בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

יכול להיות שאלדד יניב והשמאל הלאומי הם התקווה היחידה של השמאל בבחירות הבאות

לפני שנה, כשהתפרסם מניפסט השמאל הלאומי, הוא נתפס כפרובוקציה בלי שום סיכוי פוליטי. היום נדמה שהתנועה שקמה בעקבותיו, היא התקווה היחידה בשמאל. בחירות יגידו

תגובות

הדרך העולה להתנחלות קדומים עוברת במרכז הכפר אל-פונדוק. בלילה, כמעט אין תנועה בכביש. המעטים שנאלצים לעבור בכפר, נוסעים מהר מאוד. טסים. בסביבות הכפר התרחשו כמה פיגועים לאורך השנים, אבל אל-פונדוק נותר אחד הכפרים הפלסטיניים האחרונים בגדה המערבית, שמערכת הביטחון טרם העלימה מהעין באמצעות כביש עוקף. השעה רק שמונה בערב, אך אין נפש ברחוב. האוטוסטרדה שחוצה את הכפר מספקת אמנם פרנסה רבה לבעלי החנויות ולרוכלים, אבל בחשכה, זהו אזור מסוכן גם לתושבים המקומיים. מי שלא יידרס מהמכוניות הדוהרות, עלול להיעצר לבדיקה על ידי סיור צבאי, ובעבר היו גם פשיטות אלימות של מתנחלים. הכי טוב בבית. נעולים.

כמה מאות מטרים לפני אל-פונדוק, המכונית של אלדד יניב מתחממת. נורית האזהרה נדלקת ומהמנוע מתחילים להישמע רעשים מוזרים. יניב מכבה את המזגן ופותח חלונות. הרעש מהמנוע פוסק. חום אמצע אוקטובר חודר למכונית. "בשנה האחרונה הוולוו הזאת עשתה קילומטראז' מטורף", הוא אומר, אך לא חס על דוושת הגז. הוא מדבר בשבחה של המכונית ומספר שכבר לקחה אותו ליותר מ-150 חוגי בית, אירועים והרצאות. כולם בעניין אחד: השמאל הלאומי.

מה שהחל לפני שנה בפרסום המניפסט "השמאל הלאומי (טיוטה ראשונה להערות)", שאותו כתב יניב יחד עם המחזאי שמואל הספרי, הפך בזכות הוולוו לתנועה קיימת. המכונית נשאה עמה פעילים, כרזות, עלונים וכמובן את הספרונים הכחולים של המניפסט, לכל מקום שבו היה מי שמוכן לשמוע. בעזרת צוות מצומצם ונלהב של פעילים, מספר יניב, הוא גייס מאות מתנדבים ואלפי תומכים.

את העצרת לציון יום השנה ה-15 לרצח יצחק רבין, שנערכה בחודש שעבר, סימן יניב מבעוד מועד כמקום והרגע שבו יקצור את פירות מסעותיו. ההתארגנות החלה שבועות לפני העצרת, כשפעילי התנועה יצאו לתלות שלטים וכרזות ברחבי הארץ. "ישראל מחכה לרבין", קראו חלקם. אחרים היכו בתופי הטם-טם של שבט השמאל, באמצעות פניו המחייכים של יגאל עמיר. בכיכר רבין, נוכחות התנועה היתה הבולטת ביותר מבין התנועות הפוליטיות שהשתתפו בעצרת - בשלטים, בדוכנים, בפעילים. כשההבדלים האידיאולוגיים מטושטשים, הנראות הופכת לשם המשחק. ובעצרת, השמאל הלאומי ניצח בנקודות.

לשמאל בישראל יש ניסיון עשיר בתנועות, יוזמות ודמויות שהיו משוכנעות שהן שיצליחו למשוך את תשומת הלב הציבורית ולכבוש את הנהגת המחנה. חלק גדול מהן נעלמו או הפכו לחסרות חשיבות. אולם נראה שהשמאל הלאומי מצליח מעט יותר. בתוך שנה, קמה מתוך השטח ובלי הנהגה פוליטית מוכרת, תנועה המשדרת חיוניות, רוח צעירה, חזון כוללני ואמונה ביכולת להצליח. על רקע כישלונן של מפלגות השמאל ומשבר המנהיגות שמכה בהן, קשה להתעלם מנוכחות התנועה, ומהרוח הנושבת ממנה. מאידך גיסא, קשה להתרשם מייחוד אידיאולוגי או ממסרים חדשניים שהשמאל הלאומי נושא באמתחתו, בהשוואה לבשורות שניתן לשמוע מקדימה ועד מרצ. ואולי השילוב המתריס של מסרים שמאלניים בתוך מסגרת פטריוטית, שנוסח באותו מניפסט ברוח תוקפנית ולעתים גסת רוח, אף הופך אותה לעוד תנועת מרכז, המנותקת למעשה מהמחנה שאותו היא מתיימרת להוביל.

במבט מבחוץ, קשה למקם את התנועה בין המסגרות הפוליטיות הקיימות. במבט מבפנים, זה יותר ברור: היא תבוא במקומן. הכנסת הנוכחית כבר הגיעה לאמצע כהונתה, ולאוויר נזרקות הערכות שונות ומשונות לגבי המערך המפלגתי שבו יתייצב השמאל לבחירות הבאות. אל תוך אי הוודאות, מוסיף יניב את תרומתו. לאחרונה הודיע מי שהיה עד לאחרונה מוכר בעיקר כיועצו הקרוב לשעבר של אהוד ברק וכאשף ספינים פוליטיים, שהשמאל הלאומי יתמודד בבחירות כמפלגה.

הוא טוען שלא חזה שהטקסט שכתב יהפוך לתנועה, אך בשנה האחרונה הוא מנהל קמפיין רצוף, שגם עלה לו לא מעט. לדבריו, את פעילות התנועה מימן מכיסו ומחסכונותיו. להערכת אנשי מקצוע, מדובר בסכום הקרוב לחצי מיליון שקל. כגוף שטרם הגדיר את המסגרת החוקית שבה הוא פועל - עמותה, מפלגה או תנועה - יניב אינו מוגבל בהוצאותיו, וגם אינו מחויב בדיווח עליהן לשום גורם. את כל מאמציו הוא מכוון לבחירות הבאות. לטענתו אף פרש מכל משרה רשמית במשרד עורכי הדין שבו הוא שותף, ומשמש שם כיועץ בלבד.

יש עוד שנתיים עד שהמפלגה שלו תרוץ, אבל עכשיו חמש המכוניות העמוסות בפעילי שמאל ממהרות בלב השומרון, והוולוו המקרטעת לא יכולה להרשות לעצמה להתפגר. יניב והפעילים הוזמנו לקדומים על ידי תושב ההתנחלות טל ירון, הפעיל בתנועה למען דמוקרטיה ישירה והיה מעוניין לשמוע מה יש לתנועה להציע. מדי שבוע עורכים אנשי השמאל הלאומי לפחות שני מפגשים עם קהל. הם מזמינים בדרך כלל אנשים בעלי זיקה לשמאל או למרכז, אך לקראת המפגש בקדומים, נכתב בהומור בעמוד הפייסבוק של התנועה כי "שמאלנים לא מוזמנים".

ובכל זאת, המכוניות היו מלאות בכעשרים פעילים ועוד כמה מתנדנדים, כאלו שרק שמעו על השמאל הלאומי וסקרנותם לשמוע מעט יותר הובילה אותם לרכב החורק של יניב. "אם יקרה משהו", אמר אחד הנוסעים באמצע אל-פונדוק, "נצא מהאוטו ונצעק שאנחנו שמאלנים". אף אחד לא צחק.

צריך לרכך

המפגש בקדומים נפתח בסקרנות הדדית רבה. עשרים תושבים התכנסו בחצר המטופחת של משפחת ירון, למרגלות בית האבן המחופה גג רעפים, והמתינו לשמאלנים הלאומיים. אף כי לשני הצדדים היה ברור שאיש לא יחצה את הקווים, שניהם רצו לשמוע, ובעיקר להשמיע. ברוח הרצון לדיאלוג, הציע המארח שכל משתתף יבטא את דעתו במשך שתי דקות, ולאחר מכן יפנו המשתתפים לשיחות בקבוצות קטנות. אבל הסדר לא תמיד נשמר. בסופו של דבר, למרות הרצון בדיאלוג, אף אחד לא הגיע כדי להיות נחמד.

יניב היה הדובר השני, ובשתי הדקות שלו הצליח לעורר בקרב תושבי המקום תסיסה וזעם, שליוו כמעט את כל המפגש. בתחילת דבריו אמנם הצהיר שהוא מחפש נקודת הסכמה משותפת, ואף הציע ככזו את מגילת העצמאות, אך מיד הוסיף כי הכיבוש בלתי נסבל ושעל פי חזון תנועתו, המארחים יצטרכו לעזוב בעתיד את בתיהם. תושבי קדומים לא עברו על כך בשקט. "ארץ אבות", "גאולה", "דמוגרפיה" ו"ביטחון" גויסו כנגדו, ואפילו אלתרמן וטבנקין. גם יניב שלף את טיעוני השמאל הוותיקים: "אני בא עם תוכנית. אולי היא לא טובה, אבל אני מחכה לשמוע מה התוכנית שלכם. המצב הקיים הרי לא יכול להימשך", חזר ואמר, והזכיר את מציאות חייהם של תושבי אל-פונדוק.

לאחר שהסתיים המפגש הטעון, כמה מתושבי קדומים לקחו עותק מהספרון הכחול. לאחר קריאתו, התגובות היו זועמות הרבה יותר. דואר אלקטרוני ששלח אחד המתנחלים הופץ בין משתתפי המפגש: "אם הייתי יודע מראש שזאת האג'נדה של היושבים מולי, לא הייתי מגיע למפגש. לאחר שקראתי את רובו (ואני עדיין מנסה לעכל אותו, ולברור מתוך כל הלשון הגסה והבוטה את הדברים העיקריים) הרגשתי שממש רימו אותי. הבוז, הלעג והיהירות... כלפי הציבור שלנו, מחד; מתק השפתיים על הצורך בהידברות, ועל הצורך בהקמת חברת מופת, מאידך; גורמים לי להרגיש כמו היהודון שמתעללים בו, מכים אותו, יורקים בפניו, ואחר כך מושיבים אותו כדי לדבר על מה הוא צריך לוותר כדי שלא ימשיכו לזלזל בו".

גם בקרב רבים מאנשי השמאל, הצליח המניפסט של יניב והספרי לעורר תגובות קשות. איך לא. הוא נפתח בקביעה כי "השמאל מת במוצאי מלחמת ששת הימים. כשעלה השחר של האימפריה הישראלית - שקעה שמשו של השמאל ונולד הסמול. הסמול הוא אות קין, גנאי למשת"פ, אוהב ערבים, שונא ישראל, עוכר ישראל, לא פטריוט. הסמולני אוכל חזיר ביום כיפור, זולל שרימפס ביום חול. שותה אספרסו מתי שאפשר, אומו, קאפו, פלצן ומה לא".

הסגנון הבוטה, כמו גם התוכן, גררו ביקורות קשות מכל עבר. "אני יודע שהדברים נשמעים לעתים כמאוד בוטים והתגובות הזועמות היו צפויות. אבל זה בדיוק היה התפקיד של המסמך הזה. רצינו לצעוק, לזעזע, לגרום לאנשים לחשוב", אומר יניב, המודה כעת שבעקבות השנה האחרונה הוא מאמין שהמסר צריך להיות מעט יותר מרוכך. לדבריו, שמע והפנים קולות רבים. יניב מתאמץ מאוד לשכנע שהמהפך שעבר, מיועץ סתרים ותככים לאיש המקדם חזון ערכי, הוא אמיתי ואותנטי.

עם האמת הזאת הוא מנסה להיכנס לוואקום שנוצר בשמאל. מאז הוכה בבחירות האחרונות וזכה לייצוג הפרלמנטרי הנמוך אי פעם, השמאל מתקשה להתאושש. מנהיגותו חלשה מתמיד, ואינה מציגה אלטרנטיבה של ממש לממשלת נתניהו-ברק-ליברמן-ישי. יניב מאמין שתנועתו היא המענה הערכי והאלקטורלי שהשמאל מחפש, אך אינו מוכן להסתכן בהימור על מספר המנדטים שתנועתו תשיג, כמו גם על המערך המפלגתי שהשמאל יציג לבוחר. במקום זאת הוא בוחר במלים כלליות. "כמי שעסק שנים רבות בפוליטיקה יישומית, אני יודע שאין קשר הכרחי בין איך שהדברים נראים כרגע, לאיך שהם ייראו לאחר הבחירות", הוא אומר. "אני מקווה שנצליח להשיג כוח מספיק כדי לכונן את השינוי".

על איזה כוח מדובר?

"אי אפשר להעריך אותו כרגע, בכל אופן לא את חלקנו בו, אבל אפשר להתייחס אל כל הגוש השמאלי כשווה על לשון המאזניים. אם הגוש יתלכד סביב רעיון, הוא יוכל לשנות את המציאות, ולשם אנו חותרים. התקווה שלנו היא להחזיר אל השמאל הרבה אזרחים שנאלצו להצביע בלית ברירה למפלגות אחרות, מהמרכז ולעתים אפילו מימין, כי בשמאל לא היתה להם יותר אוזן קשבת והוא לא יכול היה לייצג אותם יותר. קדימה לקחה הרבה מאוד קולות שמאסו במפלגת העבודה. אותו דבר קרה עם מרצ וחד"ש. לא סתם עסקנו רבות בספרון שלנו בדימוי 'השמאלן'. הרבה שמאלנים מאסו בדימוי, למרות שבדעותיהם הם נמצאים שם באופן מוחלט".

למה לא להיכנס לתוך אחת ממפלגות השמאל הקיימות ולבצע את השינוי מבפנים?

"הבעיה של מפלגת העבודה ושל מרצ היא לא באידיאולוגיה או במצע, אלא שהן הפסיקו לממש אותם והתעייפו מלשנות. מרצ התעייפה מלהיות אופוזיציה ומפלגת העבודה נרדמה בכיסא הממשלה. כך שתיהן קרסו במובן הציבורי עד שהן למעשה לא קיימות כיום. מבחינה אידיאולוגית, הפערים במחנה השמאל קטנים מאוד, עניין של ניואנסים. אני לא מבטל אותם, אבל בעתיד הם יאפשרו לנו לחיות במסגרת מחנה אחד גדול. אנו מנסים להקים מסגרת פוליטית חדשה שאנשים יאמינו בה, למרות שהם כל כך הרבה פעמים התייאשו מהבטחות.

"את מרצ אי אפשר להעיר, וכדי להיכנס למפלגת העבודה - איך אמר פואד מעל הבמה, 'מי שרוצה יבוא אלי' - אז אני לא רוצה לעבוד אצל פואד בן אליעזר. אני רוצה שינוי, ומי שמתכוון לכונן מסגרת של שינוי צריך להקים אותה מחדש".

המפץ הקטן

השמאל הלאומי אינו הפורום היחיד הפועל מתוך הבנה שמה שהיה בשמאל, לא יכול להימשך. כמעט כל מי שמעורב בפעילות פוליטית בשמאל, וכן כמה התארגנויות חוץ-פרלמנטריות, עוסקים ב"מפץ הקטן", ההתארגנות מחדש שלאחר הקמת קדימה. רובם פועלים מתוך ההנחה שגם יניב שותף לה, שהמפה הפוליטית הנוכחית אינה משקפת נכונה את כוחו האמיתי של השמאל וגם לא את ערכיו. לכולם ברור שהגדרת השמאל בישראל זקוקה לעדכון, כשהסקאלה שמתחילה בקדימה ונגמרת בחד"ש מטושטשת, ומאידך רעיונות שמאל מסורתיים חילחלו למרכז הפוליטי ואף ימינה ממנו. דבר נוסף שמשותף לכולם, הוא שאין להם מושג מה יהיה. נראה שכולם מחכים להתפתחויות.

"השמאל הלאומי הוא עדיין עניין ליודעי ח"ן", אומר ח"כ איתן כבל ממפלגת העבודה. "אם תצא לרחוב, לא משנה באיזה פלח של החברה הישראלית, הרוב לא יידע על מה אתה מדבר. הם עוד לא הצליחו לתפוס אחיזה מספיק חזקה". כבל גם לא נלהב מהחידוש שמציעה התנועה. "אישית, תמיד הרגשתי שמאל לאומי. אני יכול להיות לוחם בצנחנים ולדבר על שלום, על פינוי שטחים ולהרגיש פטריוט, כך שבהרבה מובנים, השמאל הלאומי לא אומרת שום דבר חדש. אני שומע על הרבה יוזמות בצד הזה של המפה, כאילו שמחר באים לפה מיליון סינים בעלי זכות בחירה. על הנייר כולם נראים תותחי-על, אבל מניסיון הפוליטיקה הישראלית, כל המטאורים לא מצליחים לממש את ההבטחה הגדולה שהם נושאים עמם".

כבל לא חושש לרמוז שמפלגתו סיימה את דרכה, אך לא בטוח שהאופציה של יניב ריאלית. "לדעתי, כוחות במפלגת העבודה שנוטים למרכז צריכים להיכנס לתוך קדימה - שאישית קשה לי לראות אותה כחלק מהשמאל - ולצבוע אותה בגוונים שלנו, ובין קדימה למרצ צריך לקום גוף גדול, אחד. בתנועה כמו השמאל הלאומי טמונה סכנה שאנחנו עלולים להשמיד את עצמנו לדעת עם ריבוי תנועות קטנות. הן יפצלו את הכוח, מה גם שאין ערובה שהן לא יחברו למפלגות ימין בסיטואציות מסוימות".

ח"כ ניצן הורוביץ ממרצ מזהה גם הוא התעוררות בשמאל, וגם הוא מקווה שהיא "תופנה להקמת מסגרות פוליטיות חדשות". הורוביץ מעדיף לא להתייחס באופן ספציפי לשמאל הלאומי או למערך הספציפי שיציג המחנה שלו, אך הוא קובע כי "המחנה הדמוקרטי מיוצג בצורה מעוותת לחלוטין. המערכת הפוליטית רחוקה מלייצג אותו, והמפלגות הקיימות לא נותנות מענה לקהל עצום שמחפש כתובת פוליטית. עולה צורך חיוני במסגרת פוליטית רעננה שתיתן לו ביטוי, ותתמקד בקידום צביונה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית", הוא אומר. "חלוקת המפה הפוליטית לפי הפרמטר היחיד של הסכסוך הישראלי-ערבי אינה משקפת את קו פרשת המים האמיתי בין המחנות. סדר היום האזרחי צריך לגעת בנושאים כמו חינוך, הפרדת דת ממדינה, זכויות האזרח וזכויות הפרט. בכנסת אפשר לראות שחילוקי הדעות בנושאים אלו אינם חופפים במיוחד לחלוקה המקובלת של שמאל וימין".

יו"ר המפלגה של הורוביץ, ח"כ חיים אורון, פחות נלהב לשינויים פוליטיים מרחיקי לכת. "אין ספק שמצב השמאל רע מתמיד, אבל גם לא צריך להוציא את הדברים מפרופורציות", הוא אומר. "אמנם במנדטים אין ייצוג מובהק לשמאל המסורתי, אבל אסור לשכוח שהתמונה השתנתה לאחר הקמתה של קדימה, שטרפה את הקלפים ומיקמה את עצמה בראש מחנה, שלא בהכרח היה הולך אחריה". זהבה גלאון שנשארה בבחירות האחרונות מחוץ לכנסת, אומרת כי היא מזדהה עם חלק מהמסרים של השמאל הלאומי "במאה אחוזים", אולם היא מתרעמת על כך שהמניפסט עושה "דה-לגיטימציה למישהו אחר בשמאל, מבלי שאני רואה ניסיון לשנות את הדימוי הזה. במצע שלהם אין כל בסיס אידיאולוגי חדש. מול כל ההתלהמות והחקיקה הלאומנית, אי אפשר ליצור דה-לגיטימציה לקבוצות התומכות באותו הרעיון". ייתכן שגלאון מתמצתת את הקושי שיהיה לשמאל הלאומי ביומרתו לאחד סביבו את השמאל הוותיק. ההתרסה במניפסט על דמותו של "הסמולני" אולי ביקשה לקרוץ לעוזבי המחנה, אך אינה אטרקטיבית בעיני אלו שעדיין נושאים בנטל.

ח"כ דב חנין מחד"ש מזכיר את ההפגנות השבועיות בשייח ג'ראח, הפגנות הסטודנטים נגד חוק האברכים ואת ההפגנה בעקבות המשט ביוני, שהיתה לדבריו אחת מהפגנות השמאל הגדולות השנים האחרונות, כביטוי להתעוררות השטח. אולם את השמאל הלאומי הוא לא רואה משתלב שם. "את השפעתו של השמאל הלאומי אפשר לחלק לשלושה רבדים", הוא אומר. "על היהודים יהיה לו אפקט מרוכך, שמאל בלי ערבים. ברמה הפוליטית זה טיעון שמביס את עצמו כי הוא לא מבדל את השמאל מהימין. אצל הערבים מחזק השמאל הלאומי את התחושה שהם חלק נפרד מהחברה הישראלית. האפקט האחרון הוא על המערכת הפוליטית בכללותה, ושם אני לא מעריך שתהיה לו השפעה גדולה".

פרשנים פוליטיים שהתבקשו להעריך את כוחה של התנועה, שמרו על זהירות והעדיפו לא לנקוב במספר המנדטים שהיא שווה, אם בכלל, או בשמות של מצטרפים אפשריים להנהגתה. לפי כמה מההערכות, התנועה עשויה להצטרף לתנועות אחרות או למפלגה קיימת. ירון דקל, הפרשן הפוליטי של ערוץ 1 ומגיש תוכנית הרדיו "הכל דיבורים" טוען "כי יש דברים שהשמאל הלאומי יתקשה להוכיח לציבור הישראלי שהם חיוניים, כמו למשל ההצעה שלהם לנסיגה חד צדדית מהשטחים. במובן המדיני, גם הם במבוי סתום. והיום, כשנתניהו מוכן לפנות יישובים, אז מה ההבדל הגדול בין נתניהו, מאיר שטרית, דן מרידור וציפי לבני? ההכרעה החשובה נעשתה, ועכשיו מדובר על פוליטיקה אישית, ובזה אין לשמאל הלאומי שום דבר חדש להציע. השאלה כרגע היא מי יהיה האדם הנכון להוביל את המהלך, והשמאל נראה כרגע כעדר ללא רועה". עם זאת, דקל רואה בכל זאת חשיבות בתנועה, "ביכולתה להשיב לדיון הציבורי סוגיות שמאלניות שנשכחו והושתקו, לאחר שהאינתיפאדה השנייה וההתנתקות שמטו את האג'נדה המרכזית של השמאל".

חובת ההוכחה

המניפסט הוגדר על ידי כותביו "טיוטה ראשונה להערות" ולמשך זמן מה הועלה לאינטרנט כדי שכל אחד יוכל לערוך את תוכנו ולהשפיע. אבל "התברר שהציבור הרחב עוד לא בשל לסוג כזה של דיון. רוב התגובות היו משתלחות", מספר תומר מינץ, בן 30, אחד הפעילים הבולטים בתנועה. הוא גדל בקיבוץ דביר והתחנך על ברכי תנועת השומר הצעיר ולדבריו, הוא פעיל במרצ. "החיידק הפוליטי בי היה רדום והוא התפרץ מחדש אחרי שקראתי את הספרון הכחול, במהלך שירות מילואים", הוא מספר. "הטקסט היכה אותי, היו בו את כל הדברים שחשבתי שהשמאל צריך לעשות. הוא הניע אותי לפעולה". מיד לאחר שהשתחרר מהמילואים, הציג את החוברת לכמה חברים, שבאופן ספונטני החליטו להפיץ אותה בעצרת לזכרו של רבין בשנה שעברה.

כיום, רוב הפעילים בתנועה הם סטודנטים, בני מעמד בינוני, בוגרי צבא, שחונכו להיות מלח הארץ, אבל רגע לפני שזכו להרגיש כך, שמעו את שמעון שבס אומר שהלכה להם המדינה. הם מדברים על ערכים ואידיאולוגיה ללא כל התנצלות או אירוניה. לדבריו של מינץ, חמישה מהם מקדישים את כל זמנם לפעילות בתנועה, 150 נוספים תורמים לפחות שלוש שעות שבועיות בהתנדבות.

הם היו נוער הנרות, אבל היום הם דור הפייסבוק. חלק גדול מהפעילות שלהם נערכת במרחב הווירטואלי, ודף הפייסבוק של התנועה צבר כבר 7,400 עוקבים. לשם השוואה, לתנועת "אם תרצו" - כנראה מקבילתה מימין של השמאל הלאומי בסגנון הפעולה, קהל היעד, והשימוש המטשטש בערכי הציונות - יש כרגע 4,400 חברים. אך אי אפשר להיתלות יותר מדי במספרים הלא מחייבים הללו. מינץ מספר שלקראת הקמת המפלגה, שוקדים אנשי התנועה על הקמת רשת חברתית של חברים המחויבים לרעיון, שההצטרפות אליה תותנה בקישור לחברים קיימים ורישום פרטים מלאים. אותם מצטרפים יוכלו לסייע בניסוח הטיוטה השנייה של השמאל הלאומי.

"הטיוטה הזאת צריכה להגיד גם מה כן ולא רק מה לא", אומר יניב, ומתכוון בין השאר להתייחסות לאלו ששוחררו משירות צבאי - המשתמטים. "טפילים", קרא להם המניפסט והקדיש להם פרק שלם. "אנחנו חושבים שהם מגעילים. אנחנו חושבים שהם אסורים לבוא בקהל. אנחנו טוענים שהם סתם חארות ובעיקר לא ממלאים את חלקם בחוזה", נכתב עליהם. כיום אומר אלדד, כי "כנראה שלא כולם מתאימים לשרת בצבא. אפילו הרמטכ"ל אשכנזי אמר באומץ רב לאחרונה, 'אנחנו לא צריכים את כולם'". יניב תומך עתה בשירות אזרחי שיאפשר לכל מי שלא יכול לשרת בצבא, לתרום את חלקו.

גם לגבי המתנחלים, יניב מציג יחס פחות בוטה מזה שקיים בגרסה הראשונה של המניפסט ("אם דומפה, ולרשטיין וזמביש ימשיכו לתפוס את המדינה בביצים", פוסק הספרון, "הפלסטינים יקראו על שמם רחוב, אות תודה לפעילותם רבת השנים לבניינה של מדינה פלסטינית במימון היהודים. זמביש פינת חאג' אמין אל-חוסייני, מי פנוי?"). שבועיים קודם לפגישה בקדומים, יניב השתתף במפגש עם מתנחלים ולטענתו זו היתה הפעם הראשונה שהצליח להפנים את הרגישות הרבה שנוצרה אצלם לאחר ההתנתקות מרצועת עזה. הוא אפילו אימץ פתגם ששמע שם מאחד המשתתפים: "אתה חייב לוותר על חלק מהחלום שלך כדי שהאחר יגשים את החלום שלו. לא בשבילך, בשבילו".

זהו תהליך התבגרות מואץ שעובר על יניב, ששימש כראש המטה האישי ויועצו הפוליטי של אהוד ברק בזמן כהונתו כראש ממשלה. לאחר התבוסה בבחירות לאריק שרון, הפך ליועץ המשפטי של מפלגת העבודה, אחר כך הוביל את הקמפיין של ברק לראשות העבודה, ושימש כראש המטה האישי שלו כשר ביטחון עד 2007. בכתבה של ארי שביט בספטמבר 2009, מיד לאחר פרסום הספרון, הוא כינה את יניב "שחיין מצטיין בג'יפה הפוליטית", "יניב נודע כתככן-על, כתחמן-על וכאופרייטור פוליטי מתוחכם ובלתי נלאה. לא בדיוק ברל כצנלסון. לא האדם שיציע לשמאל הישראלי דרך רעיונית חדשה".

יניב מחייך לשמע הציטוטים, מוכן לקחת אחריות מלאה על חלקו בדימוי הציבורי שלו. "עכשיו חובת ההוכחה עלי", הוא מציין. "אני יודע שיש רבים שלא יאמינו בכנות המעשים והדרך. העבר שלי בפוליטיקה משויך לדברים מאוד רחוקים מאלו שאותם אני רוצה לייצג היום. הייתי אדם ציני והתייחסתי אל העשייה שלי כחלק ממשחק פוליטי. לא הבנתי איזו משמעות הרסנית יכולה להיות לדברים. אחרי קמפ דיוויד, למשל, אמרנו שאין פרטנר. הייתי מהיוזמים של הספין הכוזב והאומלל הזה. היתה לו אולי הצדקה מסוימת, לעורר את הפלסטינים להקים את המשא ומתן לחיים, אבל זה ספין כוזב. מה זאת אומרת אין פרטנר? שנים לא היתה מדינה ערבית שהסכימה להושיט לנו יד לשלום, אז ויתרנו על הכמיהה שלנו לשלום? הספין הזה הוביל לעוד עשור של קונפליקטים ושפיכות דמים. עשור שמחנה שלם לא יכול לחזור לשלטון. עשור של אובדן תקווה. היום אני רואה את הדברים אחרת לגמרי, אבל אני גם יכול להבין את מי שעדיין לא מאמין לי".

במאמציו לשכנע ברצינות כוונותיו ובכנותה של התנועה, יניב חשף לצורך כתבה זו התכתבויות פנימיות, זימן פעילים, הזמין לכל פעילות וסירב לדבר שלא לציטוט. "אני לא מתבייש בכלום", אמר. אך בשבוע שעבר התפרסם ב"הארץ", כי משרד עורכי הדין שבבעלותו מעניק ייעוץ משפטי לעיריית אריאל, בעת ששותפו הספרי היה מהחותמים על העצומה להחרמת היכל התרבות החדש בעיר. יניב הובך מעט מהפרסום, אך אינו מתנצל ולא רואה בכך טעם לפגם. "אני לא מאמין בחרמות", הוא אומר. "בכל משא ומתן עתידי, אריאל תהיה חלק בלתי נפרד ממדינת ישראל", הוא קובע ומבהיר שמשרדו לא יעניק יעוץ משפטי להתנחלויות שנויות במחלוקת או כאלה שיועברו בוודאות לשטחה של המדינה הפלסטינית.

אם תרצו

לדברי יניב, הוא אינו שואף לעמוד בראש המפלגה שתקום. "אני טוב בהזזת מהלכים, בבנייה של ארגונים. לקחתי על עצמי את הפרויקט הזה כי אף אחד אחר לא עשה זאת. כשתהיה מפלגה, הרשימה שלה תיבנה באורח דמוקרטי, והעומד בראשה יוכל להיות כל אחד שיאמץ את הרעיונות והדרך", הוא אומר. "אם הייתי חפץ רק במושב בכנסת, הייתי בוחר בדרך קלה יותר, כמו להתמודד על מקום במפלגת העבודה. אני בטוח שהייתי מתברג שם במקום סביר".

הוא אף מוסיף כי התנועה מתכוונת להתמודד בבחירות הקרובות באופן חד פעמי, מתוך מוכנות לשלם את מחיר הפופולריות על ביצוע מהלכים מכריעים, מבלי לחשוב על הקדנציה הבאה. הוא אינו מוכן לנקוב בשמות מנהיגים או פוליטיקאים שאותם היה רוצה לראות ברשימה. מספר חברי כנסת ופוליטיקאים נפגשו איתו בחודשים האחרונים ובחנו את האופציות, אך הוא מצהיר שמבחינתו הכל עוד פתוח. "כל מי שיאמץ את הרעיונות המתגבשים בתנועה, יהיה לגיטימי בעיני. אנו מנסים להקים תנועה שעושה שינוי ולא רק מדברת עליו, שתשכנע שיש פה משהו אחר. אם אדם כמוני היה מגיח לזירה הפוליטית דקה לפני הבחירות, אנשים היו חושבים שזה לא אמין, לכן התחלנו את העשייה שלנו בערך כשנתניהו התיישב על כיסא ראש הממשלה", הוא אומר.

את המעבר מהצללים לחזית הוא מגדיר כ"תיקון" לסגנונו הקודם. "זה אולי המעשה הכי אמיץ שעשיתי בחיים", הוא אומר. למרות התהייה אם אמנם השתנה, הוא זוכה להערכה מפי פוליטיקאים, גם על ההימור שלקח, וגם על יכולתו לצרף לתנועתו מאות תומכים.

המסרים של התנועה קצרים, כוללניים ובמידה רבה גם פופוליסטיים. הם פונים בעיקר לצעירים שמאסו בהנהגה הקיימת, ומבוססים על שלושה עקרונות: שמירה על ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית; יציאה מהשטחים; הקמת חברת מופת. ההגדרות המעורפלות יכולות לספק סתירות פנימיות רבות, כמו אלו שמקפל בתוכו שם התנועה - שמאל ופטריוטיות מוצהרת לא נפגשים לעתים קרובות. "מי שמחפש את השלמות האוטופית מחפש גאולה, ועם מושגים כאלה אי אפשר לחיות ביום-יום", אומר יניב. "אני מאמין במה שפרקטי, במה שפרגמטי. יותר מזה, אני לא רוצה לחיות בחברה שאין בה פרדוקסים וסתירות פנימיות, שאין בה אחד שחושב אחרת, חברה בלי ערבים או דתיים, למשל".

בתנועה שלך אין פעילים דתיים או ערבים. נראה שהם כלל לא יכולים להזדהות עם הרעיונות שלך.

"בשביל זה צריך לחזור למקור של כל הסיפור, להרצל, לרעיון הציוני ולמגילת העצמאות. שם הוגדרו באופן הברור ביותר המחויבות שלנו להיות מדינה יהודית ודמוקרטית, וזכויותיהם המלאות של המיעוטים במדינה. המגילה נחתמה על ידי יהודים בלבד בעיצומה של מלחמה שבה ערביי ישראל, ברובם המוחלט, נלחמו נגד קיומנו. ולמרות זאת התחייבנו שבהיותנו חברת מופת, הם יקבלו שוויון אזרחי ותרבותי מוחלטים. אני מצפה שאזרח ערבי-ישראלי שומר חוק, שהחליט לחיות במדינת ישראל, מדינתו של העם היהודי, ובעתיד יחליט לא להגר למדינה פלסטינית שבה תהיה לו זכות להגדרה עצמית, יקבל על עצמו את הסממנים הריבוניים של מדינת ישראל, מדינה עברית. אני מבין לגמרי שהוא לא יכול לעמוד דום ולמלמל את ההמנון או להצדיע לדגל. כשאתה חי בחברה שיש בה מיעוטים, אתה צריך להיות קשוב להם. אבל זה לא אומר שאתה מבטל את קיומה של מדינת הלאום שלך".

יום למחרת האירוע בקדומים, נערך עוד מפגש של השמאל הלאומי, הפעם בבר בתל אביב. למקום הגיעו כארבעים צעירים, מתוכם עשרה פעילים בתנועה שחלקם היו גם בקדומים רק אמש. יניב עמד בחוץ וחיכה שייכנסו כל המשתתפים. את הוולוו השאיר בבית, שתנוח. הוא אומר שגם הוא צריך כבר לנוח, שכל מפגש כזה יכול להיות מאוד מתיש. "זה כמו להשתתף בתוכנית 'מועצת החכמים' יום-יום. צריך הרבה אנרגיה", הוא אומר, אבל נכנס לבר.*

ממחזאי לצופה

שמואל הספרי אינו משתתף בפעילות הפוליטית של שותפו לכתיבת המניפסט, אבל די נהנה ממה שהוא רואה. "בגיל צעיר החלטתי לא להיות מעורב בפוליטיקה", הוא אומר, "אבל הבן הבכור שלי מעורב בפעילות, ואני שומע ממנו הרבה התלהבות. יש בי התפעמות גדולה לנוכח ההתפתחות של התנועה ושל אלדד. אני לא תומך וגם לא מתנגד להפיכתה של התנועה למפלגה. זה ילד שהתחיל ללכת לפני קצת יותר משנה ואי אפשר לדעת לאן יגיע ומתי, אם בכלל, ילמד לרוץ. לדעתי, דווקא בגלל שאין כרגע איזו דמות שעומדת בראש התנועה זה עוזר לה. אנשים מתרכזים סביב הרעיון שאפשר להיות גם הומניסט וגם פטריוט, באותה נשימה".



'אני טוב בהזזת מהלכים, בבנייה של ארגונים. לקחתי על עצמי את הפרויקט הזה כי אף אחד אחר לא עשה זאת. כשתהיה מפלגה, העומד בראשה יוכל להיות כל אחד שיאמץ את הרעיונות והדרך'


שמואל הספרי



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו