בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

האיש שרוצה להזיז הר

בצל לוחות הבטון של גדר ההפרדה מתכנן נעים עוויסאת את הקאנטרי קלאב הראשון לפלסטינים במזרח ירושלים. אין כאן פוליטיקה, הוא אומר, רק רצון לשפר את איכות החיים של ירושלמים שנופלים בין הכיסאות

תגובות

אחרי 50 מטרים של טיפוס במעלה התלולית מוכת רוחות, עצר הג'יפ בפתאומיות. נעים עוויסאת קפץ ממנו. צעדיו נמרצים ועיניו נוצצות כשהלך בשדה חצבים - כיפה של לובן בלב הגבעה השחונה הזאת, דיר א-סינה. "הנה הבריכה העליונה, 25 על 12 מטר, מעל הבריכה המחופה, 15 על שמונה מטרים". לעוויסאת כבר יש שם למקום: "גולדן הייטס".

"כמו כל בני האדם, גם אנחנו צריכים לקום לא רק בשביל לעבוד", הוא נאם. "אנחנו צריכים פארקים, מגרשי כדורגל, מקום שהילדים יוכלו לשחות. אין שום מקום בצד שלנו, שאנחנו יכולים לברוח בו מחיי היום-יום. אני עומד כאן בראש הגבעה ובונה את הקאנטרי קלאב הראשון למען בנינו בירושלים".

עוויסאת מדבר בלשון הווה, אבל הוא חי בעתיד. מלים ניגרות מפיו כמים לבריכות שהוא בונה: "הנה חומות העיר העתיקה ואל-אקצה, הנה (שכונת) ג'בל מוכאבר שבה נולדתי, שבה אני חי ושבה יחיו ילדי ונכדי. בדיוק כאן יהיו שני אולמות ספורט, אחד לקראטה, אגרוף, כדורעף וכדורסל, ואחר להתעמלות, חדר כושר, סאונה וג'קוזי. קאנטרי קלאב עם נוף. את זה אני מבטיח".

על חלומו של עוויסאת מעיב צל כבד - חומת ההפרדה, הנראית מכל פינה בגבעה. החזיונות בדבר "שתי בריכות, אחת לגברים ושנייה לנשים וילדים", לצד "מדשאות מטופחות ונדנדות במגרשי משחקים", כמו נחבטים בלוחות הבטון האפורים, שמונה מטרים גובהם. עוויסאת פושט את זרועותיו כמנסה לתפוס את רוחות המדבר ברחבי דיר א-סינה.

מעליו מתנשא צדה האפל של הגבעה, מרכז הכובד של העיר המבורכת והמקוללת בשל קדושתה: עוויסאת כמעט יכול לגעת בחומות העיר העתיקה, כי הגבעה שלו היא אי הניצב מעל "האגן הקדוש". "שם למטה אל-אקצה, סילואן והפארק החדש של המתנחלים. בגבעה ממול, התנחלות נוף ציון", מוסיף עוויסאת, כלאחר יד.

"תסתכלו על כל השכונות היהודיות בצד השני של העיר: פארקים נקיים, מגרשי משחקים צבעוניים, תאורה ציבורית, כבישים חדשים; בצד שלנו תראו כבישים מוזנחים, דרכים לא סלולות, אין מדרכות. כל מה שאנחנו מייחלים לו הוא לשפר את חיינו: חינוך, תשתיות, תברואה, כל הדברים הבסיסיים. אני לא מדבר בכלל על פוליטיקה".

ועד הורים

כדי להצליח בירושלים צריך להיות עשוי מחומר חזק יותר מחלומות. עוויסאת, בן 38, שנולד כשמזרח ירושלים כבר היתה בשליטת ישראל, יכול להציג קבלות. לפני שנתיים, באותו יום בנובמבר שהירושלמים בחרו את ניר ברקת, ראש עירם החדש, התקיימו בג'בל מוכאבר בחירות אחרות, שלא עוררו כל עניין בישראל. בשעה שלא יותר מקומץ מצביעים השתתף בבחירות לראש העיר, הקהילה של 25 אלף תושבים בחרה את מועצתה. כדי לא לעורר חשד למניעים לאומניים, הוגדרו הבחירות כהצבעה "לוועד ההורים של ג'בל מוכאבר".

הבחירות היו מעין נקודת מפנה, ובמובן מסוים פעולה של הגדרה עצמית נגד הכוחות המתמודדים. הוותיקים, ששמו מבטחם בתנועת החמאס או בפתרון הפוליטי של שתי ערים, שקידם אש"ף, נחלו תבוסה. הקבוצה של עוויסאת, שילוב של יזמים דינמיים ופעילים קהילתיים צעירים, זכתה ב-95% מקולות המצביעים.

ניצחונם לא הושג הודות לעמדות דוגמטיות המציעות פתרון פוליטי חמקמק, ולא בזכות התנגדות עיקשת לישראל - אלא פשוט בזכות קבלת האחריות על חיי היום-יום לידיהם, בלי קשר למעשיה של ישראל.

ניסיון וכישורים מעשיים הם שזיכו את עוויסאת וחבריו באמון הבוחר. עוויסאת הוא אחד מקבוצת אנשי עסקים פלסטינים שנטלו יוזמה נועזת כדי לתקן את המצב הקשה של התחבורה הציבורית במזרח ירושלים. מאז האינתיפאדה הראשונה לא היו במזרח העיר שירותי אוטובוסים ראויים, אלא רק אנדרלמוסיה. עוויסאת פנה למשרד התחבורה וזכה במכרז - "ממש כמו אגד" - להפעיל שניים מהקווים.

כעת מקשר בין העיר העתיקה לג'בל מוכאבר צי של 17 אוטובוסים ומיניבוסים חדשים מתוצרת מרצדס, שנוסעים בקביעות בקווים מספר 5 ו-5א שמפעיל עוויסאת. האוטובוסים אולי חדשים, אבל הנסיעה מתנהלת עדיין בדרך חתחתים: "הדרך הראשית לכפר שלנו לא תוקנה אפילו פעם אחת מאז 67'", אומר עוויסאת.

מאז הוא פועל לתיקון המחסור בשירותי בריאות. תושבי מזרח ירושלים זכאים לקבל שירותים מאחת מקופות החולים הישראליות, אבל אין להם כמעט מרפאות. עוויסאת בנה מרפאה בג'בל מוכאבר. המרפאה, השוכנת בבניין חדש ויפה בן שלוש קומות, מופעלת בידי קופת חולים לאומית ומעסיקה רופאים בכירים, פלסטינים וערבים-ישראלים. מטופלים כעת במרפאה 3,500 תושבים, ועוויסאת מתכוון להכפיל את המספר הזה, כך שיכלול מטופלים מכל מזרח ירושלים.

עוויסאת סבור שהתושבים המתינו זמן רב מדי בחוסר ודאות, נפלו בין הכיסאות בהמתנה לכובשים שיספקו את השירותים וסבלו מהזנחה כשזה לא קרה. "אני לא מוכן לחכות עוד למושיעים מבחוץ. לא משנה מי מנהל את העיר", הוא אומר, "אנחנו לוקחים את העתיד לידינו.

"וכעת זה הולך לקרות כאן על הגבעה. הקרקע ישנה, קרקע משפחתית, ובנוסף לה שטח שנקנה באחרונה, בסך הכל 26 דונם. יש בעיה של כסף - אני צריך כשלושה מיליון דולר. אשיג אותם איכשהו. אצטרך את האישורים המתאימים מראש העיר ורשויות התכנון. זו יכולה להיות בעיה, אבל יש לי הרגשה טובה. בעוד שנתיים ?גולדן הייטס' יהיה למציאות חיה".

טיעון ישן

כמו חצב, עוויסאת לא מתכופף בקלות, גם כשהרוחות עזות. באחרונה זומן לרמאללה, מעברה השני של חומת ההפרדה: "הם פחדו שאמכור את האדמה שלי למתנחלים. אמרתי להם ?לעולם לא'", הוא מספר, בעודו מטפס על הגבעה במגפי הבוקרים שלו, מדלג בין הסלעים. "אמרתי להם, 'אני לא רוצה כסף, לא מהם ולא מכם'. נכון, אנחנו תחת כיבוש. אבל כל מה שאני רוצה הוא לשפר את החיים למען ילדינו".

עוויסאת מודע לכך שיש מי שעלול לנצל את רצונו לקבל הסכמה ישראלית לפרויקט שלו. האם ניר ברקת לא עלול להתפתות לתמוך בפרויקט בתור "שכפ"ץ פוליטי", שיסייע לו להדוף את ההאשמות שישראל מתחמקת מאחריותה כלפי תושבי העיר הפלסטינים?

לנוכח ההזנחה הנמשכת עשרות שנים, סבור עוויסאת שמדובר בסיכון שכדאי ליטול: "אנחנו לא יכולים להמשיך לתלות תקוות לנצח בהשגת הסכם פוליטי ולחכות שהכיבוש ייעלם". הוא מצביע על קשיש היושב בחלק האחורי של האוטובוס בקו 5א: "אולי כדאי לך לדבר אתו, הוא מאנשי הפתח, הוא בתנועה עשרות שנים". עוויסאת מחייך כשהוא נזכר בניצחונו בבחירות.

מה חושב הפוליטיקאי הוותיק על מה שעוויסאת מנסה לעשות? האם הוא סבור שמעשיו פוגעים באינטרסים הפלסטיניים? תשובתו פסקנית: "ככובשים, חובת הישראלים לספק שירותים", הוא אומר, אף שהוא איתן בדעתו שישראל לא ממלאת את חובתה.

עוויסאת אינו מתרשם. "כמה פעמים שמענו את זה!" הוא עונה, "זה טיעון ישן נושן! יש אפילו כאלה שמאשימים אותנו שאנחנו משת"פים של ישראל. לאן הובילו אותנו עקרונות נוקשים? לשום מקום! הם לא תרמו לנו כלום, רק הותירו אותנו באותו מבוך. לרוב האנשים נמאס מהשטויות של העבר. לנו, הצעירים, יש כיום גישה שונה. אנחנו חיים עם היהודים, אנחנו עובדים אתם.

"אני מכיר את ניר ברקת, את אשתו, ילדיו וחמותו. אני מכיר את כל משפחתו מהתקופה שעבדתי בסופרמרקט (עוויסאת הטביע חותמו לראשונה באמצע שנות ה-90 כנער שליח, ולאחר מכן סיפק שירותי משלוחים מגוונים, ג'"ק). אנחנו רואים דברים בצורה שונה. כל זה לא קשור לשאלה אם זה כיבוש או לא".

תיבות הדואר

קריאת המואזין עוטפת את ואדי א-נר (נחל קדרון), ומהדהדת מהמסגד של אבו דיס המזדקר מעבר לגדר ההפרדה, הד לקריאות המסגדים המשקיפים על חומות העיר העתיקה. שישה גברים מוסלמים, בין אמצע שנות ה-30 לתחילת שנות ה-40 לחייהם, פורשים מרבדי תפילה על המרפסת של עוויסאת. בתום התפילה, הם מתארגנים בחצי עיגול וממתינים לאורח ישראלי.

ל"וועד ההורים" נדרשה שנה שלמה לארגן את הפגישה הזאת, עם נציג של ראש העיר. לבסוף הוא בא. "אני שמח לראות בחור צעיר", מחייך עוויסאת, "אתה תבין את הצרכים שלנו". הגברים נעמדים לפני כיסאות הפלסטיק ונציג ראש העיר זוכה לברכת שלום מכל אחד מהם.

"אני יקיר שגב. באתי להקשיב לצרכים שלכם", הוא אומר להם בעברית. עוויסאת עונה באותה שפה: "ראשית, אני רוצה להודות לעירייה על שהסכימה שהבנות שלנו ימשיכו ללמוד כאן במקום בצור-באחר. הבנים יכולים לנסוע. אולם, אנחנו זקוקים מאוד לכיתות לימוד רבות נוספות".

שגב מחייך לשמע התודות, אבל החיוכים לא עוצרים את שטף התלונות על מצב הבטיחות בדרכים, המחסום הצבאי - "צריך איגוף של 45 דקות לבית הספר במקום הליכה של חמש דקות" - הלכלוך, ערימות האשפה שאינן מפונות. "בלילה באים כלבים משוטטים, יתושים, מקקים, נחשים, עכברושים, עקרבים - ממש ג'ונגל כאן", אומרים לו.

שגב מהנהן בראשו, רושם הערות רבות, מהנהן שוב: "יש הרבה בעיות. אין מספיק כסף. אני לא רוצה להבטיח הבטחות. נראה מה אפשר לעשות".

הוועד נחוש להשיג משהו, אבל נמנע מעיסוק בנושא הכאוב ביותר - המחסור באישורי בנייה, הבתים הרבים שנהרסו ואלה הנתונים בסכנת הריסה, כי אי אפשר להשיג אישורים.

"אני לא יודע מה יקרה עם הממשלה. במשך 17 שנה הם נמנעו מהחלטה", אומר שגב, כשהוא מכיר באורח יוצא דופן, לגבי נציג הממשל, באי הוודאות שהפלסטינים לכודים בה במזרח ירושלים. אבל הוא אינו ממשיך את המשפט. עוויסאת בוחר לסיים בנימה חיובית: "אם נמשיך לקחת את הדברים בידיים יהיה שינוי, דברים ישתפרו - במיוחד אם העירייה תתחיל לעשות את הדבר הנכון מבחינתנו".

"מה בנוגע לתיבות דואר?" קוטע שגב את דבריו. "אתם צריכים להבטיח שהן לא יושחתו. חייבת להיות דרך להגיע לכל תושב". הכיתות הנוספות, התאורה ברחובות והעקרבים יכולים, נראה, להמתין בסבלנות - כי לעירייה חשובות תיבות הדואר. הסיבה לכך היא שתיבות דואר, פירושן משלמי מסים. חברי הוועד יודעים שהרשויות נחושות לגבות מהתושבים מסים. הם גם יודעים שבדרך כלל תושבי הכפר משלמים מסים. האם פיתוח השכונה שלהם בדומה לשכונות ישראליות צריך להיות מותנה בתיקון כמה "תיבות דואר" שהושחתו?

האם ילדים ישחקו בקרוב בבריכות של עוויסאת, או ש"גולדן הייטס" ייבלמו במבוך הביורוקרטיה הישראלית, באי ודאות? עוויסאת לא יודע. אבל לפני כן, כאן בדיר א-סינה, הוא מתכנן לעשות בקרוב חאפלה גדולה - לחגוג את לידתם של עוד שלושה בנים - תאומים ובן נוסף משתי נשותיו, ראדה וג'מילה.



נעים עוויסאת על הקרקע בה הוא מתכננן להקים את הקאנטרי קלאב



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו