיס". תירגמה לעברית: שירה חפר



וארגס יוסה מביט בדיוקן שלו, פרי מכחולו של הצייר פרננדו בוטרו, בחודש שעבר בפאריס


הציטוטים לקוחים מנימוקי ועדת פרס נובל



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו